בס"ד. שיחת ש"פ האזינו, י"ג תשרי*, ה'תשכ"ה.
בלתי מוגה
א. בסעודת ליל ש"ק פ' האזינו י"ג תשרי שנת תש"ה1, הנה למרות שהי' זה יום ההילולא של אדמו"ר מהר"ש, ולכן חשבו (המסובים) שיתחיל לדבר אודות בעל ההילולא,
– ובפרט ע"פ המבואר בחסידות שסעודת שבת היא בהמשך לתפלת שבת2, ועד שהתפלה היא כמו ברכה לפני הסעודה3, שהיתה קשורה עם יום ההילולא כו' –
הנה בפועל, התחיל כ"ק מו"ח אדמו"ר לדבר אודות אביו, כ"ק אדמו"ר (מהורש"ב) נ"ע (בנוגע לאופן הנהגתו ביום הכיפורים, כדלקמן ס"ד), ורק אח"כ דיבר אודות אדמו"ר מהר"ש, בעל ההילולא.
ב. ויש לבאר טעם הדבר שלכל לראש התחיל כ"ק מו"ח אדמו"ר לדבר אודות אביו:
לכאורה אפשר לומר, שזהו לפי שהשייכות של כ"ק מו"ח אדמו"ר לבעל ההילולא (כ"ק אדמו"ר מהר"ש) היתה באמצעות אביו, ולכן התחיל לדבר אודות אביו.
אבל באמת אי אפשר לומר כן, כי, "צדיקא דאתפטר", שייכים אליו כל בנ"י, ללא צורך ב"ממוצעים", כמובן מדברי רבינו הזקן באגה"ק4 בפירוש מאמר רז"ל5 "דשבק חיים לכל חי", ש"חיי הצדיק" ש"אינם חיים בשריים כי אם חיים רוחניים, שהם אמונה ויראה ואהבה", נמשכים לתלמידיו וההולכים באורחותיו כו'.
[ויש להוסיף ולהעיר בנוגע לכללות הענין ד"שבק חיים לכל חי": יש כאלו שרוצים לומר שענין זה שייך רק למי שהוא במדריגת צדיק, שחייו הם "חיים רוחניים" (כנ"ל). אבל האמת היא שזהו"ע ששייך לכאו"א מישראל – כדמוכח מזה שע"פ מנהג ישראל (תורה הוא6) נאמר הלשון "שבק חיים לכל חי" בנוגע לכל אחד ואחת מישראל. וטעם הדבר – לפי ש"עמך כולם צדיקים"7, כדברי המשנה8 "כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא, שנאמר ועמך כולם צדיקים לעולם ירשו ארץ נצר מטעי גו'", כך, שמצד בחי' הצדיק שבו יש אצלו גם הענין ד"חיים רוחניים" כו'].
וכמו"כ אין לומר שהטעם שהתחיל לדבר אודות אביו הוא לפי שרצה להמשיך בעולם איזה ענין כללי, וידוע שכל ההמשכות וההשפעות בעולם צריכים לעבור ע"י נשיא הדור9 [וכפי שמצינו10 במשה רבינו, שאפילו השפעת הבשר הוצרכה להיות על ידו, ואף שטען "מאין לי בשר"11, שאין זה שייך אליו (כמבואר בלקו"ת12), מ"מ, הוצרך להשפיע גם ענינים גשמיים כמו בשר13], ולגביו הי' הנשיא אביו כ"ק אדנ"ע – שהרי כ"ק מו"ח אדמו"ר סיפר אז אודות הנהגה פרטית של אביו, ולא אודות ענין כללי ששייך לנשיאותו.
ג. אך הענין הוא:
איתא בגמרא14 "שלשה שותפין הן באדם, הקב"ה ואביו ואמו", ועד כדי כך, שבגלל זה "השוה הכתוב כבוד אב ואם לכבוד המקום .. מוראת אב ואם למוראת המקום .. וכן בדין (שיוקשו לכיבוד ומורא על הבן) ששלשתן שותפין בו" (אף הן שותפין למקום בו).
ולהעיר, שאע"פ שהשותפות היא לפי ש"אביו מזריע הלובן .. אמו מזרעת אודם .. והקב"ה נותן בו רוח ונשמה כו'"15 – הרי אמיתית ענין השותפות ע"פ תורה הוא באופן שלאחרי שכל א' מהשותפים נותן את חלקו, אזי כל אחד מהם יש לו "בעלות" (בלשון הישיבות) על הדבר כולו16.
