שיחת ש"פ תבוא, כ"א אלול, ה'תשכ"ד

בס"ד. שיחת* ש"פ תבוא, כ"א אלול, ה'תשכ"ד.

בלתי מוגה

א. דובר אודות מ"ש בהתחלת הפרשה: "והי' כי תבוא אל הארץ וגו' וירשתה וישבת בה וגו'", שיש בו הוראה נצחית [שהרי תורה היא מלשון הוראה1, וכיון שהתורה היא נצחית2, הרי גם ההוראה שבה היא נצחית], וכדברי רבינו הזקן3 שצריכים לחיות עם הזמן.

ודובר גם שבנוגע לפסוק זה ישנה תורת הבעש"ט הידועה4,

– והרי זה יום השבת שלאחרי ח"י אלול, יום הולדת של שני המאורות הגדולים: הבעש"ט ואדמו"ר הזקן, ולפני יום הברית-מילה, שענינו הוא "תחלת כניסת נפש זו הקדושה"5, ומובן, שענינים אלו (יום ההולדת ויום הברית של הבעש"ט ואדה"ז) שייכים לכללות נש"י, שנכללים בנשמת הבעש"ט ואדה"ז –

שמבאר (בין הדברים) שהעבודה צריכה להיות באופן ד"וישבת", שיומשך בהתיישבות, והמשכת האורות בכלים, שזהו"ע "ולקחת גו' ושמת בטנא", ועד "והלכת אל המקום גו' לשכן שמו שם"6, שיהודי צריך לדעת שכאשר הולך ממקום אחד למקום אחר, אינו הולך בעצמו, אלא מוליכים אותו מלמעלה, והכוונה בזה היא – "לשכן שמו שם", לפרסם אלקות במקום שבו נמצא, שזהו כללות הענין שצריכים לפעול בעוה"ז התחתון שאין תחתון למטה הימנו, להיות לו ית' דירה בתחתונים7.

ב. ונתבאר גם שענין זה שייך במיוחד בנוגע לאורחים – שבאים ("כי תבוא") ממקום אחד למקום אחר, וצריך להיות אצלם ענין של התיישבות כו'.

כן דובר שהאורחים צריכים לנצל כל רגע פנוי ביום ובלילה ללימוד התורה כו'8.

וכן דובר אודות תושבי המקום – שצריכים לקבל את האורחים בסבר פנים יפות ולהראות להם פנים שוחקות, כלשון הנפלא של רבינו הזקן9.

ג. כן דובר בענין "המקום אשר יבחר ה' אלקיך לשכן שמו שם" – דקאי על בית המקדש שנקרא "בית הבחירה", ובזמן הזה שביהמ"ק אינו קיים – הרי זה קאי על בית-כנסת ובית-מדרש, שנקראים "מקדש מעט"10.

ונתבאר בענין קדושת בית-הכנסת, שיש בזה ג' דעות11: (א) קדושה של כבוד, כדין תשמישי מצוה, (ב) קדושה מדרבנן, (ג) קדושה מן התורה – כמ"ש בזהר בפ' בשלח12: "פקודא (יט) למבני מקדשא לתתא ("בי כנישתא") כגוונא דבי מקדשא דלעילא .. ולצלאה בגווי' כו'", ומזה מוכח, שהמצות עשה "ועשו לי מקדש"13 כוללת גם מצות בנין בית-כנסת [אף שהצמח-צדק בשו"ת חלק אורח חיים14 הביא רק ב' הדעות], והרי "אלו ואלו דברי אלקים חיים"15.

ובהמשך לזה דובר בארוכה אודות קדושת ביהכנ"ס, ובמיוחד בנוגע לביהכנ"ס של כ"ק מו"ח אדמו"ר, נשיא ישראל – שלכן צריך להקפיד ולשמור על הנקיון,

ואף שעורכים בו התוועדויות, כפי שהתנה16 מלכתחילה כ"ק מו"ח אדמו"ר בשעה שרכש את ביהכנ"ס שיערכו בו התוועדויות כו'16 – הרי "לתיקוני שדרתיך ולא לעוותי"17, ולכן, מיד לאחרי ההתוועדות, בהקדם האפשרי, צריך לנקות את השולחנות וכו', ולהבטיח שיהי' המקום בצורה מכובדת כראוי לבית-הכנסת (ובודאי לא באופן שיש מקום לשקו"ט אם מותר להתפלל במצב כזה...).

וכן בנוגע לתלמידי הישיבה, יחד עם המשגיחים והמשפיעים כו', שלומדים בביהכנ"ס זה – שצריכים לזכור שזהו מקום קדוש וכו'.

