להבין מ״ש בר״ה זה״ת מעשיך, ש"פ נצבים-וילך, כ"ה אלול, ה'תשי"ג

בס"ד. ש"פ נצבים-וילך, כ"ה אלול, ה'תשי"ג

(הנחה בלתי מוגה)

להבין מה שאומרים בראש השנה1 זה היום תחלת מעשיך זכרון ליום ראשון2, שהרי איתא בפסיקתא3 שבכ"ה באלול נברא העולם, ור"ה הוא יום ו' לבריאה, יום שנברא בו אדם הראשון, וא"כ, איך אומרים בר"ה זה היום זכרון ליום ראשון, היינו ליום ראשון דששת ימי בראשית, מאחר שהיום דר"ה אינו יום ראשון אלא יום ששי לששת ימי בראשית. ולבד זאת שאינו מובן סגנון הלשון וחבור הענינים זה היום זכרון ליום ראשון, אינו מובן גם מ"ש זה היום תחלת מעשיך, שהרי היום דר"ה אינו תחלת מעשיך, אלא אדרבה, סוף הבריאה. ולפי זה יוקשה ג"כ מה שקבעו היום דר"ה בא' בתשרי, דלכאורה היו צריכים לקבוע היום דר"ה בכ"ה באלול שהוא תחלת הבריאה. ומבואר בזה4, שהטעם שקבעו היום דר"ה בא' בתשרי דוקא הוא לפי ששלימות המעשה הוא בגמר המעשה דוקא, היינו, ביום ו' לבריאה, וזהו ג"כ אומרו זה היום תחלת מעשיך, היינו שהיום דר"ה הוא ההתחלה שבו הי' שלימות המעשה. אך עדיין אין זה מובן, שהרי כתיב5 בראשית ברא אלקים את השמים ואת הארץ, את השמים לרבות צבאיהם ואת הארץ לרבות צבאי'6, היינו, שכל פרטי הנבראים הרוחניים והגשמיים שנכללים בשמים וארץ (רוחניות וגשמיות) וכל צבאם, נבראו ביום הראשון. וכידוע7 בפירוש מארז"ל8 והלא במאמר אחד יכול להבראות, שאין זה ביכולת בלבד, אלא שבאמת נברא הכל במאמר אחד, והיינו, שכל פרטי הענינים שנפרטו בהעשרה מאמרות, היו כלולים במאמר הראשון דבראשית נמי מאמר הוא9. וא"כ, הי' שלימות המעשה גם ביום הראשון, ולמה אומרים על היום דר"ה דוקא זה היום תחלת מעשיך. ועוד מבואר10 בהטעם שקבעו היום דר"ה ביום ברוא אדה"ר, שדוקא יום זה הוא תחלת מעשיך, לפי שביום זה נתחדש פנימיות המעשה, דפנימיות הכוונה של הבריאה הוא האדם, וזהו תחלת מעשיך, שהאדם הוא תחלת המעשה, כמ"ש11 אחור וקדם צרתני, דאף שהאדם הוא אחור למע"ב12, שנברא לבסוף, מ"מ הוא קדם למע"ב, להיותו הכוונה הפנימית של הבריאה, ולכן נאמר על היום דר"ה שהוא תחלת מעשיך, לפי שהאדם הוא תחלת הבריאה, היינו הכוונה הפנימית דהבריאה. וגם זה אינו מובן, דהנה, מה שהאדם הוא אחור למע"ב ומה שהוא קדם למע"ב הרי זה בב' ענינים שונים, היינו, שהיותו אחור למע"ב הוא בענין הזמן, שנברא לבסוף, והיותו קדם למע"ב הוא בענין המעלה, שהוא כוונת הבריאה. וכיון שר"ה קשור עם ענין הזמן, שהוא התחלת מנין השנה, היו צריכים לקבוע ר"ה בכ"ה באלול שהוא תחלת מעשיך בענין הזמן, ולמה קבעו היום דר"ה ביום ברוא אדה"ר דוקא, הרי בענין הזמן האדם הוא אחור למע"ב, ולא תחלת מעשיך13.

