שיחת ש"פ שופטים, ד' אלול, ה'תשכ"ז

בס"ד. שיחת ש"פ שופטים, ד' אלול, ה'תשכ"ז.

בלתי מוגה

א. בהמשך להמדובר בהתוועדות שלפנ"ז1 אודות שיחת כ"ק מו"ח אדמו"ר (מחג הפסח2) שבה מתאר את אוירת חודש אלול בליובאַוויטש (החל משבת מברכים), הנה התחלת הפיסקא שבה מדובר אודות חודש אלול היא: "לאחרי שבת נחמו התחילו כבר ללמוד לאחר מעריב, לקיים מ"ש3 קומי רוני בלילה"4 (ולאח"ז ממשיך אודות שבת מברכים חודש אלול).

ויש לומר הביאור בזה בדרך אפשר5 – שזהו לפי שהעבודה דחודש אלול קשורה גם עם ההוספה בלימוד התורה.

והענין בזה:

אע"פ שהעבודה דחודש אלול היא עבודת התשובה, שהיא למעלה מענין התורה, שלכן מכפרת התשובה גם על ענין התורה גופא (על ביטול תורה, היפך כבוד התורה, וכיו"ב), מ"מ, ע"י הקדמת ענין התורה [כבנדו"ד, שלאחרי שבת נחמו מוסיפים בלימוד התורה, וזוהי ההקדמה לעבודת התשובה שבחודש אלול], ניתוסף בעבודת התשובה שנעשית באופן נעלה יותר.

וההסברה בזה – לפי שהתורה ענינה אור, כמ"ש6 "תורה אור", והרי פעולת האור היא (לא לברוא מציאות חדשה, אלא) להאיר ("באַלייכטן"), היינו, לגלות את הדבר באופן שיהי' נראה כפי שהוא לאמיתתו, בכל פרטיו, ועד לידיעה בעצם הענין, הרבה יותר מאשר לולי האור. ובאופן כזה היא גם פעולת התורה על התשובה – שהתורה מאירה את ענין התשובה, לידע ולהכיר מהותה וגודל פעולתה ("ווי ווייט זי קען אויפטאָן"), אשר, ידיעה זו כשלעצמה מהוה נתינת כח לעבודת התשובה7.

ב. הביאור בהמשך השיחה הנ"ל (לאחרי תיאור אווירת שבת מברכים אלול ומאמרי החסידות שנאמרו בו), אודות ההתעוררות מהשינה8 ע"י שמיעת תקיעת שופר – שב' הלשונות "שלאָפן" ו"פאַרשלאָפן"9 הם ב' הענינים דשינה ותרדמה שנזכרו ברמב"ם10 בהרמז דתק"ש דר"ה, ששייכים לתשובה דמלכיות (שלא למרוד במלכותו ית'11), ולאח"ז באים למדריגות התשובה ששייכים לזכרונות ושופרות, וכל ענינים אלו ישנם בהעלם בתקיעות דאלול12, שלכן יש בהם ג' הקולות דתקיעה שברים ותרועה13 –

הוגה ע"י כ"ק אדמו"ר שליט"א, ונדפס14 בלקו"ש ח"ט ס"ע 130 ואילך.

*

ג. כאן המקום להוסיף בנוגע להמדובר לעיל15 בפירוש רש"י על הפסוק16 "כל המצוה", "שאינה נקראת המצוה אלא על שם הגומרה" – שאף א' לא שם לב ("קיינער האָט זיך ניט געכאַפּט") שזהו ענין שנוגע במיוחד לזמן זה, גמר וסוף השנה.

ובהקדמה:

ענין קריאת המצוה ע"ש הגומרה הוא – לא רק אם המתחיל במצוה לא גמר אותה בגלל החסרון בעבודתו, מצד פיתויי היצר כו', אלא אפילו אם ע"פ תורה לא הי' יכול לגמור אותה, גם אז נקראת המצוה על שם הגומרה דוקא.

