בס"ד. שיחת מוצאי ש"ק פ' בשלח, י"א שבט, ה'תשכ"ד.
בלתי מוגה
א. רבינו הזקן, בעל התניא, כותב בשולחן-ערוך שלו בסימן שי"ן1 (וכן הוא בשו"ע של ר' יוסף קארו, הבית-יוסף): "לעולם יסדר אדם שלחנו במוצאי שבת בכל מיני סידור הנהוגים אצלו בעריכת השלחן לסעודה גמורה .. כגון פריסת מפה .. כדי ללוות את השבת ביציאתו .. (אחר שיצא) כדרך שמלוין את המלך אחר שיצא מן העיר".
כלומר: מבלי הבט על השיעור שברצונו לאכול ("אע"פ שעכשיו לא יאכל אלא כזית") – הרי כיון שזהו מוצאי שבת, הנה לכל לראש צריך לערוך סעודה (אף שאינה כמו הסעודות דשבת, שלכן, בתנאים מסויימים, "יכולים לקיים סעודה זו בפירות"2), ונוסף לזה, "יש לו לעשות הכנה בסידור השלחן .. כמו לסעודה גמורה".
וטעם הדבר – "כדי ללוות את השבת", וזהו גם שסעודה זו נקראת "סעודת מלוה מלכה", ע"ש שמלוין את "שבת המלכה"3 בצאתה (שאז מתחילים ימי החול), וכפי שמוסיף רבינו הזקן בשלחנו הטהור: "כדרך שמלוין את המלך אחר שיצא מן העיר" – (לא מלכה, אלא) מלך דייקא4.
ומובן, שאין כאן חסרון ח"ו במלכה או במלך; זהו רק שינוי מקום וזמן לגבי העם שנשאר בעיר שבה היו המלך והמלכה מקודם לכן, אבל אין זה גרעון ח"ו ואפילו לא שינוי בנוגע למלך והמלכה.
ב. וכיון שזהו פס"ד בתורה, הנה בהתאם לזה צריך להיות גם בנוגע ל"נשמה יתירה" ש"נותן הקב"ה באדם ערב שבת ולמוצאי שבת נוטלין אותה הימנו, שנאמר5 שבת וינפש, כיון ששבת ווי אבדה נפש" ("וינפש .. נוטריקון ווי נפש", "אוי על הנפש שהלכה לה")6 – שזהו השינוי שנעשה בהאדם המלוה את המלכה או המלך, שמסתלקת ממנו הנפש היתירה שהיתה בו בשבת:
כשם שבמשל דהמלך והמלכה, אין זה גרעון ופחיתות במלך ומלכה, כנ"ל, כן הוא גם בנוגע לנפש יתירה – שאין זה שינוי וגרעון בנפש היתירה, אלא היא רק משנה מקומה.
ביום השבת היתה הנפש היתירה מאירה ופועלת בגוף – לא רק ברוחניות, אלא גם בגשמיות.
וכמו בכל ענין – הרי זה קשור ומשתקף בדיני התורה: בנוגע לשמחת חתן וכלה, הנה כאשר רוצים לערוך שבע ברכות לאחרי שערכו כבר בפעם הראשונה, יש צורך ב"פנים חדשות", שישתתף בסעודה אדם חדש שלא הי' נוכח בסעודות שלפנ"ז. אמנם, כלל זה הוא רק בנוגע לכל ימי השבוע; משא"כ ביום השבת אין צורך ב"פנים חדשות"7, כי, "לא דומה אור פניו של אדם כל ימות השבת כמו שהוא דומה בשבת"8, ולכן, מאור פניו של אדם בשבת פועל בו ענין של חידוש – "פנים חדשות".
וזהו גם מהטעמים שביום השבת צריך להרבות בסעודות, באכילה ושתי'9 – דכיון שניתוסף נפש יתירה, הנה לא זו בלבד שניתוסף בענינם רוחניים, אלא ניתוסף גם בעניני הגוף, עד לאכילה ושתי'10.
ועוד זאת – שהנפש היתירה היא אצל כל אחד באופן השייך אליו:
בנוגע לקדושת שבת בכלל – יש שבת אחת לכל בנ"י בכל מושבותם11; אבל הנפש היתירה – הרי היא מתלבשת בגוף פרטי זה (שלכן משתנה מאור פניו של אדם פרטי זה), ע"י הנפש שיש בו במשך כל השבוע, שהיא לפי אופן הגוף, שכן, החיבור של הנפש והגוף הוא באופן שהם מתאימים זל"ז, ובהתאם לכך, הנה גם הנפש היתירה היא בערך לנפש שיש בו כל השבוע.
ואילו במוצאי שבת, כאשר נעשה "ווי (אבדה) נפש" – אין זה ענין של גרעון בנפש היתירה (כשם שלא נעשה גרעון במלך ומלכה), אלא החסרון הוא רק בגוף ובנפש שישנה בכל השבוע, שנחסר בהם הענינים שנוספים ע"י הנפש היתירה.
ג. וכשם שהדברים אמורים בכל איש פרטי – כן הוא גם בכללות קומת בנ"י. ובהקדמה:
ענינה של הנפש – שהיא מחי' את הגוף, עד שנעשה גוף המדבר ומשכיל, ועושה את כל הענינים שעושה גוף כאשר הנפש נמצאת בתוכו.
וכן הוא בכל הדרגות דגופים ונשמות – שיש בזה דרגות לפנים ולעילא מדרגות:
כשם שבכל אחד ואחד יש נפש שמחי' את הגוף, כך גם בין בני-אדם עצמם יש כאלו שהם בבחי' מקבל ו"גוף" לגבי אלו שהם בבחי' משפיע ו"נשמה" שלהם.
וכמו רב ותלמיד – שהרב עושה את התלמיד למציאות של דבר חי, שכן, הכחות שיש לתלמיד, יכולים להשאר באופן שלא יפעלו פעולתם כל ימי חייו עלי אדמות, אבל כשיש לו רב ומחנך טוב, הרי הוא מראה לו את הדרך ומסייע לו לגלות את כחותיו מן הכח אל הפועל, ועד – "ויהי האדם לנפש חי'"12, כפירוש התרגום: "לרוח ממללא", שנעשה נפש המדברת בחכמה ובשכל ובדעת.
וברב ותלמיד גופא – הרי הרב עצמו הוא תלמיד לרב גדול הימנו, כי, אמיתית ענין החכמה, חכמת התורה, היא באופן ש"ארוכה מארץ מדה"13, עד אין סוף ואין תכלית, ולכן, גם בסדר השתלשלות דרב ותלמיד יש מדריגות רבות עד אין סוף ואין תכלית.
ד. ועפ"ז מבארים מה שמצינו בנוגע למשה, שיושב ג' אלפים שנה בגן עדן ולומד תורה14:
משה רבינו הי' המקבל הראשון שקיבל את התורה מפי הקב"ה בסיני, ולאחרי שקיבל כל התורה כולה (שהרי מתן-תורה לא יהי' עוד הפעם ח"ו15, אלא, שיש ענינים שנשארו ברמז ובכללות כו'), הנה אפילו משה רבינו, עם הפלאת השכל וההבנה וההשגה שלו, יושב בג"ע ג' אלפים שנה ולומד תורה, לאחרי כל מה שהבין ביום קבלת התורה; וכך ילך וימשך גם הלאה – כיון ש"ארוכה מארץ מדה".
וטעם הדבר – דכיון שהתורה נלקחת מהקב"ה נותן התורה, שהוא וחכמתו אחד, הנה כשם שהקב"ה הוא אין-סוף, כך גם התורה היא באופן של אין-סוף, ויכולים להתעלות בלימודה בדרגות אין-סוף.
וכדברי הגמרא16: "תלמידי חכמים אין להם מנוחה לא בעולם הזה ולא בעולם הבא, שנאמר17 ילכו מחיל אל חיל יראה אל אלקים בציון", והיינו, שאפילו כאשר "יראה אל אלקים בציון", כפירוש חז"ל18 דקאי על ביאת משיח צדקנו, שילמד תורה את כל העם19, הנה גם אז לא יהי' מצב של סיום הלימוד כו', אלא גם אז יהי' הענין ד"ילכו מחיל אל חיל".
והדיוק בזה – "ילכו מחיל אל חיל", הליכה דוקא, כמבואר בחסידות20 שאמיתית ענין ההליכה היא עלי' באין ערוך, כי, כאשר העלי' היא בערך ידיעתו ודרגתו הקודמת, אין זה אמיתית ענין ההליכה ממקומו, כיון שיש לו עדיין אחיזה ושייכות להבנה והשגה הקודמת.
וזהו הביאור בסיפור הגמרא21 שכאשר ר' זירא עלה מבבל לארץ ישראל התענה כמה תעניות (ארבעים או מאה) שישכח תלמוד בבלי כדי שיוכל להתעלות לתלמוד ירושלמי – כי, עד כדי כך הי' ריחוק הערך בין ההבנה וההשגה באופן הלימוד בארץ ישראל לגבי ההבנה וההשגה באופן לימוד אותם ענינים בבבל, שכל זכרון שהי' נשאר מהלימוד הקודם, הי' מפריע ומבלבל לקבל על בוריו ולעמקו את הלימוד הנעלה שאליו נתעלה22.
ה. ובכללות יותר, הנה בכל דור יש ענין ה"נפש" שמחי' את כל הדור:
"בכל דור ודור יש ראשי אלפי ישראל שנשמותיהם הם בחי' ראש ומוח כו'" (כמ"ש רבינו בתניא23), וכפי שמצינו בכללות קומת בנ"י עוד בימי משה, שכאשר משה אומר "אתם נצבים היום כולכם"24, ומונה את כל הסוגים שבבנ"י מלמעלה למטה, הנה לכל לראש ישנם אלו שבבחי' "ראשיכם", בדוגמת הראש שמחי' את כל הגוף כולו, ומהם משתלשלים כל הדרגות שלאח"ז: "שבטיכם זקניכם גו' מחוטב עציך עד שואב מימיך" (שהם הגרים, נתינים שהיו בימי משה, כפירוש חז"ל25).
וזהו ענינו של משה רבינו, כפי שאמר26 "שש מאות אלף רגלי העם אשר אנכי בקרבו", וכפירוש רבינו הזקן27 "שהיו ישראל בבחינת הרגל שלו", ואילו הוא הי' ה"ראש" שלהם, שמחי' ומנהיג אותם.
[היו אמנם כאלו שחלקו על משה בדורו, כמו דתן ואבירם, קורח ועדתו, וכיו"ב, אבל אעפ"כ אמר משה – שהי' איש אמת28 – "שש מאות אלף רגלי העם אשר אנכי בקרבו", שבזה נכללים גם אלו שחלקו עליו, שהשלימו המספר דששים ריבוא בנ"י. וההסברה בזה – שאין סתירה בדבר: יכול להיות מצב של התנגדות אל החיות, ואעפ"כ תהי' קבלת החיות (עכ"פ חיות מועט, כמו צפרניים וכיו"ב), כמבואר בתניא23 אופן קבלת החיות אצל "הפושעים ומורדים בתלמידי חכמים"].
ועד"ז בכל דור, כדאיתא בתיקוני זהר29 שאתפשטותא דמשה בכל דרא ודרא, שהוא ה"רעיא מהימנא"30, רועה נאמן, שבכל דור.
וזוהי הבחינה לידע מי הוא נשיא ורועה נאמן:
מי שדואג לכלכל צאן מרעיתו בשטח ענין או סוג אחד – אין זה ענין ה"ראש" שמחי' את כל (אברי) הגוף; הנשמה מחי' את כל הגוף – לא רק את השכל שבמוח, אלא גם את הרגש שבלב, וגם את כח ההליכה שברגל, ועד לחיות הנעלם שישנו בצפרניים ושערות. וזהו גם הסימן ובחינה על נשיא ורועה נאמן – שדואג הן עבור אלו שבבחי' ראש, הן עבור אלו שבבחי' לב, והן עבור אלו שבבחי' שאר אברים גשמיים וחומריים.
וזו היתה הנהגת רבותינו נשיאינו, ובמיוחד בעל ההילולא – שכשם שדאג עבור ענין לימוד הקבלה, פנימיות התורה ותורת החסידות, ועבור לימוד נגלה דתורה (אפילו במקום שלמדו נגלה דתורה ללא פנימיות התורה), כמו"כ דאג עבור ענינים הקשורים עם הרגש שבלב – עבור אנשי הרגש, שאינם שייכים להבנה והשגה, וגם עבור אלו שאינם אלא בבחי' רגלים, ויכולים רק למלא ענין גשמי וחומרי, ועד – גם עבור אלו שהיו במעמד ומצב ד"פושעים ומורדים בתלמידי חכמים", כידוע כמה סיפורים בזה.
ו. ומזה מובן, שגם כאשר יש ענין של הסתלקות הנפש (שזהו"ע יום ההילולא) – שזהו כמו "הנפש שהלכה לה" בצאת השבת (כלשון רש"י), וכמו "המלך .. שיצא מן העיר" (ובפרט כאשר שני הענינים (יום ההילולא ומוצאי ש"ק) נפגשים יחד) – אין זה ענין של גרעון ופחיתות ח"ו בהנפש, ואין זה אלא שההתקשרות (עם הגוף) אינה כמו שהיתה מקודם לכן.
ויתירה מזה – שיש חילוק בין הנפש היתירה ובין רועה נאמן בנוגע לצאן מרעיתו:
בנוגע לנפש היתירה – יש צורך בענין של בשמים כדי להשיב ("אָפּמינטערן") את הנפש31 (וכו"כ ענינים הקשורים בזה);
אבל אצל רועה נאמן בנוגע לצאן מרעיתו – כותב רבינו בעל ההילולא באגרת הקודש שלו הידועה32 בנוגע לאביו, נשיא בנ"י בדורו, לאחרי הסתלקותו, "שלא יפרדו מעל צאן מרעיתם וכו'".