ד. (א' האורחים ביקש ברכה עבור יהודי רוסיא שיצאו משם וכו', ואמר כ"ק אדמו"ר שליט"א:)

צריכים להוסיף ולהדגיש שיהי' זה "במהרה בימינו", או (בלשון תרגום) "בעגלא דידן", כי, לולי זאת, הרי זה יכול להיות לפי החשבון ש"אלף18 שנים בעיניך כיום אתמול"19.

ואף שהכוונה ברורה – צריכים לפרט את הדברים בדיבור, כפי שמצינו בשו"ע בנוגע לתפלות של ר"ה כו'20.

והעיקר – שבקרוב ממש יצאו מן המיצר (ובלשון העולם: מאחורי מסך הברזל) אל המרחב, הם ונשיהם ובניהם ובנותיהם וכל אשר להם, "בנערינו ובזקנינו גו' בבנינו ובבנותינו"21, ו"כספם וזהבם אתם"22, בטוב הנראה והנגלה.

* * *

ה. מאמר (כעין שיחה) ד"ה אני ישנה23.

* * *

ו. איתא בגמרא במסכת ב"ב24: "בוא וראה שלא כמדת הקב"ה מדת בשר ודם (שהקב"ה רחמן, וברכתו מרובה מקללתו, אבל אדם, קללתו מרובה מברכתו), הקב"ה ברך ישראל בעשרים ושתים (אותיות), וקללן בשמונה, ברכן בעשרים ושתים, מאם25 בחקותי עד קוממיות (מאל"ף שבאם עד תי"ו שבקוממיות), וקללן בשמונה, מואם26 בחקותי תמאסו עד ואת חקותי געלה נפשם, ואילו משה רבינו, ברכן בשמונה, וקללן בעשרים ושתים, ברכן בשמונה, מוהי' אם שמוע תשמע (בפרשת והי' כי תבוא27) ועד לעבדם, וקללן בעשרים ושתים, מוהי'26 אם לא תשמע עד ואין קונה" (חשוב מוי"ו עד ה"א כל האלפ"א בית"א דהיינו שתים ועשרים אותיות).

וצריך להבין – כקושיית המפרשים – כיצד יתכן שמשה רבינו, ש"אוהב ישראל הי'"28, יברך את ישראל בשמונה אותיות בלבד?!

ויובן בהקדם ביאור ההקדמה "בוא וראה שלא כמדת הקב"ה מדת בשר ודם" – דלכאורה אינו מובן: מה נוגע לנו לדעת שמדתו של הקב"ה אינה כמדת בשר ודם, הרי ההנהגה שלנו היא כ"מדת בשר ודם", ולא כ"מדת הקב"ה"?

בהמשך השיחה נתבאר, שבכאו"א מישראל ישנם שני הענינים ד"מדת הקב"ה" ו"מדת בשר ודם", שזהו ענין נפש אלקית ונפש בהמית, והחילוק שביניהם בנוגע לענין העבודה – שמצד נפש האלקית עיקר העבודה היא ב"עשה טוב" (ענין הברכות), ומצד נפש הבהמית עיקר העבודה היא ב"סור מרע" (ענין הקללות), ותוכן דברי הגמרא ("בוא וראה שלא כמדת הקב"ה מדת בשר ודם") הוא – שלא לערב את שתי אופני העבודה (שלא יהי' כמו הסיפור אודות נשמות התועות, כמשנ"ת בהתוועדות די"ב תמוז29).

וכן נתבאר הסיפור30 אודות קריאת הקללות שבתוכחה, שפעם אחת לא הי' רבינו הזקן בליאזנא בש"פ תבוא, ואדמו"ר האמצעי, שהי' אז נער קודם בר-מצוה, שמע הקריאה מאחר (ולא מרבינו הזקן, שהי' בעצמו הקורא בתורה), והעגמת-נפש מהקללות שבתוכחה הביאתו לכאב לב, עד שרבינו הזקן נסתפק אם יוכל להתענות ביוהכ"פ, וכששאלו את אדמו"ר האמצעי: הרי בכל שנה קוראים פרשה זו, ענה: כשאבא קורא – "הערט זיך ניט קיין קללות" (ונתבאר גם, שע"י הקריאה בתורה פועלים ההמשכה בעולם, אלא, שכאשר הרבי קורא, פועלת ההמשכה גם בנוגע לעבר, ע"ד הענין ש"זדונות נעשו לו כזכיות"31, משא"כ כשקורא אחר, הרי זה פועל רק בנוגע לעתיד).