ועד"ז בנוגע לה"גומרה", שכל המצוה נקראת על שמו, גם כאשר לא התחיל במצוה לפי שע"פ תורה הי' עסוק בענינים אחרים,

וכמו בדוגמא שמביא רש"י16 ש"עצמות יוסף .. משה לבדו נתעסק בהם להעלותם", ואילו כל ישראל "נתעסקו בביזה"17, שהתעסקות בנ"י בביזה לא היתה בגלל שהיו חפצים בכסף וזהב, אלא בגלל שהוצרכו לקיים ציווי הקב"ה: "ושאלה אשה משכנתה גו' כלי כסף וכלי זהב גו' ונצלתם את מצרים"18, ובפרט ע"פ ביאור החסידות שזהו ענין דבירור והעלאת ניצוצי הקדושה שהיו במצרים19,

ולכאורה, כיון שהסיבה לכך שבנ"י לא התעסקו בארונו של יוסף היא ע"פ ציווי התורה, היינו מצד נפשם האלקית, שזוהי אמיתת המציאות של איש ישראל (ולא מצד פיתויי יצה"ר, שאין לו מציאות אמיתית), נמצא, שמצד מציאותם האמיתית לא היו שייכים למצות ההתעסקות בארונו של יוסף.

ואעפ"כ, כיון שבפועל הם אלו שגמרו את המצוה, הרי כללות מצוה זו נקראת על שמם.

ד. וזהו גם ביאור המעלה הנפלאה של דורנו, דרא דעקבתא דמשיחא – שהוא המשלים וגומר כוונת ותכלית כל הבריאה כולה:

תכלית בריאת עוה"ז וכל סדר השתלשלות הוא לפי "שנתאוה הקב"ה להיות לו דירה בתחתונים"20, וזוהי עבודת בנ"י במשך כל הדורות, "לנקות" את ה"דירה" – עולם הזה – "כמשל המלך בשר ודם שרוצים לעשות לו דירה נאה, שצריכים לפנות ההיכל מכל לכלוך וטינוף כו'", כדי שה"מלך" יוכל להיכנס אל הדירה21.

[ומ"ש בתניא22 אודות המשל מ"מלך גדול ורב (ש)מראה אהבתו .. לאיש הדיוט ונבזה .. המוטל באשפה ויורד אליו כו'" – הרי זה בנוגע לפעולת המלך (הקב"ה) כדי להוציא איש ישראל משם (כהמשך הלשון שם: "מקימו ומרימו מאשפתו"); אבל בשביל לעשות דירה למלך, יש צורך שתהי' דירה נקי' דוקא].

וגמר עבודה זו – ששלימותה תהי' לעת"ל, כשיקויים היעוד23 "את רוח הטומאה אעביר מן הארץ" – הוא דוקא ע"י דרא דעקבתא דמשיחא.

ומובן, שהעובדה שדורות הראשונים לא גמרו עבודה זו, אינה מצד איזה חסרון בעבודתם – שהרי אדרבה: כבר בגלות מצרים ביררו בנ"י ר"ב ניצוצים24, כמרומז במ"ש25 "וגם ערב רב עלה אתם", ומאז נשארו רק פ"ו ניצוצות (כהגימטריא דשם אלקים) שמבררים אותם במשך כל הדורות, ואח"כ היו הדורות של הנביאים והזקנים כו', תנאים ואמוראים כו', ואילו העבודה של דורנו זה, דרא דעקבתא דמשיחא, אינה אלא לברר ה"פכים קטנים"26, ובלשון הידוע, שצריכים רק לצחצח את הכפתורים של לבושי השרד ("צופּוצן די קנעפּלאַך פון דעם מונדיר")27,

ואעפ"כ, כיון שרק ע"י עבודת דרא דעקבתא דמשיחא נגמרת לגמרי העבודה של נקיון הדירה, ועי"ז נשלמת הכוונה של כללות סדר ההשתלשלות להיות לו ית' דירה בתחתונים – הרי אין המצוה נקראת אלא על שם גומרה!

ולהעיר, שהעילוי של הגומר את המצוה אינו נמדד בגודל העבודה בכמות או באיכות, אלא גם כאשר עוסק בדברים קטנים ופשוטים לפי ערך המתחילים במצוה, ענינים שהם בבחינת "צחצוח הכפתורים" בלבד – יש בזה העילוי של הגומר את המצוה, שנקראת כולה על שמו.

ולא כמו אלו שחושבים שצריך לעסוק בהתבוננות ב"יחודא עילאה", ובמה נחשב הוא להיות זהיר בעניית אמן יהא שמי' רבא... אלא צריכים להשלים ה"פכים קטנים", גם אם הם עבודות פשוטות, כמו עניית אמן יהא שמי' רבא באופן פשוט28 (שהרי אינו בדרגתו של הרה"צ ר' נחום מטשערנאָביל, שהי' שמן בגופו מהתענוג שלו בעניית אמן יהא שמי' רבא29), וכמו כן ליזהר שלא לדבר בעת התפלה וכו'30.

וע"י השלמת פכים קטנים כאלו גומרים את העבודה של כל הדורות כולם, ואין המצוה נקראת אלא על שם גומרה – שזה נחשב כאילו הוא עשה את כללות העבודה כולה, לעשות לו ית' דירה בתחתונים!

ה. וכן הוא בנוגע לעבודה דחודש אלול, שעל ידה נגמרת ונשלמת העבודה של כל השנה כולה:

חודש אלול הוא הזמן שניתן לבנ"י לתקן ולהשלים את העבודה של כל השנה כולה. וכפי שמצינו בנוגע לעשרת ימי תשובה, שבין ר"ה ליוהכ"פ יש שבעה ימים רצופים, שכוללים את כל ימי השבוע, ובכל אחד מהם מתקנים יום מסויים בשבוע בכל השבועות של כל השנה שעברה (כדאיתא בכתבי האריז"ל31). וכן הוא בנוגע לימי חודש אלול שבא בהקדמה לעשי"ת, שבהם מתקנים את כל ימי השנה כולה.

והכוונה בזה – לא רק לענין התשובה כפשוטה על ענינים בלתי-רצויים, אלא גם לגמור ולהשלים את הענינים הטובים שהתחילו בהם [ע"ד משנת"ל (ס"ג) בענין "אין המצוה נקראת אלא ע"ש הגומרה", שזהו גם כאשר הסיבה לכך שהגומר לא התחיל את המצוה היא (לא מצד פיתויי היצר, אלא) מצד חשבונות של נפש האלקית] – שע"י העבודה דחודש אלול ניתוסף בהם שלימות.

ובפרטיות יותר:

אם הי' חסר בענין החיות בעסק התומ"צ, שנעשו רק בדרך "מצות אנשים מלומדה"32, ובלשון שיחת כ"ק מו"ח אדמו"ר הנ"ל: "פאַרשלאָפן" – הנה בחודש אלול ניתן לתקן זה, והיינו, שעי"ז שבמשך חודש אלול מתעטף בטלית וציצית ומניח תפילין וכו' בחיות פנימית ("אויף אַן אלול'דיקן אופן"), אזי ממשיך חיות במעשה המצוות שלו שנעשו שלא כדבעי במשך כל השנה כולה. וע"ד המבואר בתניא33 בנוגע לתפלה שלא בכוונה, ש"יש לה תיקון בקל לחזור ולעלות כשמתפלל בכוונה אפילו תפלה אחת מלוקטת מתפלות כל השנה".

זאת ועוד:

גם כאשר עסק התומ"צ הי' כדבעי, הרי יתכן שעבודתו במשך כל השנה היתה רק בכח אתערותא דלעילא – "דודי לי", מצד למעלה, כענין עבודת הצדיקים, ולא מצד ה"מטה" גופא, "אני לדודי", כענין עבודת התשובה.