ועפ"ז יש לבאר הסיבה לכך שכ"ק מו"ח אדמו"ר התחיל לדבר אודות אביו – שזהו מצד החיוב דכיבוד אב17.
* * *
ד. בסעודת ליל ש"ק הנ"ל אמר כ"ק מו"ח אדמו"ר18:
צום יום הכיפורים הוא במשך כ"ו שעות, כידוע הטעם [ובמק"א19 ביאר כ"ק מו"ח אדמו"ר, שהמספר דכ"ו שעות הוא כנגד הגימטריא של שם הוי']. וכ"ק אדמו"ר (מהורש"ב) נ"ע הי' נוהג להוסיף עוד י"ג שעות בתור הכנות ליוהכ"פ, סך-הכל: ל"ט שעות.
וכאשר שאלו אם זהו הענין ד"טל" – הנה כ"ק מו"ח אדמו"ר לא שלל זאת, וגם לא אישר זאת; והמשיך לספר, שכ"ק אדנ"ע דיבר פעם בענין ל"ט מלקות, ג' פעמים "והוא רחום" שאומרים המלקה והנלקה20, וסיים, שזוהי הכוונה פנימית של ל"ט השעות דיוהכ"פ, אלא שהמלקות הם בגופו, ואילו ענין ל"ט השעות הוא – שחי' ויחידה מגפפים ומנשקים לנר"ן.
ה. ויש לומר הביאור בזה:
ענין המלקות – כדי לבטל ענינים בלתי-רצויים ("יכפר עון") – שייך רק בבחי' נר"ן, משא"כ בבחי' חי' ויחידה, ש"גם בשעת החטא היתה באמנה אתו ית'"21; אך ישנו גם הענין שחי' ויחידה מגפפים ומנשקים לנר"ן.
ובהקדם הדיוק בדברי כ"ק אדנ"ע (שהרי דברי צדיקים ובפרט נשיאי ישראל הם מדוייקים ביותר) שחי' ויחידה מגפפים ומנשקים לנר"ן – שזהו ע"ד מארז"ל22 שהמלאכים מגפפים ומנשקים תפלותיהם של ישראל, ומבואר בזה23, שתפלותיהם של ישראל, נשמות בגופים, הם כמו "גשמיות" בערך למעלת המלאכים, ולכן המלאכים מגפפים ומנשקים לתפלותיהם של ישראל כדי להעלותם למעלה (ועד שעי"ז יתעלו למעלה גם מעבודת המלאכים, שהרי שרש הנשמות הוא למעלה משרש המלאכים).
ועד"ז בנדו"ד, שנר"ן הם כמו "גשמיות" לגבי חי' ויחידה, וזהו שחי' ויחידה מגפפים ומנשקים לנר"ן – כדי לפעול בהם שיתעלו לדרגת חי' ויחידה, ועי"ז הנה גם בהם לא יהי' שייך ענין בלתי רצוי כו'.
ועי"ז נעשית כללות עבודת התשובה דיוהכ"פ באופן נעלה יותר – לא בשייכות לענינים בלתי-רצויים של חטא ועון, אלא באופן ד"הרוח24 תשוב אל האלקים אשר נתנה"25.
ו. והמשיך כ"ק מו"ח אדמו"ר לספר אודות י"ג השעות של ההכנות ליוהכ"פ – שתחילת ההכנה היתה בלימוד פרי עץ חיים ועץ חיים:
"עץ חיים" קאי על פנימיות התורה, שנקראת "אילנא דחיי"26, והיינו, שאע"פ שהתורה כולה היא "תורת חיים"27, מ"מ, נגלה דתורה מתלבשת בענינים של טוב ורע (ולכן נקראת בשם "אילנא דטוב ורע"26 – לא מצד עצמה, אלא מצד ההתלבשות בטוב ורע), ועד לטענות של שקר כו', משא"כ פנימיות התורה, ד"לית תמן לא קשיא מסטרא דרע וכו'"26, אלא כל הענינים הם בגילוי – "תורה אור"28, ולכן נקראת "אילנא דחיי" (כמבואר באגה"ק29).
ומרומז גם בנגלה דתורה – כדאיתא בגמרא במסכת יומא30 "זכה נעשית לו סם חיים", והרי הענין ד"זכה" נעשה ע"י פנימיות התורה31, ועי"ז נעשה "סם חיים", ובאופן שנמשך בגלוי גם בגשמיות (כמובן מהמשך דברי הגמרא בנוגע לענין ההפכי – "לא זכה כו'").
