שיחת ש"פ תצא, י"א אלול, ה'תשכ"ז

בס"ד. שיחת ש"פ תצא, י"א אלול, ה'תשכ"ז.

בלתי מוגה

א. בין הראשי-תיבות שנאמרו על חודש אלול1 ישנו גם הר"ת ד"א.יש2 ל.רעהו ו.מתנות ל.אביונים"3, שזהו ענין הצדקה, וקאי גם על כללות המצוות, כידוע ש"צדקה" נקראת בשם מצוה סתם4, וכללות המצוות נקראים בשם צדקה5.

והענין בזה:

חודש אלול הוא הזמן שבו צריך לעשות חשבון בנוגע לעבודת כל השנה כולה, ולכן בחודש אלול מרבים בתפלה ותחנונים וסליחות כו'6 [וכמובא בלקו"ת7 ש"אומרים סליחות .. מר"ח אלול ואילך" – אע"פ שאמירת הסליחות בפועל לפי מנהגנו היא בימים הסמוכים לר"ה8], ובפרט ע"פ המבואר בלקו"ת9 ענינו של חודש אלול "ע"פ משל למלך שקודם בואו לעיר יוצאין אנשי העיר לקראתו כו', והוא מקבל את כולם בסבר פנים יפות ומראה פנים שוחקות לכולם".

והר"ת ד"איש לרעהו ומתנות לאביונים" קשור עם החשבון הפרטי על העבודה בקו המצוות, שכללותם הו"ע הצדקה.

ב. ובפרטיות יותר:

ב"איש לרעהו ומתנות לאביונים" ישנם ב' קצוות: (א) "רעהו" – בשוה לו בתורה ומצוות10, שזוהי דרגא נעלית, (ב) "אביונים" – שבעניות גופא הרי זו דרגא הכי תחתונה, כפירוש רש"י11 ש"אביון" הוא "התאב לכל דבר", היינו, ש"כל דבר", איזה שיהי', הרי הוא "תאב" אליו, כיון שמצד עצמו אין לו מאומה.

וזהו ש"אלול" ר"ת "איש לרעהו ומתנות לאביונים" – שבחודש אלול נמשכת נתינת-כח הן לאלו שנמצאים במעמד ומצב ד"רעהו", והן לאלו שנמצאים במעמד ומצב ד"אביונים".

וכאמור לעיל שבחודש אלול נמצא המלך בשדה ו"מקבל את כולם בסבר פנים יפות ומראה פנים שוחקות לכולם" – "כולם" דייקא, גם מי שהוא בדרגת "אביון", אם רק יש אצלו הרצון להתקשר אל המלך.

והרי רצון זה ישנו אצל כאו"א מישראל, והיינו לפי ש"נפש השנית בישראל היא חלק אלקה ממעל ממש", כמבואר בתניא12, וכמבואר לפנ"ז13, ש"לכל איש ישראל אחד צדיק ואחד רשע יש שתי נשמות .. שהן שתי נפשות", והיינו, שגם אלו שאינם שייכים לדרגא של "נשמות", אלא רק לדרגא של "נפשות"14, הנה גם אצלם "נפש השנית .. היא חלק אלקה ממעל (כלשון הכתוב15, ורבינו הזקן מוסיף) ממש", וכדברי כ"ק מו"ח אדמו"ר16 שבתיבת "ממש" יש ב' פירושים: (א) כפשוטו – שה"חלק" הוא אלקות ממש, (ב) מלשון ממשות ומישוש, והיינו, שענין זה (שהנפש השנית היא חלק אלקה ממעל) נמשך בגוף האדם למטה, בגשמיות ובחומריות כו'.

ג. ויתירה מזה – שעיקר ההמשכה דחודש אלול היא לאלו שהם בדרגת "אביונים":

בהלכות מגילה17 פוסק הרמב"ם ש"מוטב לאדם להרבות במתנות אביונים מלהרבות בסעודתו ובשלוח מנות לרעיו כו'".

ולהעיר, שהרמב"ם לא כותב דין זה בהלכות צדקה18 – שאז לא הי' זה חידוש גדול כ"כ, אלא דוקא בהלכות פורים, והיינו, שהחיוב להרבות במתנות לאביונים הוא לא רק מצד ענין הצדקה, אלא גם מצד ענינו של פורים, דכשם ששמחת פורים היא באופן שלמעלה ממדידה והגבלה, כך גם הענין דמתנות לאביונים צ"ל באופן של ריבוי – "להרבות" – למעלה ממדידה והגבלה.

