בס"ד. שיחת ש"פ ויקהל-פקודי, כ"ה אדר,
פ' החודש, מבה"ח ניסן, ה'תשל"ב.
בלתי מוגה
כ"ק אדמו"ר שליט"א קידש על היין.
א. יום הש"ק זה, שבת מברכים חודש ניסן, נקרא שבת פרשת החודש, ע"ש פרשת "החודש הזה לכם ראש חדשים"1 שקורין בסיומה של קריאת התורה (לאחרי פרשת השבוע), דקאי על ר"ח ניסן.
ויש לבאר תוכן השם "חודש" דוקא – שהרי מצינו בכתבי הקודש גם השם "ירח", כמו "בירח האיתנים בחג"2, אלא שאין זה השם הרגיל, ואילו השם הרגיל בתורה הוא "חודש" – שזהו בודאי בדיוק, ככל עניני התורה שכל פרט הוא בדיוק, ובמכ"ש מעניני העולם שכל מה שקורה בעולם הוא בדיוק ובהשגחה פרטית3 ; וכן לבאר הלימוד וההוראה מזה בעבודת ה' – ככל עניני התורה, תורת חיים, שהם הוראה בחיים, וכתורת הבעש"ט4 שמכל דבר שיהודי רואה או שומע (אפילו בעניני העולם) צריך ללמוד הוראה בעבודתו לקונו.
ב. החילוק שבין השם "חודש" לשם "ירח":
"ירח" – מורה רק על שייכותו ללבנה, שנקראת גם בשם "יָרֵחַ" (כלשון הכתוב: "שמש וירח"5, "ירח וכוכבים"6 ), ועל שמה נקראים חדשי השנה בשם "יֶרַח", כיון שהחלוקה לחדשים היא (לא מצד מהלך השמש, אלא) מצד מהלך הלבנה ("יָרֵחַ")7, שמידי שלושים יום ישנו מולד הלבנה באופן של נקודה, ואח"כ הלבנה הולכת וגדלה עד ש"קיימא סיהרא באשלמותא"8, ואח"כ הולכת ומתמעטת עד שנעלמת לגמרי, ולא נשאר אפילו נקודה בלבד, וסדר זה חוזר ונשנה מידי שלושים יום.
אבל "חודש" הוא מלשון חידוש7, היינו, שאין זה אותו ענין שהי' לפנ"ז, אלא באופן שמתחיל דבר חדש שלא הי' מעולם.
ג. והענין בזה:
ענין החידוש הוא יסוד עיקרי באמונת ישראל ובתורת ישראל, שמזה באה בתורה ההוראה בפועל ש"מעלין בקודש" (וכ"ש ש"לא מורידין")9 – לא רק מעלין מחול אל הקודש, אלא "מעלין בקודש" גופא, מקודש אל קודש הקדשים,
והיינו, שאע"פ שנמצא כבר במעמד ומצב שנקרא "קודש",
– שמזה מוכח שעשה כל מה שנדרש ממנו, וניצל את הכחות ואפשרויות שניתנו לו בתכלית השלימות, שהרי אם הי' חסר משהו בעבודתו, אי אפשר לומר שנמצא "בקודש", כיון שנתערב ענין של היפך הקדושה (שלא עשה בשלימות דבר שהי' יכול לעשותו) –
אין לו להסתפק במעמדו ומצבו בהוה לגבי מה שנדרש ממנו מחר, דכיון שניתוסף לו עוד יום, בודאי ניתוספו לו עוד כחות, ולהיותו אדם חי, כמו כל דבר חי שגדל בתמידות, עליו להתעלות בעבודתו בעילוי אחר עילוי, בהתאם לכחות שניתוספו לו; כך צריך להתנהג היום לגבי אתמול, ומחר לגבי היום.
וענין זה מודגש בשם "חודש" דוקא, שמורה על דבר חדש – שאין זה באופן שאותם ענינים חוזרים ונשנים מידי חודש בחדשו, אלא בכל חודש הרי זה באופן חדש לגבי החודש שלפנ"ז, והיינו, שאין זה אותו מולד הלבנה כפי שהי' בחודש שלפנ"ז, ולא אותה שלימות הלבנה שהיתה בחודש שלפנ"ז, אלא באופן חדש.
ועד"ז בנוגע לחידוש שבמיעוט הלבנה בחציו השני של החודש – שאין זה ענין של גרעון ח"ו, אלא המיעוט עצמו הו"ע של עבודה – למעט את המציאות והציור שלו כו', וענין זה בא דוקא לאחרי העבודה ד"קיימא סיהרא באשלמותא", כי, מי שאינו צדיק גמור, אין זה "קונץ" שמבטל את עצמו, אלא החידוש הוא שאפילו בהיותו במעמד ומצב ד"קיימא סיהרא באשלמותא" (ע"פ עדות התורה), כך, שיכול להחשיב את עצמו ל"מציאות" בגלל שעובד את הקב"ה בשלימות – אומרים לו, שעכשיו צריכה להתחיל עבודת הביטול, למעט את מציאותו כו'10.
וזהו גם מ"ש11 "הנה שמוע מזבח טוב להקשיב מחלב אילים":
לכאורה אינו מובן: הקרבת קרבן להקב"ה הו"ע נעלה ביותר, וכמבואר בספרים12 שהאדם המקריב צריך לחשוב שכל הענינים שנעשים בקרבן (זריקת הדם והקרבת החלב ע"ג המזבח) הרי זה כאילו שנעשים בו, כך, שבשעה שמקריב קרבן ה"ה נותן להקב"ה את דמו וחלבו, היינו, את כל החמימות וההתלהבות ("וואַרעמקייט און צוקאָכטקייט") – דם, ואת כל התענוג ("געשמאַק") – חלב13, שנשרפים בשלהבת אהבה לה', "שלהבת י"ה"14. וא"כ, מה כבר יכול להיות נעלה יותר מזה?!
אך עז"נ "הנה שמוע מזבח טוב להקשיב מחלב אילים" – ש"שמוע" ו"להקשיב", שהו"ע ביטול מציאותו, הוא נעלה יותר!