ולאח"ז הי' המשך ההכנות ליוהכ"פ באופן ד"מעלין בקודש"32 בעילוי אחר עילוי – עריכת הכפרות, ביאת השוחט, הטבילה במקוה וכו'.
ולאחרי ההכנות במשך י"ג השעות, באה העבודה דיוהכ"פ במשך כ"ו שעות, ועד למוצאי יוהכ"פ, שעז"נ33 "לך אכול בשמחה לחמך" – דאף שלכאורה אין זה אלא ענין גשמי הקשור עם הנאת הגוף, הנה בזה דוקא מתבטא תכלית העילוי, וכמו לעתיד לבוא, שהנשמה תהי' ניזונית מן הגוף34.
ז. עפ"ז יש לבאר גם מה שסיפר כ"ק מו"ח אדמו"ר35 אודות התורה שאמר רבינו הזקן במוצאי יוהכ"פ:
כתיב36 "מי גו' כה' אלקינו בכל קראנו אליו", "אליו ולא למדותיו"37. הפרדס38 מפרש ש"אליו" קאי על האורות המתלבשים בכלים דע"ס דאצילות. הרבי הבעש"ט מפרש ש"אליו" הוא האלקות שבכלים דע"ס דאצילות39. ואילו הפירוש הפשוט הוא: "אליו" – עצמות א"ס שישנו אצל כל יהודי פשוט בידיעה עצמית ע"י אמונה פשוטה כו' (וכידוע גם בענין "שם שמים שגור בפי כל"40).
ולכאורה: ידוע שהתורות והמאמרים שייכים לזמן אמירתם, שלכן המאמרים הם על פרשת השבוע ועניני המועדים כו'. וא"כ, תורה זו שבה מפרש רבינו הזקן ש"אליו" קאי על עצמות א"ס כו' – מתאים יותר שזמן אמירתה יהי' ביוהכ"פ עצמו, ולא במוצאי יוהכ"פ?
אך הענין הוא – שהגילוי דעצמות א"ס הוא בגשמיות דוקא41, ולכן, דוקא במוצאי יוהכ"פ, שאז אומרים "לך אכול בשמחה לחמך", הרי זה הזמן המתאים לאמירת התורה בענין "אליו ולא למדותיו", שהכוונה היא לא רק לאורות המתלבשים בכלים דע"ס דאצילות (כפי' הפרדס), ולא רק לאלקות שבכלים דע"ס דאצילות (כפי' הבעש"ט), אלא לעצמות א"ס (ומזה נמשך גם בשאר המדריגות שאודותם מדובר בפי' הפרדס והבעש"ט).
ח. בהמשך השיחה דובר גם42 אודות ענין ה"טל" (כנ"ל ס"ד) – שזהו ענין "טל תורה מחייהו"43, "טל תחי'" ש"עתיד הקב"ה להחיות בו את המתים"44, וידוע שתחיית המתים הו"ע נעלה ביותר, וכמובן גם מדברי הגמרא45 ש"מפתח של תחיית המתים" הוא מהענינים "שלא נמסרו ביד שליח", אלא הם "בידו של הקב"ה", ובלשון חז"ל46: "אני ולא השליח" (אפילו לא ענין השליחות בדרגא היותר נעלית47).
והרי כללות הענין דתחיית המתים הוא בגשמיות דוקא – נשמות בגופים, ודוקא אז יהי' תכלית העילוי דלעתיד לבוא, כידוע48 הפלוגתא בין הרמב"ם והרמב"ן אם עיקר העילוי הוא בגן עדן או בתחיית המתים, והכרעת תורת החסידות היא כדעת הרמב"ן, שעיקר העילוי הוא בתחיית המתים, לנשמות בגופים דוקא, וכאמור, שענין זה נמשך מהקב"ה בעצמו, ולא ע"י שליח – "אני ולא השליח".
ולהעיר גם מהידוע בשם אדמו"ר מהר"ש49 בביאור מ"ש50 "ונתתי רוחי בכם וחייתם", ואינו מפרש רוחו של מי, דקאי על בחי' העצמות כו'.
וכל זה יהי' בביאת משיח צדקנו, שגם הוא יהי' נשמה בגוף דוקא, ובאופן שיוכלו למששו בידים, ואז יקויים היעוד51 "הקיצו ורננו שוכני עפר", בעגלא דידן.
