בס"ד. שיחת יום א' פ' פנחס, י"ג תמוז, ה'תשט"ו.

בלתי מוגה

כ"ק אדמו"ר שליט"א צוה לנגן ניגון שמחה ועודד את השירה בידו הק'.

א. בכלל1 הרי נשמתו של נשיא היא נשמה כללית, ובמילא, רוב עניניו אינם עבור עצמו בלבד, אלא יש להם שייכות לכל המקושרים אליו.

הרבי, כ"ק מו"ח אדמו"ר זצוקללה"ה נבג"מ זי"ע, בעל השמחה, אמר2 – בשעה שדובר אודות כתיבת הספר תורה לקבל פני משיח – שבאמת הי' יכול לממן בעצמו את כל ההוצאות עבור הקלף והדיו והכתיבה, אלא שרצונו שכל בני ישראל יוכלו להשתתף בזה.

כלומר: לא רק שהרבי לא רצה שרק לו לבדו תהי' הזכות, אלא יתירה מזה, שלא הסתפק בכך שהוא יוציא את כולם כמו שביכלתו של נשמה כללית ונשיא להוציא את כולם,

– כפי שמצינו3 שכאו"א מישראל צריך לקיים כל תרי"ג מצוות התורה, ואם אינו מקיים, באה נשמתו לעולם בגלגול נוסף, עד שתקיים כל תרי"ג מצוות, מלבד מצוות התלויות במלך, שהמלך מוציא את כל בני ישראל. ומזה רואים שני ענינים: א) גם מצוות המלך שייכות לכל בני ישראל, שכל בני ישראל מחוייבים בהם. ולכן איתא בגמרא4 "חכם שמת אין לנו כיוצא בו, מלך ישראל שמת כל ישראל ראויים למלכות". ב) האופן שעל ידו מקיימים כל בני ישראל את מצוות המלך הוא ע"י המלך, שהמלך בעשייתו מוציא את כל בני ישראל. ומזה רואים שישנם ענינים שעשייתם ע"י נשמה כללית מוציאה את כולם –

אלא הרבי רצה שכולם ישתתפו בזה ע"י העשי' שלהם. והיינו לפי שישנם ענינים שבהם "מצוה בו יותר מבשלוחו"5. הגם שע"י שליח קיים את הדבר, אבל חסר ההידור שבזה. והרבי רצה שגם ההידור יהי' אצל כל בני ישראל, "ובחרת בחיים"6, להשתתף ולרכוש אות בהספר-תורה לקבלת פני משיח.

ב. בהגאולה די"ב י"ג תמוז שבאה ע"י המאסר – שהרי דוקא ע"י מאסר יכולה להיות גאולה – גם בזה נהג הרבי בטובת עין.

את המאסר – לקח לעצמו בלבד, ובכך הוציא את כולם, שהרי המאסר לא הי' בגלל ענין פרטי, אלא בגלל הפצת התורה והחזקת המצוות, שבזה היו מחוייבים כל בני ישראל שהיו באותו זמן ובאותו מקום, והרבי עמד בראש וניהל זאת, ובמילא, להשקפתם – של ה"יעווסעקציע" – שעל זה מגיע מאסר, היו צריכים לאסור את כל אלו שהיו מחוייבים בזה, ובפרט אלו שעסקו בזה תחת הנהלתו של הרבי. אבל הרבי לקח זאת על עצמו, והוציא את כולם בהמאסר, וכן בהיסורים שהיו לפני המאסר ולאחריו, מלבד יחידי סגולה שזכו גם הם לכך.

משא"כ בהגאולה והיום טוב – שבשעה שישראל7 קובעים יום טוב למטה אזי קיימו בבית דין שלמעלה מה שקבלו למטה8, היינו, שפסקו למעלה שיום זה יהי' יום טוב ויום סגולה להמשיך כל הארות והשפעות הקשורות עם תורה ומצוות – ענין זה לא לקח הרבי לעצמו בלבד והוציא את כולם, אלא עשה זאת באופן שכל יהודי ישתתף בזה, ויעורר את בני ביתו וסביבתו אודות פרשת החג, להסביר להם "דברי הצומות וזעקתם"9 והגאולה שהיתה, ושכל אחד יוכל להשתתף בזה בממונו, בגופו ובנשמתו.

