בס"ד. שיחת ש"פ מטות-מסעי, מבה"ח מנחם-אב, ה'תשט"ז.
בלתי מוגה
כ"ק אדמו"ר שליט"א צוה לנגן "אני מאמין בביאת המשיח".
א. התחלת1 בשורת הגלות היתה בברית בין הבתרים, כמ"ש2 "והנה אימה חשכה גדולה גו'", שזהו רמז על ד' הגלויות.
ענינה של כריתת ברית הוא3, שבאיזה מצב שיהי', אפילו כאשר אין יסוד וטעם לאהבה, אדרבה, ישנם טעמים על היפך האהבה, מ"מ תהי' האהבה בתקפה. זהו החידוש של כריתת ברית.
בנוגע לזמן שישנם טעמים על האהבה, אין צורך בכריתת ברית. החידוש של כריתת ברית הוא שהאהבה תהי' תמיד, כיון שאין זו אהבה שע"פ טעם ודעת (אהבה התלוי' בדבר, ובמילא כאשר בטל דבר, היינו, שאין טעם לאהבה, אזי בטלה אהבה4), אלא אהבה עצמית בלי גבול.
בזמן של כריתת ברית מאירה האהבה עצמית שאינה תלוי' בדבר, בגילוי. ואז עושים כריתת ברית, שתהי' האהבה תמיד, מבלי להתחשב בשינוי מעמד ומצב.
עפ"ז אינו מובן: איך יתכן שבשעת ברית בין הבתרים נאמר אודות ענין הגלות? הרי גלות הוא היפך של אהבה, אפילו אהבה שע"פ טעם ודעת, ומכל-שכן אהבה עצמית, וא"כ, בשעה שמאירה אהבה עצמית, כיצד יתכן לדבר אז אודות גלות?
לכאורה הי' אפשר לתרץ ע"פ מאמר רז"ל5 שבחר אברהם אבינו שעבוד מלכיות כנגד גיהנם, שעפ"ז הרי הגלות הוא טובה, ולכן דובר על זה בשעת גילוי האהבה.
אבל תירוץ זה אינו מספיק, כי, כאשר ישנו גילוי האהבה, ובפרט גילוי אהבה עצמית – לא צריך לדבר כלל לא אודות גיהנם ולא אודות שעבוד מלכיות.
ב. ויובן ע"פ המבואר בחסידות פנימיות ענין הגלות, שעפ"ז יתורץ ענין מוקשה ע"פ נגלה בגמרא ומדרשי חז"ל6.
איתא בגמרא7 אודות מעמד הכרובים, שבזמן של עת רצון, ובזמן שישראל עושין רצונו של מקום, אזי מעמד הכרובים באופן ש"פניהם איש אל אחיו"8, "כמער איש ולויות"9, ובזמן שאין עושין רצונו של מקום, שאז אין זה עת רצון, אזי מעמד הכרובים להיפך.
וכן איתא10 שבשעה שנכנסו גוים לקדשי הקדשים, ראו את הכרובים כפי שפניהם איש אל אחיו כמער איש ולויות, ושלחו זאת בין כל האומות – ראו למה אומה זו עובדת.
וקשה11: הרי זמן החורבן הוא היפך עת רצון, ואיך יתכן שהי' אז מעמד הכרובים פניהם איש אל אחיו?
בחסידות12 מבואר פנימיות ענין הגלות ע"פ משל מהשפעת הרב לתלמיד:
כאשר הרב משפיע שכל לתלמידו, מתייחס הוא מתוך שימת-לב אל התלמיד. אך כאשר בעת ההשפעה נופל בשכל הרב ענין חדש, הרי מצד הסדר וטבע של הברקת השכל בהכרח להפנות את תשומת לבו אל ההברקה, ואם לא מתייחסים מיד אל ההברקה הרי היא מתעלמת, ואח"כ לא יועילו שום יגיעות. ומצד עוצם פנימיות אהבתו של הרב להתלמיד, רצונו להפנות את שימת לבו אל ההברקה, כדי שיוכל לקבלה, ולאחרי משך זמן למסרה גם לתלמידו.