והתיקון על זה נעשה ע"י העבודה דחודש אלול, כי, אע"פ שגם בו יש נתינת כח מלמעלה על ענין העבודה, שזהו"ע המשכת וגילוי י"ג מדה"ר34 [וכמבואר בהתוועדות הקודמת1 שאע"פ שסדר העבודה דאלול הוא "אני לדודי" ואח"כ "ודודי לי", הרי על זה גופא צ"ל אתערותא דלעילא, והו"ע "השמים כסאי" שקדם ל"הארץ הדום רגלי"35], הרי זה פועל סוכ"ס הענין ד"אני לדודי", שתהי' עבודת האדם מלמטה, שהוא ה"גומרה", ועי"ז הרי הוא "גומר" ומתקן את כל עבודתו במשך כל השנה כולה, שתהי' בה המעלה דעבודת המטה, כענין "לאתבא צדיקיא בתיובתא"36 – המשכת מעלת התשובה בעבודת הצדיקים, ועד לתשובה מאהבה – שזוהי התשובה דחודש אלול, שענינו "אני לדודי גו'", שמורה על ענין האהבה37 – שעל ידה "זדונות נעשו לו כזכיות"38.

וכיון שחודש אלול "גומר" את המצוה, לכן "אין המצוה נקראת אלא על שם הגומרה", שעל שמו נקראת כללות עבודת כל השנה.

והיינו, שע"י העבודה דחודש אלול מגביהים ומעלים את העבודה של כל השנה כולה שתהי' ברוח של "אלול" ("אַ אלול'דיקע"), באופן ד"אני לדודי", ועי"ז פועלים את ההמשכה מלמעלה, "דודי לי", בנוגע לכל הענינים, עד לבני חיי ומזוני רויחי.

* * *

ו. בהאמור לעיל (ס"ג) שהסיבה לכך שבנ"י "נתעסקו בביזה" (ולא בארונו של יוסף) היתה כדי לקיים ציווי הקב"ה "ונצלתם את מצרים" – צריך להבין:

הרי משה רבינו התעסק בארונו של יוסף, למרות הציווי "ונצלתם את מצרים", ומזה מוכח שההתעסקות בארונו של יוסף גדולה יותר מקיום הציווי ונצלתם את מצרים?!

אך הענין יובן ע"פ מארז"ל שעי"ז שההתעסקות בארונו של יוסף היתה ע"י משה רבינו בעצמו, ש"אין בישראל גדול ממנו"39, ניתוסף בכבודו של יוסף.

ולכאורה: אם כל ששים רבוא מישראל היו עוסקים בכך (ובפרט שזוהי חובת הציבור), הי' ניתוסף עוד יותר בכבודו של יוסף.

אלא שמכאן יש להוכיח בנוגע לשקו"ט בענין כמות ואיכות, מי מהם מכריע40 – שגדלותו של משה (איכות) הכריעה את הכמות של ששים ריבוא מבנ"י.

והענין בזה – שבשביל ההתעסקות בארונו של יוסף יש צורך במעלת האיכות, כי, "עצמות יוסף" מורה על העצמיות דיוסף41, בחי' שלא שייך בה ענין החורבן כו', ולכן, העלאת עצמות יוסף היתה צריכה להיעשות ע"י משה רבינו דוקא, מצד מעלת האיכות שבו.

וכיון שכללות מצות ההתעסקות בארונו של יוסף נקראת על שם בנ"י שגמרו את המצוה, עכצ"ל, שבגמר התעסקות בנ"י בארונו של יוסף היתה גם מעלת האיכות, כאילו עסק בזה משה רבינו בעצמו.

ויש לומר, שלכן למדים ש"אין המצוה נקראת אלא על שם הגומרה" מענין זה דוקא, כדי להורות שהגומר את המצוה יש בו מעלת האיכות, וזה גופא הוא הטעם שהגומר פועל שלימות בכל המצוה כולה, עד שכללות המצוה נקראת על שמו.

ז. וכן הוא בנוגע לעבודה של חודש אלול:

הסיבה לכך שבעבודת חודש אלול ישנו הכח "לגמור" את העבודה דכל השנה כולה ולהמשיך בה שלימות, היא, לפי שיש בה מעלת ה"איכות", באופן ש"אין גדול ממנו".

וזהו מה שמבואר באחרונים42, שגם אלה שעיקר עסקם הוא בתורה, הנה "בחודש אלול היו מניחים מקצת לימודם לעסוק בתפלה ובתחנונים"43.