ולכן, לאחרי שלומד ושוקד בתורה בנגלה ובחסידות ומקיים מצוות בהידור, ועד שעבודתו היא באופן ד"קיימא סיהרא באשלמותא" – אזי באה העבודה של מיעוט הירח, לבטל מציאות עצמו יותר ויותר, עד שלא תשאר אפילו נקודה בלבד (וזוהי ההכנה לעבודה של החודש הבא).
ד. ולהעיר:
לכאורה יכולים לטעון שבענין זה יש חילוק בין תורה לתפלה15 – שבתורה צריך להיות ענין החידוש, "לאפשא לה"16, משא"כ בתפלה, שבכל יום (ועד"ז בכל ר"ח) מתפללים בנוסח שוה.
ואף שמבואר בזה15 שבכל יום יש בירורים חדשים שצריך לבררם – הרי זה רק מצד העולם המתברר, אבל בנוגע לאדם המברר, הרי זה לכאורה באופן שהוא נשאר באותה מדריגה.
אך הענין הוא – שכדי לברר בירורים חדשים בכל יום, צריך גם האדם עצמו להתעלות בתוספת כח ועילוי בכל יום, והיינו, שבכל יום ניתוסף בתפלתו חיות חדש, כמו "סולם"17 חדש, ועי"ז יש ביכלתו לברר בירורים חדשים כו'.
ובסגנון חז"ל18 : "כל מי שיש לו מנה רוצה מאתיים, מאתיים רוצה ד' מאות", והיינו, שאע"פ שמצד עבודתו אתמול הי' יכול לברר רק "מנה", הנה לאחרי שכבר השלים זאת, צריך להתעורר אצלו רצון חדש לברר יותר ניצוצות – "מאתיים", ולאחרי שמברר "מאתיים", צריך להתעורר רצון חדש – לברר ד' מאות, כיון שבכל יום נותנים לו כחות חדשים שיוכל להתעלות בעבודתו.
ה. והנתינת כח על הענין ד"חודש", להתעלות בעילוי אחר עילוי באופן של חידוש, היא – מר"ח ניסן, שעליו נאמר1 "החודש הזה לכם ראש חדשים":
ענינו המיוחד של חודש ניסן – שבו יצאו בנ"י ממצרים, והיינו, שאע"פ ש"בראש השנה בטלה עבודה מאבותינו במצרים"19, כך, שששה חדשים לפני ר"ח ניסן כבר לא היו עבדים, אלא בני חורין – הרי זה עדיין מעמד ומצב של מצרים, מיצרים וגבולים, אלא שבמצרים גופא יש ב' אופני הנהגה: (א) כפי שעבד חי במצרים, (ב) כפי שבן חורין חי במצרים, אבל גם הבן חורין חי בסדר החיים של מצרים, מיצרים וגבולים; ואילו היציאה מהמיצרים וגבולים, יציאה מכל ההגבלות, נפעלה בחודש ניסן דוקא.
והיציאה ממצרים קשורה עם ענין החידוש ("החודש הזה לכם") – כי, היציאה ממצרים היתה כדי להכנס לארץ ישראל,
– אלא שבתור הכנה לזה הוצרכו להיות משך זמן במדבר, כי, הסדר בקדושה הוא לא באופן של דילוג המדריגה, אלא באופן ש"מעט מעט אגרשנו"20, היינו, מארץ מצרים למדבר, אשר "לא ישב אדם שם"21, ומהמדבר לארץ ישראל, "ארץ נושבת"22, "ארץ טובה ורחבה"23, "ארץ אשר גו' תמיד עיני ה' אלקיך בה מרשית השנה ועד אחרית שנה"24 –
ששם פועלים ענין של חידוש – שמשנים את ארץ כנען, שבה היו ה"מקולקלים מכל האומות" (כמובא בפירוש רש"י25 ), ועושים ממנה ארץ ישראל, ולא כמו בהיותם בארץ מצרים, שלא פעלו בה שינוי, אלא נשארה כפי שהיתה – "מלאה גילולים"26.
ומזה מובן, שענין החידוש שייך לחודש ניסן, ולא לתשרי, שאף שבו בטלה עבודה מאבותינו, לא הי' בזה חידוש לגבי שבת, שבודאי שמרו בנ"י27 גם בהיותם עבדים, כמו שאר המצוות שנתחייבו בהם.
ומהחידוש שבחודש ניסן ("החודש הזה לכם") לוקחים כח על ענין החידוש בכל השנה כולה, החל מענין החדשים ("ראש חדשים"), הן בנוגע למולד הלבנה בר"ח, הן בנוגע לשלימות הלבנה באמצע החודש, והן בנוגע למיעוט הלבנה בימים שלאח"ז עד לסיום החודש (כנ"ל ס"ג), ועד שכל ענין יהי' באופן של חידוש לגבי כמו שהי' ביום לפנ"ז.
ו. אמנם, אע"פ שענין החידוש קשור עם היציאה ממצרים – נאמר "החודש הזה לכם" עוד בהיותם במצרים, כמ"ש28 "ויאמר ה' אל משה ואל אהרן בארץ מצרים לאמר החודש וגו'":
לכאורה אינו מובן מדוע מדגיש הכתוב שאמירה זו היתה בארץ מצרים – מאי קמ"ל, הרי כל האמירות אז היו בארץ מצרים, ואעפ"כ לא נתפרש בכתוב שהיו בארץ מצרים, ומדוע מדגיש הכתוב שהענין ד"החודש הזה לכם" נאמר בארץ מצרים?
ובפרט שבגלל שנאמר "בארץ מצרים" צריך רש"י להדגיש שהי' זה "חוץ לכרך", ולא "בתוך הכרך, לפי שהיתה מלאה גילולים", וא"כ, מוטב הי' לכתוב "ויאמר ה' אל משה ואל אהרן לאמר", מבלי להוסיף התיבות "בארץ מצרים"?
אך הענין בזה – שעוד בשעה שיהודי נמצא עדיין בארץ מצרים, אומרים לו כבר שבכחו לצאת ממצרים ולהתעלות בעילוי אחר עילוי באופן של חידוש – "החודש הזה לכם".