ב) ויובן זה14 בהקדים מ"ש15 נעשה אדם בצלמנו כדמותינו, שבכל סדר ההשתלשלות אין ענין הצלם ודמות שלמעלה, כי אם בהאדם דוקא ישנם ב' הענינים דצלמנו ודמותנו, ומצד זה יש גם בעבודת האדם ב' הענינים דיחודא עילאה ויחודא תתאה. דהנה, כאשר האדם מתבונן בהאלקות שהוא בהפלאה ורוממות מהעולמות, הנה כיון שלגבי מדריגה זו הכל הוא בהעדר תפיסת מקום, ואין שייך שם שום מציאות, הרי זה פועל בעבודתו שאינו שייך לדברים גשמיים, והיינו, שנעשה אצלו ביטול במציאות שלמעלה מביטול היש, דביטול היש הוא באופן שיש מציאות יש וצריך לכפותו, אבל מצד ההתבוננות במדריגת האלקות שבהפלאה ורוממות מהעולמות שאינו שייך שם שום מציאות כלל, הנה זה פועל ביטול במציאות שאינו שייך לדברים גשמיים כלל. וזהו ענין יחודא עילאה, ונקרא בצלמנו, דצלם הוא צורה עצמית, ויחוד זה בא מצד העצם. ולמטה מזה הו"ע כדמותינו, שהוא יחודא תתאה, וענין זה בא מצד ההתבוננות במדריגת האלקות שהוא שרש או מקור עכ"פ ליש, שמצד מדריגה זו שייך ענין המציאות, ואף שהמציאות היא מצד אלקות, מ"מ, ישנו ענין של מציאות, ומצד זה נעשה הענין דיחודא תתאה וביטול היש בלבד, שישנו מציאות וצריך לכפותו לקדושה.

ובפרטיות יותר, הנה גם בההתבוננות במדריגת האלקות שהוא שרש או עכ"פ מקור ליש, ישנם ג"כ ב' הענינים דיחו"ע ויחו"ת. הענין דיחו"ע הוא כאשר מתבונן במ"ש16 אתה הוא עד שלא נברא העולם ואתה הוא משנברא העולם, בשוה ממש, דכמו שקודם שנבה"ע לא הי' שום מציאות כלל, דאף שתיכף שעלה ברצונו שיהיו עולמות מיד נתהוו17, ועוד לפנ"ז18 ישנו כבר הענין ששיער בעצמו בכח כל מה שעתיד להיות בפועל19, מ"מ, קודם הבריאה לא הי' שום מציאות כלל, כי מה שנתהווה אין זה מציאות של עולמות כו', הנה כמו"כ גם לאחר הבריאה אני הוי' לא שניתי20, שלא יש שום מציאות כלל, לפי שכל מה שנתהוה אין זה מציאות של עולמות כי אם אלקות. והתבוננות זו פועלת שכל עשיותיו הוא אלקות. והיינו, דעם היות שההתבוננות היא במדריגה כזו שיש כבר מקור ואפילו שרש ליש, מ"מ, מאחר שהוא מרגיש שאין זה המציאות דעולמות, הנה כל עשיותיו הם אלקות, והיינו, שלא זו בלבד שכל עשיותיו הם לשם שמים21, אלא יתירה מזה, שכל עשיותיו הם עצמם אלקות, ע"ד האבות שהם הם המרכבה22. אבל כאשר מתבונן במדריגת האלקות הקשורה עם עולמות, אזי הביטול הוא רק ביטול היש בלבד, דאף שמתבונן שאלקות מהוה מחי' ומקיים את העולם בכל עת ובכל רגע, וא"כ הרי כל המציאות הוא רק מצד אלקות, מ"מ, מאחר שישנה מציאות, ואפילו יש, ואפילו חומר, הרי צריכה להיות העבודה לברר ולהעלות את המציאות, ושלא יהי' להיפך שהמציאות תוריד אותו ח"ו.

והנה בשביל ב' עבודות הנ"ל צ"ל נתינת כח. והיינו, לא מיבעי בנוגע לעבודה דיחו"ת, דמאחר שישנו למציאות היש וצריך לכפותו, צריך להיות נתינת כח על זה, אלא גם בנוגע לעבודה דצלמנו שהיא מצד האלקות שבהפלאה ורוממות מהעולמות שאינו שייך שם מציאות יש כלל, הרי כדי להגיע למדריגה זו שאין שייך שם מציאות כלל, יש צורך בעבודה ויגיעה, וצ"ל נתינת כח על זה. והכח על זה הו"ע נעשה אדם בצלמנו כדמותינו, שרק בהאדם שלמטה ישנם הצלם ודמות שלמעלה, ומצד זה יכול הוא להגיע לעבודה דיחו"ת ויחו"ע. ועפ"ז יובן מה שהאדם הוא קדם למע"ב, לפי שבאדם יש הצלם ודמות שלמעלה, וכל הענינים תלויים בו דוקא.