וכשם שבפורים נמשך הענין דהעדר המדידה והגבלה בנוגע ל"מתנות לאביונים" יותר מאשר בנוגע ל"משלוח מנות איש לרעהו" – כן הוא גם בנוגע להמשכה דחודש אלול19.

ד. ויש להוסיף בנוגע להתייחסות לב' הקצוות ד"רעהו" ו"אביונים" – שמצינו זאת גם בפרשת השבוע, פרשת תצא, שקורין לעולם בחודש אלול:

התחלת הפרשה היא: "כי תצא למלחמה על אויביך ונתנו ה' אלקיך בידך גו'" – שזוהי דרגא נעלית ביותר,

החל מעצם היציאה למלחמה – שזהו ענין של מסירת-נפש, וכמ"ש הרמב"ם20 ש"ישים נפשו בכפו .. ולא יחשוב לא באשתו ולא בבניו כו'" – ע"ד המס"נ דק"ש, כמבואר בתניא21 שצריך "להפקיר הכל בשביל אהבת ה'", כולל גם "לבבך, הן האשה וילדי', שלבבו של אדם קשורה בהן בטבעו, כמשארז"ל22 ע"פ23 הוא אמר ויהי, זו אשה, הוא צוה ויעמוד, אלו בנים"; ועאכו"כ בעת היציאה למלחמה שזהו"ע של מס"נ בפועל, שהרי היציאה למלחמה היא על מנת להרוג או להיפך ח"ו (כפי שמצינו במלחמה הכללית של יעקב עם עשו24),

ועוד זאת, שמצד דרגתו הנעלית, נעשית המלחמה גופא באופן שכאשר רק "תצא למלחמה", הנה תיכף ומיד "ונתנו ה' אלקיך בידך",

ולא רק באופן של נתינת מתנה מלמעלה, אלא יש בזה גם המעלה של עבודה ויגיעה בכח עצמו – שזהו הדיוק "ונתנו גו' בידך", שהתורה מחשיבה זאת כמו ענין שנעשה ע"י ידיו, שזה מורה על ענין היגיעה, כלשון הכתוב25 "יגיע כפיך", והיינו, שכיון שהי' אצלו ענין של מעשה זוטא – "כי תצא למלחמה", הרי זה נחשב לענין שנעשה ע"י עבודתו ויגיעתו.

ולאידך גיסא, ישנו גם הקצה התחתון – כמ"ש בהמשך הכתוב26 "ולקחת לך לאשה", ומפרש רש"י: "לא דברה תורה אלא כנגד יצר הרע, שאם אין הקב"ה מתירה, ישאנה באיסור", שזוהי מדריגה תחתונה ביותר, לא רק למטה ממדריגת הבינוני, שכאשר עולה במוחו הרהור רע, "דוחהו בשתי ידים ומסיח דעתו מיד .. ואינו מקבלו ברצון .. וכ"ש להעלותו על הדעת לעשותו ח"ו כו'"27, ואילו כאן, הנה לא זו בלבד שמהרהר בדבר, אלא יתירה מזה, "שאם אין הקב"ה מתירה, ישאנה באיסור".

ואעפ"כ, "דברה תורה .. כנגד יצר הרע", היינו, שגם במדריגה תחתונה כזו פועלת התורה, ועד שישנם כמה מצוות הקשורות בענין זה.

ה. ועוד ענין בנוגע לב' הקצוות הנ"ל:

גם מי שנמצא במעמד ומצב היותר נעלה ד"כי תצא למלחמה על אויבך ונתנו ה' אלקיך בידך גו'", שיש אצלו ענין המס"נ כו', הנה גם הוא צריך להזהר ממעמד ומצב ש"לא דברה תורה אלא כנגד יצר הרע כו'".

ולאידך גיסא, גם מי שנמצא במעמד ומצב היותר ירוד ש"לא דברה תורה אלא כנגד יצר הרע כו'", יש בכחו וביכלתו לצאת למלחמה באופן ש"נתנו ה' אלקיך בידך גו'", ועד שע"י התשובה ה"ה מהפך את הענינים הבלתי-רצויים כו'.

