אני לדודי, ש"פ ראה, מבה"ח אלול, ה'תשט"ו

בס"ד. ש"פ ראה, מבה"ח אלול, ה'תשט"ו

(הנחה בלתי מוגה)

אני לדודי ודודי לי1. הנה קודם לזה נאמר2 דודי לי ואני לו, ואח"כ נאמר אני לדודי ודודי לי. וידוע בזה דמ"ש דודי לי ואני לו, שהוא מלמעלה למטה, קאי על הזמן דחודש ניסן, שהוא הכנה למתן תורה, כמ"ש3 בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלקים על ההר הזה, דמ"ת הוא מלמעלה למטה. ומ"ש אני לדודי ודודי לי, קאי על הזמן דחודש אלול, שהוא הכנה לתשרי, שזהו שאני לדודי ודודי לי ס"ת ד' יו"דין4, דקאי על המ' יום שהי' משה רבינו בהר, שהתחלתם מראש חודש אלול, וזהו שאני לדודי ודודי לי הוא ר"ת אלול5, דבחודש אלול הוא סדר העבודה מלמטה למעלה. וצריך להבין6 מהו ענין דודי לי ואני לו שהוא מלמעלה למטה, ואני לדודי ודודי לי שהוא מלמטה למעלה, ובשניהם מסיים הרועה בשושנים, דעם היות שחלוקים הם, מ"מ, בשניהם נאמר הרועה בשושנים.

ב) ולהבין זה יש להקדים בנוגע לב' אופני העבודה דמלמעלה למטה ומלמטה למעלה, דאף שבכללות נחלקים הם לב' זמנים מיוחדים, אלול שהוא הכנה לתשרי, וניסן שהוא הכנה למתן תורה, מ"מ, ישנם ב' אופני עבודה אלו גם בכל השנה, שהם העבודה דתורה והעבודה דתפלה. והענין בזה7, דהנה, ההפרש בין תורה ותפלה הוא כמו ההפרש בין שם מ"ה לשם ב"ן. תורה היא בחי' מ"ה, כמ"ש8 זאת התורה אדם, ואדם בגימטריא מ"ה9, והעבודה דתורה היא בבחי' המשכה בדרך מלמעלה למטה. ותפלה היא בחי' ב"ן, כמ"ש10 ואני תפלה, דקאי על ספירת המלכות שהיא בחי' שם ב"ן, והעבודה דתפלה היא בבחי' העלאה בדרך מלמטה למעלה, וכמ"ש11 למען יזמרך כבוד ולא ידום, דנהורא תתאה קארי תדיר ולא שכיך לנהורא עילאה12, שהו"ע העלי' מלמטלמ"ע. ואין זה בסתירה להמבואר במק"א13 שמ"ה וב"ן הם אורות וכלים, והרי האורות שהם בחי' מ"ה, הם בבחי' עלי' והתכללות במקורם, והכלים שהם בחי' שם ב"ן, הם בבחי' ירידה והמשכה למטה, כי, ענין זה שהאורות הם בעלי' והכלים הם למטה, הוא כמו שהם מצד עצם מהותם, שמצד עצם התהוותם (ווי זיי זיינען געוואָרן) הנה האורות הם בדביקות ניכרת במקורם ומרגישים את מקורם, ולכן הם ברצוא ותשוקה להתכלל במקורם, והכלים שאופן התהוותם הוא שהם בדביקות בלתי ניכרת, ואין מרגישים את מקורם אלא מרגישים את עצמם, שזהו מציאותם, לכן נשארים הם במקומם למטה. וכל זה הוא מצד עצם התהוותם. אבל כפי שנמשכו (ווי מ'האָט זיי אַריינגעגעבן) בסדר ההשתלשלות ע"פ הכוונה העליונה, הרי זה היפך הדברים, שהרי הכוונה בהאור שנמשך בסדר השתלשלות היא בכדי שיפעול בירור זיכוך ועלי' בכללות ההשתלשלות, ומצד כוונה זו בא האור באופן של ירידה והמשכה למטה (בכדי לפעול שם העלי'), והכוונה בהכלים היא שיהיו מוכשרים לקבל את האור בתוכם, ומצד כוונה זו הרי הם בדרך עלי' מלמטה למעלה בכדי לקבל את האור. וזהו ענינם של האורות וכלים כפי שבאים בסדר ההשתלשלות. ומכ"ש כמו שהוא מצד העבודה, הרי כיון שענין העבודה הוא הנחת עצמותו, הנה מצד העבודה נפעל (טוט זיך אויף) בהאורות וכלים ביטול ישותם, ביטול טבעם, להיות היפך טבעם. והיינו, שהאורות שמצד טבעם הם בעלי', הנה מצד העבודה הם בביטול והנחת ישותם להיות בהמשכה למטה, והכלים שמצד טבעם הם למטה, הנה מצד העבודה הם בביטול והנחת ישותם להיות בעלי' למעלה.

