חסידים ואנשי מעשה, יום ב' דחג הסוכות, ה'תשכ"ד

בס"ד. יום ב' דחג הסוכות, ה'תשכ"ד

(הנחה בלתי מוגה)

חסידים ואנשי מעשה היו מרקדין בפניהם באבוקות של אור שבידיהן (זורקין אותם וכו' בארבע אבוקות או בשמונה) ואומרים לפניהם דברי שירות ותושבחות1. והנה, במשנה נימנו רק ב' סוגים, חסידים ואנשי מעשה, אבל בברייתא2 איתא, יש מהן אומרים (היינו תושבחתא דמתני') אשרי ילדותנו שלא ביישה את זקנותנו, אלו חסידים ואנשי מעשה, ויש מהן אומרים אשרי זקנותנו שכפרה את ילדותנו, אלו בעלי תשובה, היינו, שמלבד ב' הסוגים דחסידים ואנשי מעשה (שנכללים באותה האמירה), ניתוסף גם הסוג דבעלי תשובה. אמנם, ממ"ש מרקדין לפניהם כו' ואומרים לפניהם כו', לפני כל העם, כמ"ש הרמב"ם3 שכל העם האנשים והנשים כולן באין לראות ולשמוע, משמע, שענין זה שייך (לא רק לחסידים ואנשי מעשה ובעלי תשובה עצמם, אלא) גם לכל בנ"י שלפניהם היו מרקדין כו' ואומרים כו', והיינו, שהריקוד ואמירת דברי שירות ותשבחות ע"י החסידים ואנשי מעשה כו', פעל על כל בנ"י. ויש לומר, שלפניהם הוא גם מלשון פנימיות, לפנימיותם4, היינו, שהריקוד ואמירת דברי שירות ותשבחות ע"י החסידים ואנשי מעשה כו' פעל בהפנימיות דבנ"י, ומזה נמשך על כל השנה כולה, כמ"ש כ"ק מו"ח אדמו"ר (במאמרו ד"ה זה דשנת תש"ד5) ששמחת בית השואבה מאירה בעבודה דכל השנה. אבל אעפ"כ, הפעולה והשייכות לכל ישראל (שמרומזת בלשון המשנה מרקדין לפניהם כו' ואומרים לפניהם כו') נעשית ע"י חסידים ואנשי מעשה דוקא, שנזכרו במשנה, וכן בעלי תשובה שנזכרו בברייתא. ויש לבאר ענינם של ג' הסוגים חסידים ואנשי מעשה ובעלי תשובה. וכן יש לבאר הטעם שבמשנה נזכרו רק חסידים ואנשי מעשה, ובברייתא נזכרו גם בעלי תשובה.