הן אמת – ממשיכים לומר לו – שאינך יכול למהר ולדלג ולהגיע תיכף ומיד למעמד ומצב ד"החודש הזה לכם" בבואך זה עתה מארץ מצרים (ובפרט לאחרי שהנך נמצא שם מאתיים ועשר שנים), אלא עליך לילך לאט לאט,
– בזמנים מיוחדים יכול לעמוד בתנועה של התעוררות כו', אבל כדי לפעול שיקבע סדר החיים באופן כזה, צריך לילך לאט לאט –
וכמודגש בכך שבר"ח ניסן נצטוו "בעשור לחודש הזה ויקחו להם איש שה גו'", "והי' לכם למשמרת עד ארבעה עשר יום" ורק אז "ושחטו אותו גו'"29, והיינו, שהוצרכו להמתין עשרה ימים עד שענין זה יומשך אצלם באופן של התיישבות בכל עשר כחות נפשם, ורק אז יוכלו ליקח את השה ולקשרו30 למשך ד' ימים31, בתור הכנה והקדמה לענין המס"נ שבשחיטת הע"ז של מצרים32 – שכל זה הוא בגלל שאי אפשר לדלג כו', אלא צריך לילך לאט לאט,
אבל אעפ"כ, עוד בשעה שנמצא בארץ מצרים, צריך כבר לדעת שדורשים ממנו להיות במעמד ומצב ד"החודש הזה לכם", ובמשך הזמן יגיע לזה כו'.
ז. וכיון שהתורה היא נצחית – הרי זו הוראה גם בימינו אלו:
יהודי צריך לדעת שדורשים ממנו – ויש בכחו – להיות תמיד במעמד ומצב של "החודש", היינו, להוסיף ולהתעלות בעבודתו מיום ליום, עי"ז שיוצא מהמיצרים וגבולים שהיו אצלו אתמול כו'.
וענין זה שייך לא רק ליחידי סגולה, אלא כל אחד מישראל, יהי' מי שיהי', גם אם הוא חולה לא רק בגשמיות, אלא אפילו ברוחניות, שזה גרוע יותר33 – הנה גם ממנו תובעים את הענין ד"החודש הזה לכם"; וגם עליו יכולים לפעול הענין ד"משכו וקחו לכם גו'"34, עוד בהיותו במצרים.
* * *
ח. בנוגע להמדובר לעיל (ס"ב) אודות החילוק בין שם "חודש" לשם "ירח" – מצינו חילוק זה בתורה, בנוגע להלכה:
בנוגע לגט – כותבים "ירח" ולא "חודש" (כמו שכותבים בכתובה), ואסמכוה אקרא דכתיב35 "גרש ירחים"36, שמזה משמע שענין הגירושין (גט) שייך לענין ד"ירח" דוקא.
ויש לומר הביאור בזה:
"חודש", שמורה על ענין החידוש – שייך לענין הנישואין, כמרומז במ"ש37 "חודש אשתו", כי, תכלית הנישואין הו"ע ההולדה, כמ"ש38 "על כן יעזב איש את אביו ואת אמו ודבק באשתו והיו לבשר אחד", "הולד נוצר ע"י שניהם, ושם נעשה בשרם אחד", ולידת הולד הו"ע של חידוש – מציאות חדשה.
ואילו "ירח", ע"ש ה"יָרֵח", שמורה רק שכל שלושים יום חוזר ונשנה מולד הלבנה וכו', ללא חידוש (כנ"ל ס"ב) – שייך לענין הגירושין, ששולל ומפסיק את האפשרות של חידוש ההולדה שבענין הנישואין.
ועוד ענין בזה, שבנוגע ל"ירח" נאמר "גרש ירחים", לשון רבים, ואילו "חודש" הוא בלשון יחיד – דכיון ש"ירח" אין בו ענין של חידוש, יכולים לכלול בתיבה אחת כמה "ירחים", כיון שענינם אחד, משא"כ ב"חודש" שהו"ע החידוש, הרי כל חודש הוא ענין חדש לעצמו, ולכן נקרא בלשון יחיד.
ט. ומזה מובן גם בנוגע לעבודת האדם:
ובהקדמה – שמהחילוק שבין "חודש" ל"ירח" כפי שהוא בתורה, נמשך גם ענינם בעולם, ובאופן שתכלית הכוונה בזה היא בשביל בנ"י, ככל עניני העולם שעליהם נאמר39 "בראשית, בשביל ישראל שנקראו ראשית"; אלא כדי שבנ"י ידעו כיצד להתנהג בעולם, הנה על זה ישנו ענין התורה [אע"פ ש"מחשבתן של ישראל קדמה לכל דבר"40, אפילו לתורה, כפי שרואים בתורה גופא שבה נאמר "דבר אל בני ישראל", "צו את בני ישראל", ומזה מוכח שמציאותם של בנ"י קדמה לתורה], שנקראת "תורה אור"41, שמאירה ליהודי את דרכו בחיים.
ובהתאם לכך יש לבאר גם החילוק שבין "חודש" (שקשור עם נישואין) ל"ירח" (שקשור עם גירושין – "גרש ירחים") בעבודת האדם לקונו – ש"חודש" מורה על מעמד ומצב שבנ"י קשורים עם אלקות (כמו בנישואין), שלכן עבודתם היא באופן של חידוש כו'; משא"כ כשההנהגה היא שלא כדבעי, שאז נעשה ענין של ניתוק ("מ'רייסט זיך אָפּ") ח"ו מאלקות (כמו בגירושין), הרי זה נקרא בשם "ירח".
ומזה מובן עד כמה נוגע שהעבודה תהי' באופן של חידוש כו'.
י. וכאמור לעיל (ס"ז) שענין זה שייך לא רק ליחידי סגולה, אלא לכל אחד מישראל, יהי' מי שיהי' – כמודגש גם במ"ש במכילתא דרשב"י42 : "דברו אל כל עדת ישראל לאמר29, מלמד שפרשה זו נאמרה בהקהל".
ובהקדים החידוש שבענין ד"הקהל" לגבי שאר עניני התורה שלמדו בנ"י ממשה רבינו:
בדרך כלל הי' סדר הלימוד של משה רבינו עם בנ"י באופן של סדר והדרגה – שתחילה למד עם אהרן, ואח"כ עם בני אהרן, ואח"כ עם הזקנים, ואח"כ עם כל העם43 (ומובן שהלימוד עם כל העם גופא הי' באופן של סדר והדרגה כו'); אבל הענין ד"הקהל" הוא ללא חילוקים כלל, כך, שאהרן ופשוט שבפשוטים הם בשוה.