ג) אמנם כל הנ"ל הוא כאשר האדם הולך בדרך הישר, בדרך המלך, שהוא דרך התורה והמצוות, משא"כ מי שחטא ופגם ועבר את הדרך, בין בעשותו אחת מכל מצות הוי' אשר לא תעשינה, או שלא עשה בשלימות (ער האָט ניט דערטאָן) ענין שנצטווה לעשות, ובפרט שבזה יכול להיות הסתת ופתויי היצר, דמאחר שיש בעבודתו כל שאר פרטי הענינים, אין זה רעש כ"כ שחסר פרט אחד. ולדוגמא, שכאשר אינו מתייגע בעבודת התפלה כדבעי, אומר לו היצה"ר מה הרעש, הרי יש לך כל שאר הענינים, ומהו הרעש שחסר פרט אחד, ביסט דו ניט קיין עובד. וכאשר היצה"ר רואה שאין זה פועל עליו (דאָס נעמט אים ניט), אזי מפתה אותו באופן אחר, ומתחיל לטעון לאידך גיסא, איך אתה שייך כלל לעבוד את השי"ת, הרי הוי' הוא האלקים אחרי הבריאה כמו קודם הבריאה, ואין עוד מלבדו, ואילו אתה משוכני בתי חומר, שזהו באין ערוך והפכי לגמרי, וא"כ, וואָס שטופּסטו זיך בטרקלינא דמלכא. והנה, אף שטענות אלו הם רק מהסתות ופיתויי היצה"ר, הרי, כאשר מתפתים מטענות אלו, הנה סוף סוף נופלים ברשותו, ועד שבאים לרע גמור, וכמאמר רז"ל23 כך היא אומנתו של יצה"ר היום אומר לו עשה כך ולמחר אומר לו עשה כך עד שאומר לו לך עבוד ע"ז, והיינו, שבתחילה אין היצה"ר בא להאדם לומר לו שיעשה איזה איסור בפועל, אלא אומר לו שאם יחסר איזה פרט קל בעבודתו אין זה רעש כל כך, או שאומר לו שאינו שייך לעניני עבודת השי"ת כו', ומזה בא לתכלית הירידה שאומר לו לך עבוד ע"ז. וזהו ג"כ מה שאמרו חז"ל24 בתחילה קראו הלך (עובר דרך עליו ואינו מתאכסן עמו), ולבסוף קראו אורח (אכסנאי), ולבסוף קראו איש (בעל הבית), והיינו, שבתחילה הוא רק זורק לו מחשבה בא' מב' טענות הנ"ל, ועי"ז נכנס בו הנחות העולם, שחושב שגם כאשר חסר ענין העבודה אין זה רעש, ועי"ז מנתק אותו (ער רייסט אים אָפּ) מענין העבודה, והולך מדחי אל דחי, עד שבא לרע גמור מגקה"ט שהוא באמצעות ק"נ דנוטלת מזו ונותנת לזו25. ולכן, כדי שהיצה"ר לא יהי' אצלו בעה"ב, הנה מלכתחילה אין להניח לו להיות אפילו הלך, והיינו שלא להתפתות מטענותיו כלל, אבל כאשר בתחילה מניחים לו להיות הלך, הרי לבסוף נעשה בעה"ב. והנה, כאשר האדם חטא ופגם ועבר את הדרך, אזי חסר לו הצלם ודמות שלמעלה, דכאשר האדם הולך בדרך התורה והמצוה אזי הוא בצלם ודמות שלמעלה, וכידוע שרמ"ח פקודין הם רמ"ח אברים דמלכא26, והיינו, שע"י קיום המצוות יש לו רמ"ח אברים דמלכא, ועד"ז בשס"ה ל"ת, ועי"ז הוא בצלם ודמות שלמעלה, אבל מי שחטא ופגם ועבר את הדרך, אזי חסר לו הצלם ודמות שלמעלה.