ג. אמרו חז"ל10 הנותן בעין יפה נותן, היינו, שנותן את כל מה שיש בדבר. ישנם כמה חילוקים בזה, אבל "נותן" אמיתי – בעין יפה נותן, היינו, שנותן את הבור והעלי', את המטה עם המעלה. ובמילא, גם המקבל צריך לקבל בעין יפה, לא פחות ממה שנותן לו הנותן, ולנצל את כל הענינים שנותנים לו.

וכפי שהרבי כותב במכתבו11 באיזה אופן יש לנצל את היום טוב – לערוך התוועדות, היינו, לא להסתגר בד' אמותיו ולהתבונן בכל מה שהי' אז, אלא לערוך התוועדות ולעורר את עצמו והסביבה, כמבואר בהמכתב בארוכה.

וכאמור לעיל שזהו יום סגולה שכל ההחלטות שיתקבלו בחיזוק התורה ומצוות, יבואו בפועל, ובהצלחה מופלגה, ויומשך על כל השנה כולה במעשה בדיבור ואפילו במחשבה.

* * *

ד. צוה לנגן ואמר מאמר ד"ה פדה בשלום נפשי.

* * *

ה. ישנה רשימה מדברי כ"ק מו"ח אדמו"ר – "רשימה מאחד השומעים", אבל אח"כ הגיהה הרבי ותיקן את הלשון, ובמילא הרי זו רשימה מדוייקת12 – שנדפסה עתה ברשימת המאסר בסופה, בתור הוספה. רשימה זו נדפסה כבר כמ"פ, ועתה נדפסה עוד הפעם13.

ותוכן הדברים:

נושאים אנו תפלה להשי"ת – "יהי הוי' אלקינו עמנו כאשר הי' עם אבותינו"14, הגם שאין אנו יכולים להידמות לאבותינו, שהם היו בעלי מסירת-נפש בפועל, כפי שמביא דוגמא מאחד הנשיאים – מאורע שאירע עם כ"ק אדמו"ר (מהורש"ב) נ"ע, אביו של כ"ק מו"ח אדמו"ר – שבעת שהמלוכה דרשה שיעשו שינויים בעניני רבנות ובעניני חינוך, דיבר בפרהסיא באסיפה שהיו נוכחים בה באי-כח הממשלה, והתחלת הדיבור הי':

לא מרצוננו גלינו מארץ ישראל, ולא בכחותינו אנו נשוב לארץ ישראל. אבינו מלכנו הגלנו כו', והוא ית' יגאלנו כו'.

ומסיים, שרק גופותינו ניתנו בגלות, אך לא נשמותינו, שעליהם אין בעלות לאף א', ולכן, בכל הקשור לעניני תורה ומצוות אין להתחשב כלל בענין הגלות ("עס פאַלט-אָפּ דער גאַנצער ענין פון גלות"), וכשם שבזמן שיד ישראל תקיפה הרי בודאי שלא היו משנים דבר בעניני הדת, כמו כן אין לוותר לדרישת הממשלה לעשות שינויים שהם נגד הדת (כפי שמופיע בהרשימה הלשון בארוכה ובדיוק).

ו. ולכאורה אינו מובן:

תחילת דברי אדנ"ע "לא מרצוננו גלינו כו' אבינו מלכנו הגלנו" – נוגעים הם להמשך וסיום הענין, כי, מאחר שהקב"ה הגלה אותנו, הרי רק בו תלוי הדבר, והוא הקובע מה נמסר לגלות ומה לא נמסר לגלות, וכיון שרק את הגוף שלח הקב"ה לגלות, אבל את הנשמה לא שלח הקב"ה לגלות, הרי מעצמו מובן שההגבלות של הגלות אינם חלים על הנשמה.

– אילו הי' הדבר ברצון האדם, הרי "אין דיעותיהם שוות"15, ויתכן שמישהו ירצה להיות דוקא בגלות...