* * *
ט. דובר בהתוועדות דיום הש"ק שלפנ"ז52, בפירוש הכתוב53 "וילך משה וידבר גו' אל כל ישראל" – דלכאורה אינו מובן: הרי גם לפנ"ז הי' במעמד כל בנ"י, ולהיכן הלך – ע"פ מ"ש בתיב"ע "ואזל משה למשכן בית אולפנא", שבנוגע לכל ענין צריכים להביט בתורה.
וכמשנת"ל שאפילו משה רבינו, שכל ענינו תורה, ובפרט בהגיעו לתכלית השלימות שלו, כאשר "מלאו ימי ושנותי" – הנה כאשר נעשה מעמד ומצב חדש, הלך ל"בית אולפנא".
ועאכו"כ בנוגע לאנשים כערכנו, הרי בודאי שכאשר ישנו מעמד ומצב חדש, צריכים לעיין בהוראות התורה בנוגע למעמד ומצב זה.
י. ובנדו"ד, במעמד ומצב של חיוב אמירת הקדיש54 – הנה כיון שביום הש"ק זה יש גם אמירת הקדיש הקשורה עם יום ההילולא של נשיא בישראל (אדמו"ר מהר"ש)55, מתעוררת שאלה מי קודם:
מצד ענין הכבוד – יש להקדים אמירת הקדיש הקשורה עם נשיא בישראל. אבל לאידך גיסא, אילו רק אחד הי' יכול לומר קדיש, הרי בודאי שאמירת קדיש מצד החיוב דשבעה ושלושים היתה דוחה אמירת קדיש בקשר ליום הסתלקות שאירע לפני כו"כ שנים, וא"כ, גם כאשר שנים אומרים קדיש, יש להקדים את אמירת הקדיש שמצד החיוב.
ואין לומר שזהו דבר התלוי בהרגש הלב – כי, נוסף לכך שהרגש הלב גופא צ"ל ע"פ הוראת התורה ("בית אולפנא"), הרי אמירת הקדיש צריכה להיות במעמד עשרה מישראל, וא"כ, אין זה דבר התלוי ברגש בלב של אומר הקדיש, אלא דבר שתלוי באחרים.
ואף שלכאורה יש עצה שהראשון שאומר קדיש יכוין גם עבור יום ההילולא של הנשיא (שהרי אפשר לכוין באמירת הקדיש עבור כמה ענינים56, וכמו בשמיעת קדיש בשעה שכמה אומרים בבת אחת, הן אלו שחייבים באמירת קדיש, והן אלו שאמירת הקדיש אצלם היא מצד מנהג או מצד הרצון בלבד) – הרי עצה זו היא רק בנוגע להאומר, אבל לא בנוגע להשומעים, שאינם יודעים הכוונות שלו.
יא. אמנם, ידוע פתגם כ"ק אדמו"ר (מהורש"ב) נ"ע, שכבר נדפס57 (וכפי שמביא כ"ק מו"ח אדמו"ר58 פתגם הצ"צ שדבר שבדפוס הוא לדורי דורות), ש"יש קדישים שהוא בשביל הנפטר, ויש קדישים שהם תועלת להאומרם", והיינו, שבנוגע לאמירת קדיש על רבותינו נשיאינו, הנה התועלת בזה היא (לא להנשיא, אלא) להאומרו.
וכיון שזהו דבר המפורסם, הרי מובן, שמצד השומעים (שיודעים שאמירת הקדיש אינה בשביל התועלת להנשיא) – שוב אין חיוב להקדים את אמירת הקדיש הקשור עם הנשיא; ומצד האומר – הרי הוא מכוין לכל הענינים, כך, שקדיש זה כולל את כל הענינים, ולכל לראש – מצד החיוב כו', ובפרט שזהו סיום השבעה, שאז העלי' שע"י אמירת הקדיש היא באופן נעלה ביותר כו'.