ב) ויובן בהקדם המבואר במאמרו של אדמו"ר הזקן בביכל המאמרים דשנת תקס"ב ד"ה יקרה היא מפנינים גו'6, ומביא מאמר הרע"מ7 למה הקדים אב לאם בכיבוד8, ואמו לאביו ביראה9, דאין כבוד אלא תורה10, אקדים אבא לאימא כו' (ומוסיף: ע"ש כל המאמר). ומבאר בהמאמר, שכבוד קאי על חכמה דאצילות שממנה נמשכו ל"ב נתיבות11 בנאצלים שמהם באים כל פרטי המוחין לכל פרטי הנאצלים. וכמו עד"מ משכל אנושי שמתחלק להרבה חכמות, חכמת הרפואה, חכמת הדקדוק, חכמת התכונה וכו', שכל אחת מהם היא חכמה כללית, ומ"מ, ה"ה נתיב ממקור החכמה, כמו נתיב של השכלה פרטית בחכמה אחת, והמשכיל חכמה זו ובא להשכיל חכמה אחרת, הוא כמו ההולך מנתיב לנתיב בפרטי ההשכלות שבחכמה אחת, והיינו, שממקור החכמה נמשכו ל"ב מיני חכמות, וכל חכמה היא נתיב ממקור החכמה. וממשיך לבאר, שכיון שבחכמה מתלבש אור א"ס12, לכן נקראת התורה יקרה, לפי שנתלבש בה היקר, שהוא התרגום של כבוד, דקאי על אוא"ס שנקרא יקר ע"ש היוקר המופלג, כמו עטרת זהב מאבנים טובות שאין גבול ליוקרו כו', כמו"כ בחי' הכתר הוא עטרה יקרה לחכמה דאצילות, ולכן נקראת יקרה ע"ש שנתלבש בה היקר. ועז"נ13 יקרה היא מפנינים, מכהן גדול שנכנס לפני ולפנים14. דהנה, כהן גדול שנכנס לפני ולפנים, ה"ה הולך ומתעלה בעבודתו ממדרגה למדרגה עד שנכנסת נשמתו בהיכל קדשי קדשים שהיא פנימיות החכמה, שהכתר שורה עליו. ולכך נקרא לפני ולפנים, דהיינו פנימיות של הפנימיות. וכפי שמצינו15 ברבי ישמעאל כהן גדול שנכנס לפני ולפנים וראה כתר עליון כו' ואמר לו ישמעאל בני ברכני וכו'. אמנם, גם כה"ג שנכנס לפני ולפנים, אף שנתעלה לבחי' קדש הקדשים שהוא פנימיות החכמה, מ"מ, נשמתו היא בחי' נברא בעל גבול ויש לה קץ וכליון כו'. והיינו, שעבודתו של כה"ג שנכנס לפני ולפנים היא באופן של העלאה מלמטה למעלה, ולכן ה"ז בהגבלה כו'. אבל התורה, יקרה היא מכה"ג שנכנס לפני ולפנים, כי, התורה שנקראת יקרה ע"ש האלקות שמתלבש בפנימיות החכמה עליונה, אף שנמשכת מלמעלה למטה עד שנכתבה על לוחות גשמיים, הרי כיון שהמכתב מכתב אלקים הוא16, ואלקות הוא בלתי בעל גבול ותכלית, לכן יקרה היא מכה"ג שנכנס לפני ולפנים, כיון שגם למטה באה המשכת האלקות מלמעלה כפי שהיא בלי גבול.

ועפ"ז יובן החילוק שבין כיבוד ליראה, שבכיבוד נאמר8 כבד את אביך, שהאב שהוא בחי' חכמה קודם לאם, מפני שכל המשכה מלמעלה למטה הוא מאלקות ממש, שהוא האב, ולכך צריך כיבוד, אע"פ שנשתלשל מאד למטה כנ"ל. אבל ביראה הקדים אמו לאביו, כי, יראה היא מלמטה למעלה, להיותה התעלות הנברא מחמת קרבתו לה', עד שבא לבחי' ביטול במציאות, שזהו יראה עילאה שבחכמה. ולכן הסדר בזה, שתחילה צ"ל היראה שמצד הבינה והשכל, בחי' אם, שזוהי יראה חיצונית שמצד ההתבוננות כו', ואח"כ נכנס למעלה יותר (ע"ד כה"ג שנכנס לפני ולפנים), ומגיע לביטול במציאות, בחי' אב, שזוהי יראה פנימית שהיא בחכמה, כמ"ש17 יראת ה' היא חכמה.

וזהו גם ההפרש שבין תורה שבכתב לתורה שבעל פה, שתורה שבעל פה, שנקראת תורת אמך18, עיקרה היא מחמת יראת המלך איך הי' כוונתו כו', שלכן מדקדק הוא מאד עד שיחדש דבר, לומר שגם זה אסור משום לאו שנאמר בתורה שבכתב, וכיו"ב, שזהו מה שביראה קודמת האם לאב, יראה (יראה חיצונית) ואח"כ חכמה (יראה פנימית). משא"כ תורה שבכתב, שנקראת מוסר אביך18, היא בבחי' חכמה שממנה נמשכים ל"ב נתיבות מלמעלה למטה, שזהו"ע הכבוד שבו קודם האב לאם, כנ"ל.