וככל הענינים – מיוסד גם ענין זה על נגלה דתורה, כדאיתא בגמרא33 בנוגע לרועה נאמן הראשון (שנשיאי ישראל שבכל דור ודור הם ה"התפשטות" שלו): "מה להלן עומד ומשמש (את בנ"י) אף כאן (אפילו לאחרי הסתלקותו) עומד ומשמש", והיינו, שאינו עוזב צאן מרעיתו, אלא עומד ומשמש – ע"ד שהי' בחיים חיותו בעלמא דין – הן בענינים הקשורים עם ה"ראש", והן בענינים הקשורים עם ה"רגל", ועד לענינים הקשורים עם שערות וצפרניים.
ויתירה מזה – כפי שמבאר רבינו הזקן (התחלת ויסוד תורת חב"ד) באגרת הקודש סימן כ"ז ("זך") וביאורו34 בפירוש מאמר הזהר35 "צדיקא דאתפטר אשתכח בכולהו עלמין יתיר מבחיוהי", ש"גם בזה העולם אשתכח יתיר":
א) הענין ש"צדיקא דאתפטר אשתכח כו'" הוא גם בעוה"ז הגשמי, ולא רק "בעבודת ה' במילי דשמיא", אלא גם "במילי דעלמא",
ב) וגם בעוה"ז הגשמי "אשתכח יתיר מבחיוהי", כי, קודם ההסתלקות היתה אצל הנשיא הגבלת הגוף, שהעמידה תנאים כיצד יכולים לקבל השפעת וברכת הנשיא, ואילו כאשר "אתפטר", "אשתכח יתיר מבחיוהי", דכיון שאין הגבלות הגוף, יכולים לקבל ממנו מיד ללא הגבלות הנ"ל.
הענין היחידי שנדרש הוא – כפי שמבאר שם ש"המשכת כל רוחניות אינה אלא ע"י אהבה כו'"36, "ורוח אייתי רוח ואמשיך רוח"37; וכאשר עומדים פנים אל פנים – שזהו הסימן על ענין הקירוב והאהבה – אזי "אשתכח יתיר מבחיוהי" לקבל הן במילי דשמיא והן במילי דעלמא.
ז. וזוהי ההוראה – "יסדר אדם שלחנו במוצאי שבת":
ישנם הטוענים שכאשר ישנו המצב ד"צדיקא דאתפטר", אזי צריך להיות היפך הענין ד"יסדר שלחנו".
והמענה לזה – שאדרבה: גם במוצאי שבת צריך לסדר שלחנו בכל מיני סידור כו', בהידור, אע"פ שלצורך הגוף יהי' לו רק כזית, או פירות בלבד, "כדי ללוות את השבת .. כדרך שמלוין את המלך אחר שיצא מן העיר"; ועאכו"כ בנדו"ד, שאין זה באופן ש"המלך .. יצא מן העיר", אלא אדרבה: "אשתכח יתיר מבחיוהי", במילי דשמיא ואפילו במילי דעלמא.
וכדברי בעל ההילולא באגרת שלו38 בנוגע לב' ניסן – "עמדו הכן כולכם": יש לעמוד מוכנים – שזהו הסימן על האהבה וקירוב, כנ"ל, ואז מקבלים את הברכות, ברכות נשיאנו, נשיא כל ישראל, במילי דשמיא ובמילי דעלמא, למטה מעשרה טפחים, מגשם ועד רוח.
* * *
ח. דובר לעיל (ס"ה) שהבחינה של "רועה נאמן" היא – שאינו נשאר לעמוד לעצמו במדריגת הראש והנשמה, אלא משפיל את עצמו ויורד למדריגת הגוף, לתלמידים ומקבלים לפי עניניהם, ליתן לכל אחד כפי הראוי לו, "איש לפי אכלו"39.
וכמבואר בדברי חז"ל40 על הפסוק41 "ומשה הי' רועה": "לא בחנו הקב"ה אלא בצאן .. אמר הקב"ה יש לך רחמים לנהוג צאנו של בשר ודם כך חייך אתה תרעה צאני ישראל" – בראותו אופן הנהגתו בהיותו רועה צאן יתרו חותנו (שהרי "אין מקרא יוצא מידי פשוטו"42), ש"הי' .. מוציא הקטנים לרעות כדי שירעו עשב הרך, ואחר כך מוציא הזקנים כדי שירעו עשב הבינונית, ואח"כ מוציא הבחורים שיהיו אוכלין עשב הקשה"43.
ולכאורה אינו מובן:
משה רבינו, גם אז (בהיותו רועה צאן יתרו) הי' במעמד ומצב נעלה ביותר בכלל, ועאכו"כ בערך יתרו, עליו נאמר44 שעבד כל עבודה זרה שבעולם, ומה גם שהמדובר הוא (לא בנוגע ליתרו עצמו, אלא) בנוגע לצאן יתרו.
וא"כ, כאשר צריכים לבחון את משה רבינו אם יוכל לשאת "טרחכם ומשאכם"45 של בנ"י – צריכים לבחנו במרעה צאן של גוי, ולפני מתן-תורה?!
ט. ויובן בהקדם דברי אדמו"ר הזקן בתניא46 בפירוש המאמר47 "יתוש קדמך" – שזהו הפירוש במ"ש48 "אחור וקדם צרתני":
"אף יתוש .. שהיא קליפה היותר תחתונה .. קודמת לאיש החוטא כו'", כי, היתוש אינו משנה את תפקידו, ומתנהג לפי טבעו וענינו כפי שנברא ע"י הקב"ה, משא"כ החוטא ועובר על רצון ה', בה בשעה שיש לו "חלק אלקה ממעל ממש", שזוהי "נפש השנית שב(כל אחד ואחד מ)ישראל"23, אשר, "רוח בני האדם העולה היא למעלה"49, היינו, שהנפש השנית נמשכת למעלה, לענינים רוחניים, היפך "רוח הבהמה היורדת היא למטה"49, כך, שהעבירה על רצון הבורא היא היפך טבע נפשו, ולכן – "יתוש קדמך".
ובנוגע לעניננו:
כדי להבטיח שמשה רבינו יכול לסבול "טרחכם ומשאכם" אפילו של אלו הפושעים ומורדים בו – בהכרח לנסותו כיצד מתנהג ביחס לעובד עבודה זרה, שעושה דבר שהוא היפך טבעו, שהרי ע"ז היא בכלל שבע מצוות בני-נח50,
– וזהו הדיוק בנוגע ליתרו שעבד כל עבודה זרה שבעולם: אפילו להדעה שבני-נח לא נצטוו על השיתוף51, הרי ישנה גם ה"עבודה זרה" שמכריזה "אני ואפסי עוד"52, שאין זה ענין של שיתוף, ולכל הדעות הרי זה ציווי שבן-נח נצטווה עליו –
וכאשר רואים שאפילו ביחס ליתרו יש לו סבלנות לדאוג לעניניו, ולא רק בנוגע ליתרו עצמו, אלא גם בנוגע לנכסיו, לרעות צאן יתרו, ולא רק מרעה באופן מקיף, אלא באופן שמתבונן איזה עשב ראוי לקטנים ("רכים .. עלות"53), ואיזה עשב ראוי לזקנים, וזאת, למרות שיודע שהם שייכים למי שעבר על שבע מצוות שלו – הנה זוהי הבחינה שביכלתו להיות "רועה נאמן" לא רק עבור "שבטיכם זקניכם", אלא גם עבור "חוטב עציך" ו"שואב מימיך", שזוהי הדרגא הכי תחתונה.
י. ועוד זאת:
רועה נאמן, לא מספיק שידאג ל"עולם הבא" של צאן מרעיתו, לעניניהם הרוחניים, אלא – כפי שדאג משה לצאן יתרו, ליתן להם עשב לאכול כפשוטו, אע"פ שגם לאחרי האכילה ישארו עיזים!...
וזוהי גם הדרך שהתחילה אצל הבעש"ט – כפי שמספר בעל ההילולא54, שבשנת תע"ב הציע הבעש"ט וקבע ("אָנגעגעבן") דרך בעבודתם של הצדיקים הנסתרים (בהיותו מהחברייא שלהם), שיחזרו בעיירות וכפרים ומושבי בנ"י ולעזור להם בענינים הגשמיים, והרי ע"פ הידוע המצב בימים ההם בהבתי-מרזח ("קרעטשמע'ס") וכיו"ב, הי' המצב הרוחני שלהם שלא כדבעי ביותר, ואעפ"כ הי' הסדר באופן שיש להתחיל מהעזר בצרכיהם הגשמיים. ואכן הצדיקים הנסתרים קיבלו דרך זו, ונתנו עלי' סימן הנרמז בשנת תע"ב: ר"ת תבוא ע.ליו ב.רכה.
סדר הנהגה הנ"ל קבע הבעש"ט עבור הצדיקים הנסתרים;
ולאחרי שנתגלה ונעשה נשיא תורת החסידות הכללית ונשיא כל בנ"י – גילה את התורה (שנעשית חלק מתושבע"פ, שניתנה למשה מסיני) שנשמה יורדת לעולם הזה למשך שבעים-שמונים שנה כדי לעשות פעם אחת טובה ליהודי בגשמיות או ברוחניות55.
בשביל לעשות ליהודי טובה בגשמיות כדאי ירידת הנשמה מאיגרא רמה לבירא עמיקתא56 למשך "שבעים57 שנה ואם בגבורות שמונים שנה"!
ולאחרי שבזמנו של הבעש"ט והנשיאים שלאחריו נשארה תורה הנ"ל בכתבים ובמסורת בעל-פה – בא בעל ההילולא ואמר וחזר תורה זו כו"כ פעמים, תחילה בעל-פה, ואח"כ במכתבים, ואח"כ צוה להדפיס זאת, שבכך נתפרסמה תורה שבע"פ זו לדורי דורות58 – הרי זה נעשה דרך סלולה, דרך התורה שנקראת דרך חיים – שההשתדלות לעזור ליהודי בעניניו הגשמיים יכולה להיות תכלית כל ירידת נשמתו מאיגרא רמה לבירא עמיקתא.
וכיון שענין זה נעשה חלק מהתורה, הרי זה ככל עניני תורה ועבודת ה' שצריכים להיות "בשמחה ובטוב לבב (ועד) מרוב כל"59, כמבואר בחסידות60 שהעבודה בשמחה וטוב לבב היא נעלית יותר מ"כל טוב" שישנו בגן-עדן התחתון וגן-עדן העליון ולמעלה מזה.
[וכמו בנוגע לסעודת מוצאי שבת, שלא די באכילה כשלעצמה, אלא "יש לו לעשות הכנה בסידור השלחן כגון פריסת מפה וכיוצא בזה" – שזהו ענין של חשיבות וחביבות (וכפי שמשמע בכ"מ, ורואים גם במוחש), והיינו, שאין כוונתו רק לצאת י"ח סעודה באכילת כזית, אלא משתדל בנקיות ויפוי המאכלים, בגלל שעושה זאת בשמחה ובטוב לבב, ואינו מסתפק בכוונה ומחשבה בלבד, אלא הדבר מתבטא בענין שנראה לעיני בשר – פריסת מפה, שאז גם אכילת הגוף כפשוטו היא באופן אחר].
וזהו גם מה שמצינו בגמרא61 "כל הנותן פרוטה לעני מתברך בשש ברכות, והמפייסו בדברים מתברך בי"א ברכות": ע"פ המבואר בחסידות – הנה כללות ענין העולם קשור עם מספר עשר, כמארז"ל62 "בעשרה מאמרות נברא העולם", ואילו מספר י"א הוא למעלה מהעולם63. ונמצא, שע"י נתינת הצדקה בשמחה ובסבר פנים יפות – "המפייסו" – יש לו לא רק את כל העולם, "מסוף העולם ועד סופו"64, אלא "מתברך בי"א", היינו, שמקבל גם מה שלמעלה מהעולם, כיון שזהו"ע נעלה יותר "מרוב כל".
ועד"ז בנוגע לבעל ההילולא – כפי שמצינו כמה ענינים וסיפורים שבהם מודגש שמלבד היותו רועה צאן מרעיתו, ע"י עשיית הטובה כו', הנה עוד זאת, שעשה זאת בסבר פנים יפות, בשמחה ובטוב לבב.
יא. והנה, בתורת החינוך יש נקודה עיקרית – שהיא התכלית והמטרה של מחנך אמיתי – לא רק לעשות מהתלמיד "מקבל", שיבין כל מה שמלמד אותו, אבל באופן שכל ימיו יהי' זקוק למלמד ורב, אלא לעשותו "עצמאי", שיוכל ללמוד בעצמו, ולא יהי' זקוק אל הרב. וגם זה לא מספיק; אלא אמיתית ענין החינוך הוא – שקובע וטובע (מלשון "מטבע שטבעו חכמים"65) בתלמידו שגם הוא יהי' רב ומשפיע.
וכדברי התוספתא במסכת עדיות66 בנוגע לפרטי הדרגות ד"רבי" ו"רבן", ועד לדרגא היותר נעלית ש"קורין אותו בשמו" ("גדול מרבן שמו"67): מי שהעמיד תלמידים – ראוי שיקרא "רב", "רבי" וכו', אמנם, גם כאשר התלמיד הוא במעמד ומצב שאינו זקוק להרב, עדיין אין זו תכלית הכוונה; ורק כאשר "יש .. לתלמידיו תלמידים", היינו, שלא זו בלבד שפעל על תלמידיו שלא יהיו זקוקים אליו, אלא עוד זאת, שהתלמיד נעשה רב שמעמיד תלמידים, ובפרט "תלמידים הרבה"68 – אזי נכתר בשם מיוחד, להיותו מחנך אמיתי.