כ"ק מו"ח אדמו"ר סיפר בארוכה16 סיפור אודות שני אחים, האחד, שהי' דתי, הי' עני מרוד, והי' מלמד, ואילו השני הי' גביר מופלג, והי' חפשי. להעני היו הרבה בנות, ואילו הגביר – לא סיפר הרבי אם היו לו רק בנים שהיו צריכים לקבל "נדן", או שגם בנים לא היו לו.

כאשר העני הוצרך להשיא את בנותיו – והרי כפי שהי' נהוג מעבר לים שבשביל להשיא בנות ("אויסגעבן די טעכטער") צריכים נדוניא גדולה, ומי שהוא קבצן גדול יותר צריך "נדן" גדול יותר, כיון שחוץ מה"נדן" אין ביכלתו ליתן – הרי בלית ברירה, נסע לאחיו לבקש ממנו שיעזור לו בכדי שיוכל לחתן את בנותיו.

אצל העשיר הי' זה דבר רצוי ונעים ביותר, שהרי ידע את מעלותיו של אחיו העני, והי' חפץ לכל-הפחות להראותו את יקר תפארת גדולתו, ולכן, בבואו אליו, לקחו והוליכו בארמונותיו ודירותיו וכו'.

כיון שלאח העני לא היתה ברירה – בידעו שהוא חייב לסבול הכל... דאל"כ, הרי בבואו לביתו יסבול צרות מאשתו, ועוד יותר מבנותיו... – הי' מוכרח להתהלך עם אחיו הגביר אנה ואנה, אבל הי' ניכר עליו שהוא לא מתלהב מכל ה"הפלאות" שהראה לו אחיו הגביר.

חרה הדבר להגביר, היתכן, שהוא מראה לו ארמון, ועוד ארמון גדול יותר, עוד חדר ועוד חדר, ועוד "צעצוע" וכו', ואעפ"כ, אין זה "לוקח" אותו ("עס דערנעמט אים ניט") כלל?!... ופונה אליו ושואל אותו: נוּ, מה אתה אומר על כל זה?

עונה לו האח העני: אם אתה נותן לי עבור ה"נדן" – מוטב, ואם לאו, נוסע הנני מיד בחזרה, חבל על הזמן!

אומר לו האח העשיר: ומה עם כל הדברים הנפלאים שראית אצלי?

אומר לו האח העני: יש מין חי' – שאינני רוצה לקרותה בשמה – שהתענוג שלה הוא להיות מונחת בבוץ, זהו המאכל והמשקה שלה, אבל היא "מודאגת": למה מונחת היא בבוץ רק עד אפה ("ביזן נאָז"), ולא יותר; אילו היתה כולה מונחת בבוץ, מעל האף ("איבערן נאָז") – אזי הי' לה תענוג גדול יותר...

ובנוגע לעניננו:

לולי מסירת ה"מודעה" שהשי"ת שלח אותנו בגלות – יכולה להיות מציאות שמישהו יהי' כמו אותה חי' שמונחת ב"בוץ", היינו, במצב של העלם והסתר, ומצטערת על כך שה"בוץ" מגיע אך ורק עד האף – שזהו לפי שהענין ד"נשמה באפו"17 הוא אפילו קודם התפלה, היינו, גם ללא עבודתו – והוא דואג על כך שהבוץ אינו גם מעל האף!

אמנם, כאשר מוסרים מודעה שיהודים מצד עצמם אינם יכולים להיות בגלות, ומה שנמצאים בגלות אין זה אלא מפני שהשי"ת שלח אותם בגלות, הרי מעצמו מובן, שכיון שהנשמה לא נשלחה בגלות, לא חלים על הנשמה כל ההגבלות של הגלות. –

אמנם, כל זה בנוגע להתחלת הפתגם, "לא מרצוננו גלינו מארץ ישראל"; אבל אינו מובן: לשם מה מוסיף אדנ"ע "לא בכחותינו אנו נשוב לארץ ישראל"? – בודאי שכן הוא האמת, ואמת לאמיתו, אבל, לכאורה אין זה נוגע להענין המדובר כאן?