והנה העצה לזה הו"ע הקרבנות, שהרי גם על העדר מ"ע צריך להביא קרבן עולה27, שעי"ז נעשה הכפרה על מה שחטא ופגם ועבר את הדרך. אך צריך להבין איך נעשה כפרה על האדם ע"י הקרבן שהוא מדצ"ח, דעולה הוא מן החי, וישנו קרבן דמנחת סולת, מן הצומח, וכתיב28 על כל קרבנך תקריב מלח, שהוא מן הדומם29, ואיך אפשר שע"י קרבן מדצ"ח שהם למטה מהאדם יהי' כפרה על החטא שחטא האדם. ובפרט ע"פ האמור שע"י החטא חסר לו הצלם ודמות שלמעלה, יוקשה ביותר איך אפשר להיות כפרה ע"י קרבן מדצ"ח30. וביאור הענין31, שזהו לפי ששרש הדצ"ח הוא למעלה מהאדם, דשרש האדם הוא מתיקון, ושרש הדצ"ח הוא מתהו שלמעלה מתיקון. וביאור הענין דתהו ותקון בקצרה, דבתקון האורות מועטים ובתהו האורות מרובים32, ומבואר במק"א33 דהריבוי אור דתהו אינו ריבוי בכמות בלבד, אלא גם ריבוי באיכות, היינו, שהאור דתהו הוא באין ערוך כלל להאור דתיקון, שהוא בסוג אחר לגמרי. וכמו האור שנברא ביום הראשון, בכ"ה באלול, שהי' אדם הראשון מביט בו מסוף העולם ועד סופו34, שהוא כללות סדר ההשתלשלות, דאור זה אינו דומה כלל להאור דשאר הימים. וכיון ששרש הדצ"ח שמהם בא הקרבן הוא מתהו, הנה מצד ריבוי האור דתהו מכפר הקרבן על הפגמים שע"י החטאים, הן הפגמים שמצד סילוק האורות, והן הפגמים שמצד המשכת החיות למקום שאינו צריך, כידוע בענין ונוקב שם הוי'35, הנה כל זה מתמלא ע"י ריבוי האורות דתהו שנמשכים ע"י הקרבנות דדצ"ח דוקא.

ד) והנה ע"פ הנ"ל מובן שיש מעלה בדצ"ח על האדם דוקא, שהרי כפרת האדם הוא ע"י דצ"ח דוקא. ועם היות שהמעלה שיש בדצ"ח ששרשם מתהו היא בהעלם, והתגלותה היא ע"י האדם דוקא שהוא מתיקון, וכמו שהוא בענין הקרבנות שקדושת הקרבן נעשית ע"י האדם דוקא שמקדישו בדיבור פיו36, הרי זה רק שהגילוי הוא ע"י האדם, אבל עצם המעלה היא בדצ"ח. וכיון שיש מעלה בדצ"ח על האדם, נמצא, שהקדימה דדצ"ח במעשה בראשית היא לא רק קדימה בזמן, אלא גם קדימה במעלה. וא"כ, הרי הקושיא בתקפה עומדת, שהי' צריך לקבוע היום דר"ה בכ"ה באלול, להיותו תחלת מעשיך הן מצד ענין הזמן והן מצד ענין המעלה, וצריך להבין למה קבעו ראש השנה ביום ברוא האדם דוקא.

