בס"ד. שיחת ש"פ וארא, כ"ה טבת, מבה"ח שבט, ה'תשי"ז.
בלתי מוגה
א. ידוע שביום השבת קודש נכללים ועולים כל ימי השבוע שלפני השבת, כמ"ש1 "ויכולו השמים והארץ וכל צבאם ויכל אלקים ביום השביעי", היינו, שביום השביעי נכללים ועולים – "ויכולו" – "השמים והארץ וכל צבאם" שנבראו בששת ימי בראשית, ששת הימים שלפני השבת.
ולכן איתא בגמרא2 "כל המתפלל בערב שבת (ומעיד) ואומר ויכולו מעלה עליו הכתוב כאילו נעשה שותף להקב"ה במעשה בראשית" – דלכאורה, כיון שההתהוות דמעשה בראשית היא בששת ימי החול, ואמירת "ויכולו" היא בשבת, כיצד "נעשה שותף במעשה בראשית" על ידי אמירת "ויכולו"? – כיון שבשבת נכלל ועולה כל ההתהוות דששת ימי בראשית.
וזהו הטעם שבכל שבוע אומרים "היום יום ראשון בשבת", "היום יום שני בשבת", וכן הלאה – דלכאורה, מששת ימי בראשית עברו כבר רבבות ימים, ולמה נקרא "יום ראשון", "יום שני"? – ומבואר בזה3, שבבוא יום השבת נכללים ועולים בו הימים שלפנ"ז (דכשם שבשבת בראשית נאמר "ויכולו גו' ויכל אלקים ביום השביעי", כן הוא גם בכל שבוע), כך, ש"הימים הראשונים יפלו"4, ולכן לאחרי יום השבת מתחיל מנין הימים מחדש.
ונקודת הענין – שבכל שבוע חוזרים ונשנים כל הענינים שהיו בששת ימי בראשית, שלכן אומרים בשירו של יום המזמור המתאים להתהוות שהיתה ביום זה (כדאיתא במסכת תמיד5), כיון שבכל יום ראשון חוזרים ונשנים הענינים שהיו ביום ראשון דששת ימי בראשית, ועד"ז ביום שני, ובכל ימי השבוע, ולכן, כשם שכל ששת ימי בראשית נכללו בשבת בראשית, כן הוא גם בכל שבת, שכל המאורעות שבמשך כל השבוע נכללים ביום השבת.
ב. כלפי מה הדברים אמורים?
בשבוע זה חל כ"ד טבת, יום ההילולא של רבינו הזקן, שנסתלק במוצאי ש"ק פ' שמות, אור ליום א' פ' וארא, כ"ד טבת6. ונמצא, שביום הש"ק זה נכלל ענינו של כ"ד טבת.
ובפרט בקביעות שנה זו שכ"ד טבת חל ביום ששי, הרי זה בודאי שייך ליום השבת, שהרי יום הששי לאחרי חצות שייך כבר ליום השבת, וזהו טעם המנהג7 שבעל ה"יאָרצייט" בערב שבת אומר גם את הקדיש שלאחרי "מזמור שיר ליום השבת", ונמצא, שביום הש"ק זה ישנו הענין של כ"ד טבת.
ג. אחד8 הטעמים לכך שיש צדיקים שיום הסתלקותם הוא יום שמחה9, הוא – לפי שבשעת ההסתלקות נשלמת התכלית דירידת הנשמה למטה10.
הכוונה בירידת הנשמה למטה היא – כמאמר11: "ירידה צורך עלי'". ע"י עבודת הנשמה בלימוד התורה וקיום המצוות, בהיותה למטה בגוף הגשמי, הרי היא מגעת למדריגה נעלית הרבה יותר מהמדריגה שבה היתה הנשמה למעלה12, קודם ירידתה למטה ("חצובות מתחת כסא הכבוד"13; "טהורה היא"14, ולמעלה יותר15) – אין זה מגיע להעילוי שמקבלת ע"י עבודתה למטה.