ומזה מובן, שהתכלית והמטרה של רבותינו נשיאינו היתה – לא רק שימתינו שתגיע פקודה: "לך למקום פלוני ועשה טובה ליהודי פלוני", ואז ירוץ ויעשה זאת בשמחה ובטוב לבב, אלא המטרה היא – שכל אחד יחפש וימצא בעצמו היכן נמצא יהודי שזקוק לטובה בגשמיות או ברוחניות, או בשניהם; ועדיין אין זה תכלית ההישג בחינוך, אלא צריכים שיהיו לתלמידיו תלמידים, היינו, שפועלים על הזולת – בדברים היוצאים מן הלב – שגם הוא יהי' חדור באהבת ישראל באופן שיתנהג בדרך שהורו רבותינו נשיאינו.
יב. ועוד דבר פשוט בנוגע לאהבת ישראל – ובהקדמה:
גם איש פשוט יודע שיש מעלה בנשמה לגבי הגוף, מעלת הרוחניות (לפי המושגים שלו) לגבי גשמיות, ועאכו"כ כשמדובר אודות הרב של התלמיד, ועאכו"כ רבן של ישראל, נשיא הדור – שגדלה ביותר הבנתו במעלת הרוחניות כו'.
ומזה מובן, שאינו מסתפק בנתינת ענינים גשמיים, ונותן גם ענינים רוחניים, ואדרבה: מצד הכרתו וידיעתו במעלת הרוחניות על הגשמיות, ה"ה מתמסר לכך בכל כחות נפשו, עד למס"נ.
ויתירה מזה: כיון שבענינים רוחניים גופא יודע ומכיר מעלת התורה לגבי ענינים אחרים, ובתורה גופא, לא רק גופי תורה, אלא גם נשמת התורה, "נשמתא" ו"נשמתא לנשמתא", שזוהי פנימיות התורה, רזין ורזין דרזין דאורייתא (כדאיתא בזהר בפ' בהעלותך69) – הרי להיותו "אוהב ישראל", בודאי משתדל בכל כחו עד למס"נ ליתן גשמיות ורוחניות כו', ועד – רזין דרזין דאורייתא.
והרי רב אמיתי רוצה שהתלמיד יהי' כמותו, וכהמענה של ה"רועה נאמן" הראשון: "מי יתן כל עם ה' נביאים"70; כך איחל וברך משה רבינו, וכך מאחל ומברך גם אתפשטותא דמשה שבכל דרא ודרא – שהענין דאהבת ישראל יהי' באופן שלא יסתפקו בעזר גשמי, או אפילו בעזר רוחני במדריגה תחתונה, אלא תהי' ההשתדלות עד לתכלית העילוי שבענין הרוחניות.
וכשם שבנוגע לעצמו אינו מסתפק במועט, אלא רצונו להשיג מה שיותר, מי שיש לו מנה רוצה מאתיים, וכשיש לו מאתיים רוצה ד' מאות71, ועד ש"עיני האדם לא תשבענה"72, "אוהב כסף לא ישבע כסף"73, כדברי הגמרא74 בנוגע לתורה ועניני' – הרי ככל שנותנים יותר, נעשה המקבל "כלי" לקבל יותר, ובמילא צריכים ליתן לו עוד ועוד.
וזהו אמיתית ענין אהבת ישראל:
כאשר עוזר להזולת בגשמיות בלבד, ואילו את הרוחניות משאיר לעצמו – הרי זה רק חצי דבר, או פחות מזה; אבל בשעה שנותן לו גם אהבת התורה ואהבת ה', ביחד עם אהבת ישראל – הרי זה באופן ש"המפייסו (כיון שנותן לו בסבר פנים יפות) מתברך בי"א", היינו, שיש לו כל סדר ההשתלשלות ומה שלמעלה מזה, שזוהי ברכתו של הקב"ה שאין לה סוף.
* * *
יג. בעל ההילולא סיפר בנוגע לעצמו – בקשר לענין הנישואין:
ובהקדמה – ששלימות האדם מתחילה מחיי הנישואין, וכפי שהגמרא75 מביאה ראי' מלשון הכתוב76 "זכר ונקבה בראם ויברך אותם ויקרא את שמם אדם", היינו, שאמיתית המשכת הברכה מלמעלה מתחילה כשישנו הענין דזכר ונקבה – לא באופן של "פלג גופא"77, אלא שלימות האדם.
וכללות ענין הנישואין נקרא בשם "בנין עדי עד", וכפי שהדבר מתבטא בכך שא' ההכנות לענין הנישואין הוא (לא רק קביעת מלאכה לפרנסה, "נטע כרם"78, אלא גם) בנין בית ("בנה בית"79) כפשוטו, ולאח"ז יכול להיות ענין הנישואין ("ארש אשה"80) בשלימות81.
ומספר כ"ק מו"ח אדמו"ר סדר הדברים בעת חתונתו בנוגע להכנת הבית82:
ובהקדמה83 – שבדורותינו אלו נהוג, שלכל לראש מוציאים כו"כ אלפים עבור ענינים שאינם אלא ביום החתונה, וקודם לזה מוציאים כו"כ אלפים עבור ההכנות ליום החתונה, ואח"כ מוציאים כו"כ אלפים עבור כל מיני ענינים חיצוניים שחושבים שיש בהם צורך לאחר החתונה, ורק אח"כ מחשבים כמה צריך ליתן עבור סעודת עניים...
אבל אז הי' סדר אחר: קניית בית – מאן דכר שמי'?!... אלא מאי, כיון שה"בנין עדי עד" החדש (הזוג הנשוי) צריך בית לעצמו, הוסיפו ובנו חדר נוסף לבית שהי' מקודם, שבו יבנו את ה"בנין עדי עד".
זאת ועוד:
עכשיו הסדר הוא שלכל לראש צריכים לצחצח את החדר, ולא מניחים דריכת רגל לעני, ואפילו לא לאיש פשוט, ולא עוד אלא שאפילו אלו שנכנסים מעצמם, מצירים את צעדיהם ומזהירים אותם לא לדרוך כאן ולא לגעת שם, ולא די בנטילת ידים ג' פעמים... – שמא ישאר איזה כתם בעניני הבית.
אבל אז הי' סדר הפוך – כפי שמספר כ"ק מו"ח אדמו"ר – שלפני שמסרו את החדר עבור ה"בנין עדי עד", הביאו לשם תינוקות של בית רבן,
– לא תשב"ר של עשירי העיר, אלא ילדים שלמדו בתלמוד תורה העירוני! ויכולים לתאר איך הי' נראה תלמוד-תורה בעיירה יהודית (ועאכו"כ כשמספר הילדים הי' קטן בכמות), אליו שלחו את ילדיהם העניים שלא היו יכולים לשלם שכר לימוד (כמה שהיו כבר משלמים אז...), והיו צריכים לסמוך על כך שיחנכו אותם ב"תלמוד תורה" –
ויחד עם הילדים הביאו גם את המלמד שילמד עם הילדים בחדר, וזה הי' ה"חינוך" של ה"בית חדש" שבו נכנס לדור זה שנעשה אח"כ נשיא ישראל.
יד. סיפור זה שהי' ידוע בשעתו בעיירה, נשכח לאחרי זמן, אבל, כ"ק מו"ח אדמו"ר סיפר זאת בהיותו כבר נשיא, בידעו שסוכ"ס יתפרסם ברבים, ומאז הרי זה נעשה הוראה והדרכה כיצד צריך יהודי לייסד ביתו בישראל (שהרי אילו הי' הדבר שייך רק לנשיא בישראל, היו יודעים זאת רק אלו שצריכים להיות נשיאים)84:
אמרו רז"ל85 "יהיו עניים בני ביתך"; לכל לראש צריכים להכניס "עניים", ואח"כ יהי' זה "ביתך".
אמנם, יכולים להכניס עניים כדי שיטפחו על שכמו, ויבחרוהו להיות יושב ראש ("טשערמאַן"), ויתנו לו "מדליא", לאות הוקרה שנתן כך וכך ל"צדקה-פעדעריישן", ויפרסמו תמונתו ושבחיו בכל העיתונים, עד שיגיע למעלה מעלה – על יסוד הפס"ד בשו"ת הרשב"א86 שהובא ברמ"א87: "מצוה לפרסם עושי מצוה".
אבל, לא זו היא הכוונה! הכוונה היא שיביא לביתו ילדים עניים, עם המלמד שלהם, שילמד עמהם "קמץ א אָ" – אע"פ שילדים אלו לא יטפחו על שכמו, ולא ידפיסו אודותיו בעיתונים, ולא יבחרוהו לאיזה מינוי, דכיון שהם לפני גיל י"ח או כ' שנה, הרי אין להם זכות בחירה...
באופן כזה צריך להיות חינוך הבית – "כי תבנה בית חדש"88, ואז יכול להיות "בנין עדי עד", ובית מלא ברכת ה' כפשוטו.
טו. והנה, מבואר בספרי מוסר, וביתר אריכות וביאור בספרי חסידות, שנשמה וגוף הם בדוגמת איש ואשה (כפי שמצינו במפרשי התורה שמבארים כל הסיפור דיצירת אדם וחוה בשייכות לגוף ונפש)89, ונמצא, שכאשר הנשמה חוזרת לגוף בכל בוקר – "שהחזרת בי נשמתי" – מתחיל הענין דחיי נישואין (בכל איש פרטי) מחדש.
– בין החקירות של הגאון הרגצ'ובי יש חקירה בנוגע לשעבוד הבעל לאשתו, "שארה כסותה ועונתה לא יגרע"90, אם זהו ענין שמתחדש בכל רגע (כל זמן שאין גט ח"ו), או שזהו שעבוד שנמשך משעת החופה. ונפק"מ לדינא – כבכל עניני התורה: "מאי בינייהו", כמודגש במיוחד בתורתו של הרגצ'ובי – בנושא אשה שני' על אשתו הראשונה: אם השעבוד נמשך משעת החופה – אזי שעבודה של אשתו הראשונה קודם לשעבוד של אשתו השני', ואם זהו שעבוד שמתחדש בכל רגע – אזי השעבוד של אשתו הראשונה והשעבוד של אשתו השני' הם בשוה91.
ומספרים92, שפעם נפגש הרגצ'ובי עם ר' חיים מבריסק – שני גדולים בכתר אחד – ובעת שיחתם אמר הרגצ'ובי חקירה הנ"ל לר' חיים מבריסק, ואמר לו ר"ח: מגיע לכם מזל טוב! וכשתמה הרגצ'ובי על כך, אמר לו ר"ח: לפי השיטה שהשעבוד מתחדש בכל רגע, נמצא שזה עתה באתם בברית הנישואין, ובעת החתונה מאחלים לחתן "מזל טוב"!...
אבל בענין הנישואין שביחס לנשמה וגוף, "שהחזרת בי נשמתי" – אין מקום לספקות; זהו בודאי ענין שמתחדש בכל יום, כדברי המדרש93 שלמדים זאת מהפסוק94 "חדשים לבקרים".
וב"נישואין" אלו ("שהחזרת בי נשמתי"), הנה הבחינה וההתחלה הראשונה היא – לא באופן שרודף אחר הכבוד, באמרו: הנה קם אדם גדול בישראל, וצריכים להעניק לו כבוד, להיותו בן אברהם יצחק ויעקב, והוא מוכן ומזומן לקיים מצות בוראו, אלא – שדואג לילד של חבירו, שאינו יכול ליתן לו מאומה, להיותו עני ש"לית לי' מגרמי' כלום"95, לא זו בלבד שנותן מממונו כדי שילמדו עמו באיזה מקום מחוץ לד' אמות שלו, אלא הוא מכניס אותו (לא רק לחצירו, אלא) לתוך ביתו ולפנימיות ביתו – שזהו החדר שבו נמצאים איש ואשתו, ולשם מכניס את בנו של העני, כדי למלא רצון ה' ע"י לימוד תורת ה', ועושה זאת בשמחה ובטוב לבב.
טז. וזוהי ההדרכה וההוראה לכל אחד ואחד עד סוף כל הדורות, כיון שנתפרסם סיפור של נשיא, שכל עניניו קשורים עם צאן מרעיתו.
וככל עניני התורה ומצוותי', כולל גם מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש, שגם זה ניתן למשה מסיני96 – הנה גם הנהגה הנ"ל היא באופן ש"לא נפלאת היא ממך גו' לא בשמים היא גו' ולא מעבר לים היא"97,
וכמארז"ל98 שגם "אם בשמים היא אתה צריך לעלות אחרי', ואם מעבר לים היא אתה צריך לעבור אחרי'", אלא, שבחסדי הבורא ש"רצה לזכות את ישראל"99, שכל אחד יוכל להגיע לזה ללא השתדלות ויגיעה יתירה, כי אם ע"י התבוננות קלה בתכלית בריאתו – קבע זאת באופן ש"קרוב אליך הדבר מאד"100,
צריך רק להחליט בעצמו, שאז הרי זה רצונו, ואח"כ פועל הרצון על השכל, שמוצא על זה הסברה בשכל, ועד שנמשך ברגש שבלב, ולבא פליג לכל שייפין101 – ש"רגליך לטוב ירוצו"102 לעניני מצוה בכלל, ולעניני חינוך על טהרת הקודש במיוחד – לחנך את עצמו ואת בני ובנות ישראל ברוח דברי רבינו הזקן שנאמרו ע"י בעל ההילולא בשמו, שאהבת ישראל, אהבת התורה ואהבת השם הם כולא חד103.
* * *
יז. צוה לנגן ואמר מאמר ד"ה באתי לגני.
* * *
יח. בכלל הסדר הוא שאמירת המאמר חסידות היא לאחרי שמדברים איזה ענין שקדמו, משא"כ לפעמים אין הסדר כן. ובפרט כפי שראו אצל רבותינו נשיאינו, שברוב הפעמים היתה אמירת מאמר חסידות ללא הקדמת דברים לפנ"ז104.
ומעולם הציק לי הדבר ("עס האָט מיר ענג געמאַכט") – שהרי איתא בגמרא105 בנוגע לרבה, ש"מקמי דפתח להו לרבנן, אמר מילתא דבדיחותא, ובדחי רבנן, לסוף יתיב באימתא ופתח בשמעתא"?