ג) וביאור הענין, דהנה, תפלה היא בעלי' מלמטה למעלה, דהסדר בעבודת התפלה הוא שההתחלה הוא ממדריגות נמוכות ביותר, ואח"כ עולה בעילוי אחר עילוי, עד שבא למדריגות הנעלות ביותר, וכמ"ש14 סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה, שהתחלת התפלה הוא מענינים נמוכים שמוצבים ארצה, וכך הוא עולה בעילוי אחר עילוי בסדר והדרגה, עד שבא לענינים הנעלים ביותר, ועד שמגיע השמימה. והיינו, שההתחלה היא מבחי' הודאה, הודו להוי', ועוד לפנ"ז מאמירת מודה אני, ועד שבא להביטול דשמו"ע שהוא תכלית העילוי. והענין בזה, דהנה, התחלת עבודת התפלה היא ממודה אני, שהו"ע ההודאה בלי שום השגה, שלכן, מיד בקומו משינתו שאז הוא כקטן שנולד, אזי אומר מודה אני. ובזה יובן מ"ש מודה אני לפניך, שהם ב' הפכים, שהרי מודה אני הוא הודאה בלבד כקטן שנולד, שזוהי מדריגה תחתונה ביותר, ולפניך הו"ע שלמעלה מבחי' שמות, דלא אתרמיז לא בשום אות ולא בשום קוץ15, שהוא העצמות, ואיך הם ב' הפכים אלו. אך היא הנותנת, דלהיות שהוא בבחי' הודאה בלי שום השגה, היינו, לא רק הודאה שבאה מצד ההשגה, שבהשגה גופא הוא משיג דעד כאן יכול להשיג ומכאן ואילך צריך להודות, דהודאה זו כיון שבאה מצד ההשגה, אינה (עס נעמט אים ניט אַרום) בכל עצמותו, אמנם ההודאה דמודה אני שהיא בלי שום השגה כלל, וכקטן שנולד, דהיינו הודאה שלמעלה מטעם ודעת, הנה הודאה זו היא (נעמט אים אַרום) בכל עצם נפשו ובכל כחותיו, ולכן הודאה זו מגיעה למעלה בבחי' לפניך, שהוא העצמות, כמו שכולל כל ההשתלשלות מעומק רום עד עומק תחת, שזהו לפי שגם בנפש הרי זה בכל עצם נפשו. וכמו שאנו רואים בעובדי הוי' באמת, שבאמירתם מודה אני הם בבחי' מסירה ונתינה לאלקות בעצם נפשם ובכל הכחות שלהם. ומההודאה דמודה אני עולה הוא בעילוי אחר עילוי עד שבא לבחי' הודו להוי', שהרי ההודאה דהודו להוי' יש בה השגה קצת וחלוקי מדריגות, שיודע לחלק שהודו הוא בבחי' הוי', וקראו הוא בשמו, והיינו, דבהוי' שהוא הי' הוה ויהי' כאחד16 למעלה מהשתלשלות, שם שייך רק הודאה בלבד, ובשמו שהוא שם אד' ושם אלקים כפי שנמשך בעולם, שהוא בחי' כח הפועל שבא בהתלבשות בהנפעל, שם שייך קריאה והמשכה כו'. והטעם שבהודאה זו יש קצת השגה וחלוקי מדריגות, הוא מצד הקדמת ח"י ברכות השחר, הנותן לשכוי בינה, פוקח עורים וכו', שענינם הוא עשיית כלים, הנה לאחרי הקדמה זו יש בו קצת השגה וחלוקי מדריגות, שיודע לחלק שהודו הוא להוי' וקראו הוא בשמו. אך כל זה הוא העבודה דהודאה בלבד.