ז. ויובן בהקדם מה שמצינו גבי מלאכות שבת, שחייבים רק על מלאכה שענינה תיקון, משא"כ אם נעשה על ידה קלקול18.

– וטעם הדבר, לפי שבפעולה כזו לא היתה תועלת במשכן, ולכן אינה חשובה מלאכה אפילו בעובדין דחול. כלומר: כל המציאות של "רשות" נלקחת מעולם הקדושה, ולכן, כאשר בעולם הקדושה אין לזה מציאות, אי אפשר שתהי' לזה מציאות בעולם הרשות. –

אא"כ הקלקול הוא על מנת לתקן, כמו סותר על מנת לבנות, דכיון שאינו יכול לבנות אא"כ יסתור תחילה את הדבר הבלתי-רצוי או את הבנין הקודם, הרי סתירה זו אינה קלקול, אלא תיקון.

ובענין זה ס"ל לר' יוסי19 ש"סותר על מנת לבנות במקומו הוי סותר, סותר על מנת לבנות שלא במקומו לא הוי סותר".

כלומר: כדי שפעולת הסתירה (שמצד עצמה היא קלקול) תחשב לתיקון (כיון שהכוונה היא על מנת לבנות), בהכרח שהתיקון יהי' באותו מקום שבו נעשה הקלקול, וכאשר מתקן במקום אחר, אין זה מתקן את הקלקול שנעשה במקום הסתירה, ובמילא אין הסתירה נחשבת למלאכה שחייבים עלי'. ולכן ס"ל לר"י שיש להתחשב לא רק בפעולת האדם בעשיית המלאכה, אלא גם בהמקום שבו נעשית המלאכה, וכיון שמתחשבים עם המקום, צריך להיות התיקון באותו מקום שבו הי' הקלקול.

ופריך בגמרא: "מכדי כל מלאכות ילפינן להו ממשכן, והתם סותר על מנת לבנות שלא במקומו הוא", "שהיו סותרים אותו בחני' זו ונוסעים למקום אחר וחונים וחוזרים ומקימין אותו"?

ומשני: "שאני התם, כיון דכתיב20 על פי ה' יחנו, כסותר על מנת לבנות במקומו דמי".

והביאור בזה בפשטות – כפירוש רבינו חננאל – דכיון ש"על פי ה' יחנו", "ויתכן שיאמר להם שובו חנו במקום שסרתם, כסותר על מנת לבנות דמי".

ואינו מובן:

הרי בכל המסעות שנימנו בפרשת מסעי, לא מצינו אף פעם שהשי"ת צוה לחזור ולבנות באותו מקום שבו היתה הסתירה?

ואפילו אילו היתה מציאות כזו21, לא יתכן שיהיו חייבים על סתירה זו – דכיון שבעת הסתירה הי' תמיד ספק היכן יהי' הבנין, במקום הסתירה או במקום אחר, הרי לא שייך שתהי' אלא התראת ספק, שאין חייבים עלי'22; או לאידך, שמזה נלמד שיהיו חייבים גם על התראת ספק, כיון שרק באופן כזה היתה יכולה להיות במשכן המציאות של סותר על מנת לבנות?!

ויש לומר ההסברה בתירוץ הגמרא "כיון דכתיב על פי ה' יחנו, כסותר על מנת לבנות במקומו דמי" – שכיון שהסתירה (יסעו) והבנין (יחנו) הם על פי ה', היינו, שהסתירה והבנין הם לא מצד המקום ולא מצד האדם, אלא מצד ציווי ה', הרי זה שולל את החילוקים בענין המקום, כיון שכל מקום שבו נמצאים הרי זה "בי גזא דרחמנא"23, שיש בו ציווי ה', שהוא למעלה מן המקום, ובמילא, בטלים כל החילוקים שמצד המקום.

