שיחת יום ג' פ' דברים, ה' מנחם-אב, ה'תשכ"ה. יום סיום אמירת קדיש אחרי הרבנית הצדקנית מרת חנה ע"ה אמו של – יבדלח"ט – כ"ק אדמו"ר שליט"א

בס"ד. שיחת יום ג' פ' דברים, ה' מנחם-אב, ה'תשכ"ה.

יום סיום אמירת קדיש אחרי הרבנית הצדקנית מרת חנה ע"ה

אמו של – יבדלח"ט – כ"ק אדמו"ר שליט"א

בלתי מוגה

א. כ"ק מו"ח אדמו"ר סיפר1 אודות כ"ק אדמו"ר (מהורש"ב) נ"ע, שלרגל מלאות י"א חודש (לערך) אחרי פטירת אמו, סיים כל ששה סדרי משנה.

ולכאורה, למאי נפק"מ לפרסם את הדבר? – ועכצ"ל, שכיון שזהו סיפור שנתפרסם ע"י נשיא לחסידיו, הרי זה ענין של הוראה – וגם נתינת-כח – לכל, בנוגע לאופן ההנהגה לאחר מאה ועשרים שנה.

וענין זה שייך לכל אחד ואחד, אפילו לאלו שאין באפשרותם לסיים כל ששה סדרי משנה במשך י"א חודש, מפני סיבות שאינן תלויות בהן – שגם אז יש מקום ללמוד עכ"פ ההתחלה והסוף, תוך כדי הבהרה ונתינת-טעם לעצמו שזהו רק בגלל שאינו יכול ללמוד כל הששה סדרי משנה מתחילתן ועד סופן.

ב. סיום הששה סדרי משנה הוא: "לא מצא הקב"ה כלי מחזיק ברכה לישראל אלא השלום, שנאמר2 ה' עוז לעמו יתן ה' יברך את עמו בשלום".

וכידוע ישנו הסיום של רבותינו נשיאינו – כפי שכבר דובר פעם3 אודות הסיום של אדמו"ר מהר"ש על ששה סדרי משנה4, שבו מקשר את הסיום עם ההתחלה ("נעוץ סופן בתחלתן"5) – בענין דק"ש: "מאימתי קורין את שמע".

ג. והענין בזה:

תיבת "בשלום" (שבסיום ששה סדרי משנה) – היא מלשון ב' שלום6.

ובהקדמה – שכללות ענין השלום שייך רק כאשר ישנם שני דברים (ב'), כידוע שענין השלום הוא חיבור הפכים7, וכפי שדרשו רז"ל8 על הפסוק9 "עושה שלום במרומיו", שיש "מיכאל שר של מים וגבריאל שר של אש", והקב"ה "עושה שלום במרומיו", ש"אין מכבים זה את זה"; ונוסף לזה, הנה בענין השלום גופא ישנם ב' אופנים: "ב.שלום" – ב' שלום.

ויובן ע"פ מארז"ל10 על הפסוק11 "יעשה שלום לי שלום יעשה לי", ב"פ שלום, "כל העוסק בתורה לשמה משים שלום בפמליא של מעלה ובפמליא של מטה", והיינו, ש"ב.שלום", ב' שלום, הם ב' הענינים ד"שלום", שלום בפמליא של מעלה, ושלום בפמליא של מטה.

ובפרטיות יותר – יש בזה גופא כו"כ דרגות6:

למטה מטה – הנה "פמליא של מטה" קאי על נפש הבהמית והגוף, שיש בו ריבוי אברים, בשר וגידים ועצמות וכו', ו"פמליא של מעלה" – כפי שהיא למטה, באדם עצמו – קאי על נפש האלקית.

ולמעלה יותר – קאי "פמליא של מטה" על כל הענינים שבאדם, ו"פמליא של מעלה" קאי על העולמות העליונים.

ולמעלה יותר – הנה הענין ד"למעלה מעלה עד אין קץ"12 הוא אמיתית הענין ד"פמליא של מעלה", ו"למטה מטה עד אין תכלית"12 הוא אמיתית הענין ד"פמליא של מטה".

וכמובן כל זה ע"פ המבואר בארוכה (ועוד יותר ברמז) בלקו"ת פ' מטות ד"ה החלצו13.