[ועפ"ז יש לבאר מאמר תמוה בגמרא28: "ארבע מאות ילדים היו לו לדוד וכולן בני יפת תואר היו" – דלכאורה אינו מובן: הרי "כל היוצא למלחמת בית דוד גט כריתות כותב לאשתו"29, כך, שהם מנותקים כו', ועומדים בדרגא נעלית, וא"כ, איך יתכן שיהיו אצלם "בני יפת תואר", שע"פ תורה30 הו"ע בלתי-רצוי, ובא ממנו קלקול?! אך הענין הוא – שזהו מצד הענין דאתהפכא שנעשה ע"י התשובה כו'].

ו. וההוראה מזה:

אל יאמר אדם נואש, בראותו שכבר עבר שבת מברכים חודש אלול, ר"ח אלול, וכמה ימים בחודש אלול, וישנו כבר הענין דתקיעת שופר, אשר, ע"פ הכרזת הרמב"ם31 הרי זה קשור עם התעוררות תשובה: "עורו ישנים משנתכם וכו'", ואעפ"כ יש לו קשיים בהתמודדות עם היצה"ר – כי, "לא דברה תורה אלא כנגד יצר הרע", ולכן, אם רק יתנהג וילך ע"פ תורה, אזי תפעל התורה את פעולתה כנגד היצה"ר.

ואז יהיו אצלו כל עניני חודש אלול כדבעי – החל מההתעוררות שע"י תק"ש, "עורו ישנים משנתכם וכו'",

והתעוררות זו תפעל שיהי' הענין ד"אני לדודי ודודי לי"32, המרומז בר"ת ד"אלול" – שענין זה אינו רק ע"פ קבלה33, שהרי הובא גם באבודרהם34, שהי' עוד לפני התגלות הבעש"ט, ואפילו לפני התגלות האריז"ל [והיינו, שע"פ תורה הי' זמן שלא היו בהתגלות כו'], ואעפ"כ כתב כבר ש"אלול" ר"ת "אני לדודי ודודי לי", וכיון שענינו לפרש פירוש המלות כו', הרי מובן שזהו ענין ששייך לכאו"א מישראל.

ועד"ז בנוגע לכל עניני חודש אלול, כולל גם הענין ד"ובכתה את אבי' ואת אמה ירח ימים"35, דקאי על חודש אלול36 (כמובא גם בלקו"ת37).

[ואע"פ שפירוש זה הוא ע"פ הסוד, ולא ע"פ פשט – הרי הפירוש ע"ד הפשט משתלשל מהפירוש ע"ד הרמז, ע"ד הדרוש38, עד לפירוש ע"ד הסוד, כמו בעולמות, שעולם העשי' משתלשל מעולם היצירה, ויצירה מבריאה, ובריאה מאצילות39, וטעם הדבר שכן הוא בגשמיות, לפי שכן הוא ברוחניות, ש"נשתלשלו מהן"40, וכמאמר41 "אסתכל באורייתא וברא עלמא", ונמצא, שהפירוש ע"פ סוד קשור גם עם הפירוש ע"פ פשט].

וע"י העבודה ד"ובכתה גו'" באים להענין ד"והי' הבן הבכור לשניאה"42 – כפי שמבאר הצ"צ43 ש"בני האהובה הם הצדיקים .. שמעולם לא נפרדו כו' .. ובני השנואה היינו כמ"ש44 יוסף ה' לי בן אחר, פי' בן הנמשך מבחי' אחר כו', וזהו והי' הבן הבכור לשניאה, וכאן לא נאמר לשנואה, אלא לשניאה (ביו"ד45) כו'",

והיינו, שקאי על בעל תשובה, שעבודתו היא באופן שפועל בעצמו לשנוא את הענינים שגרמו לו בעבר להיות שנאוי, ואילו עתה הרי הוא פורש מהם לגמרי, עוד יותר מאשר צדיק, כתורת הרב המגיד46 בפירוש מארז"ל47 "לא יאמר אדם אי אפשי כו' אלא אפשי, ומה אעשה שאבי שבשמים גזר עלי", שהנהגה זו שייכת לצדיק, אבל בעל-תשובה צריך לומר "אי אפשי",

ועי"ז – "את הבכור בן השנואה יכיר לתת לו פי שנים"48, כיון שע"י עבודת התשובה נעשה הענין ד"כפלים לתושי'"49, כמו לוחות שניות שניתנו בסוף הארבעים יום שמר"ח אלול עד יוהכ"פ, שהם באופן ד"כפלים לתושי'"50.

ועד שעי"ז באים לגאולה האמיתית והשלימה, שתהי' באופן נעלה יותר מאשר הגאולה ממצרים, כמ"ש51 "כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות", ע"י משיח צדקנו, יבוא ויגאלנו ויוליכנו קוממיות לארצנו, בקרוב ממש.