בשעה שהרב משים לב להברקת השכל החדש, הנה ככל שתגדל שימת לבו לשכל החדש, נחלשת השימת לב להתלמיד ונחלשת ההשפעה.
ככל שהשכל החדש יהי' נעלה ועמוק יותר – תגדל יותר שימת הלב אליו, ובמילא מתגבר יותר סילוק שימת הלב מהתלמיד בשעה זו, ועד שאצל התלמיד נעשה ענין של גלות וחורבן.
אלא שזהו רק בחיצוניות, אבל בפנימיות הענין הרי זה תכלית הגילוי, ואדרבה, הא גופא שבשביל טובת התלמיד כדאי להרב לסלק את שימת לבו מהתלמיד כדי לקבל את השכל החדש, מורה על גודל ויוקר השכל החדש, עד שכדאי שלרגע יהי' אצל התלמיד ענין של גלות וחורבן, ובלבד שסוף-כל-סוף יהי' ניתן לגלות לתלמיד את השכל החדש.
ונמצא, שככל שההעלם גדול יותר, הרי זה גופא מורה על גודל הגילוי – שהשכל החדש הוא יקר ביותר, ומצד גודל אהבתו להתלמיד שרוצה לגלות לו את השכל החדש, כדאי שלשעה יהי' העלם וסילוק, ובלבד שסוף-כל-סוף יגיע אליו השכל החדש.
ועפ"ז יובן פנימיות ענין הגלות, שהגם שבחיצוניות הרי זה גלות וחורבן, מ"מ, בפנימיות הרי זה תכלית הגילוי ביותר – הגילוי של הגאולה העתידה, ומצד הגילוי של הגאולה העתידה כדאי שלשעה יהי' גלות וחורבן בחיצוניות, ובלבד שסוף-כל-סוף יבוא הגילוי של הגאולה העתידה.
ג. הכרח לכך שבפנימיות הרי זה גילוי אור – יש גם מסדר הגלות:
כשמביטים על סדר הגלות, רואים, שאין זה רק ענין של כפרה על חטאים עונות ופשעים, אלא יש בזה גם ענין פנימי.
אילו הי' כל ענין הגלות רק כפרה על חטאים עונות ופשעים – הי' צריך להיות הסדר שמזמן לזמן יהי' הגלות קטן יותר, שהרי ככל שעובר זמן נוסף בגלות נתכפר חלק מהחטאים עונות ופשעים, ובמילא צריך להיות הגלות קטן יותר.
ולפועל רואים שכל שנמשך נעשה הגלות גדול יותר. וזאת רואים אנו הן בגלות מצרים והן בגלות הזה.
גלות מצרים: בנ"י היו במצרים מאתיים ועשר שנים13. בשבע עשרה שנה הראשונים הי' טוב ביותר14; גם לאחרי פטירת יעקב, הנה כל זמן שחיו השבטים לא הי' שעבוד15; גם לאחרי מיתת השבטים, התחיל עיקר הגלות המר כשנולדה מרים16, בשמונים ושש שנים האחרונים, פ"ו בגימטריא אלקים17, ובפ"ו שנים אלו גופא היתה הגזירה ד"תבן אין ניתן לעבדיך"18 רק בסופן, כאשר נעשה קרוב ביותר לגאולה – "ומאז באתי אל פרעה וגו' הרע לעם הזה"19.
וכן בגלות הזה רואים שככל שנמשך הולך ומתגבר הגלות, ומתמעט גילוי אלקות. בהתחלת הגלות הי' הגילוי ע"י התנאים, ואח"כ האמוראים, וככל שנמשך הזמן נעשה ההעלם גדול יותר, ועד שבדורות האחרונים דעקבתא דמשיחא הרי כמעט ואין גילוי כלל, שלכן נקרא בשם עקביים, כיון שעקב הוא אבר שאין בו חיות (בגילוי), כדאיתא באבות דר' נתן20 שהעקב הוא מלאך המות שבאדם.