ולהעיר, שאף שיוהכ"פ הפסיק השבעה59 – הרי הפרי מגדים60 מביא מ"ש האלי' רבא61 בשם נחלת שבעה62, ש"מת לו קודם הרגל, מדליק נר כל שבעה .. ואין הרגל מבטל זה", והיינו, שההפסק דיוהכ"פ הוא רק בנוגע לענינים הבלתי-רצויים (ענין האבילות כו'), אבל לא בנוגע לעניני העליות שנעשים ע"י הדלקת הנר וכיו"ב [ולכן רציתי שיתפללו ביוהכ"פ לכל-הפחות תפלה אחת63], הן בנוגע לשבעה, והן בנוגע לענינים שלאחרי השבעה, כמו הקמת המציבה, כדאיתא בכתבי האריז"ל64 שזהו"ע הקשור עם המקיפים של הנשמה, שפועלים גם על בחי' נר"נ כו' (ע"ד האמור לעיל (ס"ד) שחי' יחידה מגפפים ומנשקים לנר"ן).
[בסיום השיחה הזכיר כ"ק אדמו"ר שליט"א, ששבת "אין עצב בה"65, ועאכו"כ לא ענין של היפך החיים כו'66].
* * *
יב. דובר במשך הקיץ67 אודות קביעות השנה (תשכ"ד), שהיא כמו הקביעות דשנת תר"ם, כך, שגם אז חל י"ג תשרי (תרמ"א) ביום הש"ק פ' האזינו, כבשנה זו.
וישנו מאמר דא"ח מיום הש"ק הנ"ל שנאמר ע"י הנשיא בשעתו – אדמו"ר מהר"ש (בעל ההילולא), כמו כל נשיאי חב"ד, שהמשיכו כל ההמשכות ע"י אמירת תורה.
ממאמר הנ"ל ישנו רק "רושם", שנדפס בהמשך יונתי תר"ם68.
יג. מאמר (כעין שיחה) ד"ה כנשר יעיר קנו וגו'.
* * *
יד. על הפסוק "אני אמית ואחי' מחצתי ואני ארפא" שבפרשת השבוע69 – איתא בגמרא במסכת פסחים70:
"כתיב אני אמית ואחי', וכתיב מחצתי ואני ארפא, השתא אחויי מחיי, מרפא לא כל שכן, אלא אמר הקב"ה, מה שאני ממית אני מחי', כמו שמחצתי ואני ארפא (כשם שמה שמחצתי אני ארפא, דאין רפואה אלא במוכה, כך אותו עצמו שאני ממית אני מחי'). תנו רבנן אני אמית ואחי', יכול מיתה באחד וחיים באחד (אני ממית את המתים ואני מחי' וזן את החיים) כדרך שהעולם נוהג, תלמוד לומר מחצתי ואני ארפא, מה מכה ורפואה באחד, אף מיתה וחיים באחד, מכאן תשובה לאומרים אין תחיית המתים מן התורה".
ולכאורה אינו מובן:
א) כאשר מדובר אודות אלו שאין מאמינים בתחיית המתים (כמו הצדוקים שאין מאמינים כלל בתחה"מ71) – מהי הראי' שמביא להם הקב"ה מזה ש"מחצתי ואני ארפא" ("מה שאני ממית אני מחי', כמו שמחצתי ואני ארפא"), הרי כשם שאין מאמינים בתחה"מ, כמו"כ יכולים גם שלא להאמין ולהודות בכך שהקב"ה מרפא חולים?
ב) גם צריך להבין מהו דיוק הלשון "מחצתי (ואני ארפא)" – הרי הלשון הרגיל בתנ"ך בנוגע להיפך הרפואה הוא מחלה או מכה, אבל לא "מחצתי", שזהו לשון בלתי רגיל כלל?
טו. ויש לומר הביאור בזה:
הענין ד"מחצתי ואני ארפא" לא הובא בתור ראי' והוכחה על עצם הענין דתחיית המתים,
– שהרי עצם הענין דתחה"מ מובן גם ע"פ שכל, כדברי הגמרא72: "דלא הוו (אותן שלא היו מעולם), חיי (נוצרין ונולדין וחיין), דהוי חיי (אותן שהיו כבר), לא כל שכן" (שחוזרין וחיין)?! –
אלא הכוונה בזה היא – בנוגע לקושיא שמתעוררת בענין דתחה"מ, שלכאורה הרי זה ענין של שינוי רצון למעלה.