* * *

ז. בהמשך להמדובר לעיל (ס"ב) בענין "איש לרעהו ומתנות לאביונים" – הנה ע"פ הידוע שהתורה כללות ופרטות נאמרה52, ישנם ב' הענינים ד"רעהו" ו"אביונים" גם בעבודתו הפרטית של כל אחד מישראל:

הענין ד"רעהו" – שזהו כללות הענין ד"אחים ורעים למקום"53, שיש בזה מעלה אפילו לגבי "בנים", כמבואר במאמר ד"ה שחורה אני ונאוה54 – קאי על לימוד התורה, כי, כאשר יהודי לומד תורה אזי נעשה "רע" להקב"ה, וכמאמר רז"ל55 "כל הקורא ושונה הקב"ה קורא ושונה כנגדו", שזהו ענין של רעות.

והענין בזה – שאמיתית ענין ההתאחדות נעשה ע"י התורה, הן בנוגע לבנ"י, כמ"ש56 "ויחן שם ישראל נגד", "ויחן" לשון יחיד, "כאיש אחד בלב אחד"57, כיון שעמדו "נגד ההר" שבו ניתנה התורה; והן בנוגע לכללות העולם, כמ"ש הרמב"ם58 ש"כל התורה ניתנה לעשות שלום בעולם", והיינו, שגם ב"עולם" מלשון העלם59 (והסתר) פועלת התורה ענין השלום – אחדות.

[ואף שבתורה גופא ישנו ענין של התחלקות, כמארז"ל60 "אלו ואלו דברי אלקים חיים", לשון רבים, שהרי ב"ש אוסרים וב"ה מתירים – הרי זה באופן ד"עושה שלום במרומיו"61].

והענין ד"אביונים" בעבודת כאו"א מישראל – הוא הענין דקבלת עול, היינו, שאין לו בזה לא תענוג ולא רצון, ולא הבנה והשגה כו' (שלכן הוא "תאב לכל דבר"), ועושה זאת רק מתוך קב"ע (ועד למעמד ומצב ד"והי' עקב גו'"62, ש"דש בעקביו"63 אפילו הענינים שצריכים להיות מצד קבלת עול).

וזהו ש"אלול" ר"ת "איש לרעהו ומתנות לאביונים" – שהפעולה דחודש אלול היא הן בנוגע לעבודה דלימוד התורה, "רעהו", והן בנוגע לעבודה שמצד קב"ע, "אביונים".

ח. וכל זה מצד ענינו המיוחד של חודש אלול – ענין התשובה:

ענינו של חודש אלול הוא – כלשון הכתוב64 "ושב וקבצך": "ושב" – ענין התשובה, והיינו ע"י "וקבצך" – לקבץ את כל המחשבות הדיבורים והמעשים של כל השנה כולה, ולערוך חשבון עליהם, ולא רק חשבון סתם, אלא על מנת לשוב בתשובה עליהם (וכדברי הגמרא במסכת יומא65 שענין התשובה צ"ל "באותה אשה באותו פרק באותו מקום", והיינו, באותו מקום שבו הי' הפגם כו').

וזהו גם שבחודש אלול מרבים בתפלה כו' (כנ"ל ס"א), וכפי שמצינו אצל משה רבינו, שבארבעים יום האחרונים (שמתחילים מר"ח אלול) הי' בעיקר ענין התפלה (ולא כמו בארבעים יום הראשונים שהי' בעיקר ענין התורה)66, ובהתאם לזה צ"ל עיקר עבודת כאו"א מישראל בחודש אלול בענין התפלה.

ומובן, שאין הכוונה בנוגע לכמות הזמן, שהעסק בתפלה יהי' במשך כ"ג שעות, ושעה אחת בלימוד התורה – שהרי בודאי יש להקפיד על סדרי הלימוד בישיבה [וכידוע גודל ענין הסדר, שבקדושה צ"ל ענין הסדר דוקא, ולא כמו בקליפה ש"אין גו' חשבון גו' בשאול"67], אלא הכוונה היא בנוגע לאיכות, והיינו, שהעסק בתפלה צ"ל ענין עיקרי שחודר בכל עניני היום כולו, כולל גם אכילה ושתי' וכו', ועאכו"כ בנוגע לעניני התומ"צ.