מסדר זה מובן שהגלות אינו רק כפרה על עבירות, אלא יש בו גם ענין פנימי. פנימיות ענין הגלות הוא – גילוי אור חדש, ומצד הפני' ("דער צוטראָג") לגילוי אור החדש נעשה הסילוק מההשפעה, ולכן, ככל שנמשך הזמן, שנעשית יותר הפני' לגאולה העתידה, ככל שמתקרבים לביאת משיח, הולך הגלות ומתגבר.
ד. עפ"ז יובן מ"ש במדרש שכאשר הגוים נכנסו לקדשי הקדשים ראו את הכרובים כמער איש ולויות – כי כל ענין הגלות הוא רק בחיצוניות בסדר השתלשלות, אבל כפי שהענין הוא בפנימיות, הרי זה תכלית הגילוי. ולכן, בקדשי הקדשים, מקום של פנימיות, הי' אז מעמד הכרובים פניהם איש אל אחיו; בפנימיות הרי זה עת רצון כנ"ל.
וזהו גם הטעם שבשעת ברית בין הבתרים דובר אודות הגלות – כיון שבפנימיות הרי זה ענין של תכלית הגילוי. בשעת ברית בין הבתרים, כשהאירה האהבה עצמית, היתה הבשורה על הגילויים דגאולה העתידה, אלא כפי שהדבר התגלה בסדר השתלשלות, הרי זה ענין של גלות.
ה. ההוראה מזה בעבודה היא:
מבלי הבט על חשכת הגלות, שככל שנמשך הולך ומתגבר הגלות, ועד שה"מלכות תהפך למינות"21, שאף פעם לא הי' חושך כזה, מ"מ, אין להתפעל, כיון שיודעים שהתגברות החושך היא מפני שמתקרבים לאור הגאולה.
ובכדי להמשיך את אור הגאולה בפועל למטה אל המקבל, נדרשים מהתלמיד שני ענינים:
א) הידיעה, שידע שההעלם וסילוק הוא רק בחיצוניות, אבל בפנימיות הרי זה תכלית הגילוי.
ב) ההתקשרות והצמאון אל הרב, אשר, מבלי הבט על כך שבחיצוניות נמצא הרב בתנועה של סילוק, מ"מ, צריך התלמיד לעמוד בתנועה של התקשרות וצמאון אל הרב, כמו בשעת ההשפעה, ועוד יותר, כפי שהי' אדמו"ר הזקן אומר בשעת דביקותו22: "מי לי בשמים גו'23, איך וויל ניט דיין גן עדן איך וויל ניט דיין עולם הבא כו', איך וויל מער ניט אַז דיך אַליין",
וע"י הצמאון נעשה גילוי אור החדש אל המקבל, בגאולה העתידה במהרה בימינו.
[כ"ק אדמו"ר שליט"א צוה לנגן "צמאה לך נפשי". "אבינו מלכנו"].
* * *
ו. צוה לנגן ואמר מאמר ד"ה הללוי' שירו להוי' שיר חדש.
* * *
ז. בשבת24 זה הפרשיות מטות מסעי הם מחוברים.
בפרשת מטות מדובר אודות נדרים ואודות עקירת נדר, שיש בזה ג' אופנים: ע"י חכם שעוקר את הנדר למפרע25, ע"י אב ובעל שמפירים את הנדר מכאן ולהבא26. ובבעל גופא ישנם ב' זמנים, קודם הנישואין ולאחרי הנישואין: ארוס ובעל. לשניהם יש זכות של הפרת נדרים, אלא שישנם חילוקי דינים בין ארוס לבעל.