ד. וזהו גם תוכן הענין דק"ש שבהתחלת הש"ס – "מאימתי קורין את שמע":

הענין דק"ש – "שמע ישראל ה' אלקינו ה' אחד"14 – הוא כדברי הגמרא15: "אמליכתי' למעלה ולמטה ולארבע רוחות השמים", וכמרומז גם בתיבת "אחד", שממליכים את הא.', שרומז על "אלופו של עולם", בהח.', ז' רקיעים וארץ, ובד.' רוחות העולם16.

וזהו גם תוכן ענין השלום שהוא חיבור הפכים – שהרי אין לך ריחוק הערך בין שתי קצוות (ב' הפכים) גדול יותר מהריחוק (כביכול) שבין בורא לנברא, וא"כ, הענין דק"ש שעי"ז ממשיכים אלופו של עולם (בורא) למעלה ולמטה ולד' רוחות (נברא), הוא האופן היותר נעלה בענין השלום.

וכשם שיש ב' אופנים בענין השלום ("בשלום", ב' שלום, שלום בפמליא של מעלה ושלום בפמליא של מטה), כמו"כ יש ב' אופנים בק"ש: "מאימתי קורין את שמע בערבין", ו"מאימתי קורין את שמע בשחרית", וכמבואר בכ"מ (בלקוטי תורה, באמרי בינה, ובדרושי רבותינו נשיאינו שלאח"ז17, עד לכ"ק מו"ח אדמו"ר18) שענינם בעבודה הוא: יחודא תתאה – אתכפיא, עבודת לילה, ויחודא עילאה – אתהפכא, עבודת יום.

והתכלית היא – לאחד את שני עניני השלום הנ"ל (שלום בפמליא של מעלה ושלום בפמליא של מטה, יחו"ע ויחו"ת) באופן שנעשית תיבה אחת – "בשלום", שבה מסיימים תפלת שמו"ע ("המברך את עמו ישראל בשלום"), ובה מסיימים כל ששה סדרי משנה ("ה' יברך את עמו בשלום"), כפי שיהי' לעתיד לבוא, כמ"ש19 "ושמתי כדכד שמשותיך", "להוי כדין וכדין"20, כמבואר בארוכה בהדרושים שבלקו"ת21.

וכשם שענין השלום הוא "כלי מחזיק ברכה", כך גם בק"ש – שלאחרי הענין ד"ה' אחד", "אמליכתי' למעלה ולמטה ולארבע רוחות השמים", נמשכת ברכתו של הקב"ה – כמ"ש22 "ונתתי מטר ארצכם גו' ואספת דגנך ותירושך ויצהרך וגו'", ברכה כפשוטה למטה מעשרה טפחים.

ה. ויש להוסיף ולקשר זה גם עם סיום מסכת ברכות – "אמר רבי אלעזר אמר רבי חנינא, תלמידי חכמים מרבים שלום בעולם, שנאמר23 וכל בניך לימודי ה' ורב שלום בניך":

מדיוק הלשון "מרבים שלום", "ורב שלום גו'", מובן, שיש ב' אופנים בשלום (כמו "בשלום", ב' שלום): שלום מצד עצמו, וריבוי שלום.

ועוד זאת: "מרבים שלום בעולם" – שריבוי השלום נמשך דוקא בעולם, מלשון העלם והסתר24.

וכן הוא בענין דק"ש (התחלת הש"ס והתחלת מסכת ברכות) – שממשיכים את הא', אלופו של עולם, שהוא למעלה מהב' ד"ב.ראשית", אלא הוא הא' ד"א.נכי"25, דלא אתרמיז בשום אות וקוץ26 – בעולם, בהעלם והסתר שאין למטה הימנו.

וזהו גם תוכן הענין ד"ה' עוז לעמו יתן ה' יברך את עמו בשלום" (סיום הש"ס וסיום מסכת ברכות) – דקאי על התורה ("אין עוז אלא תורה"27), שניתנה (לא למעלה, אלא) בארץ דוקא, בגלל ששם ישנו הענין ד"למצרים (מלשון מיצרים וגבולים) ירדתם"28.