והענין בזה – שבנוגע להבנה והשגה יש כו"כ חילוקי דרגות, כך, שאי אפשר להשוות את אופן ההשגה של אהרן בלמדו ממשה רבינו לאופן ההשגה של בניו, הזקנים ושאר בנ"י, ועד"ז אצל שאר בנ"י, אי אפשר להשוות את אופן ההשגה של בצלאל בן אורי בן חור למטה יהודה, מגדולי השבטים, לאופן ההשגה של אהליאב בן אחיסמך למטה דן, מן הירודין שבשבטים44 ; אבל יש ענינים שאינם קשורים עם הבנה והשגה, כמו ענין המס"נ, שבזה שוים כל בנ"י.
וכן הוא בנוגע לענין החידוש ("החודש הזה לכם"), שמתבטא באופן ההנהגה ד"מעלין בקודש", שבענין זה שוים כל בנ"י – כי, הענין ד"מעלין בקודש" קשור עם ענין החיות, שהרי התכונה של כל דבר חי היא שתמיד ניתוסף בו הן בגשמיות והן ברוחניות, ובענין החיות משתוים כל בנ"י, כמ"ש45 "ואתם הדבקים בה' אלקיכם חיים כולכם היום" – חיות אמיתית שהיא אלקות.
יא. וההוראה מזה:
כשפוגשים יהודי ברחוב, הנה לכל לראש צריך לדרוש ממנו שתהי' אצלו ההנהגה ד"מעלין בקודש".
– בנוגע לענין שבו צריך להעלות בקודש, הרי זה תלוי במעמדו ומצבו של כל אחד, והיינו, שמי ששייך לעבודה נעלית יותר, ועוסק בענין שלמטה מזה, אין זה נחשב לעלי' בקודש [ואדרבה כו', וע"ד משנ"ת בארוכה בהתוועדות דפורים46 בענין "מבטלין תלמוד תורה ובאין לשמוע מקרא מגילה"47, שמי שיכול ללמוד תורה בעיון, נחשב אצלו מקרא מגילה לביטול תורה], ולאידך גיסא, מי שעדיין אינו יודע אל"ף בי"ת, נחשב אצלו לימוד אל"ף בי"ת לענין של "מעלין בקודש",
ועד שאצל תינוק קטן יכול להתבטא הענין ד"מעלין בקודש" ע"י קיום מנהג נשים זקנות בישראל [כמבואר בתשובת הרשב"א48 גודל חשיבותו גם ביחס לדברי תורה של גדולי חכמי ישראל] להרגיעו ולפייסו בשיר שבו נזכר "קמץ אל"ף אָ"49. ובפרט ע"פ הידוע שמדייקים ללמוד דוקא באופן ד"קמץ אל"ף אָ", כיון שזה קשור עם ה"קמץ אל"ף אָ" דתיבת "אָנכי", שבה נכללת כל התורה כולה50 ;
אלא שחילוקים אלו הם רק בנוגע לענין שבו צריך להעלות בקודש, אבל עצם החיוב להעלות בקודש – נדרש אצל כולם בשוה.
וכיון שדורשים זאת מכל אחד, הרי זו הוכחה שביכלתו לקיים זאת, שהרי "אין הקב"ה בא בטרוניא עם בריותיו"51, ובמכ"ש מבשר-ודם שמייצר מכונה, שבודאי לא ידרוש ויצפה שתעשה יותר ממה שקבע ב"תכנית", ועאכו"כ בנוגע להקב"ה, שכיון שדורש להעלות בקודש, בודאי נתן תחילה את הכחות לכך.
ולא די שהוא בעצמו מתנהג כך, אלא צריך לפעול זאת גם על הזולת, וכידוע הפתגם52 שאין מקום להתנהג כמו צדיק עטוף במעיל פרווה ("אַ צדיק אין פּעלץ"...), היינו, לדאוג רק לעצמו, אלא יש לפעול גם על הזולת והסביבה כולה, שגם אצלם יהי' הענין ד"החודש הזה לכם", ע"י ההנהגה באופן ד"מעלין בקודש".
ועד שיכולים וצריכים לדרוש זאת אפילו מיהודי שנמצא ב"ארץ מצרים", "ערות הארץ"53,
– אף שהי' מן הראוי שילך משם למקום אחר, כמ"ש הרמב"ם54 שכיון ש"דרך ברייתו של אדם להיות נמשך בדעותיו ובמעשיו אחר ריעיו וחביריו ונוהג כמנהג אנשי מדינתו, לפיכך .. אם הי' במדינה שמנהגותי' רעים ואין אנשי' הולכים בדרך ישרה, ילך למקום שאנשי' צדיקים ונוהגים בדרך טובים", או ש"ישב לבדו יחידי", ועד ש"יצא למערות ולחוחים ולמדברות כו'" –
כי, כשם שפרשת "החודש הזה לכם" נאמרה ע"י משה רבינו לבנ"י בהיותם בארץ מצרים, כך גם עתה, צריך לצאת ליהודי שנמצא בארץ מצרים, ולומר לו: לי ולך מתגלה הקב"ה ואומר "החודש הזה לכם", ולכן צריכים אנו להתנהג באופן ד"מעלין בקודש".
* * *
יב. מאמר (כעין שיחה) ד"ה החודש הזה לכם וגו'.
* * *
יג. הביאור בפירוש רש"י על הפסוק55 "אלה פקודי המשכן משכן העדות", ד"ה "המשכן משכן"56, "שני פעמים57, רמז למקדש שנתמשכן בשני חורבנין על עוונותיהן של ישראל",
– דכיון שנאמר "המשכן משכן", "שני פעמים", שאותו ענין נאמר פעמיים, הרי זה "רמז למקדש" אחד, בית ראשון ובית שני שענינם אחד58 (ולא משכן שילה וביהמ"ק, שהם ענינים שונים), "שנתמשכן59 בשני חורבנין על עוונותיהם של (כלל) ישראל" (משא"כ משכן שילה, שנחרב בגלל חטאם של חפני ופינחס) –
הוגה ע"י כ"ק אדמו"ר שליט"א, ונדפס בלקו"ש חי"א ע' 175 ואילך.