טז. ובהקדם ביאור הקושיא דשינוי רצון למעלה בנוגע לתחה"מ דוקא – ולא בנוגע לכל שאר השינויים שבעולם, כמו בנוגע לעשירות ועניות, וכיו"ב, שלכאורה הרי גם הם שינוי רצון למעלה:
מבואר בשער הבחירה לאדמו"ר האמצעי (והובא גם במאמר כ"ק מו"ח אדמו"ר שנדפס בקונטרס קיג73), שכל השינויים שבעולם אינם אלא מצד כלי המקבל, והיינו, שלפי אופן הכלי (ה"כיס", "קעשענע") שמכין המקבל ע"י הנהגתו למטה, הנה באופן כזה נמשכת ההשפעה מלמעלה, אם בקו החסד או בקו הגבורה כו'.
אמנם, כל זה שייך רק בענינים השייכים לסדר ההשתלשלות, משא"כ בנוגע לתחה"מ:
תחה"מ הו"ע שלמעלה מסדר השתלשלות (נוסף על משנת"ל (ס"ח) בענין מפתח של תחיית המתים, שהוא א' מג' המפתחות שלא נמסרו לשליח), שזהו רק מצד עצמותו ית' (ולא מצד עבודת המטה).
וגם ענין המיתה הוא מצד עצמותו ית' – דהנה כתיב74 "ה' נתן וה' לקח", והיינו, ש"ה' נתן" הוא נתינת טעם על זה ש"ה' לקח", שלוקח מה שנתן; וכיון שהענין ד"נתן" הוא ממדריגה נעלית ביותר, כמ"ש75 "נשמה שנתת בי טהורה היא וכו'", והיינו, שהענין ד"נתת בי" הוא למעלה לא רק מ"בראתה" "יצרתה" ו"נפחתה", אלא גם למעלה מ"טהורה היא", דקאי על עולם האצילות, ועד לבחי' טהירו תתאה או אפילו על בחי' טהירו עילאה (כמבואר בחסידות76), הרי מובן, שהענין ד"ה' לקח" (שלקח מה שנתן) הוא ממדריגה נעלית עוד יותר – מבחי' העצמות.
וכיון שענין המיתה הוא מצד העצמות, וגם הענין דתחה"מ הוא מצד העצמות – הרי זה שינוי רצון למעלה?!
יז. ועל זה באה ההוכחה ממ"ש "מחצתי ואני ארפא":
ובהקדם – ביאור הדיוק בתיבת "מחצתי", שמתחילה באות מ"ם, כידוע77 שאות מ' שבראש התיבה היא מלשון מפעיל, ולדוגמא: "מאכיל", "מכתיב", וכיו"ב.
וכן הוא בנוגע לענין הרפואה ("ואני ארפא") – לאחרי שישנו ענין של "מכה" או "מחלה", ששניהם מתחילים באות מ', מלשון מפעיל: "מכה" – מ' כה, פירושו, שהאות מ' מפעיל את ה"כה", שהו"ע החלישות, כמו "יד כהה"78; ו"מחלה" – מ' חלה, שהאות מ' מפעיל את ענין החולי (ואז יש צורך בענין הרפואה: במחלה – רפואה ממש, ובמכה – מלשון חלישות – רפואה בשם המושאל).
והנה, תיבת "חולי" יכולה להתפרש גם מלשון מתיקות79,
– וכפי שמצינו כמה תיבות בלשון הקודש שיש להם פירושים הפכיים, ולדוגמא: תיבת שורש, שורש האילן, או לעקור את האילן משרשו80, וכן תיבת סקילה (שישנה גם בעבודה בנוגע ל"לב האבן"81), לסקול באבנים, או לסקל (להסיר ולפנות) את האבן82 –
והאות מ' מפעיל את ענין החולי – אם באופן של מתיקות, או באופן של חולי כפשוטו, החל מהחולי שמתבטא בכך שלא מרגישים את המתיקות, ועד למ"ש בכתבי האריז"ל83 ש"חולה" בגימטריא מ"ט, היינו, שאפילו כאשר חסר אצלו רק שער הנו"ן, אזי נקרא כבר בשם "חולה" (כפי שמבאר כ"ק אדמו"ר מהורש"ב נ"ע במאמר ד"ה "והסיר הוי' ממך כל חולי"84).
ולכאורה אפשר לומר, שלולי האות מ' שמפעיל את ענין המחלה, הנה מצד ענין הפשיטות שלמעלה, יכולים ענינים אלו להיות בקו החסד או בקו הגבורה כו', והשינוי שבזה אינו אלא מצד הגדרים של סדר ההשתלשלות, לפי כלי המקבל כו'; ועד"ז בנוגע לענין ה"מכה", שאין זה ענין של חולי ממש, כי אם ענין של כהות וחלישות (כמו החלישות של יד שמאל לגבי יד ימין) בלבד – שע"י עבודה ויגיעה אפשר שתתבטל הכהות והחלישות. וכיון שכן, הרי אין כאן ענין של שינוי רצון, כיון שזהו"ע הקשור עם כלי המקבל כו'.
