שיחת יום ב' דחג הסוכות, ה'תשכ"ה

בס"ד. שיחת יום ב' דחג הסוכות, ה'תשכ"ה.

בלתי מוגה

כ"ק אדמו"ר שליט"א נטל ידיו הק' לסעודה.

א. התחלת קריאת התורה של שני ימים הראשונים דחג הסוכות (וכן של יום שני דחג הפסח) היא: "וידבר גו' שור או כשב או עז כי יולד והי' שבעת ימים תחת אמו ומיום השמיני והלאה ירצה לקרבן אשה לה'"1.

ולכאורה אינו מובן: מהי השייכות של פסוקים אלו לחג הסוכות ולכללות ענין המועדים?

ענין המועדים מתחיל בפסוקים שלאח"ז: "וידבר גו' מועדי ה' וגו'"2, ולכאורה היתה צריכה להיות התחלת הקריאה מפסוקים אלו, שגם בהם ישנו סכום הפסוקים הדרוש לקריאת התורה; וכיון שמתחילים מהפסוק "שור או כשב גו'", עכצ"ל, שגם ענין זה שייך לכללות ענין המועדים (שלכן קורין זאת ביום השני של חג הפסח), ובמיוחד לחג הסוכות (שלכן קורין זאת בשני הימים הראשונים).

ב. ויובן בהקדם הביאור בנוגע לכללות ענין הקרבנות:

ידוע שע"י ענין הקרבן נעשה קירוב והתאחדות הכחות באלקות, כדאיתא בספר הבהיר3 "אמאי איקרי קרבן .. שמקרב כו'", ועד ש"רזא דקורבנא עולה עד רזא דא"ס"4.

ולכאורה אינו מובן: כיצד נעשית פעולה מסויימת באדם ע"י הקרבת בהמה ע"ג המזבח – הרי זה אינו כמו שאר המצוות, כמו ציצית או תפילין, שפעולת המצוה נעשית בגוף האדם או ע"י גוף האדם, משא"כ בקרבנות, שפעולת ההקרבה היא בבהמה, ואילו האדם אינו אלא בעל הקרבן?!

ואין לומר שזהו מפני שהבהמה הנקרבת היא מנכסיו של האדם – שהרי אין זה כמו נתינת הצדקה, למשל, שכאשר נותן פרוטה לעני אזי מקיים מצות הבורא ע"י פעולת הנתינה, משא"כ בקרבן, הרי חלות שם קרבן וקדושתו נעשה רק בשעה שמקריבים ושורפים את הבהמה (כולה או חלקה) ע"ג המזבח, ואז, השייכות של האדם אינה אלא להיותו בעל הקרבן.

ג. ויובן ע"פ דברי הרמב"ן5 בביאור הטעם לכללות ענין הקרבנות – "שיחשוב אדם .. כי חטא לאלקיו .. וראוי לו שישפך דמו וישרף גופו, לולא חסד הבורא שלקח ממנו תמורה כו'".

אמנם, כדי שהפעולה בבהמה תפעל בהאדם, בהכרח שתהי' איזה השתוות ביניהם.

והענין בזה – כידוע שמלבד ה"נפש השנית בישראל (ש)היא חלק אלקה ממעל ממש"6, ישנה גם "נפש הבהמית"7, וכיון שנקראת כן ע"פ תורה, הרי מובן שהיא כבהמה ממש, אלא שזוהי הבהמה שבאדם, ולכן יש לה קישור וחיבור עם האדם שבבהמה, שזוהי הדרגא הכי נעלית שבקרבן שעולה ונכלל למעלה ע"י ההקרבה לה'.

וכל זה – מלבד הקשר והשייכות שבין האדם לבהמה, הן למעליותא, כדאיתא בגמרא במסכת חולין8 על הפסוק9 "אדם ובהמה תושיע ה'", "אלו בני אדם שהן ערומין בדעת ומשימין עצמן כבהמה", והן לגריעותא, כדאיתא בגמרא10: "שלשה כבהמה כו'".