יד. וממשיך רש"י, "משכן העדות", "עדות לישראל שויתר להם הקב"ה על מעשה העגל, שהרי השרה שכינתו ביניהם".
וצריך להבין:
א) מהו הצורך להמתין עד להשראת השכינה בר"ח ניסן שתהי' ראי' והוכחה (עדות) שויתר הקב"ה על מעשה העגל – בה בשעה שיכולים להוכיח זאת מנתינת הלוחות לבנ"י מיד לאחרי מעשה העגל?
ומ"ש במפרשים60 ש"הא דנתן להם הלוחות אינו עדות, די"ל .. דאע"פ שחטאו הוו להו כישראל, שישראל מומר לא פקע מיני' שם ישראל, כדכתיב61 חטא ישראל וגו', אע"פ שחטא ישראל הוא" – אין זה ביאור עבור בן חמש למקרא, שאינו יודע אודות הענין ש"אע"פ שחטא ישראל הוא",
– ואדרבה: כבר למד שבשעה שמשה רבינו ראה את העגל, אזי "וישלך מידיו את הלוחות וישבר אותם גו'"62, ומזה מוכח, שהענין ד"אע"פ שחטא ישראל הוא" אינו טעם שבגלל זה צריך ליתן להם הלוחות –
ולכן שואל מדוע נתינת הלוחות אינה נחשבת לעדות שויתר להם הקב"ה?
ב) מהו דיוק הלשון "ויתר להם הקב"ה כו'" – הרי הלשון הרגיל הוא מחילה סליחה וכפרה, כמו "סלחתי כדברך"63, ולא מצינו בשום מקום לשון של ויתור בנוגע לחטא העגל, ואדרבה: אסור לומר שהקב"ה ותרן64, אלא מאריך אף וגבה דילי'65, ולמה מדייק רש"י ש"ויתר להם הקב"ה"?
טו. והביאור בזה:
נתינת הלוחות לבנ"י לאחרי מעשה העגל אינה הוכחה שויתר להם הקב"ה על מעשה העגל, אלא סיבת נתינת הלוחות (למרות מעשה העגל) היא בגלל שבנ"י צריכים לקבל את התורה, אפילו בהיותם במעמד ומצב הכי ירוד כו'.
ובהקדמה66 :
בנוגע לנתינת הלוחות נאמר67 "ויתן אל משה ככלותו לדבר אתו בהר סיני", והיינו, שביום הארבעים לעליית משה להר סיני, שאז סיים הקב"ה את לימודו עם משה, נתן לו את הלוחות ליתנם לבנ"י.
וכיון שעשיית העגל היתה ביום הל"ט לעליית משה להר סיני68, הנה תיכף ומיד (ביום הל"ט) הי' הקב"ה צריך לומר למשה "לך רד כי .. עשו להם עגל"69, ורק לאחרי שמשה יבטל את מעשה העגל, אזי ימשיך הקב"ה ללמדו תורה, ויתן לו את הלוחות עבור בנ"י.
ובפועל רואים שגם לאחר שעשו את העגל, המשיך הקב"ה ללמד ("געהאַלטן אין איין לערענען, געבן און גיסן") את התורה למשה (על מנת ללמדה אח"כ לבנ"י), ועד "שמסרה לו במתנה ככלה לחתן"70, וגם נתן לו אז את הלוחות [שהיו במעלה גדולה ביותר, כמ"ש71 "והלוחות מעשה אלקים המה והמכתב מכתב אלקים הוא חרות על הלוחות", "משני עבריהם"] בכדי ליתנם לבנ"י – אף שבאותה שעה עשו את העגל.
וכל זה – לא בגלל שהקב"ה סלח (או ויתר) לבנ"י,
– שהרי עדיין לא התחיל משה להתפלל ולבקש מחילה וסליחה כו' [כיון שעד הרגע האחרון קודם שעמד לירד מן ההר (כשאמר לו הקב"ה "לך רד כי שחת עמך וגו'"), עדיין לא ידע כלל אודות מעשה העגל], ואדרבה: הקב"ה הקדים ואמר לו: "ועתה הניחה לי ויחר אפי בהם ואכלם"72 (כמשנ"ת בהתוועדות הקודמת73 שזהו ענין חמור ביותר שלא מצינו דוגמתו אפילו בחטא עה"ד) –
אלא בגלל שבאיזה מעמד ומצב שבו נמצאים בנ"י, צריכים הם לקבל את התורה.
[ומה שמשה שבר את הלוחות – הי' זה מדעת עצמו74 ; אבל מצד הקב"ה – הנה גם לאחרי מעשה העגל נתן את הלוחות עבור בנ"י].
ולכן, ההוכחה ש"ויתר להם הקב"ה על מעשה העגל" היא – (לא מנתינת הלוחות, אלא) מזה ש"השרה שכינתו ביניהם", כי75, השראת השכינה היתה (לא רק ענין רוחני, כמו נתינת התורה, אלא) בגשמיות – במשכן גשמי, והשראת השכינה במקום גשמי אינה יכולה להיות אא"כ "ויתר76 להם הקב"ה כו'".
טז. ההוראה בעבודה, שדיו לעבד להיות כרבו, ולהשפיע על הזולת בעניני תומ"צ, מבלי הבט על מעמדו ומצבו – נכלל בשיחה הנ"ל (סי"ג) שהוגהה ע"י כ"ק אדמו"ר שליט"א.
יז. ומזה מובן גם לאידך גיסא, שענין זה שייך רק ליהודי, אשר, מבלי הבט על מעמדו ומצבו, אפילו אם הוא רק גר, אבל גר שנתגייר כהלכה, ראוי הוא לקבל את התורה מהקב"ה יחד עם הגדול שבגדולים; אבל ח"ו לומר בנוגע לגוי ענין שאינו בערך כלל – שהוא יהודי, והקב"ה נותן לו תמיד את התורה. והגע עצמך: אפילו נתינת התורה למשה רבינו היא דבר פלא, שרק הקב"ה יכול לעשות זאת77 ; אבל זהו רק בנוגע לבנ"י, ולא בנוגע לגוי ח"ו.