ואין זו רק הנהגה של רבה – שהרי כאשר רבינו הזקן מבאר בתניא106 בנוגע לעניני הרשות שעולים לקדושה, מביא דוגמא מ"האומר מילתא דבדיחותא לפקח דעתו ולשמח לבו לה' ולתורתו ועבודתו שצריכים להיות בשמחה, וכמו שעשה רבא107 לתלמידיו שאמר לפניהם מילתא דבדיחותא תחלה ובדחי רבנן".
ועד"ז מצינו בנוגע לרבי עקיבא108, ש"הי' יושב ודורש, והצבור מתנמנם, ביקש לעוררן, אמר מה ראתה אסתר שתמלוך על שבע ועשרים ומאה מדינה, אלא תבא אסתר שהיתה בת בתה של שרה שחיתה ק' וכ' וז', ותמלוך על ק' וכ' וז' מדינות"109.
[(כ"ק אדמו"ר שליט"א אמר בבת-שחוק:) דרך אגב110, הרי זה מקור בתורה לעובדה שישנים בעת שמיעת דברי תורה... שכך הי' כבר בזמנו של רבי עקיבא, אשר, "כולהו אליבא דרבי עקיבא"111 (שזהו כלל בנוגע לכל תושבע"פ), ולכן הנה גם התלמידים של אלו ש"אליבא דר"ע" ("כולהו"), מתנהגים כפי שהתנהגו אלו ששמעו תורה מר"ע – "הצבור מתנמנם"!].
ולהעיר, שגם דבריו של ר"ע שאמר שביקש לעורר את הציבור הם חלק מתושבע"פ, אלא, שבערך דברי התורה שאמר לאחרי כן, נחשבים דברים אלו כמו "מילתא דבדיחותא".
יט. עפ"ז הי' אפשר לתרץ תמיהה נוספת בנוגע לאמירת מאמר חסידות:
כ"ק מו"ח אדמו"ר, בעל ההילולא, סיפר פעם112 אודות השאלה ששאלו עוד אצל הנשיאים שלפנ"ז, מהו הצורך ב"פּאַספּאָרט"?
– במענה לשאלתי מהו ה"פּאַספּאָרט", אמר כ"ק מו"ח אדמו"ר, שהתחלת המאמר הי' נקרא בשם "פּאַספּאָרט":
התחלת המאמר היא עם פסוק (ברובא דרובא) או מאמר רז"ל, ששואלים בו קושיא, ואח"כ בא גוף המאמר, ובסיום המאמר מתרצים את הקושיא (ולפעמים אפילו לא מתרצים את הקושיא).
וכיון שתוכן המאמר היו יכולים לומר גם ללא התחלת הפסוק או המאמר רז"ל, הנה התחלה זו נקראת בשם "פּאַספּאָרט", כי, ענינו של "פּאַספּאָרט" הוא כדי לזהות את האדם שמדברים אודותיו, ועד"ז בנוגע למאמר חסידות, שכאשר מדברים אודות תוכן גוף המאמר, הרי זה אותו ענין שנתבאר בכמה מקומות, ולכן, התחלת המאמר היא כמו "פּאַספּאָרט" ביחס לזהות המאמר.
ועל זה שאלו: מהו הצורך ב"פּאַספּאָרט" – הרי יכולים להתחיל מיד בביאור הענין עצמו?
ולכאורה יש לומר, שכשם ש"פּאַספּאָרט" הוא דבר טפל בנוגע לגוף ועצם האדם, כך גם בנוגע להתחלת המאמר, שעם היותו חלק מהמאמר שהוא "ד.ברי א.לקים ח.יים"113, הנה בערך ל"תוך" ו"גוף" המאמר הרי זה בדוגמת "מילתא דבדיחותא".
אבל, תירוץ זה אינו מספיק, מצד שני ענינים:
א) הרי מצינו מאמרים שמתחילים מיד ב"להבין ענין כו'", ללא "פּאַספּאָרט" של הקדמת פסוק או מאמר רז"ל.
ב) ועוד ועיקר:
הענין דאמירת מילתא דבדיחותא מביא רבינו הזקן בתניא בתור דוגמא לדבר שיש לו שייכות לקליפת נוגה, שכאשר מנצלים אותו לעבודת ה', הרי זה עולה ונכלל בקדושה. ועל זה מביא דוגמא – "כגון ד"מ האוכל בשרא שמינא דתורא ושותה יין מבושם להרחיב דעתו לה' ולתורתו, כדאמר רבא114 חמרא וריחא כו', או בשביל כדי לקיים מצות עונג שבת ויו"ט, אזי נתברר חיות הבשר והיין שהי' נשפע מקליפת נוגה [שמצד עצמם הם דברים מותרים, אבל אינם עניני קדושה, אלא הם מקליפת נוגה שמעורב בה טוב והיפך הטוב], ועולה לה' כו'". ואח"כ מביא דוגמא נוספת – לא מאכילת ושתיית הגוף, אלא מענין נעלה יותר, ענין השכל – "וכן האומר מילתא דבדיחותא כו'", שמצד עצמו הוא קליפת נוגה, אלא כיון שהכוונה בזה היא "לפקח דעתו ולשמח לבו", שעי"ז יוכל לפתוח בשמעתא, הרי זה עולה ונכלל בקדושה.
אמנם, כאשר מדובר אודות ענין של תורה – הרי כל ענין בתורה איזה שיהי', אפילו ענין של "בדיחותא" בתורה, הוא חלק בתורה, שזהו קדושה עצמה, וכמ"ש הרמב"ם115 שבענין זה אין הפרש בין "ואחות לוטן תמנע"116 ובין "אנכי הוי' אלקיך"117. וכיון שכן, אי אפשר לומר שהתחלת המאמר הוא כמו "מילתא דבדיחותא", שזהו ענין של קליפת נוגה.
ויש לומר קצת הסברה לתרץ הסדר של התחלת מאמר ללא הקדמה:
הסדר הוא – שקודם אמירת המאמרים מנגנים ניגון.
ניגון מצד עצמו יכול להיות בכמה אופנים; וכאשר הניגון הוא בשביל לעורר רגש הלב ולפעול פתיחת המוחין (כמובא בכ"מ בשיחות של בעל ההילולא118 ביאור רבינו הזקן בנוגע לניגונים), הרי זה ע"ד אמירת מילתא דבדיחותא לפקח דעתו ולשמח לבו כו'.
ועפ"ז מתורץ שיכולים להסתפק בהכנה למאמר חסידות ע"י אמירת ניגון.
כ. והנה, נוסף על המבואר בתניא בענין אמירת מילתא דבדיחותא בנוגע לדברים המותרים מקליפת נוגה שמתעלים לקדושה – הרי זה נוגע גם לעצם הענין דלימוד התורה, הן בנוגע לאמירת חסידות והן בנוגע ללימוד הלכה בכלל, שצריך להיות בשמחה, כדברי הגמרא105 "שאין שכינה שורה כו' אלא מתוך דבר שמחה של מצוה .. וכן לדבר הלכה" (כמובא גם בתניא119), ופריך מהא ד"כל תלמיד חכם שיושב לפני רבו ואין שפתותיו נוטפות מר כו'", והיינו, שבאמירת תורה בכלל, ובמיוחד באמירת פנימיות התורה, תורת החסידות, צריכה להיות קבלת התלמיד מתוך ביטול דוקא, ומשני, "הא מקמי דלפתח הא לבתר דפתח, כי הא דרבה מקמי דפתח להו לרבנן אמר מילתא דבדיחותא ובדחי רבנן, לסוף יתיב באימתא ופתח בשמעתא".
אבל, בענין זה יכולים להיות כמה חילוקים – אם הצורך במילתא דבדיחותא הוא בנוגע לעצמו (לפקח דעתו ולשמח לבו), או בנוגע לתלמידיו, וכן אם יש צורך במילתא דבדיחותא כאשר הלימוד עצמו הוא בענין המביא לידי שמחה, כדלקמן.
כא. ובהקדם התמיהה בדברי אדמו"ר הזקן בתניא "כמו שעשה רבא לתלמידיו שאמר לפניהם מילתא דבדיחותא תחלה ובדחי רבנן" – בה בשעה שהגירסא שלפנינו בש"ס ועין יעקב היא "כי הא דרבה כו'", רבה ולא רבא?
לאחרי החיפוש מצאתי אמנם120 שבילקוט שמעוני למלכים121 הגירסא היא רבא, וכן בפירוש הר"ח בפסחים122 הגירסא היא רבא, אבל, אין זה מתרץ את הקושיא על רבינו הזקן: למה מביא גירסא בלתי רגילה ("אַ פאַרוואָרפענע גירסא"), בה בשעה שהגירסא הרגילה היא "רבה"?
וביותר יוקשה – מצד כללי ההלכה:
בנוגע לגירסא בילקוט שמעוני – הרי כשישנו חילוק בין ש"ס למדרש, הנה אע"פ ש"אלו ואלו דברי אלקים חיים"123, מ"מ, יש להכריע כדברי הש"ס ולא כדברי המדרש124.
ואפילו בנוגע לגירסת הר"ח בגמרא פסחים – יש להכריע כגירסת רוב הספרים, כפי שמצינו במסכת סופרים125: "שלשה ספרים נמצאו בעזרה .. באחד מצאו כתוב וישלח אל זאטוטי בני ישראל, ובשנים מצאו כתוב וישלח את נערי בני ישראל, וקיימו שנים ובטלו אחד".
וכיון שברוב הספרים הגירסא היא "רבה" – למה כתב רבינו הזקן לפי הגירסא "רבא"?
זאת ועוד:
כיון ש"אלו ואלו דברי אלקים חיים", הרי מובן, שהנהגה זו היתה הן אצל רבה והן אצל רבא, שהרי לא יכולה להיות פלוגתא במציאות126.
וא"כ, מדוע בגמרא הובאה הנהגה זו בנוגע לרבה, ובמדרש בנוגע לרבא, וממה-נפשך: אם מביאים הנהגה זו בגמרא ובמדרש – צריכים להביאה בנוגע לשניהם?!
ואפילו אם נאמר שהגמרא והמדרש סומכים זה על זה להשלים הענין – הנה משמעות הדברים שרבינו הזקן בחר הגירסא "רבא", היא, שהענין דאמר מילתא דבדיחותא ובדחי רבנן שייך לעבודת רבא, ואיך יתאים זה עם העובדה שבש"ס נאמר שזה הי' שייך לרבה?
וכאן רואים עד כמה דייק רבינו הזקן בספר התניא – לא רק בכל תיבה, אלא אפילו בכל אות (כבנדו"ד, שהחילוק בין "רבה" ל"רבא" הוא באות אחת בלבד: ה' או א'), כידוע מה שסיפר בעל ההילולא127, שרבינו הזקן אמר לאחיו, מהרי"ל מיאַנאָוויטש, שהתבונן במשך ששה שבועות אם להוסיף אות ו' אם לאו (במ"ש בתניא128 בענין "ראשית העבודה ועיקרה ושרשה" – אם לכתוב "ו.עיקרה" או "עיקרה"). וכיון שרבינו הזקן, בשכלו הגדול, הוצרך לעיין בזה במשך ששה שבועות, הרי מובן שיש סברות חזקות לשני הצדדים, ושתי הסברות יש להם מקום בשכל דקדושה, ועד לשכל דקדושה בדרגא הכי עליונה כפי שהי' אצל רבינו הזקן, אלא שרבינו הזקן רצה לברר את המסקנא ופס"ד באופן מבורר וחד משמעי, ובשביל זה התייגע במשך ששה שבועות, עד שנתברר הענין אצלו.
ומזה מובן גם בנוגע לעניננו: כיון שבתורת הנגלה יש ב' גירסאות, רבה ורבא, ו"אלו ואלו דברי אלקים חיים" – הי' רבינו הזקן יכול להביא ב' הגירסאות; ואעפ"כ בחר בגירסא אחת – דכיון שפנימיות התורה (תורת החסידות, ובנדו"ד, ספר התניא) היא אילנא דחיי, דלית תמן כו' מחלוקת כו'129, יש מקום להביא רק דעה אחת – הגירסא שנוגעת לעניננו, כדלקמן.
כב. ויובן בהקדם קושיא כללית בכל הענין:
לאחרי שהובא בגמרא הדין "שאין שכינה שורה כו' אלא מתוך דבר שמחה של מצוה .. וכן לדבר הלכה" – מה מוסיף הסיפור "כי הא דרבה מקמי דפתח להו לרבנן אמר מילתא דבדיחותא ובדחי רבנן"?
בשלמא אם הי' בזה ענין של פלוגתא או ספק, אזי יש צורך להביא – מלבד הפס"ד – גם "מעשה רב"130; אבל בענין זה לא מצינו פלוגתא או ספק, וא"כ, מה מוסיף הסיפור על ההלכה עצמה שנאמרה לפנ"ז?
כג. ויש לומר הביאור בהוספת סיפור המעשה על עצם ההלכה, ובהחילוק בין הגירסא "רבה" לגירסא "רבא":
תוכן הפס"ד "שאין שכינה שורה כו' אלא מתוך דבר שמחה של מצוה .. וכן לדבר הלכה", הוא, שלימוד התורה צריך להיות בשמחה, ולכן צריך לפעול בעצמו רגש של שמחה. ומזה מובן, שכן הוא גם בנוגע לרב המלמד את תלמידו, שצריך לפעול תחילה אצל התלמיד שיהי' בשמחה – לפקח דעתו ולשמח לבו, ע"י אמירת מילתא דבדיחותא, אע"פ שבאמרו המילתא דבדיחותא אינו יכול לומר בשעת מעשה גם דבר תורה.