וע"ד שמצינו בנוגע לתורה, שישנו ציווי לכאו"א מישראל "עשה תורתך קבע"68, והיינו, שגם בעל-עסק שלומד תורה רק "פרק אחד שחרית ופרק אחד ערבית"69, הנה לימוד זה צ"ל אצלו באופן של "קבע", כיון שמצד האיכות הרי זה העיקר.

ועד"ז בנדו"ד – שבחודש אלול צ"ל עיקר העבודה באיכות בענין התפלה, והיינו, שכל עניני העבודה נעשים חדורים בענין התפלה (שהרי גם בהם ישנו ענין התפלה, כמובן מהמבואר בכ"מ70 שבכל מצוה כלולים גם כל שאר המצוות).

ולהעיר גם מפתגם כ"ק מו"ח אדמו"ר71 אודות האויר של חודש אלול ורוח של תשובה ("תשובה ווינט"), והרי ענין האויר והרוח הוא באופן שמתפשט בכל פינה ופינה, וכן הוא גם בנוגע לענין התפלה שבחודש אלול, שחודר בכל ענין וענין.

ועי"ז נפעל התיקון בכל הענינים, הן בעניני העבודה שהיו חסרים אצלו, והן בעניני העבודה שנעשו ללא חיות והתעוררות כו', ואפילו בנוגע לעניני העבודה שהיו בשלימות ניתוסף עילוי ע"י התשובה, ע"ד הענין ד"לאתבא צדיקייא בתיובתא"72.

ט. ולא לדרשה קאתינא, אלא כוונתי בנוגע למעשה – ש"הוא העיקר"73 – בפועל ממש:

יש להקפיד על כל סדרי הלימוד, וגם להוסיף בעבודת התפלה, כולל גם ההקפדה על עניית אמן יהא שמי' רבא, וברוך הוא וברוך שמו74,

[ולא כמו אלו שבמקום לענות איש"ר, ב"ה וב"ש – מסתכלים עלי... בחשבם שאמירת איש"ר אינו ענין השייך אליהם... צריכים להקפיד על כל עניני התומ"צ, התורה המיושנת והמצוות המיושנים ("די אַלטע תורה און די אַלטע מצוות"), ולהתנהג בפועל ע"פ השולחן-ערוך המיושן, החל מהמבואר בקיצור שו"ע (כולל גם בשפת המדינה), או בדרך החיים ונתיב החיים, ואם הוא בדרגא נעלית יותר – בשו"ע של רבינו הזקן...].

ועד"ז בנוגע לבעלי-עסקים – להקפיד על זמני התפלה ולקבוע עתים לתורה, ולהזהר מהשגת גבול, אבק לשון הרע וכיו"ב.

וכן יש לבטל את כל ההנחות שלו ("די אייגענע הנחות"), והיינו, שלא להתעקש דוקא על מה שהונח אצלו, אע"פ שהתייגע על זה במשך כמה שעות, ימים, שבועות, חדשים ועד לשנים, אלא לבטל את דעתו, ולרצות לכוין לדעת התורה.

וכמו"כ יש להוסיף בהידור בקיום המצוות – כפי שרואים שמנהג ישראל בחודש אלול להדר במצוות יותר מאשר במשך כל השנה, והיינו, שאף שגם במשך כל השנה מהדרים במצוות, הרי בעניני תומ"צ אין הגבלות, ואין זה בגדר של "בל תוסיף"75, כמו בנוגע לכל הענינים של מצוות דרבנן, דברי סופרים, עד למנהג ישראל (תורה הוא76), שנכללים בתרי"ג מצוות.

וכללות הענין בזה – כמוזכר לעיל77 פתגם כ"ק מו"ח אדמו"ר78 בנוגע לחודש אלול: "מען דאַרף זיין אַ מענטש" – אדם השלם, ברמ"ח אברים ושס"ה גידים, ע"י השלימות בקיום רמ"ח מ"ע ושס"ה מל"ת, שלימות ברוחניות, שעי"ז נעשית השלימות בגשמיות, כמבואר בלקו"ת79 בפירוש הפסוק80 "תמים תהי' עם ה' אלקיך".

י. ומובן, שאין מקום לטענה שכיון שכבר עסק עד עתה בעניני העבודה ולא פעל מאומה על היצה"ר, שוב אין לו מה לעסוק בעניני העבודה, ויכול ללכת לישון... אם המסקנא היא שאינו צריך לעשות מאומה, הרי זה היפך האמת, ואין זו אלא טענת היצר, שאין לשמוע בקולו, גם כאשר מתעטף לפעמים ב"איצטלא של משי" ("אין אַ זיידענע זופּיצע"...)81.