ואחרי העבודה דהודו להוי' עולה הוא בעילוי אחר עילוי עד שבא להעבודה דפסוד"ז שהיא העבודה דהשגה. אמנם, כיון שעבודת התפלה היא עבודה מלמטלמ"ע בסדר והדרגה, הרי אי אפשר שמהודאה יבוא מיד להשגה, ולכן גם ההשגה דפסוד"ז אינה אמיתית ענין ההשגה, שהרי ההתבוננות בפסוד"ז הוא בענין התהוות יש מאין, וענין ההתהוות יש מאין לא בא בהשגה כלל, דאף שיש לנו דוגמא על זה מצמיחת אילנות ודשאים בלי שום זריעה כלל, הרי זה רק דוגמא ומופת שישנו ענין בריאה יש מאין, אבל איך היא בריאת יש מאין, אין אנו משיגים כלל. ונמצא, שההתבוננות דפסוד"ז אינה ענין ההשגה, כי אם לעורר התפעלות המדות מצד הפלאת הענין, ולכן הנה העבודה דפסוד"ז אינה עבודת המוחין, כי אם עבודת המדות בלבד.

ואחרי העבודה דפסוד"ז עולה הוא למעלה יותר עד שבא להעבודה דברכות ק"ש וק"ש שזהו אמיתית ענין ההשגה. אמנם להיות שהעבודה דתפלה היא עבודה מלמטלמ"ע בסדר והדרגה, לכן בהכרח שתהי' הכנה להעבודה דברכות ק"ש ע"י העבודה דפסוד"ז, והיינו שהעבודה דפסוד"ז היא ההכנה בנפשו להסיר את כל המונעים ומעכבים להעבודה דברכות ק"ש, שזהו"ע פסוקי דזמרה, מלשון לזמר עריצים17, דהיינו להכרית את כל החוחים והקוצים דנה"ב המונעים התגלות הכחות דנה"א, דענין הקוצים הרי כשמו כן הוא שהם דברים שאין בו ממש, וענינו בעבודה הוא דברים בטלים וליצנות, שאינם דבר תאוה, אלא דברים שאין בהם ממש, וא"כ, יכולים לחשוב שכיון שאין בזה ממש אין זה פועל מאומה, אבל האמת הוא שענין זה פועל הגשמה בנפשו (האלקית), והיינו שמתגשם (ער ווערט פאַרגרעבט) באופן שאין לו עריבות (ער האָט ניט קיין געשמאַק) בענינים רוחניים ועד שאין לו שום שייכות לרוחניות. ומכ"ש שזה פועל בנפשו הבהמית שנשאר בגשמיותו ואינו יכול להזדכך (ווערן איידעלער). ונוסף לזה, הנה ע"י הדב"ט הרי הוא בא למחשבות זרות שהם מבלבלים מההשגה דנה"א ואפילו מההשגה דנה"ב. וכמו"כ מבואר ג"כ במק"א18 בענין הראי' במקום בלתי רצוי (ועד"ז בשמיעה), שיכולים לחשוב שאין בכך מאומה, אבל האמת הוא שעל זה כתיב19 ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם, דהגם שענין זה עצמו אינו עבירה, מ"מ, עינא ולבא הם תרין סרסורי דעבירה20, הנה כל ענינים אלו הם מבלבלים לעבודה, וזהו"ע פסוד"ז לזמר עריצים, להסיר כל המונעים ומעכבים, שעי"ז יוכל אח"כ לעבוד עבודתו בברכת ק"ש וק"ש. ואין זה בסתירה להמבואר במק"א21 שקודם התפלה צ"ל ההכנה כללית דלך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך22, שכחי עמך ובית אביך23, והיינו, שהכנה זו צ"ל קודם התפלה, ולא בפסוד"ז, כי, ההכנה הכללית לתפלה להיות לך לך מארצך גו', שכחי עמך ובית אביך, אינה אלא בנוגע לפועל, והיינו, שענין זה הוא באפשרות כל איש ישראלי שיכול לכפות את עצמו שיהי' לך לך מארצך כו' בנוגע לפועל, אמנם העבודה דפסוד"ז לזמר עריצים היא שלא יהי' שייך לענינים אלו (לא רק בפועל, אלא) גם מצד ההרגש. ועם היות שהעבודה דפסוד"ז אינה פועלת עליו ענין של אתהפכא, שלא יהי' שייך כלל לענינים אלו, מ"מ, אף שהוא שייך לענינים אלו, הרי העבודה דפסוד"ז פועלת רוממות בנפשו, ובמילא נעשה מרוחק מענינים אלו. ולאחרי הכנה זו יוכל לעבוד עבודתו בברכות ק"ש, שהיא העבודה דהשגה. דהנה, בברכות ק"ש היא ההתבוננות בעבודת המלאכים, שנחלקים בכללות לב' סוגים, המלאכים בעלי השגה שאומרים קדוש, והאופנים שהם ברעש מצד העדר ההשגה, היינו שהם משיגים את ההפלאה ומזה הם ברעש, ואומרים ברוך, שרוצים בההמשכה כו'. וכאשר האדם מתבונן בעבודת המלאכים, ובפרט בעבודת האופנים שהם שרש נה"ב, נעשה גם בו א' מב' תנועות אלו, תנועת העלאה (בדוגמת עבודת השרפים שהיא בדרך העלאה שאומרים קדוש), שרוצה בהעלי' וההתכללות למעלה, או שרוצה בהמשכת וגילוי אלקות למטה (בדוגמת עבודת האופנים שהיא בדרך המשכה שאומרים ברוך). וענין זה נמשך (דריקט זיך אויס) גם אח"כ בק"ש באמירת הוי' אחד, שיש בזה ב' ענינים. הוי' אחד, וכד אמליכתי' למעלה ולמטה ולד' רוחות24. הוי' אחד הוא ההשגה שכל מה שנברא, ז' רקיעים וארץ וד' רוחות, הכל הוא בביטול כמו קודם שנברא, שהו"ע ביטול במציאות בדרך העלאה מלמטה למעלה, וכד אמליכתי' למעלה ולמטה ולד' רוחות, שהו"ע ברוך שם, הוא בדרך המשכה מלמעלה למטה בהביטול דיחודא תתאה. ואחרי העבודה דברכות ק"ש וק"ש עובד הוא עבודתו בעילוי אחר עילוי עד שמגיע להביטול דשמו"ע, שהוא כעבדא קמי מרי'25, שהוא בביטול במציאות. וזהו כללות סדר העבודה דעבודת התפלה שהוא בדרך העלאה מלמטה למעלה, ומאחר שהוא בדרך העלאה, היינו עבודת הנברא בכח עצמו, הרי מובן שגם בעליות היותר נעלות אין זה אמיתית הענין דביטול במציאות, אלא הוא רק ביטול היש בלבד.