אך עדיין יש מקום לספק:
במה דברים אמורים שהרב צריך להפסיק מלימוד התורה שלו כדי לומר מילתא דבדיחותא לתלמידים – כשמפסיק ומבטל בלאו הכי, כיון שאינו במעמד ומצב ד"תורתו אומנתו", ש"לא פסק פומי' מגירסא"131, שלכן מפסיק לתפלה132, ומשום זה צריך להפסיק גם כדי לומר לתלמידים מילתא דבדיחותא; אבל אם הרב הוא במעמד ומצב שלא פסיק פומי' מגירסא – יש מקום לומר שצריך לחפש דרכים אחרות כדי לפעול על התלמידים שיהיו בשמחה, ולא להפסיק מלימוד התורה שלו כדי לומר מילתא דבדיחותא, ולדוגמא: שמישהו אחר יאמר המילתא דבדיחותא (כדי שלא יצטרך להפסיק מלימוד התורה), ולאחרי שהתלמידים יבואו לידי שמחה, יאמר להם את השיעור.
וכמו"כ יש מקום לספק נוסף:
כאשר מדובר אודות לימוד התורה בענין כזה שהלימוד עצמו מביא לידי שמחה – האם גם אז יש צורך בהקדמת מילתא דבדיחותא (לפני שיקבל מהרב באופן ש"שפתותיו נוטפות מור"), או שבלימוד כזה אפשר להתחיל ללמוד עם התלמיד כפי שהוא במצבו הוא (ללא הקדמת מילתא דבדיחותא), ולסמוך על כך שהלימוד עצמו יפעל בו שמחה.
ופתרון ב' ספקות אלו הוא ע"י הסיפור שהובא בהמשך הסוגיא, אודות רבה ואודות רבא (כב' הגירסאות), כדלקמן.
כד. בנוגע לרבה:
איתא בגמרא133 – והובא בהתחלת ספר התניא – בנוגע לרבה שלא פסיק פומי' מגירסא.
וזהו החידוש וההוראה בסיפור הגמרא "כי הא דרבה מקמי דפתח להו לרבנן אמר מילתא דבדיחותא ובדחי רבנן" – שאע"פ שלא פסיק פומי' מגירסא, לא סמך רבה על מישהו אחר, אלא הוא בעצמו הפסיק מלימודו ואמר מילתא דבדיחותא, וטעם הדבר – כיון שמדובר אודות התלמידים שלו!
כאשר מדובר אודות תלמיד שלו – הנה גם כאשר טוען "מאין לי בשר"134, שכן, להיותו בבחי' אתפשטותא דמשה135, איזו שייכות יש לו לבשר, ואם יש צורך בהשפעת בשר עבור בנ"י, הרי זה יכול להיעשות ע"י מישהו אחר – אומרים לו: גם בדורו של משה – כיון שזהו הדור שלו, הנה אפילו השפעת הבשר הוצרכה להיות ע"י משה דוקא136, אלא שצריך לעבור ע"י השתלשלות כו'.
ועד"ז בנוגע לרבה ותלמידיו – שאף שלא פסיק פומי' מגירסא, הנה הוא בעצמו הפסיק מלימודו כדי לומר מילתא דבדיחותא, כיון שמדובר אודות התלמידים שלו.
ובנוגע לרבא:
איתא בגמרא137 שרב אדא בר אבא הי' רגיל לומר לתלמידים "אדמגרמיתו גרמי בי אביי תו אכלו בישרא [שמינא] בי רבא" (עד שאתם הולכים אצל אביי לגרם עצמות, כלומר ללמוד שלא לשובע, בואו ולמדו הלכות צהובות, מרווחות, אצל רבא).
ובהקדמה – שכל עניני תורה שבע"פ נכללים ב"הוויות דאביי ורבא" (שנקראים "דבר קטן" ביחס ל"דבר גדול" שהוא "מעשה מרכבה")138, אלא שבזה גופא יש שני סוגים:
אופן הלימוד של אביי – "אדמגרמיתו גרמי", היינו, שהלימוד אינו באופן שמפקח את הדעת ומשמח את הלב כמו אכילת בשר שמן, אלא כמו לגרם עצמות, ללא פלפול שמשמח את הלב;
ואופן הלימוד של רבא – "אכלו בישרא [שמינא]", שאכילת בשר (שמן) מביאה לידי שמחה – אין שמחה אלא בבשר139 [כפי שמביא רבינו הזקן בנוגע ל"האוכל בשרא שמינא דתורא .. להרחיב דעתו לה' ולתורתו", והיינו, שפעולת הבשר שמן היא כמו פעולת המילתא דבדיחותא בדיבור], ובאופן כזה הוא גם לימוד התורה – שמשמח את הלב.
וזהו החידוש וההוראה בסיפור הגמרא לפי גירסת הר"ח (ועד"ז במדרש יל"ש) "כי הא דרבא מקמי דפתח להו לרבנן אמר מילתא דבדיחותא ובדחי רבנן" – שגם כאשר מתכוננים ללמוד תורה (לא "למיגרס", "מגרמיתו גרמי", אלא) באופן ד"אכלו בישרא [שמינא] בי רבא", לימוד שמביא לידי שמחה, יש ללמוד מרבא בעצמו, ש"מקמי דפתח להו לרבנן אמר מילתא דבדיחותא ובדחי רבנן", ורק אח"כ הי' הלימוד באופן ד"אכלו בישרא [שמינא] בי רבא".
ולכן יש צורך בשני הסיפורים (לפי ב' הגירסאות), כיון שבכל סיפור ניתוסף הלכה נוספת בעיקר ההלכה שלימוד התורה צריך להיות מתוך שמחה.
כה. ועפ"ז יתבאר הטעם שבש"ס ישנן ב' הגירסאות (בנוגע לרבה ובנוגע לרבא), ואילו רבינו הזקן בתניא מביא רק הגירסא (שאינה רגילה) בנוגע לרבא:
הש"ס, כללות תורה שבע"פ, ניתן עבור כל ישראל, מתחילת הדורות עד סוף כל הדורות, שאז היו גם כאלו ש"תורתם אומנותם", כמו רבה וכיו"ב, כך, שנוגע גם לדעת הפס"ד כיצד צריך להתנהג יהודי שנמצא במעמד ומצב כמו רבה, שלא פסיק פומי' מגירסא, כיון שתורתו אומנתו. ולכן הובא בש"ס הסיפור הן בנוגע לרבא והן בנוגע לרבה.
אבל כאשר מדובר אודות דברי רבינו הזקן בספר התניא – הנה ע"פ המובא בפוסקים140 שסדר ההנהגה ד"תורתו אומנתו" (כמעט) אינו קיים בדורותינו אלו, ובפרט כאשר מדובר אודות בינונים (לא צדיקים),
– שהרי ספר התניא הוא "ספר של בינונים" (ולא של צדיקים), אשר, "מדת הבינוני היא מדת כל אדם ואחרי' כל אדם ימשוך"141, ונכתב עבור אלו שצריכים למצוא עבורם את הדרך לקיום התומ"צ באופן ש"קרוב אליך הדבר מאד בפיך ובלבבך לעשותו"100, לכל הפחות בנוגע ל"אהבה המביאה לידי עשיית המצוות בלבד" (כפי שמבאר רבינו הזקן142 בפירוש תיבת "לעשותו"), ומתחיל לבאר ש"משביעין אותו (כל אחד מישראל, לא רק) תהי צדיק (אלא גם) ואל תהי רשע", דכיון "שאין כל אדם זוכה להיות צדיק .. לכן משביעים שנית אל תהי רשע עכ"פ"141 –
הנה אופן ההנהגה דרבה, שאף שלא פסיק פומי' מגירסא הפסיק מלימוד התורה כדי לומר מילתא דבדיחותא לפקח דעתם ולשמח לבם של תלמידיו – אינו נוגע כ"כ ל"ספר של בינונים".
ומה גם שרבה הוא למעלה ממדריגת בינוני – כפי שמביא רבינו הזקן בהתחלת ספר התניא "אמר רבה כגון אנא בינוני א"ל אביי לא שביק מר חיי לכל ברי' וכו'"143, ולכן הנהגת רבה אינה שייכת כ"כ לספר של בינונים.
ובפרט שבספר התניא גופא מדובר בפרק שכל המשך הענין עוסק באופן העבודה בקליפת נוגה, שיכולה להיות טוב או רע – הרי מובן שלא נוגע לידע אופן ההנהגה דרבה שלא פסיק פומי' מגירסא144.
ולכן לא הביא רבינו הזקן עצם ההלכה, אלא את סיפור המעשה, ולא לפי הגירסא שברוב הספרים בנוגע לרבה, אלא לפי הגירסא שמופיעה במקומות ספורים בנוגע לרבא – כי, בדורותינו אלו, ובפרט בדרגת הבינונים, ו"הלואי בינוני"145, ובנוגע לעבודה שצריכים לפעול על יהודי שלא לעשות רע אלא טוב, הנה הלימוד מהנהגת רבא נוגע יותר מאשר הלימוד מהנהגת רבה.
כו. ועפ"ז מובן גם בנוגע לאמירת מאמר חסידות:
ידוע שהכוונה בענין החסידות היא – לשנות טבע מדותיו146. וא"כ, לכאורה, למאי נפק"מ כיצד תהי' הגישה לשמיעת המאמר, ועאכו"כ לאמירת המאמר – בה בשעה שהמאמר עצמו הוא בבחינת "הלא147 כה דברי כאש"144?
אך הענין בזה:
למרות שישנו הציווי שבדור זה בפרט צריכה להיות ההתעסקות בהפצת המעיינות חוצה, הנה ביחד עם זה תובעים, שאלו שמתעסקים בכך, לא יקפצו מיד לעבודה מבלי לעסוק עם עצמו ("מיט זיך וויל ער גאָרניט טאָן"), אלא יש צורך בהכנה דעבודת עצמו, וגם להכין את השומע – לכל-הפחות לעשות כל התלוי בו כדי לפעול על השומע – לקליטת ענין המעיינות.
כלומר: למרות שמדובר אודות לימוד כזה שמצד עצמו יכול לשנות טבע מדותיו ("דער ענין אַליין קען אים איבעראַרבעטן"), מ"מ, יש צורך בהכנה קודמת – כפי שלמדים מהנהגת רבא, שלמרות שהלימוד עצמו הי' באופן ד"אכלו בישרא [שמינא]", לימוד שבעצמו מביא לידי שמחה, מ"מ, הקדים רבא בעצמו אמירת מילתא דבדיחותא, עד ש"בדחי רבנן" (שמחה של מצוה), לפקח דעתם ולשמח לבם, שעי"ז יוכלו להתקשר "לה' ולתורתו ועבודתו".
* * *
כז. בהמשך להמדובר לעיל148 אודות ספר המאמרים תש"א וספר השיחות תש"א שנדפסו לקראת יו"ד שבט, ישנה השיחה שבה מדובר אודות י"ד שנה:
בשנת תש"א נתמלאו י"ד שנה מעת השחרור שלו, ואז אמר כ"ק מו"ח אדמו"ר בהשיחה149, שעד עתה – בי"ד שנה (בגימטריא "יד") הראשונות – הי' הענין ד"יד החזקה", ועתה מתחיל הענין ד"יד הגדולה".
וממשיך לבאר:
בקריעת ים סוף כתיב150 "וירא ישראל את היד הגדולה אשר עשה ה' במצרים .. ויאמינו בה' וגו'".
במצרים גופא – אע"פ שגם שם היו נסים, כדכתיב151 "והפלה וגו'", מ"מ, לא ראו גילוי שם הוי', אלא חשבו שכל זה הוא טבעיות, וכפי שטען פרעה: "לא ידעתי את הוי'"152; הוא ידע רק אודות שם אלקים – "אלקים יענה את שלום פרעה"153.
וע"ד שהי' אצל אבימלך: הגם שבקבלה מבואר בענין אבימלך מדרגות גבוהות154, מ"מ, לא ידע אלא רק אודות שם אלקים.
ועד"ז במצרים: היו אמנם נסים, אותות ומופתים, ואפילו חרטומי מצרים ראו שזהו ענין שאינו בכח הנברא, כי אם אצבע מלמעלה, אבל איזה אצבע – "אצבע אלקים"155, היינו, שבאלקות גופא לוקחים רק שם אלקים.
משא"כ בשעת קרי"ס נאמר "וירא ישראל את היד הגדולה אשר עשה הוי'" – ראיית אלקות כפי שאינה מלובשת בטבעיות.
וכן הוא גם בפשטות:
ביצי"מ כתיב "בחוזק יד הוציאנו ה' ממצרים"156, "ויוציאך גו' ביד חזקה ובזרוע נטוי'"157 – "יד החזקה" (אבל לא "יד הגדולה"), ואז יכול להשאר מעמד ומצב ש"לא ידעתי את הוי'", אלא רק "אלקים יענה את שלום פרעה"; יש אמנם ברכה בריבוי, עד שהנילוס עולה לקראתו158, ועד שנעשה מושל בכיפה159 (כמסופר במדרשי חז"ל), אבל אעפ"כ, הרי זה רק באופן ש"האלקים יענה", ואינו רואה הענין דשם הוי'.
ואילו החידוש ד"יד הגדולה" הוא – שרואים שם הוי'. אמנם כתיב160 "גדול הוי' .. בעיר אלקינו", אבל היכן רואים "יד הגדולה" – כשרואים שם הוי'.
וביאור החילוק שבין אלקים להוי' כפשוטו:
אלקים – הוא מלשון כח (כמובא בשו"ע161 בפירוש נוסח הברכות), אבל, זהו ענין הכחות כפי שמקבלים שינוי והתפעלות והתערבות וכו' וכו', ולא באופן של קדושה והבדלה, כמש"נ162 "אין קדוש כהוי'".
ואילו הוי' – הוא מלשון הי' הוה ויהי' כאחד163, והיינו, שגם כפי שנמשך בגדרי הזמן, ששם ישנם החילוקים דעבר הוה ועתיד, הרי הם כאחד (משא"כ למעלה מן הזמן, שלא שייך הענין דהי' הוה ועתיד, לא שייך לומר שהם כאחד); גם כפי שהאור עובר ע"י זכוכית אדומה וירוקה ולבנה164, ישנם כל הגוונים כאחד.