לכאורה מסתבר שהבעל יש לו כח וזכות יותר מארוס, ומ"מ מצינו בדין הפרת נדרים, שיש מעלה בארוס לגבי בעל:
הדין הוא ש"אין הבעל מיפר בקודמין"27, הנדרים שנדרה קודם הנישואין אינם שייכים לבעל. ולעומת זאת, בארוס הדין הוא ש"מיפר בקודמין"28.
אחד ההסברים בזה הוא – לפי שארוס אינו מיפר בפני עצמו, אלא יחד עם האב, ד"נערה המאורסה אבי' ובעלה מפירין נדרי'"29, וכיון שאצל האב לא שייכת ההגבלה דקודמין, הרי זה גורר גם את הארוס, שגם אצלו אין הגבלה ומיפר בקודמין. משא"כ הבעל שמיפר בפני עצמו, שהרי "נתרוקן רשות אבי'"30, ונעשה מציאות לעצמו, במילא ישנם ההגבלות שלו.
ח. הענין בזה בעבודה הוא:
בעבודת השם ישנם שני אופני עבודה: העבודה דאירוסין והעבודה דנישואין. הגם שכללות זמן הגלות נמשל לאירוסין ודוקא לעתיד לבוא יהי' ענין הנישואין31, הנה בפרטיות יש בזמן הגלות גופא המדריגה דאירוסין והמדריגה דנישואין.
העבודה דאירוסין היא – "דאסר לה אכולי עלמא"32. האדם נעשה מנותק מהעולם. עבודתו לא פעלה עד כדי כך שיהי' במדריגה ד"ודבק גו' והיו לבשר אחד"33, להיות מיוחד עם אלקות, הוא עדיין לא נתאחד עם אלקות, אבל מעניני העולם יצא כבר.
העבודה דנישואין היא – "והיו לבשר אחד". האדם נעשה מאוחד עם אלקות, עד שמוליד בדומה לו, שזהו תכלית הנישואין, וכמאמר רז"ל34 "תולדותיהם של צדיקים מעשים טובים". והיינו, שהוא וכל עשיותיו הם כלי שבטל ומתאחד להענין שבתוך הכלי.
ט. הגם שמעלת העבודה דנישואין היא נעלית הרבה יותר מאשר העבודה דאירוסין, מ"מ, יש מעלה בעבודה דאירוסין על העבודה דנישואין:
יכול אדם לחשוב, שכיון שהגיע לעבודה דנישואין, הרי הוא כבר צדיק גמור, ואינו זקוק עוד לעזר הקב"ה35, הוא כבר בעל המיפר בפני עצמו ואינו זקוק להאב.
אבל האמת היא, שכאשר הי' מישהו שאמר כן36, אזי ידעו מיד שאינו "בר כוכבא", "דרך כוכב מיעקב"37, אלא "בר כוזיבא". ושם דובר אודות מלחמה בגשמיות, ומכל-שכן בנוגע למלחמה ברוחניות.
וזוהי המעלה דארוס, עבודה דאירוסין, על עבודה דנישואין – הגם שמצד עצמו הוא למטה יותר, אבל המעלה בזה היא, שמיפר ב"שותפתי' דאב"28. הוא הולך בכחו של הקב"ה, וכאשר הולכים בכחו של הקב"ה, אזי סרים כל ההגבלות, וביכלתו להגיע למקום כזה שמצד עצמו לא הי' יכול להגיע אליו.
תהו קדם לתיקון, ומתהו נלקחים הדברים הגשמיים עם היצה"ר שאקדימי טעניתא38. הנה מצד כח עצמו אינו מיפר בקודמין; הוא לא מגיע בתהו, ובמילא אין לו גם את הכח לברר את הענינים שנלקחים מתהו.