אך על זה מביאה הגמרא ראי' מהפסוק "מ.חצתי (ואני ארפא)" – שפעולת המ' המפעיל את ענין ה"חץ" (מכה או מחלה, שבגללה יש צורך בענין הרפואה) היא (לא מצד הגדרים של סדר ההשתלשלות, אלא) ע"י הקב"ה בעצמו – "מחצתי." (אני בעצמי) דייקא; ואעפ"כ נעשה בזה שינוי – "ואני ארפא".
יח. ומזה מובן גם בנוגע לכללות הענין דתחיית המתים – "מה שאני ממית אני מחי', כמו שמחצתי ואני ארפא":
"מחצתי" הוא גם מלשון מחיצה, כדאיתא במדרש85 (והובא בדרושי חסידות86): "מחיצה שעשיתי בין העליונים לתחתונים, שהעליונים קיימין והתחתונים מתים" – שזוהי המחיצה שבין הנשמה לגוף, שהיא (לא רק באופן שמצד עצמם אינם שייכים זל"ז, אלא גם) בגלל פעולתו של הקב"ה87.
ובזה מודגש עוד יותר גודל החידוש שבקישור הנשמה עם הגוף, שאינו אלא בכח המפליא לעשות (כמ"ש הרמ"א88) – מפליא דייקא, מלשון פלא, שזהו"ע שלמעלה מבחי' החכמה והכתר כו', שלכן נקרא בשם "פלא"89, ויתירה מזה, שהרי "מפליא" פירושו שהוא מפעיל וממשיך את ענין הפלא.
וכיון שכן, הרי בודאי שהמחיצה שבין הנשמה לגוף צריכה להיות מבחי' היותר נעלית שלמעלה מסדר השתלשלות כו', וכמבואר בחסידות90 ששרש המחיצה היא מבחי' רקיע המבדיל כו' (שמזה נשתלשל ענין המחלוקת והגיהנם כו').
אלא מאי, עפ"ז מתחזקת יותר הקושיא שתחיית המתים הו"ע של שינוי רצון כו' – הנה עז"נ "אני אמית ואחי' מחצתי ואני ארפא", "מה שאני ממית אני מחי', כמו שמחצתי ואני ארפא .. מכאן תשובה לאומרים אין תחיית המתים מן התורה", בגלל שקשה להם הענין דשינוי רצון:
יש לך קושיא – שיהי' לך לבריאות ("געזונטערהייט"), אבל, אין זה משנה את המציאות שאכן ישנו הענין דתחיית המתים, וראי' לדבר, מענין הרפואה, שגם הוא בא לאחרי המכה והמחלה שנעשית ע"י הקב"ה בעצמו91 – "מחצתי", ואעפ"כ, "אני ארפא", וכמו"כ "אני אמית ואחי'".
* * *
יט. בנוגע לדברי הגמרא70 "מכאן תשובה לאומרים אין תחיית המתים מן התורה" – עדיין צריך להבין:
מהו הצורך ברמז "מן התורה" דוקא, ולמה לא די בהוכחה מהסברא "דלא72 הוו חיי, דהוי חיי לא כל שכן"?
ובפרט ע"פ משנ"ת בהתוועדות הקודמת92, שלדעת כמה פוסקים, סברא עדיפא מקרא.
כ. ויש לומר הביאור בזה:
תורה שבכתב חלוקה מתורה שבעל-פה בב' ענינים:
א) תורה שבכתב באה במעשה גשמי בפועל (ולא כמו תושבע"פ שאינה אלא בדיבור) – כתיבה בדיו על הקלף, כך, שגם גוי יכול למשש בידים, ועד שיכולה להגיע גם לאומות העולם (משא"כ תושבע"פ שלא שייך שתגיע לאומות העולם), כדאיתא בגמרא במסכת גיטין93 ובמדרש94 בפירוש הכתוב95 "אכתוב לו רובי תורתי כמו זר נחשבו".