וענין זה – לא ראו במשך י"ד שנה הראשונות, אע"פ שהיו באופן ד"יד החזקה" (כדברי כ"ק מו"ח אדמו"ר בהשיחה), ומתחיל רק לאח"ז – בהענין ד"יד הגדולה".
אבל, בדברי כ"ק מו"ח אדמו"ר לא נתפרש בנוגע לפעולותנו ועבודתנו אנו – במה צריכה להיות העבודה בי"ד השנים החל משנת תש"א.
כח. ועד"ז בנוגע ליום ההילולא – ובהקדמה:
"צדיקא דאתפטר אשתכח בכולהו עלמין יתיר מבחיוהי"35. ואעפ"כ, הנה בכל יום "יאָרצייט" ו"הילולא", הרי הוא עולה מדרגא לדרגא, כמבואר בספרי קבלה165.
וענין זה מוכרח גם ע"פ נגלה166:
לכאורה אינו מובן: מהי השייכות של אמירת קדיש – שענינו להצילו מעונשו167 – לאחרי י"ב חודש? – הרי אפילו אלו שלמטה ממדרגת בינונים, המשפט שלהם אינו אלא י"ב חודש (ובפרט ע"פ הפס"ד שאין לומר קדיש יותר מי"א חודש)167, וא"כ, מהו הענין דאמירת קדיש ב"יאָרצייט" השני, לאחרי י"ב חודש?
ועאכו"כ כאשר מדובר אודות יום הילולא של צדיק, שתיכף ומיד כש"אתפטר" ישנו הענין ד"אשתכח .. יתיר מבחיוהי", ו"בכולהו עלמין".
אך הביאור בזה – שאמירת קדיש לאחרי י"ב חודש, בכל אדם, ועאכו"כ בצדיק, הו"ע של עלי' לעילא ולעילא: בקדיש – מ"ב אותיות, שהו"ע שם מ"ב, שעל ידו נעשים כל העליות168. וכיון שביום היאָרצייט עולה הנשמה מדרגא לדרגא בקדושה גופא, בגן-עדן גופא, והרי העלי' היא ע"י שם מ"ב, לכן אומרים קדיש ביום ההילולא.
ומזה מובן, שגם בשנים שלאחרי פטירת הצדיק, הנה בכל שנה ושנה כשישנה העלי' של ה"רישא", אזי "בתר רישא גופא אזיל"169, ומתעלים גם כל אלו אשר הולכים בדרך הישרה אשר הורנו מדרכיו ונלכה באורחותיו (כהלשון באגה"ק סי' ז"ך170).
ובזה גופא – הנה ע"פ דברי בעל ההילולא, מובן, שי"ד שנים הראשונות שלאחרי הסתלקותו הם באופן של "יד החזקה", ואילו עתה מתחיל הענין ד"יד הגדולה".
והחילוק ביניהם – מובן מדברי כ"ק מו"ח אדמו"ר בנוגע לחיים חיותו בעלמא דין, שהענין ד"יד החזקה" הוא באופן שרואים אמנם נסים, אותות ומופתים, ואעפ"כ, לא נגע ולא פגע; זהו רק באופן ד"האלקים יענה את שלום פרעה", שהוא הי' המלך של "ערות הארץ"171; וכדי שיהי' הענין ד"יד הגדולה" – הרי זה דוקא כשישנו הענין דקריעת ים סוף, שאז נאמר "וירא ישראל את היד הגדולה", ואז הבינו גם בנוגע לענינים שלפנ"ז, שגם הם היו (לא באופן ש"האלקים יענה", אלא) משם הוי'.
כט. והענין בזה:
נתבאר בהתוועדות הקודמת172 שהענין דקריעת ים סוף הוא – עבודה במסירת נפש, למעלה אפילו מחכמה ושכל דקדושה.
ועפ"ז יובן הפלא הכי גדול:
כאשר הקב"ה אמר "דבר אל בני ישראל ויסעו"173, היו משה ואהרן ושבעים הזקנים, ואעפ"כ, מי קפץ לים – נחשון בן עמינדב174, נשיא יהודה.
ואינו מובן – ובשתים: (א) היתכן שמשה רבינו בעצמו לא קפץ לים? (ב) והיתכן שכאשר משה רבינו אמר "הלכה", "דבר אל בני ישראל ויסעו" – הי' נחשון בן עמינדב "מורה הלכה בפני רבו"175 בקפצו לים?!
אך הענין הוא – שכאשר העבודה היא מצד מסירת נפש, מבלי להכנס לחשבונות, הנה בשמעו ציווי הקב"ה, מקיימו תיכף ומיד, ולכן, מיד בשמעו הציווי "ויסעו" – קפץ לים.
הנהגה כזו יכולה להיות רק מצד מסירת נפש, לא מצד חכמה, אפילו לא חכמה כזו שיכולה להביא לידי מס"נ.
וזהו מה שמבאר רבינו הזקן176 בענין מ"ש177 "והאיש משה עניו מאד מכל האדם אשר על פני האדמה", שמשה רבינו התפעל ונפל ברוחו ("ער איז געווען באַ זיך אַראָפּגעפאַלן") מצד עבודת המס"נ של הדור האחרון – כי, ענינו של משה הוא מדריגת החכמה, כח מה178, ועד לתכלית העילוי בחכמה דקדושה, אבל יש עבודה נעלית יותר (ועל זה אומרים למשה: "במקום גדולים אל תעמוד"179), למעלה אפילו מהדרגא הכי נעלית של חכמה – שזהו ענין המס"נ,
ובלשון המשך ההילולא180 – ענין ה"אוצר", "אוצר של יראת שמים"181, כמבואר בתניא182 שעז"נ183 "אם תבקשנה ככסף וכמטמונים תחפשנה", "פי' כדרך שמחפש אדם מטמון ואוצר הטמון כו'".
ועבודה זו (באופן של מס"נ) שייכת לנחשון בן עמינדב, להיותו הנשיא של שבט יהודה – כמבואר בתורה אור פ' ויחי184 ("ויחי יעקב בארץ מצרים" דוקא185) שעבודתו של יהודה, שנקרא כן ע"ש "הפעם אודה את ה'"186, היא באופן של הודאה; לא מצד ענין הראי', שזהו ענינו של ראובן ("כי ראה גו'"187), ולא מצד ענין השמיעה, שזהו ענינו של שמעון ("כי שמע גו'"188), ואפילו לא מצד ענינו של לוי (כמו "לויתן"189), "הפעם ילוה אישי אלי"190, שזהו"ע "קרבת אלקים לי טוב" ("טוב" או "לי טוב")191, אלא באופן של הודאה – כמו "מודים חכמים לרבי מאיר"192 – אע"פ שאצלו מתקבל ("לייגט זיך") באופן אחר.
ואז לא נוגע ענין החשבון כלל – אם זה נקרא "מורה הלכה בפני רבו" וכיו"ב; בשמעו דבר הוי' "דבר אל בני ישראל ויסעו" – הרי הוא קופץ לים!
ועי"ז רואים גם את "היד הגדולה" דלמעלה:
כאשר הגישה היא מצד חכמה ושכל, אפילו חכמה ושכל דקדושה – אזי יכול להיות הענין ד"יד החזקה", ובאופן שיודע שאין זה מצד המציאות שלו, אלא מצד "האלקים", אבל זוהי רק הדרגא ד"אלקים", בחי' ה"מגן"193, ולא הוי', הי' הוה ויהי' כאחד;
וכדי שיתגלה הענין ד"יד הגדולה", "במקום גדולים" – הרי זה דוקא ע"י העבודה דמסירת-נפש, שקופץ לים, בידעו שזהו רצון הבורא.
ועי"ז נפעל הענין דקריעת ים סוף – כידוע194 שע"י קרי"ס נעשית ההכנה למתן-תורה:
לא די בכך שיהודי לא מתפעל מהעולם, והולך לדרכו הוא, מבלי הבט על הליכות העולם, אלא צריך לפעול גם על העולם, שגם כאשר ישנו בעולם דבר שמפסיק בינו ובין הר סיני – אם זו הסברא "ניתנה ראש ונשובה מצרימה"195, או עצם מציאות של ה"מדבר הגדול והנורא נחש שרף ועקרב"196 (שהרי אפילו אם לא חושבים אודות מצרים, יכולה להיות סברא להשאר במדבר) – הנה לא זו בלבד שחדל להיות מונע ומעכב, אלא עוד זאת, שנעשה מסייע לקבלת התורה.
ל. וזהו הלימוד מהשיחה שנדפסה זה עתה:
בנוגע למעמד ומצב שהי' במשך י"ד שנה אלו – הרי ישנם כאלה (עכ"פ אחד כו') שעדיין לא הגיעו להענין ד"יד הגדולה".
ואילו עתה – ע"פ מה שפסק כ"ק מו"ח אדמו"ר, בעל ההילולא, בנוגע לעצמו – הנה לאחרי ה"יד החזקה" מתחיל הענין ד"יד הגדולה" – "וירא ישראל את היד הגדולה אשר עשה הוי'", היינו, שיראו שהעולם נעשה "אויס וועלט", אבל לא באופן שמתבטל ממציאותו, אלא שנעשה מציאות שהיא כמו בקריעת ים סוף, שצמחו פירות בקרקעית הים ובנ"י אכלו מהם197, ועי"ז נעשה ההכנה בנפשם שמה שבהעלם יומשך בגילוי, ומה שבגילוי יתעלם בההעלם,
וכאמור, שגם מענין שמונע ומעכב עושים הכנה והכשר לקבלת התורה – מ"אנכי הוי' אלקיך" עד "וכל אשר לרעך", תר"ך אותיות, תר"ך עמודי אור (כדאיתא בתפלת ר' נחוניא בן הקנה שהובאה בקבלה198), תר"ך אותיות כתר, שלמעלה מהחכמה – מקום גדולים,
והיינו, שעי"ז שמתעלה בעבודתו למעלה מכח החכמה ושכל דקדושה שבנפשו, לעבודה שמצד מסירת נפש – אזי נותנים לו את ה"אוצר" שלמעלה, תר"ך – כתר – עמודי אור,
וכמבואר בהמשך ההילולא199 בענין תר"ך עמודי אור, שענינו של העמוד הוא שמחבר את ה"מעלה מעלה" (וגם הבחי' שלמעלה מגדר "מעלה") עם ה"מטה מטה עד אין תכלית", שגם שם יומשך האור בגילוי, ועד שיומשך שם גם ה"מאור", וגם הבחי' שלמעלה מ"מאור" – שנעשה ישראל אורייתא וקוב"ה כולא חד200.
* * *
לא. לפני שידובר אודות "קרן תורה" – אומר כמה מילים בתור הקדמה:
אמרו חכמים במשנתם201: "על שלשה דברים העולם עומד על התורה ועל העבודה ועל גמילות חסדים"; תורה – לימוד התורה, עבודה – בזמנינו הו"ע עבודת התפלה (והענינים הקשורים עמה), כמארז"ל202 "תפלות כנגד תמידין תיקנום", וגמילות חסדים – ענין הצדקה.
וכשם שבנוגע לכללות העולם לא די בשני עמודים, ועאכו"כ שלא די בעמוד אחד, אלא יש צורך בכל שלשת העמודים – כן הוא גם בנוגע לכל איש ישראל שנקרא "עולם קטן" (כדאיתא בתנחומא203), שצריכים להיות אצלו תורה עבודה וגמ"ח כדי שיהי' קיום ל"עולם קטן" שלו, שלכן חייב כל איש ישראל הן בתורה הן בתפלה והן ב"הנהג בהן מנהג דרך ארץ"204, שזהו ענין הצדקה שעושים בענינים ארציים וחומריים.
אבל אעפ"כ, מבואר באגה"ק205 בנוגע לחילוקי הדרגות שבבנ"י (שנחלקים בפרטיות לעשר סוגים206, מ"ראשיכם שבטיכם" עד "חוטב עציך" ו"שואב מימיך"24), ש"יש ב' מיני נשמות בישראל, נשמות ת"ח העוסקים בתורה כל ימיהם, ונשמות בעלי מצוות העוסקים בצדקה וגמ"ח", כלומר: תלמידי חכמים שעיקר ענינם הוא תורה, ובעלי עסק שעוסקים בישובו של עולם שעיקר ענינם הוא עבודת הצדקה; ובנוגע לעבודת התפלה – הנה לפעמים הרי זה יותר אצל סוג זה ולפעמים אצל סוג אחר, אבל ע"פ דברי רבינו הזקן בתורה אור207 (ומרומז גם באגה"ק208) הנה בעלי עסק שייכים יותר להתפלל לפני התיבה (אם הם רק פנויים), כיון שעליהם נאמר209 "אמצאך בחוץ אשקך גו'".
אמנם, מובן ופשוט, שגם תלמידי חכמים צריכים לעסוק בגמ"ח, כמארז"ל210 "כל האומר אין לו אלא תורה, אפילו תורה אין לו", אלא צ"ל תורה וגמ"ח211. וכמו"כ צ"ל ענין התפלה, כידוע212 בענין "תפלתי שתהא סמוכה למטתי"213, כדי שלימוד התורה יהי' לאחרי התפלה, כיון ש"העסק בתורה שאחר התפלה הוא גבוה יותר מתורה שקודם התפלה"; אלא שאצל תלמידי חכמים עיקר העבודה היא לימוד התורה, ושאר הענינים באים בתור טפל לזה, ואילו אצל מארי עובדין טבין, עיקר העבודה היא בענין הצדקה, וכל שאר הענינים באים באופן טפל לזה.