ג) אמנם יש יראה נעלית יותר גם מהיראה פנימית דבחי' החכמה הנ"ל, והיא היראה דבחי' הכתר, שעל זה אמרו19 כתר עליון אע"ג דאיהו אור צח כו' אוכם הוא קדם עילת העלות, ויראה זו נקראת יראת בושת20, והיא למעלה מהיראה דבחי' חכמה שאינה נקראת אלא בראשית21, שזהו היפך האותיות דירא בושת. והענין הוא, דכתיב22 נורא תהלות, ופירוש נורא הוא כאשר נתפעל ביראה, וכמו תיבת נשבע, שהשבועה היא העצם, והאדם המקשר עצמותו בהשבועה נקרא נשבע, כי האות נו"ן מורה על הנפעל, וזהו נורא, כאשר נתפעל ביראה העצמית. והיינו כאשר הוא מתחשך קמי' עילת העילות, נקרא ירא בושת שהוא הביטול במציאות, אך עדיין לא יקרא נורא בבחי' נפעל, אלא רק כאשר יתרחק מקמי' ויהי' ראש ושרש הנאצלים23, אז יקרא נורא, כמו לשון נשבע כו', דהיינו שנתלבש ביראה ונעשה נורא לזולתו הרואה אותו כו'. ויובן ע"פ המשל מרב ותלמיד, שככל שתגדל מעלתו של התלמיד בחכמה ודקות השכל ביותר, יוכל להשיג יותר אמיתית עילויו של הרב, עד שמתבייש מאד ומתבטל במציאות ממש לפני הרב, משא"כ תלמיד הנמוך ממנו במדריגת החכמה ודקות השכל, לא יבוטל כ"כ מפני הרב. ולכאורה הי' ראוי להיות להיפך, שהרי התלמיד היותר גדול בחכמה ה"ה יותר קרוב בערך אל הרב, משא"כ תלמיד קטן שהוא יותר רחוק בערך אל הרב, וא"כ, התלמיד הקטן שרחוק בערך, צריך להיות בטל אל הרב יותר מאשר התלמיד הגדול שקרוב בערך. אך הענין הוא, שהתלמיד הגדול שהוא יותר קרוב בערך אל הרב, הנה הקירבה גופא היא הגורמת שיבחין יותר איכות הפלגת מעלת הרב, ויתבטל יותר. ודוגמתו בהנמשל הוא החילוק בהיראה והביטול בין חכמה לכתר, שהביטול דכתר הוא למעלה מהביטול דחכמה, כי, אף שגם הביטול דחכמה הוא ביטול במציאות (כנ"ל), הרי סו"ס החכמה היא ראשית ההשתלשלות, ולכן ה"ה בריחוק יותר מקמי' ית', ודוקא הכתר שהוא למעלה מהשתלשלות, ה"ה בקירוב יותר קמי' ית', ולכן מתחשך הוא קמי' עילת העילות בתכלית הביטול דיראת בושת הנ"ל (ע"כ תוכן המאמר).

ד) והנה המורם מכל האמור לעיל שיש כאן ג' ענינים. ענין הא', המשכה מלמעלה למטה ע"י התורה שנקראת יקרה. ענין הב', עבודת ההעלאה מלמטה למעלה עד לדרגת כה"ג שנכנס לפני ולפנים. ושני ענינים אלה קשורים עם בחי' החכמה, והחילוק אינו אלא אם זה בדרך המשכה מלמעלה למטה (מבחי' החכמה עד למטה מטה), או בדרך העלאה מלמטה למעלה (מיראה חיצונית עד ליראה פנימית שהיא בבחי' החכמה), כנ"ל. וענין הג', בחי' הכתר, שאוכם הוא קדם עילת העילות, בתכלית הביטול דיראת בושת.