ו. המשך השיחה – המשך הביאור בסיום מסכת נזיר29, שגם שם הובא המאמר "תלמידי חכמים מרבים שלום בעולם", ושייכותו לפלוגתא דר' נהוראי ור' יוסי במשנה (בנוגע לנזירות שמואל ע"י הסכמתו לנדר חנה) ובגמרא (בנוגע למעלת העונה אמן – הסכמה – על המברך), אם הסכמה היא רק גדולה יותר, או שעי"ז ניתוסף גדר חדש, כי, גם בענין "תלמידי חכמים מרבים שלום בעולם" יש לפרש בב' אופנים (ב' דעות), אם מעלת תלמידי חכמים היא רק גדולה יותר ממעלת חכמים, או שהיא ענין חדש; וביאור מעלת "תלמידי חכמים" דוקא, מקבל, יחו"ת, אתכפיא, מלמטה למעלה, לגבי חכמים, יחו"ע, אתהפכא, המשכה מלמעלה למטה, כפי שיתגלה לעת"ל מעלת הבירורים ועבודת המטה, שלכן יתעלה שם ב"ן לשם ס"ג (הגימטריא ד"חנה"), "נקבה תסובב גבר"30 – נכלל בשיחה שהוגהה ע"י כ"ק אדמו"ר שליט"א, ונדפסה31 בלקו"ש חי"ח ע' 63 ואילך.

ז. (וסיים כ"ק אדמו"ר שליט"א בנוגע לעבודת כל השנה כולה באמירת הקדיש:)

אע"פ שכבר נסתיימה אמירת הקדיש, כיון שנסתיים ענין הבירורים והעליות, אעפ"כ, עדיין אין זה תכלית השלימות, והראי', שהרי עדיין ישנם כמה פרטים הקשורים עם ענין היאָרצייט כו'; תכלית השלימות היא – כאשר יקויים היעוד32 "הקיצו ורננו שוכני עפר", ו"נקבה תסובב גבר".

ואז תתגלה גם המעלה דיהודה לגבי יוסף, כמ"ש33 "ודוד עבדי נשיא להם לעולם", בביאת משיח צדקנו, בקרוב בימינו ממש.

* * *

ח. מאמר (כעין שיחה) ד"ה בלע המות לנצח גו' (הוגה ע"י כ"ק אדמו"ר שליט"א).

* * *

ט. דובר בהתוועדות דיום הש"ק34 אודות פירוש רש"י בר"פ מסעי, שמביא ב' פירושים-דרושים בענין המסעות: (א) שקאי על ההילוך בעת המסעות עצמם (שזהו בדוגמת ירידת הנשמה בגוף), (ב) שקאי על ההילוך כ"שהיו חוזרין" (בדוגמת עליית הנשמה לאחרי ההסתלקות).

ועל זה אומר רש"י שזוהי "דרשה אחרת" – מעמד ומצב ואופן עבודה אחר לגמרי מאשר בעת המסעות עצמם, כי:

כל המסעות [גם אלו שבסוף שנת הארבעים, קודם שהגיעו לירדן ירחו, כמבואר בלקו"ת35 ש"כל המ"ב מסעות נק' הכל אשר יצאו מארץ מצרים .. עד חנייתם בירדן ירחו"] הם כ"משל למלך שהי' בנו חולה והוליכו למקום רחוק לרפאותו";

ואילו כ"שהיו חוזרין" – נמצא בן המלך במעמד ומצב שהוא בריא לגמרי, ולא עוד אלא שניתוסף אצלו העילוי דחולה שנתרפא, אלא שזהו באופן שנעקר החולי לגמרי36, שזוהי מעלת בעלי תשובה, ובפרט תשובה עילאה (כמבואר באגרת התשובה37 שעל זה אמרו38 "מקום שבעלי תשובה עומדין כו'"), שעל ידה "זדונות נעשו להם כזכיות"39 – כפי שיהי' לעתיד לבוא, שתהי' העלי' של ג' קליפות הטמאות לגמרי, כי "יבולע המות לנצח" ("כמ"ש40 בלע המות לנצח ומחה הוי' אלקים דמעה מעל כל פנים"), "ואת רוח הטומאה אעביר מן הארץ"41, כמבואר בתניא42.

י. ויש להוסיף ולבאר פרטי הענינים שבפירוש רש"י אודות מנין כל המסעות כ"שהיו חוזרין" – "כאן ישננו כאן הוקרנו כאן חששת את ראשך וכו'".

ובהקדמה – שכיון שרש"י מביא זאת בפירושו, הרי זה מוכרח בפשוטם של כתובים; וכיון שבפירוש רש"י יש גם ענינים מופלאים43, בהכרח לומר שגם בפירוש רש"י זה ישנם ענינים מופלאים. ובפרט שפירוש זה הוא מחלק האגדה שבתורה, ש"רוב סודות התורה גנוזין בה", כמ"ש באגה"ק44, וכפי שפוסק רבינו הזקן בהלכות ת"ת45.