ועד"ז אלו שהם "כעבד לפני המלך", שענינם הוא ענין התפלה, "כעבדא קמי מרי'"214 – כדברי רבי יוחנן בן זכאי אודות רבי חנינא בן דוסא: "הוא דומה כעבד לפני המלך ואני דומה כשר לפני המלך"215, שלכן, הנה גם ריב"ז שהוא "שר התורה", שר המלך שיודע חכמתו של המלך ומנהיג מדינתו ע"פ רצונו וחכמתו, צריך לשלוח אל רחב"ד בשביל ענין התפלה (שהי' אומר "אם שגורה תפלתי בפי יודע אני שהוא מקובל"215), להיותו "כעבד לפני המלך" – שזהו ענין התפלה, שאינו מציאות לעצמו, אלא "כעבדא קמי מרי'".
ולכן, גם בכללות חילוק מושבות בנ"י כפי שהי' בשנים כתיקונם, הנה אע"פ שבכל מקום, בכל מדינה ועיר ומושב, היו צריכים להיות כל ג' הענינים דתורה עבודה וגמ"ח, מ"מ, היו מדינות שעיקר ענינם הי' לימוד התורה, מדינות שעיקר ענינם הי' עבודת התפלה, ומדינות שעיקר ענינם הי' עבודת הצדקה, וכאמור, שהחילוק הוא רק בנוגע לעיקר הענין, אבל בודאי הי' מוכרח להיות בכל מקום גם שאר שני העמודים משלשת העמודים שעליהם העולם עומד.
אמנם, כל זה הי' בשנים כתיקונם, כאשר כל דבר ודבר הי' על אופנו ומעמדו ומצבו; אבל לאחרי שבא הצורר כו' ימ"ש, ובלבל את העולם, והשמיד כל חלקה שמינה כו' [וכדברי בעל ההילולא216, שזהו כמשל נתינת סטירה בפנים ("ווען מ'גיט אַ פּאַטש, פּאַטשט מען אין פנים")], אזי נעשה מעמד ומצב שעיקר העבודה צריכה להיות לא רק בעמוד אחד, אלא גם בעמודים שהיו עד שנת הבלבול והגזירות והשמדות במדינה אחרת, במקום אחר ובחוג אחר.
לב. ובאותיות פשוטות (שהרי צריכים לפרש כל דבר "אויף מאַמע לשון"):
היו זמנים ש"תורה" היתה במדינה פלונית, "עבודת התפלה" במדינה פלונית, ואילו עבודת הצדקה – כיון שבארצות-הברית השפיע הקב"ה רב טוב גשמי כפשוטו, הצטיינה מדינה זו בעבודת הצדקה עד להפליא217; משא"כ בנוגע לתורה, וכן עבודת התפלה (הקשורה עם לימוד פנימיות התורה, שמביאה לאהבתו ויראתו, שזהו תוכן ענין עבודת התפלה) – סמכו על מדינה פלונית בנוגע לענין התורה, ועל מדינה פלונית בנוגע לענין התפלה.
אמנם, במה דברים אמורים – שלא בשעת חירום; לפני עשרים- שלושים שנה היו יכולים להסתפק בכך שמדינה זו מצטיינת בענין הצדקה, והיא בבחי' "זבולון" שעל ידה נעשה קיום מוסדות התורה ומוסדות התפלה באותן מדינות שעיקר עבודתם בתורה ותפלה.
משא"כ לאחרי שנעשה מעמד ומצב ש"למחי' שלחני אלקים לפניכם .. לפליטה"218 ועד "להחיות עם רב"219 – כדברי בעל ההילולא220 מיד בבואו לכאן – לא בשביל כסף, אלא כדי לעשות מאמריקא "מקום תורה".
גם לפנ"ז היו בעלי תורה, לומדי תורה ועוסקים בתורה, גם באמריקא, אבל, לא זו היתה עיקר עבודת מדינה זו; עיקר עבודתה היתה ליתן כסף עבור החזקת כל עניני תורה ומצוותי' בכל מקום שהם, ואילו ענין התורה הי' כמו אצל בעלי-עסקים; ועל זה אמר בעל ההילולא מיד בבואו לכאן (עוד לפני השמדות), שענינו ושליחותו היא – לפעול שגם ארצות-הברית תהי' מקום תורה, מקום שעיקר ענינו הוא הן ענין הצדקה הן ענין התורה והן ענין התפלה.
היו כאלו שטעו ורצו "לשלוח" את התורה מעבר לים, למדינה פלונית או פלונית, ואילו כאן ימשיכו רק בענין הצדקה. אבל בפועל ראו שאדרבה: קיום היהדות, תורה ותפלה בשאר המקומות התאפשר עי"ז שבארה"ב עמדו בתנועה חזקה שצריכים לבסס שם תורה ותפלה וקיום המצוות, ולולי זאת, מי יודע מה הי' יכול לקרות, היו לא תהי'.
וזוהי הוכחה על דברי הנשיא מיד בבואו לכאן – שהרי צדיקים רואים מה שיהי' באחרית הימים – שאין לסמוך על מקומות אחרים; כאן צריך להיבנות ענין הצדקה בהוספה על מה שהי' לפנ"ז, וגם ענין התורה – ע"ד שהי' במדינה שלפנ"ז, ובאופן של הוספה, שהרי "מעלין בקודש"221, ועד"ז לימוד החסידות הקשור עם עבודת התפלה.
וזהו "צו השעה" שהתחיל בשנים ת"ש ותש"א, כדברי כ"ק מו"ח אדמו"ר, בעל ההילולא, בהגיעו לכאן, בנוגע לפעולה הדרושה באמריקא – לא לשלול ח"ו את עמוד הצדקה שהצטיינו בזה, אלא לפעול שיהי' גם מקום תורה, באמרו, שבין הגליות שגלתה התורה הנה עתה הגיעה התורה לחצי כדור התחתון (כמבואר בארוכה החילוק בזה במאמרים ובשיחות של בעל ההילולא222), כך, שעכשיו הוא הזמן שיהי' כאן מקום תורה, ועד ללימוד התורה לשמה, ללא תכלית אחרת, לא על מנת שיקרא רב וראש-ישיבה וכיו"ב, אלא ע"ד הלימוד שהי' בליובאוויטש ושצעדרין וכל מקומות התורה שהיו בחצי כדור ההוא; ועד"ז בנוגע ללימוד פנימיות התורה ובנוגע לעבודת התפלה, שזהו העמוד השלישי.
וכאמור לעיל: זוהי שעת חירום, ואין על מי לסמוך – אע"פ ש"צדקה עשה הקב"ה בישראל שפיזרן לבין האומות"223.
ולהעיר, שכאשר נמצאים בד' אמות של ארצות-הברית, "עזר" הקב"ה שמקיימים את ה"פיזרן לבין האומות" בד' אמות אלו ("אין די אייגענע ד' אמות"), שכן, עד כמה שהי' הפיזור בין יהודי שנמצא בקצה העולם של חצי כדור העליון ליהודי שנמצא בקצהו השני, אין זה מגיע להפיזור שיש לו בעצמו באורח חייו, מצד הרוח וסדר החיים של ארצות-הברית!
וזהו שמיד בבואו לכאן התחיל הרבי ביסוד ישיבה שתאחד את לימוד התורה עם עבודת התפלה, וכיון שצריכים מיד כסף בשביל מטרה זו, הרי ישנו גם עמוד הצדקה – כמדובר כמ"פ שמצינו שכדי להבטיח שדבר הוי' יבוא לידי פועל, מבלי הבט על "כמה הרפתקי"224 (ובלשון המדרש225 בנוגע להכתרת שלמה: "הרבה קטיגורין יעמדו מכאן ועד גיחון"), יש צורך בפעולה גשמית, ולכן גם כאן היתה מיד ההתאחדות של שלשת העמודים תורה עבודה וגמ"ח, ועי"ז נפתח הצינור, שתהי' אפשרות ויכולת לכל אחד ואחד להמשיך באופן כזה.
לג. ועד"ז היתה כללות ההנהגה אצל רבותינו נשיאינו, החל מרבינו הזקן:
ישנם סיפורים רבים אודות הנהגתו עם החסידים, שתבע מהם ריבוי צדקה (כמובן גם מאגרת הקודש, ועוד יותר בהסיפורים), וביחד עם זה תבע גם לימוד פנימיות התורה, תורת החסידות, וגם לימוד הנגלה (כמבואר בלקו"ת226 בענין "אשרי מי שבא לכאן ותלמודו בידו"227, שמוכרח להיות לימוד הנגלה, ועי"ז יש לו גם פנימיות התורה); וכל זה תבע בבת אחת מאותם יהודים: הן עמוד התורה, הן עמוד התפלה והן העמוד דגמ"ח.
וע"פ דברי כ"ק אדמו"ר (מהורש"ב) נ"ע בארוכה בא' משיחותיו228, שדורשים מחסיד להיות "פנימי", היינו, שכאשר עוסק בענין מסויים, איזה ענין שיהי', לא יהי' זה באופן של הכנה והכשר לענין אחר, אף שגם הוא ענין של קדושה, אלא בעת שעוסק בענין זה, יהי' מונח בו בכל מציאותו ("אָט דאָ שטייט ער אינגאַנצן") – הרי מובן, שכאשר דרשו נתינת הצדקה למעלה מהגבלה ("בכל מאדך" – "בכל ממונך"229, ובאופן ד"מאדך", "מאד שלך"230), הרי זה צריך להיות באופן העבודה של "פנימי", שזהו כל ענינו ועיקרו; וכמו"כ בעבודת התפלה, ע"י לימוד פנימיות התורה שמביאה לאהבתו וליראתו – הנה כל ענינו הוא עמוד העבודה; וכמו"כ בשעת לימוד התורה – הנה כל ענינו הוא היותו בדרגת תלמידי חכמים, עמוד התורה.
ואח"כ שלחו את הנשיא של תורת החסידות, ממלא מקומו של רבינו הזקן, לארצות-הברית (כדבריו231 שזוהי א' הגליות שגלתה כו'), וכאן התחיל גם הוא לנטוע דרך זו – שאצל אנשי ותושבי ארצות- הברית יהיו כל ג' הענינים בתור עיקר: ענין הצדקה באופן של הפלגה, וענין לימוד התורה באופן של הפלגה, וכן ענין עבודת התפלה (שבהקדמה לזה צ"ל לימוד פנימיות התורה שמביאה לאהבתו וליראתו) באופן של הפלגה, ובכל ענין וענין – באופן העבודה של "פנימי".
לד. וכיון שהקב"ה אומר "איני מבקש כו' אלא לפי כחן"232,
והרי דורשים ענין של "ופרצת"233 בלימוד התורה, ענין של "ופרצת" בעבודת התפלה, עד לביטול במציאות שמבטל את כל המדידות וההגבלות שלו, וענין של "ופרצת" בצדקה, באופן של בזבוז (כמבואר באגה"ק234), ע"ד המבואר בהמשך ההילולא180 הענין דבזבוז האוצרות,
הנה יהי רצון שהקב"ה ימשיך "רב טוב לבית ישראל" (כפי שהרבי מסיים במאמר ד"ה צדקת פרזונו235, לאחרי ההקדמה ד"א"ר אושעיא"),
"רב טוב" כפשוטו – עושר גשמי בכסף וזהב גשמיים,
ובאופן שלא יביא לפיזור הנפש, ולעניני מותרות וכו' וכו', אלא אדרבה – "לבית ישראל", ע"ש "שרית עם אלקים ועם אנשים"236, היינו, שמצליח להתמודד ("ער קומט-ביי") עם יצרו הרע, ו"עם אלקים", כיון שהגיע לבחי' ה"יד הגדולה אשר עשה הוי'",
ואת ה"רב טוב" שנותן הקב"ה ("צדקה עשה הקב"ה בישראל", "לזכות את ישראל" עי"ז שנותן להם רוב זהב וכסף) לוקחים ועושים ממנו משכן ומקדש לו יתברך, שבו מקיים הקב"ה את הבטחתו "ושכנתי בתוכם"237.
לה. (כ"ק אדמו"ר שליט"א הפסיק באמירת לחיים, ואח"כ אמר:)
כנהוג בכל שנה בהתוועדות הקשורה עם יום ההילולא, לערוך מגבית ל"קרן תורה"238, עבור אלו שלומדים תורה לא לשם תכלית אחרת, אפילו תכלית דקדושה, שיתקרא רב וראש ישיבה, אלא לימוד התורה בשביל תורה.
וכל המתנדבים עבור ענין זה, שישתמשו בממונם בשביל לימוד התורה – יהי' להם חלק בלימוד התורה,
– שהרי הדין הוא שאף ש"אם כבר עסק בתורה אינו יכול למכור לו חלקו בשביל ממון שיתן לו", ועז"נ239 "אם יתן איש את כל הון ביתו גו' בוז יבוזו לו", הרי לכתחילה "יכול אדם להתנות עם חבירו שהוא יעסוק בתורה והוא ימציא לו פרנסה ויחלוק עמו בשכר"240, ואדרבה: "שמח זבולון בצאתך וישכר באוהליך", "הקדים זבולון לישכר, שתורתו של ישכר ע"י זבולון היתה"241 –
נוסף על כללות הענין האמור לעיל, שבימינו אלו צריכה להיות אצל כל אחד עבודה פנימית הן בנתינת הצדקה, הן בלימוד התורה, נגלה וחסידות, והן בעבודת התפלה.
וכרגיל – הנה כל הרוצים יכולים לציין שמם ושם אמם ע"ג פיתקא, ביחד עם סכום הנדבה והנדבה, או בפיתקא בפני עצמה.
והעיקר – כאמור – שתהי' הנתינה באופן של בזבוז.
ועל זה יזכירו אותם על הציון – שיתן להם הקב"ה "רב טוב לבית ישראל", תוך כדי בזבוז האוצרות העליונים, אוצר שממשיך הון יקר מכל יקר בענינים רוחניים וגם במילי דעלמא, ועד למטה מעשרה טפחים, בבני חיי ומזוני, ובכולם – רויחי.
[נערכו "שבע ברכות" של אחד מהתלמידים, ואח"כ ניגנו "עוד ישמע"].