ולכן, יכולים ללמוד מן האדם שבבהמה בנוגע לבהמה שבאדם, וכן מן הבהמה שבאדם בנוגע לאדם שבבהמה.

וזהו גם מה שלומדים מג' הסוגים שבבהמה (שנזכרו בהתחלת הקריאה), "שור או כשב או עז" – בנוגע לבהמה שבאדם, נפש הבהמית (שבשביל תיקונה ובירורה ירדה הנשמה למטה11), שגם בה ישנם ג' חילוקים אלו.

ד. והענין בזה:

איתא בספר מאור עינים12 (להרה"צ רמ"נ מטשערנאָביל, שהי' תלמיד הבעש"ט והרב המגיד, וחברו של רבינו הזקן), ש"שור או כשב או עז הם ג' מדרגות שיש בישראל, צדיקים רשעים בינונים. צדיקים נקראים שור, על שם הבטה (מלשון שוּר – במלאפום), שמביטים ומדקדקים על מעשיהם [ויש לומר, שנקראים כן גם ע"ש שרואים התגלות אלקות בכל הענינים]. כשב נקראים בינונים. עז נקראים רשעים, מלשון עזות".

ולהעיר, שמצינו גם שכל ג' הענינים שור כשב ועז הם לגריעותא, כמבואר בקונטרס התפלה13 "שיש ג' חלוקות כלליות בנה"ב הנק' שור כשב ועז כו'", אבל, כאן מדובר כפי שהענין הוא למעליותא, שלכן קאי "שור" על צדיקים, ויתירה מזה, שאפילו "עז" שקאי על רשעים, הרי גם הוא עומד מוכן לעלות וליקרב ע"ג המזבח.

ה. וממשיך בכתוב, "והי' שבעת ימים תחת אמו":

"שבעת ימים" – קאי על שבעת המדות, ו"אמו" – קאי על בינה, מקור המדות. והפירוש ד"והי' שבעת ימים תחת אמו" הוא – שהמדות צריכים להיות תחת שליטת השכל שיהי' בעה"ב על המדות ויכוין אותם.

והענין בזה – כפי שמביא הצמח צדק14 ש"מהמדות יש יניקת החיצונים, משא"כ בינה .. כשהמדות כלולים בשכל אין מהם יניקה, ולכן לא15 יחפוץ כסיל בתבונה כו'" ("פי' כסיל הוא בחי' יניקת החיצונים .. ולכן לא יחפוץ כסיל הנ"ל בתבונה .. היינו המדות זו"נ כשהם כלולים בתבונה .. יען מבחי' זו אין לו יניקה, רק בהתגלות לבו ("כי אם בהתגלות לבו"15), שהוא התגלות המדה, אז יש לו יניקה כו'"16).

ומזה מובן, שכל זמן שהמדות אינם מושפעים מן השכל, אלא הם בטבעם ותקפם, בבחינת "עיר פרא אדם יולד"17 (שלכן צריך להיות ענין החינוך כו') – אי אפשר להתקרב לאלקות. וכמ"ש הבחיי18 שהאהבה והיראה בעניני עוה"ז לא ישכנו יחד עם האהבה ויראה דקדושה. ולכן צ"ל "והי' שבעת ימים תחת אמו", היינו, שהמדות יהיו מושפעות ע"י השכל.

וזוהי השייכות לחג הסוכות14 – כמבואר בדרושי חסידות שבחג הסוכות מאירים המקיפים דבינה19, ועז"נ20 "בסוכות תשבו שבעת ימים", ששבעת הימים שהם שבעת המדות צריכים להיות בבחי' ישיבה בסוכה, היינו, תחת השפעת השכל (שזהו תוכן הענין ד"והי' שבעת ימים תחת אמו").

ולאחרי כן, הנה "מיום השמיני והלאה", דקאי על שמיני עצרת, "ירצה לקרבן אשה לה'", באופן ש"יהיו לך לבדך ואין לזרים אתך"21.