ועוד זאת, שע"פ המבואר בתניא46 שכל הענינים דלעתיד לבוא תלויים במעשינו ועבודתינו כל זמן משך הגלות, מובן, שבמסעות גופא ישנו מעין הענינים שיהיו לעתיד לבוא.

המשך הביאור – שג' מאורעות אלו קאי על ג' המסעות הראשונים מיצי"מ עד קרי"ס (שאז נתבטלה לגמרי מציאות הלעו"ז – "וירא ישראל את מצרים מת גו'"47, מעין ודוגמת ביטול הלעו"ז לעת"ל48): לאחרי המסע הראשון מרעמסס לסוכות, נחו בלילה – "כאן ישננו"; במסע השני, מסוכות לאיתם, נתחדש הענין דענני הכבוד, שהגינו גם מפני חום השמש – "כאן הוקרנו"; ובמסע השלישי, ב"פי החירות", טענו בנ"י טענה שכלית נגד משה – "כאן חששת את ראשך". ובעבודת האדם: בשביל ירידת הנשמה למטה49 יש צורך בהעלם וסילוק האור לגמרי50, בדוגמת שינה51 – "כאן ישננו"; ובזה צ"ל מעורב גם כוונת הגילוי, לקרר את גבורות הצמצום – "כאן הוקרנו"; ובשביל בחירה חפשית יש צורך שיהי' לנה"ב גם שכל – "כאן חששת את ראשך" (ולכן: "ישננו." ו"הוקרנו." – בלשון רבים, ששייך גם אצל המלך, משא"כ "חששת את ראשך" – בלשון יחיד, מצד נה"ב). ומסיים "וכו'", שגם המשך הירידה שלאח"ז הוא חלק מהמסעות שהמלך "הוליכו לרפאותו" – הוגה ע"י כ"ק אדמו"ר שליט"א, ונדפס52 בלקו"ש חי"ח ע' 390 ואילך.

(וסיים כ"ק אדמו"ר שליט"א:)

ויש להוסיף, שבתיבת "וכו'" נכלל גם שמתברר האמת – שיהודי מלכתחילה לא חטא, כי, "יצרו (הרע) הוא שאנסו"53, ובאמת אין זה "יצרו.", אלא זוהי פעולת הקב"ה שברא היצה"ר,

– וכמבואר בארוכה בדרושים שבהם מבואר ענין הקניגיא דלעת"ל54 (ובקצרה בלקו"ת55), שלעת"ל יראו שכל העבודה עתה אינה אלא כמשל המלך שמעמיד ארי ונמר שילחמו זב"ז, ומסבב הדברים באיזה אופן תהי' המלחמה כו', ודוגמתו בנמשל, שהיהודי אינו אשם, ומצד עצמו אינו עושה עבירה כלל – אם הקב"ה לא הי' "מושך את החוטים" הלוך ושוב... כך, שזוהי אשמתו של הקב"ה; אלא, שעלה ברצונו שיהי' ענין הקניגיא – כאילו יש מלחמה, וכאילו יהודי נכשל ח"ו, ואח"כ עושה תשובה מצד עצמו (כלומר: התשובה שיהודי עושה היא מצד עצמותו, ואילו מה שנכשל ח"ו, הרי זה רק בגלל רצונו של הקב"ה) –

והרי הקב"ה מתחרט על בריאת היצה"ר56, והחרטה היא באופן שמבטלת את הענין מעיקרו, כמו "חכם (ש)עוקר את הנדר מעיקרו"57, וכמעלת תשובה שלימה שמבטלת את הזדונות מעיקרן, באופן שנעשים מלכתחילה זכיות39.

ועי"ז ממשיכים גם את הגאולה העתידה לבוא באופן כזה – שיאמרו "אודך הוי' כי אנפת בי"58, היינו, שיראו שבאמת לא הי' זה ענין של "אנפת", כי אם ענין שצריך להודות עליו ("אודך"), אלא שעד עתה הי' זה באופן של חסדים המכוסים, ולעת"ל יהי' הגילוי "כצאת השמש בגבורתו"59, שיומשך "לאוהביו ולשומרי מצוותיו"60,

בביאת משיח צדקנו, בקרוב ממש.