* * *
לו. דובר אודות דברי הרמב"ם242 בהקדמתו לפירוש המשניות243 בביאור מארז"ל244 "אין לו להקב"ה בעולמו אלא ארבע אמות של הלכה", שתכלית כל עניני העולם הוא בשביל שיהא האדם שלם בענין "החכמה (השגת אלקות) והמעשה" (סור מרע ועשה טוב)245 – ש"ארבע אמות" הם מקומו של אדם (כפי שלמדים ממש"נ בפרשת השבוע246: "שבו איש תחתיו"247), שלש אמות לגופו, ואמה נוספת להגבהת הידים למעלה מן הראש, להורות שהתכלית היא שהאדם יפעל שלימות נעלית יותר בהבריאה248 – ד' אמות, למעלה מג' אמות שמצד הבריאה. וכן בתורה, לא רק ג' בחינות, "אוריאן תליתאי"249, פשט רמז דרוש, אלא גם בחי' הרביעית, סוד, נשמתא דאורייתא. ועד"ז בנוגע לביהמ"ק (כהתחלת המארז"ל244: "מיום שחרב ביהמ"ק כו'") – לא רק ג' הדיורין (חצר אוהל מועד, אוהל מועד שהוא ההיכל, וקדש הקדשים), אלא גם מדריגה הד' – הארון שבקד"ק, שעל ידו נתגלה בחי' התורה שלמעלה מגדר הבריאה, שלכן "מקום ארון אינו מן המדה"250 ושלימות זו מתבטאת במעשה בפועל251, שזהו הדיוק "ארבע אמות של הלכה"252, שעי"ז נעשית השייכות של הקב"ה עם עולמו253 – הוגה ע"י כ"ק אדמו"ר שליט"א, ונדפס254 בלקו"ש חט"ז ע' 192 ואילך.
[כ"ק אדמו"ר שליט"א צוה לנגן ניגון ה"בינוני"].
* * *
לז. בפרשת השבוע מסופר שכשם ש"אז ישיר משה ובני ישראל"255, האנשים, כך גם "ותקח מרים גו' ותצאן כל הנשים אחרי' גו' ותען להם מרים שירו לה' כי גאה גאה גו'"256. ומזה מובן גם בנוגע ל"אתפשטותא דמשה" ש"בכל דרא ודרא"29.
ובכן, ישנם סיפורים החל מרבינו הזקן, הן בנוגע לאמו והן בנוגע לזוגתו, כמסופר בארוכה בזכרונות של בעל ההילולא257 בנוגע לשתיהן. ועד"ז בנוגע לבעל ההילולא עצמו, שסיפר הן בנוגע לאמו והן – תבדלח"ט – בנוגע לזוגתו שתחי'.
בנוגע לאמו – הן בנוגע לתורה ופנימיות התורה, והן בנוגע לצדקה:
בנוגע לתורה – כפי שסיפר בעל ההילולא258, שכאשר היו צריכים להעתיק מאמרי חסידות במהירות, הנה כיון שהי' לה כתב מהיר וטוב, היתה היא מעתיקה את המאמרים. ועד שיש כמה מאמרים משנים האלו, אשר, עד כמה שידוע לי, נשארה רק ההעתקה שנרשמה בכתב ידה של אמו של בעל ההילולא.
ובנוגע לצדקה – כפי שסיפר בעל ההילולא259, שהיו זמנים שהמצב בנוגע להוצאה הי' דחוק ביותר, עד כדי כך, שהפרוטה לא היתה מצוי' בכיס. ואעפ"כ, כשהי' נכנס עני, ולא הי' כסף ליתן לו – היתה נוטלת פיסת לחם שחור שהי' מיועד לארוחת הערב, צהריים או בוקר, ונותנת לעני, והיתה עושה זאת בשמחה ובסבר פנים יפות.
– ולהעיר, שבסיפור זה יש גם הוראה:
שלא כדעת הטועים לומר, שכיון שהרבי דואג לספק את הצרכים הרוחניים, הרי פשוט שאצלו לא חסר מאומה, לא ברוחניות ולא בגשמיות. ובכלל, מה צריכים לדאוג לרבי, בה בשעה ש"אין על גביו אלא ה' אלקיו"260.
ובכן, בסיפור הנ"ל רואים שהי' משך זמן ארוך – ולא רק פעם אחת, אלא באופן שחזר ונשנה כמה פעמים – שלא זו בלבד שלא הי' מצב של עשירות, וגם לא ע"ד המיצוע, ואפילו פחות מדרך המיצוע, אלא פשוט לא הי' מה לתת לעני!... – בתקופה ההיא, כשהיו נותנים לצדקה "קאָפּקע", או "פּאַלושקע" (חצי "קאָפּקע"), היתה זו נתינה גדולה! – והברירה היחידה היתה ליתן פרוסה מהלחם השחור שהי' בבית.
(כ"ק אדמו"ר שליט"א הפטיר בבת-שחוק:) בפרק דמאמר ההילולא השייך לשנה זו164 מדובר אודות משל האור שמאיר דרך הזכוכית, שיש זכוכית אדומה ירוקה ולבנה כו'. וכיון שבהתוועדות דיום הש"ק דובר אודות "זכוכית אדומה"261, לא אגרר ("איך וועל זיך ניט אַראָפּגליטשן") להמשיך ולדבר עתה בענין זה, אלא עתה אדבר רק אודות "זכוכית לבנה". –
ועד"ז סיפר בעל ההילולא אודות זוגתו הרבנית תבדלחט"א:
בתקופה שלאחרי החתונה – כאמור לעיל (סי"ג) שאז היתה ה"רחבות" של בנין הבית באופן שהיו מוסיפים חדר לבנין הקיים – הנה גם כאשר יסדו את הישיבה, שזה הי' נקרא כבר "רחבות גדולה", לא הי' כסף לשכור "מזכיר" לצורך כתיבת קבלות וכיו"ב. ואז הי' הסדר, שהחדר היחידי שהי' להם, ששימש בתור חדר האוכל, חדר הלימוד וחדר השינה – שימש גם בתור משרד (מה שנקרא היום "העד-קוואָרטערס") של הישיבה, ואת הקבלות כו' היתה כותבת זוגתו הרבנית, חמותי שתליט"א.
– גם סיפור זה, שמתאר איך היו אז כל הענינים "בהרחבה", שייך להמדובר לעיל בענין "זכוכית אדומה", אבל עתה מדובר אודות "זכוכית לבנה".
ובכן, ההוראה מסיפור זה היא – שמתוך רחבות אמיתית (כלשון בעל ההילולא235: "ורב טוב לבית ישראל") יהיו הנשים "עזר"262 בכל הענינים, וכמו בנתינת הצדקה, שגם כאשר יש רק פיסת לחם הדרושה לו, חולקים אותה עם עני שאינו חייב לו כלום, ועושים זאת בסבר פנים יפות. וכמו"כ במצב של רחבות, כשיש "רב טוב" – שנתינת הצדקה היא לא רק ממה שנשאר מיותר, "מותרות", אלא צריך ליתן באותו אופן שנוטל לעצמו263.
ועד"ז בנוגע ללימוד התורה ופנימיות התורה – שיש אפשרות שכמה ענינים בפנימיות התורה ישמרו וישארו לדורות ולדורי דורות אך ורק ע"י טרחתן בגופן.
ועד"ז בנוגע למוסדות צדקה, תורה ותפלה – שצריך להיות מתאים ("עס דאַרף אָנשטיין") כל דבר שיכולים לעשות לביסוס ולחיזוק ולהתפשטות, אלא, שענין זה יהי' באופן העבודה שבזמן הזה – ב"ארץ אשור"264, שיש "רב טוב", אלא שמנצלים זאת "לה' ולתורתו ועבודתו"106,
ובאופן כזה הנה מה"רב טוב" בונים את "בית ישראל", שנעשה "בית נאמן"265, שבו יקויים "ושכנתי בתוכם" באופן ד"נצח סלה ועד"266,
ועד לגאולה האחרונה, גאולה האמיתית והשלימה שאין אחרי' גלות, ש"אז ישיר" – "שיר חדש"267, לשון זכר268,
במהרה בימינו, בביאת משיח צדקנו.
לח. (ואח"כ אמר:)
עומדים אנו ביום כזה שבו יכולים שלא להתחשב עם הקהל ("עס מאַכט ניט אויס אַז איך וועל זיך ניט רעכענען מיטן עולם"), ובמילא, הנה אע"פ שאף א' מהקהל לא נתעורר על זה – אולי יתחיל מישהו הניגון "אך לאלקים דומי נפשי"269.
– מה שלא נתעוררו על זה ("פאַרוואָס מ'האָט זיך אַליין ניט געכאַפּט") אין זה קושיא, שזהו לפי שישנם הענינים הקשורים עם "זכוכית אדומה"... ובמילא, מכאן ולהבא תהי' "זכוכית לבנה".
[כ"ק אדמו"ר שליט"א פנה להרב חיים יהודה שי' קרינסקי, וצוה שיתחיל הניגון הנ"ל, באמרו: "ער איז דאָך ניט מוגבל מיט די אַלע ענינים דאָ".
(לאחרי הניגון, הוסיף כ"ק אדמו"ר שליט"א ואמר:)
נוסף על הנ"ל שמנהיג אותי אל הציון ומן הציון של בעל ההילולא – הרי כדי להנהיג יש צורך בעגלה ומרכבה, ועל זה ישנו גם מי שנותן את העגלות והמרכבות270. ובכן: יאמר גם הוא "לחיים", ויהי' "מנגן", וינגן את הניגון הנ"ל (וצוה שיאמר לחיים בהרחבה, באמרו, שזה נוגע לפרנסה).
(ואח"כ אמר:) על אחרים – גם הדיבור שלי, וכמה פעמים – אינו פועל; ועליו – פעלה גם המחשבה, אף שמסתמא לא ידע שהנני חושב אודותיו. (והוסיף:) כוונתי בנוגע לגידול הזקן.
(וצוה שיתחיל לנגן, וכשהתחיל לנגן, אמר כ"ק אדמו"ר שליט"א, שזהו בלחש, וצוה שיעמוד, שיוכלו לשמוע הניגון)].
* * *
לט. בעל ההילולא מבאר במאמר ד"ה א"ר אושעיא מאי דכתיב צדקת פרזונו בישראל וגו', צדקה עשה הקב"ה בישראל שפיזרן לבין האומות271 (שנתבאר בארוכה בהתוועדות דיום השבת272), שעי"ז שפיזרן לבין האומות, "הנה אז אם במדינה א' ח"ו דוחקים ולוחצים את בנ"י היושבים במדינה ההיא, שאינם נותנים להם ללמוד ולקיים את המצות, הנה בנ"י הנמצאים במדינה אחרת העוסקים בתומ"צ, הנה מלבד זה שהם עוסקים בתורה ומקיימים את המצות, הנה עוד זאת, אשר בזה הם נותנים כח ועוז גם לאלו היושבים בגזירה ר"ל שיוכלו להתקיים".
ובענין זה ישנו ה"ממוצע" – אלו שלפני זמן קצר היו שמה, ועתה נמצאים הם במעמד ומצב של יציאה מן המיצר אל המרחב, לפחות "מרחב" בנוגע ללימוד התורה בריבוי, קיום המצוות בהידור, וביחוד עבודת התפילה באריכות וכו'.
ובכללות הם היהודים שדרים בכפר חב"ד, שרובם ככולם הם יוצאי מדינה ההוא, וכן גם יחידים שבאו מכמה מדינות, ועד לאלו שהגיעו לאחרונה משם273.
ויהי רצון, שלימוד התורה וקיום המצוות ועבודת התפלה של כל אחד ואחת, באופן המתאים לו, אבל בהתחזקות ובריבוי ובהוספה, ועאכו"כ כל ענינים הנ"ל אצל אלו שהגיעו משם זה עתה, או משך זמן לפנ"ז, והתיישבו בכפר חב"ד – יביא בגלוי ובפועל את ההבטחה שאומר הרבי בעל ההילולא בהמאמר, שענין זה נותן כח והוספה בלימוד התורה וקיום המצוות בכלל, ועבודת התפלה ביחוד, של אותם הנמצאים במדינות ההם,
וימשיך ויפעל את גאולתם והוצאתם מן המיצר אל המרחב, עם כל הפירושים274, ולכל לראש – כפשוטו – שיצאו מן המיצר אל המרחב במילי דשמיא ובמילי דעלמא כפשוטו, בעגלא דידן.
וכל זה – באופן של "רב טוב לבית ישראל", ע"י דרכים של טוב הנראה והנגלה, בחסד וברחמים רבים, שעי"ז יומשכו כל הענינים למטה מעשרה טפחים – מכמו שהם בבחי' "טוּב", שזהו מקור הטוֹב275.
ומתוך הרחבה, יעסקו הם, בתוככי כללות ישראל, בתורה ומצוות באופן דהלוך והוסיף הלוך ואור,
ותהי' יציאת כל אחד ואחד מהגלות ומיצרים וגבולים שבהם נמצא כיום – אל ה"מרחב" האמיתי, ועד ל"מרחב י-ה"276, מרחב העצמות277,
וכיון שעצמות קשור עם "יש הנברא" שבעוה"ז הגשמי278 – הרי הוא מעמיד את ה"יש הגשמי" שבעוה"ז במעמד ומצב של "מרחב" בכל עניניו.
וכדברי בעל ההילולא279 – שכאשר הקב"ה יתן לבנ"י כל המצטרך להם, אזי יַראו בנ"י מה שיש ביכלתם לפעול, עי"ז שינצלו זאת כדי לפעול כל מה שברצונו של הקב"ה, מתוך "שמחה וטוב לבב מרוב כל"59.
[כ"ק אדמו"ר שליט"א צוה לנגן ניגון הכנה, ניגון אדה"ז בן ד' הבבות (בבא הרביעית – ג"פ), והניגון "ניע זשוריצי כלאָפּצי".
טרם צאתו התחיל כ"ק אדמו"ר שליט"א לנגן "כי בשמחה תצאו"].
הוסיפו תגובה