והדיוק בזה הוא "מיום השמיני והלאה גו'" – כיון שהכוונה היא שיומשכו כל הענינים על כל השנה כולה.

* * *

ו. דובר אודות מ"ש בהפטרת יום א' דחג הסוכות: "והי' ביום ההוא יצאו מים חיים מירושלים גו'"22, והשייכות לניסוך המים שהי' בחג הסוכות23.

* * *

ז. ישנו סיפור פלאי ביותר אודות הבעש"ט,

– כפי שכו"כ מספרים בפשיטות, ומשמעות הדברים שסיפור זה בא ממקור נאמן (אף שלא שמעתי סיפור זה מכ"ק מו"ח אדמו"ר)24. ולהעיר גם מהפתגם הידוע25 בנוגע לסיפורי הבעש"ט, שגם אם לא אירע הסיפור בפועל, מ"מ, הי' הדבר בכחו וביכלתו של הבעש"ט. ובפרט בנדו"ד, שמשמע שזהו סיפור אמיתי –

שפעם26 באו גדולי מעזיבוז לסוכתו של הבעש"ט, ובראותם כיצד נבנתה הסוכה, וטענו שאיננה כשרה, וגם לאחרי אריכות השקו"ט בינם לבין הבעש"ט, לא קיבלו את דעתו של הבעש"ט ע"ד כשרותה של הסוכה ע"פ דין, עד שהבעש"ט פתח את ידו – לאחרי משך כמה רגעים שהי' בדביקות – וראו בידו פיסת קלף שבה נכתב "סוכת ר' ישראל כשרה", וחתום עלי' מט"ט שר הפנים!

[והמשך הסיפור הוא – שפיסת קלף זו היתה אח"כ אצל נכדו של הבעש"ט, בעל דגל מחנה אפרים, וכאשר מישהו הי' חולה רח"ל, הי' משתמש בה לרפואתו, ובאותה תקופה לא הי' בסביבתו הענין דהיפך החיים, עד שיום אחד נעלם הקלף. ואמר בעל דגל מחנה אפרים, שכיון שהעובדה שלא הניח במחנו ענין של היפך החיים לא הי' סדר הרצוי, לכן נטלו ממנו את הקלף].

ח. ולכאורה אינו מובן – וכמדובר כמ"פ שדוקא על ענינים פשוטים לא שמים לב:

א) כיצד יתכן שהבעש"ט שהי' למדן גדול ביותר בתורה – כמובן מגודל הפלאת למדנותו של רבינו הזקן, שהעיד על גודל הלמדנות של הרב המגיד27, והרב המגיד העיד על גודל הלמדנות של הבעש"ט28 – לא הי' יכול לנצח את גדולי מעזיבוז, ולהוכיח להם שסוכתו כשרה ע"פ דין?!

ב) ועוד ועיקר:

כיצד יתכן שהבעש"ט ישב בסוכה כזו, שגם אם לאחרי אריכות השקו"ט הי' מצליח להוכיח שסוכתו כשרה ע"פ דין, וגם לאחרי האישור של מט"ט שר הפנים [דאף ש"לא בשמים היא"29, הרי בנדו"ד לא חידש דבר, אלא רק הורה איזו סברא גוברת ומכריעה את חברתה30], הרי בודאי אינה באופן של הידור מצוה?!

והגע עצמך: גם יהודי פשוט משתדל להדר בעניני תומ"צ, אפילו בנוגע לדקדוק קל של דברי סופרים, ועד למנהג ישראל תורה הוא31; ועאכו"כ כשמדובר אודות הבעש"ט, נשיא החסידות בדורו ובכל הדורות שלאח"ז, ובנוגע למצוה מן התורה, שמקיימים אותה במשך שבעה ימים32, ומצוה כללית33, שנוגעת לכל השנה כולה, ובפרט ע"פ המבואר בחסידות34 שמצות סוכה באה בהמשך לעבודת התשובה דיוהכ"פ. וא"כ איך יתכן שהבעש"ט ישב בסוכה כזו, שלא זו בלבד שאינה באופן של הידור מצוה, אלא עוד זאת, שלפי דעת כל גדולי מעזיבוז אינה כשרה, ועד שיש צורך שמלאך יעיד על כשרותה?!