ה) אך הענין הוא, דהנה איתא בילקוט37 ע"פ38 טוב וישר הוי' על כן יורה חטאים בדרך, שאלו לחכמה נפש החוטאת במה תתכפר, ואמרה חטאים תרדוף רעה39, שאלו לנבואה נפש החוטאת כו' ואמרה נפש החוטאת היא תמות40, שאלו לתורה כו' ואמרה יביא אשם ויתכפר לו, שאלו להקב"ה כו' ואמר הקב"ה יעשה תשובה ויתכפר לו. והנה, ד' ענינים אלו הם כללות ההשתלשלות, דחכמה הוא בחי' חכמה תתאה שהיא בחי' מלכות, שהרי הפסוק חטאים תרדוף רעה הוא פסוק במשלי שאמר שלמה המלך, וחכמת שלמה נקראת חכמה תתאה, בחי' מלכות. וכיון שבמלכות יש גבורות ודינים, ובפרט שבענין המלוכה הנה גם דבר היותר קל נוגע לכללות ענין המלוכה, לכן המענה שמצד המלכות הוא חטאים תרדוף רעה, והיינו, שהחטא שעשה רודף אותו כל ימי חייו ואינו יכול להפטר ממנו, ע"ד מ"ש בגמרא41 מלפפתו כו'. ונבואה היא בחי' המדות, בחי' ז"א שלמעלה מבחי' מלכות, ובבחי' זו אין ענין הגבורות ודינים כ"כ, ולכן, המענה שמצד בחי' ז"א הוא שנפש החוטאת היא תמות, דמיתה מכפרת, ופירוש מכפרת הוא כמו שפירש רבינו הזקן42 דכפרה היא לשון קנוח שמקנח לכלוך החטא (עס ווישט אים אָפּ אַז ער ווערט אַזוי ווי פריער). ותורה היא בחי' מוחין, ומצד בחי' המוחין, אפילו בחי' המוחין המתלבשים במדות, ובפרט מצד זה שתורה היא בחי' חכמה עילאה, המענה הוא יביא אשם ויתכפר לו, ועי"ז יוכל להמשיך עבודתו בהיותו נשמה בגוף להשלים הכוונה דדירה בתחתונים, שזהו עילוי היותר גדול כו'. וכפרה זו נעשית ע"י קרבן דוקא, מצד מעלת הדצ"ח שעל ידם הוא המשכת האורות דתהו כנ"ל. ומ"ש יביא אשם דוקא, אע"פ שרוב הקרבנות על חטאים הם חטאת, י"ל שהכוונה בזה היא להדגיש שמצד התורה מועיל קרבן לא רק לשוגג אלא גם למזיד, ולכן נקט אשם דוקא, לפי שהחטאת מכפרת רק על השוגג, וקרבן אשם בא בין על חטא בשוגג בין על חטא במזיד, כדאיתא במס' כריתות43. והנה, מצד ג' מדריגות אלו אין האדם בחי' קדם, שהרי הוא צריך להקרבנות דדצ"ח, וגם הוא צריך להממוצע דתורה, שהרי זה גופא שהקרבן מכפר הוא לפי שהתורה פוסקת יביא אשם ויתכפר לו. ולמעלה מזה היא מדריגה הד', ששאלו להקב"ה וענה יעשה תשובה ויתכפר לו, שמצד מדריגה זו האדם הוא בבחי' קדם, לפי שאינו צריך לממוצע, לא להממוצע דדצ"ח, ואפילו לא להממוצע דתורה. דהנה, אף שתלת דרגין אינון ישראל אורייתא וקוב"ה44, וההתקשרות דישראל עם קוב"ה היא ע"י התורה דוקא, והיינו שההתקשרות דסתים וגליא דישראל עם סתים וגליא דקוב"ה הוא ע"י סתים וגליא דאורייתא דוקא, הנה זהו הסדר בכל ימות השנה כפי שהוא מצד בחי' הגילויים, אבל בעבודת התשובה שהיא מצד העצם, אין צריך להממוצע דתורה, לפי שנשמות ישראל הם למעלה מהתורה, דתורה היא בחי' המוחין השייכים אל המדות, נה"י דאבא ונה"י דאימא, ועד לנה"י דז"א, ובנשמות ישראל כתיב45 בנים אתם להוי' אלקיכם, שהוא בחי' עצם המוחין. וגם כמו שהתורה היא בעצמות המוחין הנה נשמות ישראל הם שם למעלה יותר, שהתורה היא בחכמה, ונשמות ישראל הם ברצון. וגם כמו שהתורה היא ברצון הנה נשמות ישראל הם שם למעלה יותר, שהתורה היא בבחי' הטיית הרצון ששייך לזולת לדבר שחוץ ממנו, ונשמות ישראל הן בעצם הרצון. וגם כמו שהתורה היא בעצם הרצון הנה נשמות ישראל הם שם למעלה יותר, כדאיתא בתדב"א46 שישראל ותורה קדמו לעולם ואיני יודע איזה מהם קדם, ומסיק שישראל קדמו, שנאמר דבר אל בני ישראל, צו את בני ישראל47. והביאור בזה, דהנה כתיב48 עם המלך במלאכתו ישבו שם, במי נמלך בנשמותיהם של צדיקים49, שההמלכה אם יהי' הרצון בבריאת העולמות היתה עם נשמות ישראל, והיינו שנשמות ישראל החליטו הרצון בבריאת העולמות, וטעם הדבר הוא לפי שנתאוה הקב"ה להיות לו יתברך דירה בתחתונים50, היינו שיהי' לו יתברך דירה בזמן ומקום, ונשמות ישראל משלימים הכוונה דדירה בתחתונים, ומצד זה החליטו שיהי' הרצון על התהוות העולמות. וזהו ביאור המאמר ישראל קדמו, לפי שכל ההתהוות וכל הענינים הם רק בשביל ישראל, שישלימו הכוונה דדירה בתחתונים. וזהו מה שאמר הקב"ה יעשה תשובה ויתכפר לו, שבענין זה אין צריך אפילו להממוצע דתורה, דאף שההתקשרות דישראל עם הקב"ה היא ע"י התורה דוקא, הרי זה רק בבחי' הגילויים ובסדר השתלשלות, אבל בהעצם הרי ישראל הם למעלה מהתורה, ולכן בעבודת התשובה שעל ידה מתקשר ומגיע ובא לשרשו כמו שהוא נמצא בהמדריגה דבמי נמלך כו', הנה בעבודה זו אינו צריך להממוצע דתורה, להיות שבמדריגה זו ישראל הם למעלה מהתורה. ולכן לא נזכרה תשובה בתורה בדרך מצוה כמו כל המצוות, כי אם בדרך סיפור בעלמא, ושבת עד הוי' אלקיך51 [דמה שנזכר בתורה בדרך מצוה הוא רק ענין הוידוי52, שהוא פרט מענין התשובה, אבל עצם ענין התשובה לא נזכר בתורה אלא בדרך סיפור בלבד], לפי שתשובה היא למעלה מהתורה53. ומצד בחי' זו האדם הוא קדם למע"ב, שהרי בענין זה אינו צריך לשום ממוצע, לא להממוצע דקרבנות וגם לא להממוצע דתורה, להיותו בחי' קדם.