ד) אמנם עדיין צריך להבין, דכיון שעבודת התפלה היא בהשגה, והרי ענין ההשגה הוא שבא בהתיישבות, וההשגה פועלת שביעת הרצון בהאדם המשיג, א"כ הרי זה היפך משנת"ל שעבודת התפלה ענינה העלאה מלמטה למעלה. אך הענין הוא, שההשגה שבתפלה עיקרה לא בשביל ההשגה עצמה, כי אם בשביל לעורר התלהבות והתפעלות בהאדם המשיג. ולכן אינו מספיק ענין ההשגה בלבד, אלא העיקר הוא שירגיש את האלקות שבהשגה, בכדי לעורר ההתפעלות, והיינו לפי שכל עיקר ההשגה שבתפלה הוא לעורר את המדות. וענין זה הוא בכל המדריגות שבתפלה. וכמו בהשגה שבההודאה, הן ההשגה שבההודאה דמודה אני, שגם בזה יש קצת השגה, שהרי אומר שהחזרת בי נשמתי כו', והן ההשגה שבההודאה דהודו להוי', הנה כל ענין ההשגה הוא רק בשביל לעורר את ההודאה. וגם ההשגה שבפסוד"ז שהיא השגה נעלית יותר, הנה גם היא אינה אמיתית ענין ההשגה, וכנ"ל שענין התהוות הבריאה יש מאין אינו בא בהשגה כלל, וכל ענין ההשגה הוא רק לעורר את התפעלות המדות, שזהו שענין פסוד"ז הוא חקיקה מבחוץ26, כיון שאין זה ענין ההשגה, כי אם לעורר את המדות בלבד. ומשום זה לא מספיק ענין החכמה ובינה בלבד, לפי שמצד החו"ב לא יוליד בנפשו התפעלות אמיתית, לפי שהענין הוא רחוק ממנו, שהרי אפשר שישיג היטב עשירות מופלגה של עשיר מופלג ומ"מ לא תתעורר בנפשו תשוקה לזה, לפי שהענין רחוק ממנו, וע"ד מ"ש בספרים27 שאיש כפרי לא תהי' לו תשוקה לבת מלך גם כאשר ידע מעלותי' כו', לפי שהוא רחוק ממנה לגמרי, וכמו"כ הוא בעבודה, שמצד החו"ב לבד לא תהי' ההתפעלות, אלא העיקר הוא ענין הדעת דוקא, שיקשר דעתו ויתקע מחשבתו כו', כמבואר בארוכה בתניא28, והיינו, שהדעת מקרב אותו להענין ואת הענין אליו, ולכן דוקא ע"י הדעת תהי' ההתפעלות כו'. ויתירה מזה, שגם ההשגה דברכות ק"ש, הנה עם היותה השגה אמיתית, שהרי אין זה חקיקה מבחוץ, אלא חקיקה מבפנים29, מ"מ, הרי תכלית ההשגה הוא שיהי' ואהבת גו'30, והיינו שתכלית הידיעה היא שיומשך בהרגש הלב, וכמ"ש31 וידעת היום והשבות אל לבבך, שלזה לא מספיקה ההשגה דחיצוניות המוחין, אלא צ"ל ההשגה דפנימיות המוחין דוקא, לפי שמצד פנימיות המוחין יומשך האור בלב כמו שהוא במוח32. והיינו, שעיקר ההתבוננות הוא כדי שיהי' ואהבת מלשון רצון33, שהו"ע של עלי' מלמטה למעלה, ועוד זאת, שהאהבה תורגש גם בנה"ב, כמ"ש30 בכל לבבך, וארז"ל34 בשני יצריך, דע"י בירור נפשו הבהמית נעשה יתרון האור מתוך החושך35, שהאהבה דנה"א היא בחילא יתיר36, והיינו, לפי שבנה"א עצמו לא יש רצון כזה כמו בנה"ב, וע"י בירור נה"ב נעשה גם בנה"א רצון כזה, והו"ע האהבה דבכל מאדך30, שהיא בדרך עלי', והוא ע"ד מעלת הבע"ת על הצ"ג (והרי תשובה הו"ע העלאה). וכמו"כ הוא גם בשמו"ע שהוא בדרך העלאה, דעם היות שי"ב ברכות אמצעיות דשמו"ע ענינם הוא המשכה למלאות צרכיו, מ"מ, העבודה בזה, היינו כיצד בא (ווי אַזוי קומט ער צו) לבקשת צרכיו, הרי זה מצד ההשתחואה וכל הענינים שקודמים לזה, שהם בדרך עלי', לפי שכל עיקר ענין התפלה הוא בדרך העלאה מלמטה למעלה.