וקושיא זו מתחזקת יותר ע"פ דברי הגמרא35 בנוגע לדברי יחזקאל "נבלה וטרפה לא אכלתי"36, "לא אכלתי מבהמה שהורה בה חכם" (שנולד בה ספק והוצרך לשאול לחכם להתירו), והיינו, שאע"פ שהחכם פסק שהיא כשרה לכל הדעות, מ"מ, כיון שהקצב נסתפק והוצרך לשאול לחכם, לא אכל ממנה – ועאכו"כ כשמדובר אודות סוכה שכל גדולי מעזיבוז אומרים שאינה כשרה, שזהו"ע גרוע יותר שלא בערך מ"בהמה שהורה בה חכם"?!

ג) וביותר יוקשה: סיפור הנ"ל – שאירע בפרהסיא, עד שנשאר לדורי דורות – למאי נפק"מ בנוגע אלינו?

ובודאי אין לומר שהכוונה בזה היא, שכאשר יש שתי סוכות, סוכה כשרה, וסוכה שיש לפקפק בכשרותה, יש להעדיף את הסוכה המפוקפקת – שהרי מפורש להדיא בשו"ע37 ש"נהגו עכשיו לעשות מחיצות שלימות", ולא "שתים כהלכתן ושלישית אפילו טפח"38.

וכמו"כ אין לומר שסיפור זה נוגע לנו כדי לידע גדלותו של הבעש"ט שהי' יכול לקבל הסכמה מ"שר הפנים" כו' – הרי גם אם ענין זה מוסיף בגדלותו של הבעש"ט, הי' הדבר יכול להיעשות באופן אחר, ללא וויתור על קיום מצות סוכה בהידור.

ולעת-עתה לא מצאתי שיתעכבו על קושיות אלו (שיפריע הדבר לשינתו של מישהו...), ועאכו"כ שלא מצאתי ביאור בזה.

ט. ובדרך אפשר – יש לומר:

ידוע שבכללות העולם ישנם ג' ענינים39: (א) עניני מצוה, שבהם שורה קדושה, (ב) ענינים ששייכים לצד של היפך הקדושה – ג' קליפות הטמאות לגמרי, שהם דברים האסורים, ש"אסורים וקשורים בידי החיצונים לעולם ואין עולים משם עד כי יבוא יומם כו'"40, (ג) עניני הרשות, דבר המותר, "שאינו קשור ואסור בידי החיצונים כו'"40, להיותו מקליפת נוגה, ש"היא בחי' ממוצעת בין שלש קליפות הטמאות לגמרי ובין בחי' ומדרגת הקדושה, ולכן פעמים שהיא נכללת בשלש קליפות הטמאות .. ופעמים שהיא נכללת ועולה בבחי' ומדרגת הקדושה כו'"41, והיינו, שע"י עבודת האדם יכולים לעשות מזה כלי לאלקות, ענין של מצוה, ועד לקדושה עצמה.

והנה, בדרך כלל יודעים בפשטות לאיזה מג' סוגים הנ"ל שייך כל ענין, אבל, יש ענינים שבהם יש מקום לשקו"ט; הלעו"ז טוען, שענין פלוני שייך אליו, ולכל היותר – טוען הלעו"ז – הרי זה דבר הרשות, אבל אי אפשר לעשות ממנו מצוה, ועאכו"כ מצוה כללית, וכפי שמצינו בנוגע לסוכה, שדבר שראוי לקבל טומאה (לא דבר טמא, אלא רק ראוי לקבל טומאה) פסול לסכך42, והיינו, שאע"פ שהוא דבר המותר, מ"מ, הרי זה חומר שאינו מוכשר שיתגלה בו רצון העליון (שזהו כללות ענין המצוות), או הגילוי הפרטי שבמצות סוכה – מקיפים דבינה19.