ח. עפ"ז יש לבאר את ההוספה בדברי אדנ"ע – "לא בכחותינו אנו נשוב לארץ ישראל":

אילו השיבה מן הגלות לארץ ישראל היתה נמסרת לרצונו של אדם, כך, שכאשר יהודים מתאספים יחדיו, ומצרפים אליהם כמה גוים, ומחליטים שעכשיו מספיק כבר להיות בגלות, ועוד לפני שמתקנים את "(מפני) חטאינו" רוצים לבטל את ה"גלינו מארצנו", בגלל שכך החליטו עשרה או כמה עשיריות בני-אדם – נמצא שגם הבעלות על הגלות נמסרה לרצונו של אדם, שהרי ברצונו תלוי הדבר אם להמצא שם זמן ארוך יותר או קצר יותר.

ועל זה באה מסירת המודעה – שכללות ענין הגלות, הן הסתירה והן הבנין, הן הנסיעה לגלות והן החני' לאחרי הגלות, הוא "על פי ה'", ובמילא, הרי זה ברשותו ובבעלותו של הקב"ה, וכיון שהקב"ה הוא למעלה מן המקום, הרי גם כאשר נמצאים בזמן הגלות יוצאים מהחילוקים שבענין המקום.

כלומר: גם כאשר בני ישראל נוסעים בגלות, נמצאים הם באותו מקום שממנו היתה היציאה לגלות – שזהו המעמד ומצב שהי' בזמן שביהמ"ק הי' קיים, קודם החורבן והגלות, וכפי שראו במוחש באופן נסי שבקדש הקדשים לא הי' מציאות המקום תופס מקום כלל – "מקום ארון אינו מן המדה"24, וכמו כן עתה, שמצד נשמתו יכול יהודי להעמיד את עצמו במעמד ומצב היותר נעלה – כמו בקדש הקדשים (במקום) ביוהכ"פ (בזמן), בעת העבודה המיוחדת ד"עצומו של יום" – עבודת הקטורת!

והיכולת לזה היא – מצד זה שכללות ענין הגלות הוא "על פי ה", בב' התנועות, הן בהסתירה והן בהבנין.

וזוהי גם ההקדמה הדרושה כדי להבין שאין להתחשב כלל באלו הטוענים שתנאי המקום ותנאי הזמן דורשים לילך נגד הדת, או שרוצים להלביש זאת במילים יותר עדינות ואומרים שמצד תנאי הזמן והמקום יש צורך לעשות פשרות בדת,

– האמת היא שלא שייך בזה "פשרה", שהרי מדובר בענין שהוא אמת לאמיתו, ולא שייך שיהיו שתי אמת לאמיתו; או שהדבר הוא אמת, או שאינו אמת, ואם אינו אמת – הרי זה שקר. אם אין זה ענין של דת – אין זו פשרה, אלא ענין שמנגד על דת –

עכשיו – טוענים הם – שונה המצב, אין זה הזמן, אין זה המקום, ואין אלו האנשים כו', וגם פלוני ופלוני היו אומרים שעכשיו צריך להיות באופן אחר –

הנה על זה היא מסירת המודעה, שכללות ענין הגלות לא הי' במציאות כלל אם לא היו עושים ענינים נגד הדת – "מפני חטאינו גלינו מארצנו"; והיציאה מן הגלות יכולה להיות באופן אחד בלבד – שהקב"ה ברצונו יוציא אותנו מהגלות, עי"ז שנסיר את "חטאינו", שזוהי הסיבה שהביאה את הגלות.

ובמילא, לא יתכן שהגלות תגרום ליהודים לעשות ענינים שהם היפך הדת – בה בשעה שכללות ענין הגלות הוא כדי לתקן מה שעשו שלא ע"פ דת, כדרישת הדת.

ומסירת מודעה זו היא תוכן ההכרזה שהכריז אדנ"ע בשעתו, וכ"ק מו"ח אדמו"ר גילה זאת בהיותו אפילו תחת ממשלתם של אלו שהיו מנגדים על דת בכל התוקף, ואח"כ מסר לנו זאת, כדי לסיים את ה"פכים קטנים".

ט. וכן25 הוא גם כאשר בא מישהו וטוען שרצונו לנסוע להמקום ששם "עיני ה' אלקיך בה מרשית השנה ועד אחרית שנה"26. לשם מה עליו להיות בגלות ולהתייסר – בשעה שיכול לברוח מכאן לארץ ישראל.