וכאן נשאלת השאלה: כיון שזהו דבר פשוט שנתינת התורה לגוי אין לה מקום בשכל, והיא היפך האמת – איך יתכן שישנם כאלו שטוענים כך?!
ובכן: גם הם יודעים שזהו היפך האמת וכו', אלא שאעפ"כ מצליחים לבלבל את כל הקהל שלהם, מאה אלף יהודים דתיים, שלא יבחינו מה שהם עושים כו', עי"ז שמדברים בהתלהבות ורעש ("מיט אַ שטורעם"), בתנועות הראש ושתי הידים וכו', וסומכים על כך שהשומעים חושבים, שכיון ש"כל מילתא דעבידא לאגלויי לא משקרי בה אינשי"78, הרי זה מוכרח להיות דבר אמת... ועל סמך זה יכולים כבר לומר מה שרוצים... גם אם אין זה אמת, כמו להכריז: 2 2 7, ובנדו"ד, לומר שבכלל לא הי' פס"ד של הרבנות הראשית שמוכרח להיות גיור כהלכה דוקא, וכיו"ב.
יח. וכמדובר כמ"פ79 שמהטענות שלהם גופא מוכח שהם היפך האמת, ורק בגלל שאין להם מה לענות, מוצאים כל פעם שקר אחר:
בתחילה טענו שאין בכלל פס"ד של הרבנות הראשית; אח"כ טענו שהפס"ד הוא מלפני שנקבע חוק מיהו יהודי – בה בשעה שבפס"ד מפורש תאריך שהוא משך זמן לאחרי שנקבע החוק!
ועכשיו באים בטענה חדשה – שדברי הרבנות הראשית בנוגע לגיור כהלכה לא נאמרו בתור פסק-דין, אלא בתור חוות דעת בלבד.
ובכן: לכל לראש – אינני יודע מה הרוויחו בטענה זו, שהרי גם אם נאמר שזוהי רק חוות דעת של הרבנות הראשית, הנה כאשר הרבנות הראשית מביעה חוות דעת, בודאי יש לקיים זאת!
כששואלים אדם ישר ("אַ ערליכער מענטש") לחוות דעתו, הנה אם הוא "שר", הרי זו חוות דעת של "שר"; וכששואלים חוות דעת של רב, הרי זו חוות דעת של רב, שהיא ע"פ תורה, וא"כ, כאשר הרבנות הראשית מביעה חוות דעת, בוודאי צריך להתנהג כן.
וממה-נפשך: מי שמציית לרבנות הראשית – יקיים גם חוות דעת, ומי שאינו מציית – לא יקיים גם פס"ד!...
אבל האמת היא, שאין זו חוו"ד בלבד, אלא זהו פס"ד – כפי שכל אחד יכול לראות את נוסח הדברים שמופיע בפרוטקול80 : "אסור לרושמי מרשם התושבים והאחראים עליהם לרשום אינו יהודי כיהודי", והרי הלשון "אסור" הוא פס"ד!
ועד"ז בנוגע לדרישה שצריך לצאת מהממשלה, שהנוסח הוא: "לא יתכן להשתתף באחריות הענין כחברי הממשלה", והרי הלשון "לא יתכן" הוא יותר חריף מהלשון "אסור", כי, "אסור" פירושו שבעצם אין זה דבר מופרך, אלא שיש סיבה צדדית שמעכבת זאת, כמו "ארי' הוא דרביע עלי'"81, ואילו הלשון "לא יתכן" משמעותו שאפשרות כזו מופרכת מלכתחילה!
ומה שטוענים שהן אמת שהלשון הוא "לא יתכן", אבל אין הכרח שהכוונה היא בנוגע ליום זה, אלא יכול להיות שהכוונה היא בעוד שנה – הרי זו טענה שאין לה מקום, שכן, באותה מדה ש"לא יתכן" הדבר בעוד שנה, "לא יתכן" הדבר גם היום!
ועד"ז בנוגע לטענה ש"לא יתכן" יכול להתפרש כלשון של הבטחה, שתתקיים בבוא הזמן, אולי כשיבוא משיח, ולא יהיו דאגות אחרות... ומביאים ראי' ממ"ש בספרים82 בנוגע למ"ש83 "לא יהי' לך אלהים אחרים", וכן שאר הלאוין ד"לא תרצח וגו'", שזהו לשון של הבטחה – הנה החילוק הוא, שבספרים הנ"ל נאמר שנוסף על הפירוש הפשוט שזהו ציווי, יש בזה גם ענין של הבטחה, שסוכ"ס יגיע זמן שבו יהי' מעמד ומצב שאכן "לא יהי' לך וגו'"84 ; אבל הם רוצים לומר שזוהי רק הבטחה, ולא ציווי, שזהו היפך לגמרי מכוונת הספרים.
יט. וכמו"כ ניתוספה טענה חדשה: הרי הרבנים הם בחיים, וא"כ, מדוע אינם חוזרים ומוציאים את הפס"ד פעם נוספת?!
ובכן, גם כאן רואים עד כמה הטענות שלהם הם היפך האמת, והיפך ענינים עיקריים ויסודיים באמונת בנ"י, ועד להיפך כללות ענין האמונה, אפילו אצל גוים להבדיל:
גם גוי יודע שהוא חייב לקיים שבע מצוות בני נח, ומעולם לא עלתה על דעתו שהקב"ה צריך לחזור ולצוות מצוות אלו, כמובן בפשטות שמספיק לצוותם פעם אחת.
ועד"ז בנוגע לבנ"י, שהציווי על קיום התומ"צ שהי' במ"ת הוא בנוגע לכל הדורות כולם, ואין מקום לטענה שכיון שהקב"ה הוא "אלקים חיים"85 (במכ"ש מהרבנים שהם בחיים...), עליו לחזור ולומר "אנכי הוי' אלקיך", "לא יהי' לך אלהים אחרים", או הציווי "ושמרת לעשות ככל אשר יורוך"86, כפי שמבין כל אחד בפשטות שהקב"ה אינו צריך לערוך בכל יום "מתן תורה", אלא די בפעם אחת.