וכיון שיש ספק אם דבר זה יכול לעלות לקדושה, הרי מזה גופא מוכח שזהו דבר שיש לו שייכות ללעו"ז.

ועפ"ז יש לבאר מה שאמר יחזקאל "נבלה וטרפה לא אכלתי", "לא אכלתי מבהמה שהורה בה חכם" (שנולד בה ספק והוצרך לשאול לחכם להתירו) – כי, אע"פ שע"י הפס"ד של החכם שמתיר את הדבר הרי הוא יוצא משליטת הלעו"ז (כמבואר באגה"ק43), מ"מ, כיון שלפי שעה הי' הדבר מוטל בספק, הרי זה מורה על היותו דבר שאלקות אינו חודר בו בנקל כ"כ, ולכן, לפי ערך מעמדו ומצבו של יחזקאל הרי זה נקרא בשם "נבלה וטרפה".

י. אמנם, לאידך גיסא, הרי ישנו עילוי מיוחד כאשר פועלים בדבר שהי' שייך ללעו"ז, לבררו ולהעלותו לקדושה – "להוציא יקר מזולל"44 (ועד שבשביל ענין זה ירדה הנשמה למטה כו').

ובענין זה יש כמה אופנים:

יש אופן שהבירור נעשה ע"י הדיבור – שזהו הפס"ד בתורה, כידוע שלכל אחד מישראל יש חלק בתורה השייך אליו, כמ"ש "ותן חלקנו. בתורתך"45, ועי"ז שפוסק הלכה הרי הוא פועל בעולם – "הליכות עולם לו"46.

ולדוגמא – פסק הלכה שזוהי סוכה כשרה, ואינה תחת ממשלת הלעו"ז שרצונה שסוכה זו לא תהי' ראוי' להמשכת המקיפים דבינה.

וכל זה – כאשר החומריות אינה בהתגברות כ"כ, שאז מספיק פסק ההלכה בדיבור כדי להוציאו מממשלת הלעו"ז; אבל כאשר החומריות היא בהתגברות ביותר – אזי לא מספיק ענין הדיבור, אלא צ"ל ענין של מעשה דוקא, כפי שמצינו בכמה ענינים ש"אתי מעשה ומבטל כו'"47, והמעשה גופא – לא ע"י אחרים, אלא בעצמו דוקא.

ובזה היתה גדלותו של הבעש"ט – לפעול המשכת הקדושה בסכך הסוכה גם במעמד ומצב שמצד התגברות החומריות אי אפשר לפעול זאת אפילו לא ע"י פסק ההלכה בדיבור, שלכן, הנה גם גדולי מעזיבוז שבאו לסוכתו של הבעש"ט (שמזה מוכח שלא היו מאלו שלחמו נגדו, אלא כיבדוהו והתפלפלו עמו כו'), ושמעו את סברותיו של הבעש"ט בהבנה והשגה כו' להכשיר את הסוכה, לא נתקבל הדבר אצלם (שזהו מצד תוקף התגברות החומריות דלעו"ז, שלכן לא יכלו אנשי מעזיבוז להמשיך שם מקיפים דבינה), ואעפ"כ, ע"י המעשה בפועל שישב בסוכה זו, פעל הבעש"ט שהסוכה תהי' כשרה – לא ע"פ קבלה, אלא ע"פ נגלה דתורה (כידוע פתגם הצ"צ בזה48), כפי שנתאשר ע"י מט"ט שר הפנים, שעל ידו באה השליחות בנוגע לתורה49.