אדרבה: בשביל זה ישנו חודש אלול, שבו יש נתינת כח לתקן את כל הענינים, ע"י עבודת התשובה,

וכנ"ל (ס"ו) שעז"נ "ובכתה גו' ירח ימים", אלא שזוהי בכי' של שמחה82, במכ"ש מכל המצוות שקיומם צ"ל בשמחה, ועאכו"כ מצות התשובה, שמתקנת את כל המצוות, הרי בודאי שצריכה להיות בשמחה83,

ועי"ז פועלים הענין ד"כי תבנה בית חדש"84 – שנבנה אצלו מחשבה דיבור ומעשה חדשים, ובאופן ד"ועשית מעקה לגגך ולא .. יפול הנופל ממנו"84, אפילו זה שנקרא "נופל", בגלל ש"ראוי זה ליפול מששת ימי בראשית"85.

יא. וע"י העבודה דחודש אלול, שכללותה הו"ע ההתקשרות להקב"ה, "אני לדודי" – נעשית גם ההמשכה מלמעלה, "דודי לי", באופן נעלה יותר מאשר בחודש ניסן86.

וע"פ האמור לעיל (ס"א) בנוגע להר"ת ד"אלול" "איש לרעהו ומתנות לאביונים" – הרי בודאי שגם הקב"ה בעצמו מקיים את הענין ד"מתנות לאביונים", ונותן לכל בנ"י כל המצטרך להם,

ועד לכתיבה וחתימה טובה לשנה טובה ומתוקה,

– וע"פ מנהג ישראל שבחודש אלול מברכים איש את רעהו בכתיבה וחתימה טובה87, פועלים זאת כבר בחודש אלול –

בבני חיי ומזוני, וכל הענינים – באופן דרויחי.

* * *

יב. מאמר (כעין שיחה) ד"ה לא תחרוש בשור ובחמור יחדיו.

* * *

יג. הביאור בפירוש רש"י על הפסוק88 "למען ייטב לך וגו'"89, "אם מצוה קלה שאין בה חסרון כיס אמרה תורה למען ייטב לך והארכת ימים, ק"ו למתן שכרן של מצוות חמורות",

– "אין בה חסרון כיס" כלל (ולא כבספרי ובגמרא90 "שהיא כאיסר"), כי, בדרך הפשט, כאשר האם חוזרת לאחרי שילוחה, שוב אין חיוב לשלחה (משא"כ ע"ד ההלכה שהחיוב הוא "אפילו מאה פעמים"91), ונמצא שאין חסרון כלל (גם לא מניעת הריוח), כיון שהאם נשארת ברשותו;

ונוסף לכך ש"אין בה חסרון כיס", הרי היא "מצוה קלה", שאין בה קושי כלל92, דלא כשאר מצוות93 (אפילו מצוות שבדיבור, כמו ק"ש), שיכול להיות בהם קושי מצד הטירדא בענין אחר, טירחא או כבוד (זקן ואינו לפי כבודו), וכיו"ב94, כי, החיוב דשילוח הקן הוא רק כשלוקח את הבנים, וכאשר מתעסק כבר בלקיחת הבנים, אזי אין שום סיבה שתמנע ממנו לקיים המצוה דשילוח האם. ולכן דוקא ממצוה זו למדים "ק"ו למתן שכרן של מצוות חמורות".

וממשיך רש"י84, שגם ב"מצוה קלה שאין בה חסרון כיס", ישנו הענין ד"מצוה גוררת מצוה", שלכן "סופך לבנות בית חדש .. ותגיע לכרם ושדה ולבגדים נאים95, לכך נסמכו הפרשיות הללו"96 –

הוגה ע"י כ"ק אדמו"ר שליט"א, ונדפס בלקו"ש ח"ט ע' 133 ואילך.

(וסיים כ"ק אדמו"ר שליט"א:)

ובהתאם לכך שענינו של רש"י הוא דרך הפשט – נמשכת בגלוי בעולם העשי' ברכת ה' ("למען ייטב לך") בכל הענינים, לכאו"א מישראל, שיש אצלם הענין ד"מצוה גוררת מצוה", ובאופן ש"אפילו פושעי ישראל מלאים מצוות כרימון"97, ובפרט בחודש אלול, שבו נהגו כל ישראל להוסיף הידור בקיום המצוות (כנ"ל ס"ט)98.