ה) אמנם ענין התורה הוא בדרך המשכה מלמעלה למטה. דהנה, כללות הענין דנתינת התורה הי' בדרך מלמעלה למטה, שהרי ישראל היו אז משוקעים במ"ט שערי טומאה37, וגם לאחרי שיצאו ממצרים באופן דכי ברח העם38, מ"מ, הרי אין זה בערך כלל שבמשך נ"א יום יהיו ראויים לקבל התורה מצד עצמם, ומתן תורה הי' בדרך מלמעלה למטה. וזהו מצד נתינת התורה. וכמו"כ הוא מצד התורה עצמה, הרי התורה היא חכמתו ורצונו של הקב"ה, שהוא וחכמתו אחד39, ואין זה דומה לחכמה דאצילות, דבחכמה דאצילות האור הוא בפשיטות והציור הוא מצד הכלי40, אמנם בתורה הרי המדידה היא מצד התורה גופא, והיא מדידה עצמית41, היינו שמצד העצמות גופא האָט ער זיך אַריינגעשטעלט בהחכמה דתורה, ולכן התורה היא למטה כמו שהיא למעלה, והיינו דגם בהיותה למטה היא למעלה מההשתלשלות. וזהו הטעם שדברי תורה אין מקבלים טומאה42, דכיון שגם בהיות התורה למטה הרי היא למעלה מההשתלשלות, הנה כל ענין של כלי, כל ענין של השתלשלות, אינו יכול לפעול בה מאומה. והיינו לפי שהתורה היא המשכת העצמות, שזהו שמצינו בלימוד התורה, הן בהשגת התורה והן כאשר לומד ואינו משיג שהו"ע לימוד של מקרא, שכל הקורא ושונה הקב"ה קורא ושונה כנגדו43, שהוא כאדם הקורא לחבירו וכבן קטן הקורא לאביו44, והיינו שבלימוד התורה נעשה המשכת העצמות, בדרך המשכה מלמעלה למטה.

ו) וזהו גם ההפרש בין ניסן ואלול, דניסן הוא הכנה למתן תורה, כמ"ש בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלקים על ההר הזה, ומתן תורה הוא המשכה מלמעלה למטה, וזהו שבניסן כתיב דודי לי ואני לו. אמנם אלול הוא הכנה לתשרי, וסדר העבודה דאלול הוא בדרך מלמטה למעלה, ויש בזה סדר והדרגה, דכשם שנת"ל בעבודת התפלה שהיא באופן של עלי' בסדר והדרגה, כמו"כ הוא גם בהעלי' דאלול, שלאחרי העבודה בתחלת חודש אלול, באים בסוף חודש אלול לימי הסליחות, ואח"כ באים לר"ה עשי"ת ויו"כ, עד לנעילה דיו"כ שהיא תכלית העלי'. וכיון שאלול הוא בדרך עלי' מלמטלמ"ע, הנה על זה כתיב אני לדודי ודודי לי.

ועפ"ז יובן ענין דודי לי ואני לו, וענין אני לדודי ודודי לי, ובשניהם מסיים הרועה בשושנים45. דהנה, דודי לי ואני לו הוא הסדר דמלמעלמ"ט, שקאי על הזמן דניסן שהוא הכנה למ"ת, ועז"נ הרועה בשושנים, ששונים בתורה46, שהו"ע המשכת התורה מצד עצמה שהיא בבחי' המשכה מלמעלה למטה. ומ"ש אני לדודי ודודי לי קאי על הזמן דאלול שהוא בסדר העבודה מלמטה למעלה, דתחלה הוא אני לדודי, שהו"ע העבודה דאלול, ועבודה זו היא הכנה לענין ודודי לי שבתשרי, ומסיים הרועה בשושנים, דשושנה קאי על ספירת המלכות47, שנעשה בה העלי' עד בחי' הכתר, וענין זה הוא בעיקר בר"ה, שאז נעשה ענין ההכתרה ובנין המלכות. ונמצא שהפירוש דהרועה בשושנים שנאמר גבי אני לדודי ודודי לי הוא בקו העלי'. אמנם מצד העבודה דאלול בקו העלי', שהו"ע עבודת התפלה, ובפרט עבודת התשובה, הנה עי"ז נעשה עלי' גם בהתורה, שזהו"ע הרועה בשושנים ששונים בתורה, והיינו שע"י העבודה באופן של עלי' מלמטה למעלה מחברים תורה שלמעלה בהקב"ה48, שזהו"ע תוספת אור בתורה, למעלה יותר מכמו שהתורה היא מצד בריאתה ומצד נתינתה, כי ע"י התשובה נעשה עלי' גם בהתורה, וזהו ענין מ"ש אני לדודי ודודי לי הרועה בשושנים.