על כך אומרים לו: לא מרצונך הנך בגלות, ולא ברצונך תצא מהגלות. זהו ענינו של הקב"ה, וכיון שזהו על פי השם, אין לך לברוח מכאן, כי, בהמקום שבו הנך נמצא, הנך "בי גזא דרחמנא".

אך כיון שניתנה לו בחירה חפשית, ביכלתו לבחור מה שהוא רוצה, כך שיש לו את הבחירה לרכוש כרטיס ולנסוע לארץ ישראל. ענין זה לא נוטלים ממנו. אין משנים סדרי בראשית מפני כו'27. אבל מה נעשה עמו – הוא לא ברח מחוץ-לארץ לארץ ישראל, אלא לקח עמו את האויר של חוץ-לארץ לארץ ישראל, ונמצא שם באויר של חוץ-לארץ28.

מובא בחסידות29 בשם ספר עשרה מאמרות30, שכל יהודי מתפשט סביבו אויר גן עדן ואויר גיהנם, ובשעה שבגלל ה"מפני חטאינו" שלא תיקן עדיין, עליו להיות עדיין במצב ד"גלינו מארצנו" גם כפשוטו, ואעפ"כ, קם מעצמו ונוסע לארץ ישראל – אזי לוקח עמו ל"ארץ אשר עיני ה' אלקיך בה" את אויר גיהנם, שהרי הוא ברח מהמקום שצריך להיות בו עדיין כדי לתקן חלקו בסיבת החורבן והגלות, ועי"ז מתעכב התיקון וכו'.

מילא בשעה שנמצא בחוץ לארץ, הרי גזרו על גושה ועל אוירה31, אבל בארץ ישראל האויר טהור, והוא לוקח עמו אויר גיהנם אל "פלטין של מלך"32.

י. טוענים שישוב ארץ ישראל הוא מצוה, ואם אינו מצוה, הרי זה הידור מצוה33. הנה יש על זה כמה תשובות.

א) איתא בתשב"ץ (קטן)34 – (כ"ק אדמו"ר שליט"א הפסיק ואמר בבת-שחוק:) גם התשב"ץ הי' יהודי דתי... – שכאשר רוצים לנסוע לארץ ישראל, צריכים להבטיח שיוכלו להזהר היטב במצוות וגם להדר במצוות יותר מאשר בחוץ-לארץ, ורק אז יכולים לנסוע לארץ ישראל, ואם לאו, אין חסרון בכך שלא יסע.

וכמו כן מצינו בכמה ספרים33 שמצות ישוב ארץ ישראל אינה מצוה חיובית עבור כאו"א מישראל שירדוף לקיים מצוה זו. אם יש בכך סכנה, סכנת הגוף, ועאכו"כ סכנת הנפש, לא צריכים לנסוע, ובכך מתרצים את הראשונים שלא נסעו לארץ ישראל35.

ב) ואיבעית אימא: שאלו אצל הרבי36 – בהיותו בווינה – למה הוא מקרב37 אפילו יהודים כאלה שעליהם נאמר "מורידין ולא מעלין"38. והרבי השיב:

בשלחן ערוך ישנם ד' חלקים: אורח חיים, יורה דעה, אבן העזר וחושן משפט. ע"פ סדר זה הרי חושן משפט הוא החלק האחרון של השלחן ערוך. בחושן משפט גופא ישנם ארבע מאות ועוד עשרים וכמה סימנים39. ופרטי הדינים ד"מורידין ולא מעלין" הם בסוף חושן משפט, בהסימנים האחרונים. וא"כ, למה להתחיל ללמוד בסדר הפוך, משמאל לימין? – צריכים ללמוד מימין לשמאל, כהסדר אצל בני ישראל40, וכאשר ילמדו את כל הדינים של השלחן ערוך ויקיימו אותם, וישארו רק דינים הנ"ל, אזי יתיישבו לפסוק דינים אלו.