והיינו, שנוסף על המבואר בפוסקים ענין ריבוי התפלות והסליחות בנוגע לעשי"ת44, יש להתחיל בזה כבר בחודש אלול, וכמנהג ישראל שמוסיפים אמירת המזמור "לדוד ה' אורי וישעי"45, וכן ג' הקאַפּיטלאַך שמוסיפים בכל יום מימי חודש אלול46, וכן בנוגע לאריכות ההתבוננות בתפלה.

והענין בזה – לפי שדוקא בעבודת התפלה יש איכות עצומה ש"אין גדול הימנה" בכל שאר עניני התומ"צ, כמבואר בלקוטי תורה47, שענין התפלה מעמיד ומקיים את המצוות, כמשל חוט השדרה שהוא המעמיד ומקיים את האברים, אע"פ שהוא בעצמו אינו ממנין האברים.

ולכן, ההוספה בעבודת התפלה בחודש אלול היא הגומרת את עבודת כל השנה כולה וממשיכה בה שלימות, כנ"ל.

ח. וענין זה פועלים ע"י גילוי בחי' משה שבנפש כל אחד מישראל – כמבואר בתניא48 בביאור מאמר רז"ל49 "לגבי משה יראה מילתא זוטרתי היא" – שזוהי בחינת "אין גדול ממנו" שבנפשו, ומבחינה זו נמשכת חיות בכל אברי הגוף, עד לבחינת רגלים, כמ"ש50 "שש מאות רגלי העם אשר אנכי בקרבו".

ויש לומר, שכן הוא גם בענין העלאת ארונו של יוסף, כי, אף שלכאורה לא הי' משה הגומר את המצוה, שהרי הכניסה לארץ ישראל (שעל ידה נגמרה העלאת ארונו של יוסף) היתה ע"י יהושע, הנה הגמר האמיתי (שהרי ב"גמר" גופא יש כמה דרגות) אכן יהי' ע"י משה רבינו, כי הגמר האמיתי של הכניסה לארץ ישראל יהי' בגאולה האמיתית והשלימה, עלי' נאמר51 "כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות", וכניסה זו תהי' ע"י משה רבינו – "גואל ראשון הוא גואל אחרון"52.

ונקודת הענין – שלמשה הי' איכפת ("אים האָט פאַר-אַרט") שלא זכה לגמור את המצוה, ומצד עצמו רצה להיכנס לארץ ישראל ולגמור את המצוה, והסיבה לכך שבפועל לא נכנס לארץ ישראל היתה רק לפי שנגזר על דורו שלא יכנסו לארץ, ולהיותו רועה נאמן שלא יעזוב את צאן מרעיתו, הסכים להישאר במדבר (כמבואר במדרש53), ולכן יזכה סוכ"ס לגמור את המצוה, בכניסה לארץ בגאולה האמיתית והשלימה, שתהי' נקראת על שמו – "גואל ראשון הוא גואל אחרון".

וכך הוא לענין העבודה דדרא דעקבתא דמשיחא, שהוא הגומר את התכלית של כללות סדר ההשתלשלות (כנ"ל ס"ד), ולכן נקראת על שמו, ובימיהם – בימינו – "תושע יהודה וירושלים"54.

ט. ומכל זה מובן עד כמה צריכים לייקר את הזמן של חודש אלול, ולוודא שלא ליפול בתרדמה או שינה ("שלאָפן" או "פאַרשלאָפן") כו'.

ולהעיר, שכללות ענין השינה הו"ע שצריך להיות גם ע"פ התורה55, ובלשון הכתוב56 "ושכבת וערבה שנתך", אבל, כדי שיוכל להיות ענין הבחירה, "ובחרת בחיים"57, נעשה ענין השינה גם בלעו"ז, ולא רק שינה, אלא גם תרדמה, וכמבואר גם במאמר דשנת תש"ב58 (לפני כ"ה שנה) החילוק ביניהם, ש"הישנים יודעים שהחלום אינו אלא חלום, שהוא שקר, אבל הנרדמים חושבים את השקר לאמת", וממשיך לבאר: "וזהו עורו ישנים משנתכם, דלהישנים מספיק ענין ההתעוררות, אבל הנרדמים צריכים הקיצה, והוא ע"י רעש וקול המחריד כו'", ובלשון הכתוב59 "אם יתקע שופר בעיר ועם לא יחרדו".