אבל עי"ז שמיפר ב"שותפתי' דאב", שאצל הקב"ה לא קיימת ההגבלה דקודמין, תהו שקדם לתיקון – נותן הוא כח גם להארוס, שיגיע בתהו, וינצח את היצה"ר שאקדימי טעניתא, עי"ז שהקב"ה עוזרו – יכול לו39. זוהי נתינת כח לברר את הניצוצות דתהו שישנם בדברים הגשמיים. וזהו הענין דהפרת נדרים – היתר ונתינת כח בעבודת הבירורים בדברים הגשמיים40.
י. ונקודת הענין:
ככל שנמצאים במדריגה נעלית, אפילו כאשר אוחזים בעבודה דנישואין41 – צריכים לדעת, שאי אפשר ללכת בכח עצמו ("מיטן אייגענעם כח"), אלא צריכים תמיד להתקשר עם למעלה ממנו, מתוך ידיעה שישנם ענינים נעלים יותר, בעילוי אחר עילוי, שעדיין לא הגיע אליהם, ובענינים אלו הרי הוא עדיין בהתחלת העבודה.
[וע"ד42 שיהי' לעתיד לבוא, שגם אז יהי' אצל בנ"י ענין האמונה – דלכאורה אינו מובן: כיון שאז תהי' ראי' באלקות, למה יצטרכו לענין האמונה? אך הענין הוא, שגם אז יתגלו ענינים נעלים יותר מהענינים שיהיו באופן של ראי', ובנוגע לענינים אלו יהי' צורך ענין האמונה43.
וזהו שמצינו בנוגע למשיח ש"איהו רב ואיהו מלך"44, ולכאורה, הרי רב ומלך הם ב' הפכים, ש"רב" ענינו השפעה בקירוב, ו"מלך" ענינו רוממות וריחוק? אך הענין הוא, שבמשיח יהיו ב' הענינים, היינו, שתהי' השפעה פנימית, שבה יהי' ענין הראי', ויהי' גם ענין של רוממות, שבזה יהי' ענין האמונה.
ועד"ז הוא גם במעשינו ועבודתינו במשך זמן הגלות – שגם כאשר נמצאים במדריגה דנישואין, ישנם ענינים נעלים יותר שלגביהם נמצאים במדריגה דאירוסין].
ועי"ז שמתקשרים עם דרגא שלמעלה ממנו, מתוך ידיעה שעדיין אינו מוכן, כיון שישנם ענינים שהם בעילוי אחר עילוי – אזי גורר ה"אב" עמו גם את ה"ארוס", ומתבטלים אצלו כל ההגבלות, ו"מיפר בקודמין".
יא. כבר דובר פעם בארוכה45 אודות ענין המסעות, שנימנו בסדרה זו, מיציאת מצרים עד ירדן ירחו – שהם מורים על כל הענינים שבנ"י צריכים לעבור עד ביאת המשיח.
כדאיתא בספרי קבלה וכמאמר הבעש"ט46, שמי שיודע את ענין המסעות, יודע הוא באיזה מסע אוחז הוא, ומה עליו לעבור, כמה ואיזה מסעות, עד ביאת המשיח.
כללות ענין המסעות הוא סדר של עליות. "אלה מסעי בני ישראל אשר יצאו מארץ מצרים"47, "מסעי" לשון רבים – אף שלכאורה הי' רק מסע אחד שבו יצאו ממצרים – לפי48 שכל המסעות ענינם הוא יציאה ממצרים שבאותה שעה להמרחב שבאותה שעה.
וההסברה בזה – לפי שישנם כמה וכמה מדריגות, ומה שנחשב "ארץ טובה ורחבה"49 לגבי מדריגה תחתונה, הנה לגבי מדריגה נעלית יותר נחשב ל"מצרים". ובזה מתבטא ענין המסעות – להיות תמיד בתנועה של הליכה ("האַלטן אין איין גיין און גיין") שלא לפי ערך, מ"מצרים" אל "ארץ טובה ורחבה" ביחס למצבו ההוה עכ"פ, שזוהי עלי' שלא בהדרגה.