ועפ"ז מובן הטעם לכך שהבעש"ט, לאחרי שלימות עבודת התשובה דיוהכ"פ, הי' להוט כ"כ ("ער האָט זיך אַזוי געקאָכט") להכשיר סוכה זו, אף שהי' יכול לישב בסוכה אחרת שתהי' באופן של הידור מצוה – כי, דוקא מצד גודל מעלת עבודתו כו', רצה לשבור ולהכניע ("דורכברעכן") את החומריות כו', שגם שם תומשך השראת הקדושה שבמצות סוכה.

יא. אך עדיין צריך להבין – למאי נפק"מ כל הנ"ל לאנשים כערכנו, שעבודה זו אינה שייכת אליהם כלל, שלא בדרי דאונא לגמרי?

אך הענין הוא – שסיפור זה מהוה ביאור והסבר על כמה מאורעות בלתי-רצויים, שדוקא לאחריהם ניתוסף עילוי בעניני קדושה.

ובהקדמה – שבודאי אין צריך לחפש ענינים כאלו ("אַליין שפּאַרן זיך"), כיון שזוהי הנהגה ששייכת לבעש"ט, ולא לאנשים כערכנו;

המדובר הוא רק לאחרי שקורים מאורעות כאלו, ומתעוררת שאלה: למה היתה כזאת?! – הן אמת שעי"ז "יתגדל ויתקדש שמי' רבא", אבל השאלה היא למה הוצרך הדבר מלכתחילה?! – הרי מוטב שמלכתחילה לא תהי' קושיא, ואז לא יהי' צורך בתירוץ! – הן אמת שגדולים בעלי תשובה יותר מצדיקים, עד כדי כך, שב"מקום שבעלי תשובה עומדין, אין צדיקים גמורין יכולים לעמוד בו"50, אבל אעפ"כ, מהו הצורך ב"גדולה" זו, ומוטב הי' אם לא היו מגיעים לזה מלכתחילה, אלא הם במעמד ומצב כפי ש"עשה את האדם ישר"51.

ועל זה בא המענה – שברור הדבר ש"טוב וישר הוי' וגו'"52, ויש בזה כוונה טובה – כדי לפעול ענין הבירור כו', וכמובן מהסיפור הנ"ל, שהבעש"ט סיכן את עצמו ("ער האָט זיך איינגעשטעלט") במשך ז' מעת-לעת כדי לשבור ולהכניע ("דורכברעכן") את הלעו"ז, ולפעול את כשרותה של הסוכה, בעשותו זאת בפרהסיא כו'.

וזהו גם הלימוד לכאו"א מישראל בחייו הפרטיים – שלפעמים יש מעמד ומצב שקיום מצוה הוא בקושי כו', ואז נשאלת השאלה: הן אמת ש"לפום צערא אגרא"53, אבל אעפ"כ, מהו הצורך שיהי' כן מלכתחילה?! – הנה המענה על זה, שלפעמים רוצה הקב"ה שיהי' הסדר באופן שיש צורך במלחמה עם הלעו"ז, לברר ולהוציא משם כו', ודוקא עי"ז ניתוסף אור גדול יותר, כיתרון האור מן החושך54.

וזוהי ההכנה והכלי להעילוי ד"לאתבא צדיקייא בתיובתא"55, שקשור עם ענין הגאולה, כהפס"ד ש"סוף ישראל לעשות תשובה .. ומיד הן נגאלין"56.

* * *

יב. צוה לנגן ואמר מאמר ד"ה כתר יתנו לך.

* * *

יג. בנוגע להמבואר בזהר57 אודות ענין האושפיזין שבחג הסוכות, הנה ע"פ המבואר בסידור58 בהתחלת הדרוש, מובנת השייכות של ענין זה לחג הסוכות דוקא; אבל ע"פ המבואר שם בסיום הענין, שע"י האושפיזין נשלל הענין ד"פרש חגיכם"59, אינו מובן, מדוע ענין זה הוא בחג הסוכות דוקא60, ולא בשאר הימים טובים?

יד. ובהקדמה – שיש ענינים בחסידות שמובנים יותר ע"פ נגלה, וכן לאידך, שיש ענינים בנגלה שמובנים רק ע"פ חסידות, שהרי נגלה וחסידות אינם שתי תורות, אלא תורה אחת61.