העלי' בהנשמה, נעשית בשעה שהיא מסיימת את כל העבודה שהיתה צריכה לפעול למטה. ולכן נחשבת ההסתלקות של צדיקים אלו לשמחה, כיון שצדיקים פעלו והשלימו בודאי את כל עבודתם, ובשעת ההסתלקות, באים הם לעלי' היותר נעלית.
וכיון שבכל שנה חוזרים ונשנים אותם ענינים שהיו בפעם הראשונה16 – הנה בכל שנה, היאָרצייט של הצדיק הוא יום שמחה.
ד. שמחה שבאה מצד דבר חדש, שלא הי' מעולם – הרי היא גדולה הרבה יותר משמחה שבאה מצד ענין שהי' כבר.
אע"פ שבכל פעם שהענין קורה, הרי הוא מביא שמחה, מ"מ, כיון שאפילו ביום ההסתלקות ממש אין זה חידוש, אין בזה שמחה גדולה כ"כ ("אַזאַ געוואַלדיקע שמחה"), כמו בענין חדש, שבא בפעם הראשונה.
רוב הנשמות שבדורות אלו אינם "נשמות חדשות"17. הם היו כבר בעולם הזה. במילא, השמחה מצד העלי' שמתעלים ביום ההסתלקות, אינה גדולה כ"כ, כיון שענין זה קורה אצלם לא בפעם הראשונה. הם היו כבר למטה ונתעלו כבר בעת הסתלקותם. הן אמת שבכל פעם נעשית עליית הנשמה באופן אחר, אבל כיון שכללות ענין העלי' הי' כבר אצל הנשמה, אזי השמחה אינה גדולה כ"כ.
אבל נשמתו של רבינו הזקן היתה נשמה חדשה18. קודם לידתו של רבינו הזקן, לא היתה נשמתו אף פעם בעולם הזה. במילא יש בהסתלקות רבינו הזקן שמחה גדולה הרבה יותר מאשר בהסתלקות הצדיקים שאצלם לא הי' הענין דנשמה חדשה, כיון שהי' זה ענין חדש, שקורה בפעם הראשונה.
וכאמור, חוזרים ונשנים בכל שנה אותם הענינים שהיו בפעם הראשונה. וא"כ, בכל שנה – בבוא יום כ"ד טבת, היאָרצייט של רבינו הזקן – מאירה ונמשכת אותה שמחה גדולה19 (ובכל שנה – באופן נעלה יותר20), שהיתה בשנת ההסתלקות (תקע"ג).
ה. בין הענינים שפועלת השמחה ישנו גם הענין ד"שמחה פורץ גדר"21. שמחה מבטלת מדידות והגבלות.
יתן השי"ת, שכל אלו שיש להם שייכות לרבינו הזקן – הן אלו שיש להם שייכות רוחנית אליו, ש"הולכים באורחותיו", אם במעשה, אם בדיבור, אם במחשבה; והן אלו שמקור חוצבם מהגזע שלו, כיון ש"האב זוכה לבן"22, ללא חילוק במצבו של הבן, שהרי בכל זאת הוא בן – יתבטלו אצלם כל המדידות וההגבלות, ויומשך כל המצטרך להם, הן בגשמיות, הן ברוחניות, וההמשכה23 תהי' ללא מניעות כלל, "עד מהרה ירוץ דברו"24.
יתן השי"ת, שנהי' "הולכים באורחותיו", במחשבה דיבור ומעשה עד בחיי היום-יומיים; וביחוד – שילמדו תורת החסידות – שעל זה מסר רבינו הזקן את נפשו – וינהגו במנהגי' והדרכותי'.
* * *
ו. צוה לנגן ואמר מאמר ד"ה היושבת בגנים.