וכידוע50 שמלאכים נקראים "עומדים", לפי שעלייתם היא בהדרגה, משא"כ נשמות בבואם למטה הם "מהלכים", שיכולים לילך שלא בהדרגה כלל, היינו, שבמסע אחד יכולים לצאת מיד ממצרים, מיצרים וגבולים, אל ארץ טובה ורחבה, עלי' מגבול לבלי גבול.
ואעפ"כ, אין להסתפק בזה אלא צריכים לילך הלאה, מתוך ידיעה שלאמיתו של דבר הרי גם זה אינו אלא "מצרים", הגבלה, וצריכים לצאת מזה ולבוא אל ארץ טובה ורחבה במדריגה נעלית יותר, וכך ממשיכים לילך עד שנבוא אל ירדן ירחו, לביאת המשיח, דמורח ודאין51, במהרה בימינו אמן.
* * *
יב. בנוגע להשלוחים שנסעו לארץ ישראל52 בשם כל אנ"ש ובשמי, אשר, ע"פ התכנית, אמורים הם להגיע בערב שבת הבא – יום ההילולא של האריז"ל אשר הרח"ו כותב עליו53 "עיר וקדיש מן שמייא נחית" – ל"ארץ אשר גו' עיני ה' אלקיך בה"54,
יתן השי"ת שיהי' זה בהצלחה מופלגה – "למעלה מהטבע", אינו מספיק עדיין, אלא בהצלחה מופלגה – ויומשך הדבר בעילוי אחר עילוי, שכן, בבלי גבול גופא ישנם דרגות בלי גבול55, ובמילא יומשך בעילוי אחר עילוי, למעלה גם מבלי גבול.
וכיון ש"גדולה לגימה שמקרבת"56, יאמרו כולם "לחיים",
ומסתמא גם הם – השלוחים – אומרים "לחיים" היכן שנמצאים, אם הם כבר לאחרי התפלה,
ויאחלו ויברכו – כפי שכ"ק מו"ח אדמו"ר אמר פעם57 – "לחיים עם כל הפירושים", ובמילא, לא יצטרכו לבקש בקשות פרטיות, וכל הענינים שצריכים להיעשות על ידם יהיו בהצלחה מופלגה.
* * *
יג. מפרשת מסעי – באים ל"אלה הדברים", "משנה תורה".
אע"פ שמשמעות דברי הגמרא58 שד' ספרים הראשונים יש בהם מעלה יתירה לגבי ספר דברים, מ"מ, יש מעלה בספר זה, שבו נאמר "אלה הדברים אשר דבר משה", וע"ד מ"ש59 "זכרו תורת משה עבדי", שאע"פ שלפי הפירוש הפשוט ופירוש האמיתי קאי על כל התורה, מ"מ, המפורש בקרא, "תורת משה עבדי", קאי במיוחד על "אלה הדברים אשר דבר משה"60.
ב"אלה הדברים אשר דבר משה" ישנם כמה הוספות, חידושי דינים והוראות כו', שלא מצינו בד' ספרים הראשונים. ולכאורה: כיון שספר דברים אינו אלא חזרה על דיני התורה שנאמרו לפנ"ז, כיצד יש בזה חידושים?
אך הענין הוא, שזוהי מעלת ה"סך-הכל" – שזהו ענינו של ספר דברים שהוא ה"סך-הכל" של כל התורה:
ב"סך-הכל" ישנה הנקודה של כל הענינים, ואף שאין בזה חידוש, שהרי הכל נלקח ממה שיש כבר לפני כן, מ"מ, יש ענינים שלפני כן היו באופן אחר, וכאשר נעשה ה"סך-הכל" מתגלה מה שלא הי' ניכר לפני כן.