ויש לומר, שלנגד ג' ענינים אלה הם ג' הדרגות דחסידים ואנשי מעשה ובעלי תשובה שנימנו בהשירות ותשבחות שהיו אומרים לפני כל ישראל בשמחת בית השואבה. והענין בזה, כפי שמבאר כ"ק מו"ח אדמו"ר (בהמאמר דשנת תש"ד הנ"ל24) שחסידים ואנשי מעשה הם ב' מדריגות בעבודה. חסידים, מדריגת עבודתם בהמשכת האור, ואנשי מעשה, מדריגת עבודתם בעשיית הכלים. והיינו, שעבודת אנשי מעשה היא בעשיית כלים לאלקות בעבודת הבירורים מלמטה למעלה בעבודת הגוף, ועבודת החסידים היא המשכת אור וחיות מלמעלה למטה מצד הנשמה, שזהו מה שפירש רש"י2 כל חסיד הוי חסיד מעיקרו, דמעיקרא קאי על המשכת האור מלמעלה למטה. ועפ"ז י"ל, שהמדריגה דחסידים היא כנגד ההמשכה מלמעלה למטה ע"י התורה שנקראת יקרה, והמדריגה דאנשי מעשה היא כנגד עבודת ההעלאה מלמטה למעלה עד לדרגת כה"ג שנכנס לפני ולפנים. ויש להוסיף ולבאר הדיוק שחסידים ואנשי מעשה היו מרקדין באבוקות של אור שהיו זורקין אותם, זורקין דייקא, שזריקה מורה על תוקף הענין, להורות שב' אופני העבודה דחסידים ואנשי מעשה, הן ההמשכה מלמעלה למטה והן ההעלאה מלמטה למעלה, הם בכל התוקף, היינו, שההמשכה מלמעלה למטה היא עד למטה מטה ביותר (ע"ד המשכת פנימיות החכמה שבתורה עד ללוחות גשמיים), וההעלאה מלמטה למעלה היא עד למעלה מעלה ביותר (ע"ד הכה"ג שעולה מדרגא לדרגא עד שנכנס לפני ולפנים). ולמעלה משניהם היא המדריגה דבעלי תשובה, שעבודתם היא מתוך יראת בושת, כפי שמבאר אדמו"ר הזקן25 שתשובה (תשב) היא אותיות בושת, שהיא כנגד בחי' הכתר, שאוכם הוא קדם עילת העילות, בתכלית הביטול דיראת בושת כנ"ל.

ועפ"ז יש לבאר הטעם שבמשנה נימנו רק שני הסוגים דחסידים ואנשי מעשה, ובברייתא נימנו גם בעלי תשובה. והענין בזה, דהנה, עבודתם של חסידים ואנשי מעשה היא כללות כל עבודת בנ"י [עבודה מצד הגוף, אנשי מעשה, ועבודה מצד הנשמה, חסידים, שהם ב' הסוגים דעובדי ה' בגופם ועובדי ה' בנשמתם26] כפי שצריכה להיות ע"פ סדר מסודר דאדם ישר הולך27. וזהו סדר העבודה שנזכר במשנה, שנסדרה ע"י רבינו הקדוש, שזמנו הי' עדיין המשך לזמן הבית, כמארז"ל28 ותותר29 בימי רבי. אמנם, בברייתא שהיא מלשון בר וחוץ30, כיון שמצד היציאה לחוץ יכול להיות מעמד ומצב דחטא ופגם ועבר את הדרך כו', לכן ניתוסף גם הסוג דבעלי תשובה. ובעומק יותר יש לומר, שהדרגא דבעלי תשובה היא (לא רק סוג נוסף בפ"ע, אלא גם) דרגא נעלית יותר בחסידים ואנשי מעשה, שגם אצלם צ"ל עבודת התשובה, שהרי נוסף לכך שאדם אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא31, עכ"פ חטא מלשון חסרון32, הרי שלימות ענין התשובה אינו על חטא (כולל גם חטא מלשון חסרון) דוקא, אלא השבה למקורו ושרשו, כמ"ש33 והרוח תשוב אל האלקים אשר נתנה, שלכן גם אצל צדיקים שייך וצריך להיות ענין התשובה, כמאמר34 לאתבא צדיקייא בתיובתא. והענין בזה, שלאחרי שישנם כל פרטי העבודה דחסידים ואנשי מעשה, אזי הולכים ומתעלים להיות קמי' ית' באופן שיורגש אצלם תכלית הביטול דיראת בושת, ע"ד ובדוגמת הביטול דכתר שאוכם הוא בתכלית הביטול דיראת בושת.

וכאמור שכל זה נמשך משמחת בית השואבה בעבודה לכל השנה, לכל בנ"י בכל פרטי עניני העבודה, הן בדרך המשכה מלמעלה למטה, והן בדרך העלאה מלמטה למעלה, ועד להשלימות שנעשית בכל עניני העבודה הנ"ל ע"י התשובה, שעז"נ משיח אתא לאתבא צדיקייא בתיובתא, כן תהי' לנו בביאת משיח צדקנו בקרוב ממש.