מתן-תורה הו"ע חד פעמי, שבו נכלל לא רק כל מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש87, אלא אפילו ה"תורה חדשה" דלעתיד לבוא88, שעל זה אמרו חז"ל89 ש"התורה שאדם למד בעוה"ז הבל היא כו'", נכללת גם היא במ"ת, וכידוע הפתגם שהובא בתורת החסידות90 שלא יהי' עוה"פ מ"ת.
ומזה מובן גם בנוגע לפס"ד של הרבנות הראשית, שאין מקום וצורך לחזור ולפסוק עוה"פ (ואדרבה: אם צריך לחזור ולפסוק פעם נוספת, הרי זה מורה שמשהו לא בסדר...), אלא די בפס"ד פעם אחת, וחייבים לקיימו, ובפרט אלה שהכריזו ברבים שהרבנים של הרבנות הראשית הם הרבנים שלהם, הרי בודאי שהם חייבים לקיים הפס"ד שלהם, שהרי באתרא דרב הלכה כרב91, גם כאשר באתרא דשמואל נוהגים באופן אחר.
זאת ועוד:
בנוגע לטענה מדוע לא חוזרים ופוסקים פס"ד הנ"ל – הרי לאו דוקא שאם יחזרו ויפסקו פעם נוספת אזי יקיימו את הפס"ד... אלו שאינם מקיימים פס"ד, הנה גם אם יחזרו ויפסקו מאה פעמים, לא יקיימוהו! והא ראי'92, שכאשר רב אחד אמר משהו בענין זה, השיבו לו, שמצפצפים עליו!... כך שהטענה מדוע לא חוזרים ופוסקים היא רק כדי לבלבל את הקהל הדתי!...
כ. (כ"ק אדמו"ר שלט"א הפסיק, ואמר:)
כל הדיבור בענין זה – במקום לדבר אודות ענינים ערבים יותר, ובפרט בהתוועדות דיום הש"ק – הוא בלית ברירה, בגלל הציווי "הוכח תוכיח את עמיתך"93, "אפילו מאה פעמים"94, וכולי האי ואולי.
ויה"ר שדברים אלו – שהם מועטים בכמות, אבל הם נושאים ריבוי איכות – יגיעו למקום שאליו הם מיועדים, ויפעלו פעולתם, לבטל את כל הטענות האמורות לעיל.
ומה גם שנוסף לכך שסוכ"ס יתבטלו בגלל היותם היפך האמת, וכיון שיהודי קשור עם האמת (שבשביל זה יש צורך בכלי טהור דוקא), אינו יכול להמשיך לחיות עם שקר לאורך זמן (כמבואר גם בקונטרס ומעין95 ) – יש גם סיבה לבטל ענינים הנ"ל גם מצד "מורא בשר ודם" (כמארז"ל96 "יה"ר שיהא מורא שמים עליכם כמורא בשר ודם"):
הולך ומתקרב זמן ה"בחירות", ואז ירעישו נגדם יהודים דתיים – לא מברוקלין (שעל זה עונים תמיד שלא רוצים לשמוע טענות מברוקלין, בבחי' "לא יהי' לך אלהים אחרים"...), אלא מארץ ישראל עצמה – שיטענו, היתכן שפב"פ הוא בא-כח שלהם שאמור לייצג את היהדות, בה בשעה שעשה כך וכך, וימנו בפרטיות ("אויסלייגן אויף די טעלער") את כל מה שעשו במשך הזמן: ביום פלוני אמר פלוני כך וכך וכו' וכו', כפי שהם בעצמם בודאי זוכרים היטב...
ובכן: הלואי שחשבון זה יפחיד וירתיע אותם, ויפעל עליהם למנוע זאת לפני שמגיע זמן ה"בחירות".
ויה"ר שסוכ"ס תנצח האמת – "אמת מארץ תצמח"97, "ונגלה כבוד הוי'"98,
– והרי בשביל גילוי כבוד ה' צריכים לפעול גם במחיר של ויתור על כבוד אישי (שהרי ב"כל מקום שיש חילול ה' אין חולקין כבוד לרב"99 ), כסף או זמן, ואפילו בריאות... –
ותמורת זה שמירושלים יוצא חוק שמהוה חורבן עבור בנ"י – הנה "מציון100 תצא תורה ודבר הוי' (זו הלכה101 ) מירושלים"102.
* * *
כא. בנוגע להערות אאמו"ר על הזהר דפרשת השבוע, יש הערה על מאמר הזהר הקשור עם המדובר לאחרונה103 אודות ההוספה בלימוד התורה:
בנוגע לגודל מעלת העסק בתורה – איתא בזהר104 : "פתח ואמר אז נדברו יראי ה' איש אל רעהו ויקשב ה' וישמע ויכתב ספר זכרון לפניו ליראי ה' ולחושבי שמו105.. אז דברו מבעי לי', מאי נדברו, אלא נדברו לעילא .. מקמי מלכא עילאה .. ולבתר אכתיבו בספר זכרון לפניו .. ולחושבי שמו .. אינון דמחשבי מלין דאורייתא לאדבקא למאריהון ברזא דשמא קדישא וכו'" (שזהו ענינה של התורה, כידוע מ"ש הרמב"ן בהקדמתו לפירושו על התורה, שכל התורה שמותיו של הקב"ה).
ובהמשך לזה מסופר בזהר106 שרשב"י ראה שרבי יוסי "הוה מהרהר במילי דעלמא, אמר לי', יוסי, קום אשלים דיוקנך, דאת חד חסר בך וכו'".
הביאור בלקוטי לוי"צ107 ש"ר' יוסי הוא בחי' מל' .. (ש)נעשית ג"כ מקור לבי"ע, והוא העשרה מאמרות", ולכן הרהר ב"מילי דעלמא", ש"לא היו דברים בטלים ח"ו, אלא הרהר אז בהעשרה מאמרות", שזהו"ע "עמל שיחה", "ואם כי הוא דבר גדול, אך אין זה בערך לגבי עמל תורה וביחוד סודות ורזין וכו'" – שמצד מדרגת ר' יוסי108 לא הי' חסרון כלל, אלא שרשב"י הכיר בו109 שעכשיו הגיע לשלימות נעלית יותר, ולכן נדרשת ממנו עבודה נעלית יותר – הוגה ע"י כ"ק אדמו"ר שליט"א, ונדפס110 בלקו"ש חכ"א ע' 244 ואילך.