ו) ועפ"ז יובן מה שקבעו היום דר"ה ביום ברוא אדה"ר דוקא ולא בכ"ה באלול. דהנה, ר"ה הוא בנין המלכות, שכל דבר חוזר לקדמותו, לשרשו, ובהשרש הרי ישראל קדמו, ששם לא נמצא שום דבר, כי אם נשמות ישראל, שהם החליטו את הרצון על העולמות, ולכן קבעו היום דר"ה ביום ברוא אדה"ר דוקא. וזהו ג"כ מ"ש זה היום תחלת מעשיך, שהיום דר"ה, יום ברוא אדה"ר, הוא תחלת מעשיך, לפי שהאדם הוא בחי' תחילה, היינו בחי' קדם כנ"ל, דאף שבהשתלשלות צריך הוא לממוצעים, מ"מ, בר"ה שכל דבר חוזר לקדמותו, והעבודה דר"ה היא בבחינת פנימיות, כמ"ש54 בקשו פני (ועי"ז) את פניך הוי' אבקש, הנה שם נשמות ישראל הם בבחינת קדם. וזהו הטעם שקבעו היום דר"ה, זה היום תחלת מעשיך, ביום ברוא אדה"ר דוקא, ולא בכ"ה באלול [וכמשנת"ל שכל הביאורים שנאמרו בענין זה אינם מספיקים, כי, המעלה דיום ברוא אדה"ר שאז הוא שלימות המעשה ישנה גם בכ"ה באלול, וכמו כן המעלה דפנימיות המעשה כמו שהוא מצד ההשתלשלות, הרי אדרבא, יש מעלה בדצ"ח על האדם, ואם כן הי' צריך להיות הקביעות בכ"ה באלול], כי מעלת יום ברוא אדה"ר היא מצד שרשו שהוא בבחי' קדם, שענין זה הוא רק ביום ברוא אדם הראשון דוקא ולא בכ"ה באלול. וזהו זה היום תחלת מעשיך, דאף שבכ"ה באלול נבה"ע, מ"מ, אין זה בחינת תחילה, דכיון שקוב"ה אסתכל באורייתא וברא עלמא55, הרי העולם צריך להממוצעים דתורה, וגם הפעולה שע"י ההתלבשות באורייתא היא רק אסתכל, שהוא בחי' עינים דא"ק56, אבל היום דר"ה הוא יום תחלת מעשיך, בחינת תחילה כנ"ל. ועפי"ז יובן שגם בר"ה שהוא ענין הזמן נקרא האדם בשם תחילה, דאף שהקדימה שלו היא רק במעלה ולא בזמן, מ"מ, להיות שהקדימה שלו במעלה היא שנשמות ישראל החליטו הרצון על העולמות, לפי שנשמות ישראל משלימים הכוונה דדירה בתחתונים, שעושים דירה לו יתברך בזמן ומקום (כנ"ל), הרי מעלתם היא גם מצד ענין הזמן, ולכן גם בענין הזמן נקראים בשם תחילה.