* * *
ז. כיון שבפרשת השבוע מדובר אודות מצרים, וגם בהפטרה מדובר אודות מצרים, וזהו סדר היום של מצרים – ינגנו עתה "ממצרים גאלתנו".
[ניגנו הניגון "ממצרים גאלתנו" משך זמן רב. ואח"כ התחיל כ"ק אדמו"ר שליט"א לנגן הניגון "ניע זשוריצי כלאָפּצי"].
* * *
ח. בנוגע לכ"ה טבת – איתא בגמרא25 ש"אותו היום עשאוהו יו"ט":
"בעשרים וחמשה בטבת יום הר גריזים .. שבקשו כותיים (שהעמידו ביהמ"ק מזוייף ("אַ פאַלשן ביהמ"ק") בהר גריזים26) את בית אלקינו מאלכסנדר מוקדון (שהי' מושל בכיפה27) להחריבו, ונתנו להם (רשות). באו והודיעו את שמעון הצדיק, מה עשה, לבש בגדי כהונה .. כיון שראה (אלכסנדר מוקדון) לשמעון הצדיק ירד ממרכבתו והשתחווה לפניו. אמרו לו, מלך גדול כמותך ישתחוה ליהודי זה? אמר להם, דמות דיוקנו של זה מנצחת לפני בבית מלחמתי. אמר להם למה באתם, אמרו, אפשר בית שמתפללים בו עליך ועל מלכותך שלא תחרב, יתעוך עובדי כוכבים להחריבו? אמר להם מי הללו, אמרו לו כותיים הללו .. אמר להם הרי הם מסורין בידכם .. כיון שהגיעו להר גריזים חרשוהו .. כדרך שבקשו לעשות לבית אלקינו. ואותו היום עשאוהו יו"ט".
ט. מסיפור זה יכולים ללמוד כמה ענינים:
א) אין לחשוב שהעיקר הוא שביהמ"ק האמיתי יהי' קיים, ולמי איכפת שישנו ביהמ"ק מזוייף. יש לדעת שזוהי טעות, שכן, "לא נתמלאה צור אלא מחורבנה של ירושלים"28, ובמילא, כדי שביהמ"ק האמיתי יהי' בקיומו, צריכים להחריב את ביהמ"ק המזוייף, ודוקא אז יכולים להיות בטוחים בקיומו של ביהמ"ק האמיתי.
ב) לכאורה אינו מובן: כיון שהנצחון של אלכסנדר הי' עי"ז שדמות דיוקנו של שמעון הצדיק היתה מנצחת לפניו, א"כ, כאשר שמעון הצדיק צריך לפעול משהו על הכותיים, למה לו לילך ולבקש מאלכסנדר, הרי יכול הוא בעצמו להלחם נגדם? – אלא, שלא זו היא עבודתו של שמעון הצדיק. צריכים אמנם לשמור על קיומו של ביהמ"ק האמיתי, ולהחריב את ביהמ"ק המזוייף, אבל, עבודתו של שמעון הצדיק היא – שצריך ללבוש בגדי כהונה, וכאשר שמעון הצדיק לובש בגדי כהונה, אזי בדרך ממילא נעשים כל הענינים כדבעי, שביהמ"ק המזוייף מתבטל, וביהמ"ק האמיתי נשאר קיים בשלימות.
י. וההוראה מזה בנוגע לפועל בעבודתינו:
ענינם של בגדי כהונה הוא – תורת החסידות, שהיא פנימיות התורה, שהרי הקב"ה כהן הוא, כמארז"ל29 "אלקיכם כהן הוא", ובגדי כהונה הם הלבושים של הקב"ה, שזוהי התורה בכלל, ופנימיות התורה בפרט, שהיא לבושו וכתרו של המלך30.
והעבודה שלנו היא – ללבוש בגדי כהונה, ולא רק כאשר נמצאים בביהמ"ק ובירושלים, אלא גם לילך לאלכסנדר מוקדון עם בגדי כהונה... והיינו, שאין לשמור את המעיינות דתורת החסידות עבור יחידי סגולה בלבד, אלא צריך להיות "יפוצו מעינותיך חוצה"31, ודוקא עי"ז מחריבים את ביהמ"ק המזוייף.