* * *
כב. בעמדנו בשבת פ' החודש – "החודש הזה לכם ראש חדשים"1, ר"ח ניסן, שבהמשך לזה נאמר הציווי דקרבן פסח: "ויקחו להם איש שה גו' ושחטו אותו גו' ואכלו גו' צלי אש ומצות על מרורים יאכלוהו"29 – הנה כאן המקום להזכיר אודות צרכי הפסח.
ובהקדמה – שקרבן פסח אינו שייך בזמן הזה, ובנוגע למרור – אין צורך בהכנות מיוחדות, אבל בנוגע למצה יש צורך בכמה הכנות כו'.
ולכן, יש להזכיר מה שדובר ונדפס כבר כמ"פ111, שיש להשתדל לזכות יהודים ב"מצה שמורה" – עבור כל חג הפסח, או לכל הפחות עבור ה"סדרים" – שש מצות (כפי שהיו אומרים פעם: "אַ גאַנג מצות" (מערכת מצות)), ועכ"פ מצה אחת (האמצעית) שלימה, או עכ"פ כזית מצה.
ויש לעשות זאת מתוך חיות ומרץ הכי גדול, ולהבטיח שעוד יהודי ועוד יהודי, ועד למספר הכי גדול של יהודים – יקבלו מצה שמורה, עבודת יד דוקא ועגולה דוקא, עם כל ההידורים, כמ"ש112 "ושמרתם את המצות", כהפירוש הפשוט: "שלא יבואו לידי חימוץ"113, וכן הפירוש דשמירה מלשון "ממתין ומצפה"114 – מתי יבוא כבר הזמן שיוכל לאכול המצה, שהיא "מיכלא דמהימנותא" ו"מיכלא דאסוותא" (כמ"ש בזהר115 ).
ולכן אתן עתה קנקן משקה להיו"ר116, לחלק לכל המתעסקים, ויאמרו לחיים – על מנת שיעסקו בזה במרץ ובחיות ומתוך שמחה, להשתדל שכמה שיותר יהודים יקבלו מצה שמורה, בכל מקום, הן בחוץ לארץ, ועאכו"כ בארץ ישראל, ארץ הקודש.
וכיון ש"בניסן נגאלו ובניסן עתידין להגאל"19, הרי משיח יכול לבוא כבר מר"ח ניסן, ועוד לפנ"ז – מהשבת שבו מברכים את החודש "לששון ולשמחה לישועה ולנחמה", והרי הישועה האמיתית, הכללית והעיקרית היא ישועת הגאולה, ואז ישתמשו עם המצות באופן ש"נאכל שם מן הזבחים ומן הפסחים"117, הן בחג הפסח זה והן בשנים הבאות.
וכל זה נעשה ע"י ההכנה בימים האחרונים שלפנ"ז, ליתן ליהודים מצות לפסח, ובאופן שעושים זאת בחיות ובשמחה רבה, שעי"ז זוכים שיבוא משיח ונצא מהגלות בשמחה רבה, ו"ביד רמה"118.
[כ"ק אדמו"ר שליט"א נתן משקה119, באמרו שיהי' באופן ד"ופרצת". ואח"כ התחיל לנגן הניגון "ופרצת"].
* * *
כג. בהמשך להמדובר לעיל (סי"ד) בפירוש רש"י "משכן העדות", "עדות לישראל וכו'" – יש להוסיף ולבאר גם בנוגע לזמן הזה:
ובהקדמה – שענין העדות אינו על דבר הגלוי, שעל זה לא צריך עדות, ואפילו על מילתא דעבידא לאגלויי אין צורך בעדות, אלא ענין העדות הוא דוקא על דבר שהוא בהעלם, שמתגלה ע"י העדות120.
ובנוגע לעניננו: הצורך ב"עדות לישראל כו'" הוא – בשעה שבנ"י נמצאים במעמד ומצב בלתי-רצוי, שחטאו בעגל, ואעפ"כ, השרה הקב"ה שכינתו ביניהם.
אמנם, בזמן הבית היתה השראת השכינה באופן גלוי, כפי שראו בגלוי בנוגע לארון, שאע"פ שהי' "אמתיים וחצי ארכו ואמה וחצי רחבו"121, הנה "מקום ארון אינו מן המדה" (אינו תופס למעט ממדת החלל של בית כלום)122, כך, שהענין שהקב"ה הוא "נמנע הנמנעות"123 הי' נראה בגלוי לעין כל.
ומזה מובן, שעיקר החידוש ד"עדות לישראל כו'" הוא בזמן הזה, לאחרי החורבן, שלא רואים בגלוי השראת השכינה במקדש – כמרומז בהמשך הדברים בפירוש רש"י, שגם לאחרי ה"שני חורבנין על עוונותיהן של ישראל" (בד"ה הא'), "השרה שכינתו עליהם" (בד"ה הב').
והענין בזה – שכשם שהמשכן ומקדש פעלו גילוי אלקות (דרגת האצילות) למטה, באופן ש"עדות היא לכל באי עולם"124, שבכל העולם יש גילוי אלקות, כך גם מציאותו של כל אחד מישראל היא עדות125 על השראת השכינה למטה, כיון שע"י עבודתו פועל המשכת וגילוי אלקות למטה, ועד שבצירוף עבודת כל בנ"י נעשה העולם כולו כלי לאלקות – דירה לו ית', ואז באה הגאולה, ע"י "גואל ראשון הוא גואל אחרון"126, "דוד עבדי נשיא להם לעולם"127.
[כ"ק אדמו"ר שליט"א נתן משקה ל"פרטיזן", עבור הועד הרוחני והגשמי של כפר חב"ד, נחלת הר חב"ד, וכל ארץ הקודש תבנה ותכונן במהרה ע"י משיח צדקנו, באמרו, שיחלק את המשקה כולו ("אינגאַנצן") עתה, באופן שלא ישאר לאחרי שבת.
לאחרי אמירת ברכה אחרונה התחיל כ"ק אדמו"ר שליט"א לנגן הניגון "אי וואַדיע מיא כו'".
לאחרי תפלת מנחה התחיל לנגן הניגון "ניעט ניעט ניקאַוואָ"].
הוסיפו תגובה