ועד"ז בעניננו, שביאור השייכות של ענין האושפיזין לחג הסוכות דוקא, ולא לשאר הימים טובים, יובן ע"פ המבואר בילקוט שמעוני62 החילוק בין חג הסוכות לשאר הימים טובים, וז"ל:

"אתה מוצא שלש שמחות כתיב בחג .. אבל בפסח אין אתה מוצא שכתוב בו אפילו שמחה אחת .. שבפסח התבואה נידונית ואין אדם יודע אם עושה השנה (תבואה) אם אינו עושה (לפיכך אין כתוב שם שמחה) [אלא שמצינו גזירה שוה – "גמר חמשה עשר חמשה עשר מחג הסוכות"63, ומזה למדים שגם בחג הפסח צ"ל ענין השמחה64] .. וכן אתה מוצא כל שבעת ימי החג אנו קורין בהן את ההלל, אבל בפסח אין אנו קורין את ההלל אלא ביום טוב הראשון ולילו (ומה שקורין חצי הלל בשאר הימים, אינו אלא מנהג65) .. וכן אתה מוצא שאין כתוב בעצרת אלא שמחה אחת .. שהתבואה נכנסת בפנים, ומה טעם אין כתוב שם שתי שמחות, לפי שפירות האילן נידונין. אבל בראש השנה אין כתיב שם אפילו שמחה אחת, שהנפשות נידונות, ומבקש אדם את נפשו יותר מממונו. אבל בחג, לפי שנטלו הנפשות דימוס (פסק דין של הצלה וחסד66) ביום הכפורים .. ועוד, שהתבואה ופירות האילן בפנים, לפיכך כתב שלש שמחות".

וכמו בגשמיות – כן הוא גם ברוחניות הענינים67:

בחג הפסח – היתה היציאה ממצרים ע"י הגילוי מלמעלה, כיון שבנ"י מצד עצמם היו שקועים במ"ט שערי טומאה68, ורק לאח"ז התחילה עבודת בנ"י בספירת העומר כו'. ולכן לא שייך עדיין ענין השמחה.

ולהעיר, שחג הפסח קשור עם ענין האמונה69, והיינו, שמאמין שמצד הגילוי מלמעלה תהי' גם עבודתו כדבעי, אף שמצד עצמו אינו יודע איך תהי' עבודתו בפועל. וע"ד "מאמין בחי העולמים וזורע"70, שפעולת הזריעה היא רק מצד ציווי הקב"ה "(וברכך ה' אלקיך) בכל אשר תעשה"71, כיון שמאמין בה' כו', אבל הוא מצד עצמו אינו יודע אם תהי' הצמיחה (כנ"ל ש"התבואה נידונית ואין אדם יודע כו'").

ובחג השבועות, "זמן מתן תורתנו" – כבר ישנו ענין העבודה, אבל עיקרה הוא מצד הגילוי מלמעלה, ועדיין לא יודעים איך יהי' מעמדם ומצבם של בנ"י מצד עצמם כו'. ולכן נזכר ענין השמחה רק פעם אחת.

ואילו עיקר ושלימות ענין השמחה (שלש שמחות) הוא בחג הסוכות – לאחרי העבודה דר"ה ויוהכ"פ כו'.

וכיון שעיקר ענין השמחה הוא בחג הסוכות דוקא, לכן ישנו ענין האושפיזין בחג הסוכות דוקא72.

* * *

[כ"ק אדמו"ר שליט"א צוה לנגן ניגון ג' התנועות (דהבעש"ט, הרב המגיד ואדמו"ר הזקן) – ג"פ.

לאחרי ברכת המזון73, תפלת מעריב והבדלה – חילק כ"ק אדמו"ר שליט"א לכל הנאספים שיחיו מ"כוס של ברכה".

טרם צאתו הורה לנגן "כי בשמחה תצאו"].