וע"ד המעלה שבספירה היותר אחרונה, שבה כלולים כל הספירות שלפנ"ז – שלאמיתו של דבר מושרשת היא ומגעת למקום שלמעלה מכל הספירות61.
וזהו ענין "אלה הדברים אשר דבר משה" – דאף שענינים אלו נלקחו מהספרים שלפנ"ז, וא"כ יכול מישהו לחשוב: לשם מה זקוק אני להוראותיו של משה, יכולני ליקח את הדברים מהיכן שמשה לקחם? – על כך אומרים לו: לא תוכל לבדך לגלות את הדברים, כי אם משה רבינו – "אלה הדברים אשר דבר משה",
וענין זה גופא שמשה לוקח את ה"סך-הכל" מהספרים שלפנ"ז – הנה גם זה ניתן למשה מסיני, והיינו, שכשם שעניני התורה עצמם כפי שהם כלולים בהעלם ניתנו למשה מסיני, כמו"כ גם הגילוי שנתגלה ב"משנה תורה" ניתן למשה מסיני,
ומי שמכחיש ח"ו ואומר על אות אחת ב"משנה תורה" שלא ניתנה למשה מסיני – הרי זה כופר בתורה, כפסק הרמב"ם62.
יד. ובנוגע לעניננו:
ישנם כאלו שטועים וסבורים שאין צורך ב"ממוצע", אלא הוא והקב"ה... אך האמת אינו כן, אלא כמ"ש63 "ויאמינו בה' ובמשה עבדו", והיינו, שע"י האמונה במשה עבדו נעשה "ויאמינו בה'"64. כאשר חסרה האמונה במשה, חסר גם ב"ויאמינו בה'", וע"י האמונה במשה עבדו נעשה "ויאמינו בה'" בהוספה ובאופן נעלה יותר.
וכן הוא גם בנוגע למשה שבכל דור ודור65, עד למשה שבדורנו, כ"ק מו"ח אדמו"ר.
ובמילא, יש לדעת שכל ההוראות שנתגלו ונמסרו ע"י "משה עבדו", שהוא ה"ממוצע המחבר"66, הם ענינים עיקריים, כיון שע"י "משה עבדו" נעשה "ויאמינו בה'". ואין לחשוב שהוא בעצמו יוכל לגלות ולפעול כו', כיון שמדובר אודות ענינים שניתנו מסיני למשה דוקא. ודוקא ע"י ההוראות שמקבלים אנו ממשה שבדורנו, נעשה אצלנו "ויאמינו בה'".
וענין זה אינו באופן של "חוקה חקקתי גזירה גזרתי"67, שאין לזה מקום בשכל, אלא זהו ענין שרואים במוחש – שעי"ז ש"אנכי עומד בין הוי' וביניכם" ניתוסף ב"להגיד לכם את דבר הוי'"68.
ודוקא בכחו של משה להתחיל "משנה תורה" עם חטא העגל69, ולא להתפעל אלא לילך הלאה והלאה, עד להסיום – "לעיני כל ישראל", שזהו ענין הראי'.
*
טו. המאמר שנאמר היום70, הוא מאמר של כ"ק אדמו"ר מהר"ש, ד"ה לא יצא האיש (בשבת) לא בסייף כו'.
מאמר זה נזכר במכתב כ"ק אדמו"ר (מהורש"ב) נ"ע71 בענין מחשבת דא"ח בטלית ותפילין קודם התפלה.
במשך כל הזמן לא הי' מאמר זה בידי, וזה עתה ראיתיו, ואיידי דחביבא לי', אמרתי מאמר זה. ובעזה"י לאחרי שבת ("ניט אום שבת גערעדט") אתן את המאמר כדי להדפיסו לאור עולם72.
ויתן השי"ת שלא יהיו עוד מלחמות בגשמיות, ויצאו י"ח ע"י מלחמה ברוחניות, ויהי' שלום, כפי שיהי' בהגאולה העתידה במהרה בימינו.
הוסיפו תגובה