ב) בתורה שבכתב לא שייך חילוקים בין בנ"י, שכולם קוראים אותם התיבות והאותיות כו', משא"כ בתושבע"פ, שיש בה כו"כ פירושים, ועד שגם אותה סברא יכולה לבוא בכמה אופנים, כמובא בדרושי חסידות96 בנוגע לתוס' הרא"ש והר"ן שכל א' מהם אומר הענין באותיות שלו.
כא. ועפ"ז מובן שהענין דתחיית המתים שייך יותר לתורה שבכתב, כי:
א) כללות הענין דתחיית המתים קשור עם ענין הגשמיות דוקא – נשמות בגופים (ולא כמו ג"ע שהו"ע רוחני כו').
ב) הענין דתחיית המתים אינו כמו הענין דג"ע שיש בו מדריגות חלוקות כו' (ולדוגמא: התוס' והרא"ש והר"ן – יש לכל אחד מחיצה בפ"ע בג"ע97), אלא באופן שוה אצל כל בנ"י, ממשה רבינו עד לפשוט שבפשוטים, כמארז"ל8 "כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא" (דקאי על עולם התחי'), והיינו, שזהו ענין שהוא בשוה אצל כל אחד ואחת מישראל (כולל נשים, שגם הן חייבות בלימוד התורה, בהלכות הצריכות להן, כפי שנתפרטו בהלכות ת"ת לרבינו הזקן98, וכמדובר כמ"פ99 שבזה נכלל גם לימוד תורת החסידות, שעי"ז באים לקיום מצות אהבת ה' ויראת ה').
כב. בסיום השיחה דובר אודות התחלת הפסוק69 "ראו עתה כי אני אני הוא גו'", שהקשה על זה בזהר100, מדוע נאמר "ראו עתה", הרי הענין ד"אני אני הוא" שהו"ע "אני101 ראשון ואני אחרון"102, יתגלה רק לעתיד לבוא?
אך הענין הוא – שגם עתה שייך הענין דתחה"מ ("אני אמית ואחי'"69) בעבודת האדם, כידוע פתגם רבינו הזקן103 על מאמר רז"ל104 "זוטרא דבכו מחי' מתים", ש"מת" הוא דבר קר, ואין לך דבר קר כמו השכל, וכאשר פועלים בו ענין של חיות והתלהבות, ע"י המשכתו במדות, אין לך תחיית המתים גדול מזה.
ולהעיר גם ממאמר רז"ל105 "מאן דנפיל מדרגי' איקרי מית", ומזה מובן, שהפעולה וההתעסקות עמו (ובכללות חלקו בעולם) היא בבחי' תחיית המתים.
ועי"ז זוכים לתחיית המתים כפשוטו.
* * *
כג. בעמדנו עתה בד' הימים שבין יוהכ"פ לסוכות, שהם כנגד ד' אותיות שם הוי'106, הרי מובן שישנו הענין ד"מעלין בקודש"32 בנוגע לכל עניני קדושה וטוב הנראה והנגלה,
כולל גם בנוגע לענין השמחה שישנו ביוהכ"פ,
– כמודגש בכך שמסיימים את יוהכ"פ ב"מארש" של נצחון107, "דידן נצח"108. וככל הענינים שישנם ברמז או אפילו בגלוי בנגלה דתורה – מפורש הדבר במשנה109: "לא היו ימים טובים לישראל .. כיום הכיפורים .. בנות ירושלים יוצאות בכלי לבן (שזהו ע"ד הענין ד"כשלג ילבינו"110 – היפך ענין החטא) .. וחולות בכרמים וכו', וכן הוא אומר111 צאינה וראינה וגו' ביום שמחת לבו", והיינו, שישנו "דבר משנה" (שהטועה בדבר משנה חוזר112, כיון שזהו דבר הידוע לכל, ולא שייך בו טעות) שיום הכיפורים הוא "יום שמחת לבו" של הקב"ה, והרי הקב"ה הוא "לבן של ישראל" (כפי שדרשו רז"ל על הפסוק113 "אני ישנה ולבי ער"), וכיון ש"לבא פליג לכל שייפין"114, נעשית שמחת כל אחד ואחת מישראל, שמחה כפולה ומכופלת, שנמשכת מיוהכ"פ על כל השנה כולה –
והרי שמחה פורצת גדר115 – "נחלה בלי מצרים .. כיעקב שכתוב בו116 ופרצת ימה וקדמה וצפונה ונגבה"117, שזהו"ע הקשור עם הזמן של רעוא דרעוין ביום השבת118.
הוסיפו תגובה