וזהו גם מ"ש בשיחה הנ"ל "מען דאַרף זיין אַ מענטש, מען דאַרף די צייט ניט פאַרשלאָפן" – שהרי מעלת האדם על בעלי-חיים היא מצד ענין השכל, ופעולת השכל היא דוקא בשעה שהאדם ער ולא ישן (ובודאי לא במצב של תרדמה), שאז רואה כל דבר (לא רק בראי' בעלמא, אלא) כפי שהוא לאמיתתו, ע"י ההתבוננות בשכלו לראות את הדבר ע"פ "תורה אור" (כנ"ל ס"א).

ומזה מובן, שלצורך העבודה דחודש אלול, לא די בשלילת ענין התרדמה בלבד, אלא צריך לשלול גם את ענין השינה, ורק אז יוכל לתקן ולהשלים את כל הדרוש.

וכל זה צריך להיות באופן של זריזות, ומה גם שענין הזריזות צריך להיות גם בכל השנה כולה, וכמבואר באגה"ק60 גודל מעלת הזריזות, ש"זריזותי' דאברהם אבינו ע"ה היא העומדת לעד לנו ולבנינו עד עולם", אלא שבחודש אלול צריך להיות ענין הזריזות בהדגשה יתירה [כמו בנוגע לכללות ענין התשובה, שכל השנה כולה זמנה הוא61, אלא שבחודש אלול הרי זה בהדגשה יתירה], כיון שאז מתקנים ומשלימים את העבודה של כל השנה כולה.

* * *

י. מאמר (כעין שיחה) ד"ה שופטים ושוטרים תתן לך גו'.

* * *

יא. הביאור בפירוש רש"י על הפסוק62 "תמים תהי' עם ה' אלקיך", "התהלך עמו בתמימות וכו'" – ש"תמים" כאן אינו מלשון שלימות (כבכל מקום), שצריך לקיים כל תרי"ג המצוות (שהרי פסוק זה בא בהמשך להאיסור ד"קוסם קסמים מעונן וגו' התועבות האלה"63), אלא "התהלך עמו בתמימות ותצפה לו", שלכן לא תשאל אצל קוסם ומעונן, כי "לא תחקור אחר העתידות, אלא כל מה שיבוא עליך קבל בתמימות".

[ומ"ש לאח"ז64 "כי הגוים האלה .. אל מעוננים וקוסמים ישמעו ואתה לא כן גו'" (שהרי "השרה שכינתו על הנביאים ואורים ותומים" – נביאים כנגד מעונן, ואורים ותומים כנגד קוסם), אלא "נביא גו' יקים לך ה' אלקיך אליו תשמעון" – אינו המשך (וטעם) לענין שלפניו, אלא התחלת ענין חדש. ואין זה בסתירה לכך ש"לא תחקור אחר העתידות" – "תחקור" דייקא, שמורה על השתדלות יתירה בגלל דאגה יתירה, משא"כ שאלה ודרישה בלבד].

"ואז תהי' עמו ולחלקו", דכיון ש"בגלל התועבות האלה ה' אלקיך מוריש אותם (מן הארץ) מפניך"63, לכן, השכר על "תמים תהי'" הוא ירושת הארץ, חלקו של הקב"ה –

הוגה ע"י כ"ק אדמו"ר שליט"א, ונדפס בלקו"ש חי"ד ע' 64 ואילך.

* * *

יב. בהמשך להמדובר (סי"א) אודות "תמים תהי' גו'" – הנה כאן המקום להעיר אודות המדובר לעיל65 בקשר עם מלאות שבעים שנה להתייסדות ישיבת תומכי תמימים66:

בקשר למאורע זה – הדפיסו67 ממש"נ בהתוועדות65 בנוגע למעלת המספר שבעים שנה, שאמרו חז"ל68 "בן שבעים לשיבה", ויש גירסא נוספת: "בן שבעים לזקנה".

ובכן:

אמרתי וביקשתי כמ"פ בנוגע לרשימת ההנחות, שבכל אופן, הן אם זוכרים בדיוק והן אם לאו כו', הנה לכל-הפחות כשמעתיקים פסוק או מאמר רז"ל, יסתכלו בפנים ויעתיקו את הלשון בדיוק.