יא. הגמרא25 שואלת: כיצד הי' שמעון הצדיק יכול לילך לאלכסנדר מוקדון לבוש בבגדי כהונה, הרי "היוצא בהן למדינה אסור"? – וא' התירוצים בגמרא הוא: "עת לעשות לה' הפרו תורתך"32, היינו, שזה גופא הוא דין בתורה, ש"כשבא עת לעשות דבר לשמו של מקום, מותר להפר בו תורה"33.
וכן הוא בענין הפצת המעיינות חוצה:
אע"פ שבדורות שלפנ"ז היתה פנימיות התורה צריכה להיות עבור יחידי סגולה בלבד, ואסור הי' להפיצה חוצה – הנה סדר זה הי' יכול להיות כאשר הכל הי' כתיקונו; אבל כאשר "עת לעשות לה'" – אזי צריכים ללבוש בגדי כהונה ולילך עמהם "חוצה", בכדי לבטל את כל ההעלמות וההסתרים34.
וכידוע35 המשל של רבינו הזקן, לבן המלך שחלה, וצוה המלך לשחוק את האבן היקרה שבכתר המלך, וליתן בפיו של בן המלך, שמא תיכנס טפה אחת! והרי מובן בפשיטות שבדרך כלל אין נתינת מקום לשחוק את האבן היקרה שבכתר המלך, אבל במעמד ומצב שבנו של המלך נמצא בהעלם והסתר גדול, אזי הכל כדאי כדי לבטל את ההעלם וההסתר.
וכן הוא בנמשל בנוגע להפצת תורת החסידות – שמזמן לזמן, כאשר ההעלמות וההסתרים הולכים ומתגברים, אזי ניתוסף בהפצת החסידות במדה גדולה יותר, ועד שבדורנו ממש נעשית הפצת והמשכת תורת החסידות לכל ממש.
וענין זה שייך במיוחד לשבת מברכים חודש שבט, החודש שבו חל יום ההילולא של כ"ק מו"ח אדמו"ר – שהרי אצל הרבי הי' הסדר לקרב את כל בני ישראל, מבלי להעמיד בפניהם תחילה איזה תנאי, והפיץ ונתן חסידות לכל בני ישראל ממש.
יב. המורם מכל האמור – שבזמן הזה צריכים לעסוק בהענין דהפצת המעיינות חוצה.
ויש להוסיף, שמלבד זאת שמצד ההעלמות וההסתרים רצונו של האב שיקחו את אבן טובה שבכתר המלך ויתנו להבן, הנה עוד זאת, שלאחרי שכבר לקחו את האבן טובה שבכתר המלך ושחקו אותה, הרי אם גם אז לא יכניסו אותה לפיו של הבן, אזי האחריות היא גדולה ביותר, כיון שהאבן טובה שבכתר המלך הולכת לאיבוד ח"ו.
ולאידך גיסא, מובן גם גודל הזכות של כל אחד שמשתדל בזה, שהרי רואים את יוקר הענין ועד כמה הוא תופס מקום למעלה וגורם נחת רוח, עד שבשביל זה כדאי הכל, כנ"ל בהמשל.
וע"י עבודה דהפצת המעיינות חוצה, שזהו הענין דבגדי כהונה (כנ"ל), אזי מחריבים את ביהמ"ק המזוייף, ונמשך ביהמ"ק האמיתי – שהרי הוא "בנוי ועומד למעלה"36 וצריך רק להיות נמשך למטה, ועד שזוכים לקיום היעוד ש"לא ילמדו עוד איש את רעהו גו' כי כולם ידעו אותי"37, "כי מלאה הארץ דעה את הוי' כמים לים מכסים"38.
הוסיפו תגובה