ואעפ"כ, למרות שמארז"ל הנ"ל הוא במשנה במסכת אבות, שנדפסה גם בסידורים השוים לכל נפש, גם לעמי-הארץ, נשים וטף, ושם מפורש "בן שבעים לשיבה" (ואילו ענין ה"זקנה" שייך ל"בן ששים") – הדפיסו שיש בזה שתי גירסאות, ופירסמו זאת בכל קצוי תבל!... ואח"כ באים אלי בטענות: היכן יש גירסא כזו, וצריכים "ללמד זכות" שכנראה מצאתי באיזה מקום גירסא שונה.

יג. ולגופו של ענין:

כוונתי היתה למ"ש בפירוש רש"י על מאמר המשנה "בן שבעים לשיבה": "נ"א [נוסחא אחרינא (ולא גירסא אחרת)] לשיבה זקן גמור הוא, שנתלבנו רוב שערותיו, כי היכי דאשכחנא בר' אלעזר בן עזרי' בברכות69, דהדרי לי' תמניסר דרי שערות לבנות של זקנה, וקאמר איהו לנפשי' הרי אני כבן שבעים שנה, אלמא לע' מתלבן כבר רוב שער האדם".

ונמצא, שלפי הנ"א שייך ענין הזקנה לא רק לגיל ששים ("בן ששים לזקנה"), אלא גם לגיל שבעים, והיינו, שבגיל ששים מתחיל ענין הזקנה, ובגיל שבעים נעשה "זקן גמור", כך, שבענין הזקנה גופא יש ב' דרגות: התחלת הזקנה – "בן ששים לזקנה", ו"זקן גמור" – "בן שבעים לשיבה".

והענין בזה – שזקנה קשורה עם ליבון השערות ("שערות לבנות של זקנה")70, ולכן, כאשר "נתלבנו רוב שערותיו", כמו אצל ראב"ע ד"אהדרו לי' תמני סרי דרי (שמונה עשרה שורות) חיורתא", שזהו רוב הזקן – אזי "זקן גמור הוא".

[ועפ"ז אתי שפיר מה שמצינו71 בדוד הן לשון זקנה והן לשון שיבה בהיותו בן שבעים שנה – כיון ש"שיבה" היא גמר הזקנה].

יד. אך עדיין צריך להבין מהי המעלה בשערות לבנות:

בשלמא בנוגע לראב"ע שמינוהו לנשיא בהיותו בן י"ח שנה, "אתרחיש לי' ניסא ואהדרו לי' תמני סרי דרי חיורתא", כדי שלא יהי' נראה כאברך צעיר ("אַ יונגער-מאַן'טשיק"), ואז יוכלו להתייחס אליו מתוך דרך-ארץ; אבל לולי זאת, מהי המעלה בשערות לבנות?!

ויובן ע"פ מ"ש במדרש72 ש"אמר לו הקב"ה (לאברהם) .. בא לבוש לבושי, ואברהם זקן בא בימים", כמו ש"הקב"ה נקרא עתיק יומין", דכתיב73 "ועתיק יומין יתיב לבושה כתלג חיור", והיינו, ששערות לבנות כשלעצמם הם ענין נעלה, שמורה על לבושו של הקב"ה כו'74.

וענין זה (שהקב"ה אמר לאברהם "בא לבוש לבושי") קשור גם עם המדובר לעיל (סי"א) בענין "תמים תהי' עם ה' אלקיך", "התהלך עמו בתמימות כו'", כפי שמצינו גם אצל אברהם, שעליו נאמר75 "ומצאת את לבבו נאמן לפניך", מצד ענין האמונה והתמימות כו'76.

וכמשנת"ל שאין זה בסתירה לענין הנבואה, שיתחדש קודם ביאת המשיח77, שזהו כללות הענין ש"גלה סודו אל עבדיו הנביאים"78, שהם רבותינו הקדושים נשיאי חב"ד, עד לכ"ק מו"ח אדמו"ר נשיא דורנו, שגילו לנו כיצד צריכה להיות ההכנה לביאת המשיח79.