וכן הוא בנוגע למצות ישוב ארץ ישראל: ישנם מצוות שלכל הדעות הם מצוות, ובהם גופא ישנם קלות שבקלות, קלות, חמורות, וחמורות שבחמורות41. וא"כ, כאשר מניחים את כל המצוות הצדה, ונאחזים ("מ'כאַפּט זיך אָן") במצות ישוב ארץ ישראל, אשר, לכל לראש יש פלוגתא אם היא במנין המצוות בכלל33, ושנית, יש פלוגתא אם זוהי מצוה לכל בני ישראל שכולם חייבים לקיימה, כנ"ל – הנה כאשר מניחים הכל הצדה, ונאחזים רק בענין זה, הרי זה סימן שמשהו כאן אינו כשורה ("עפּעס איז דאָ ניט גלאַטיק").

ובפרט כאשר רואים שאצל אחרים הרי זה עוד מחליש קיום המצוות – הרי זה סימן שענין זה בא מהצד השני.

יא. הרבי (מהורש"ב) נ"ע אמר42 שהיצר הרע מתלבש לפעמים באיצטלא של משי ("אַ זיידענע זשופּיצע"), עד שאי אפשר להכיר אם זה ירא שמים זקן ("אַן אַלטער ירא שמים"), או היצר הרע הזקן43 ("דער אַלטער יצר הרע"). והדרך היחידה להבחין היא מהתוצאות בפועל ממש, שבענין זה – פועל ממש – אי אפשר לרמות את עצמו.

אם רואים שעי"ז ששומעים לטענותיו נעשים אדוקים יותר ("פרימער") בפועל ממש, מתפללים יותר, לומדים יותר, מונחים פחות בעניני עולם הזה וחושבים יותר ויותר אודות הקב"ה – הרי זו ראי' שכאן מדבר החסיד הזקן ("דער אַלטער חסיד"); אבל כאשר רואים שעי"ז ששומעים לטענותיו הנה בפועל ממש נעשה חלישות בתורה ומצוות – הרי זו ראי' שכאן מדבר היצר הרע, אלא מאי, הוא לבוש באיצטלא של משי – הנה איצטלא זו גזולה היא בידו, כלומר, שמלבד כל הענינים עובר הוא עבירה נוספת, שמנצל ענין של קדושה, ובו גופא רוצה לנגד חס ושלום.

יב. ישנו פתגם מר' הלל מפּאַריטש44 בלשון הכתוב45 "העם ההולכים בחושך ראו אור גדול", שבשעה שנמצאים משך זמן בחושך, אזי חושבים שהחושך הוא אור46. ולא די בכך – מגיעים למטה יותר, ש"שמים גו' אור לחושך"47; לוקחים ענין של "תורה אור"48, ועל ידו גופא רוצים לחזק חס ושלום את החושך כפול ומכופל של הגלות.

אם אכן רוצים לנסוע לארץ ישראל, הנה הדרך היחידה היא – לתקן את ה"מפני חטאינו". הרי ענין הגלות אינו ענין של עונש לשם עונש חס ושלום, אלא כמשל49 אב הרחמן שבנו יחידו יקר אצלו ביותר, וכאשר הבן יחיד שלו מתלכלך, אזי רוחץ אותו במים פושרין, או גם ברותחים, כאשר הלכלוך דבק בו ביותר. וע"י הסרת הלכלוך מקרבים את הגאולה הכללית, ובמילא גם את הנסיעה האישית לארץ ישראל.

וכידוע50 המענה של הצמח צדק שאמר ליהודי ביחידות: "רצונך לנסוע לארץ ישראל? – עשה כאן ארץ ישראל!" שיעשה כאן בחוץ-לארץ51 דירה לו יתברך, וכאשר יתלקטו נר אחד ועוד נר, אזי "ראו – באמת – אור גדול", ויגיעו לקיום היעוד52 "לילה כיום יאיר", בגאולה האמיתית והשלימה, במהרה בימינו אמן.

* * *

יג. כ"ק מו"ח אדמו"ר הנהיג מכמה שנים53, שבימי הקיץ נוסעים מהישיבה בחורים שמתנדבים לבקר במושבות בני ישראל לעורר אותם על עניני תורה ומצוות ויהדות בכלל.

ומסתמא נתקבלה כבר אצלם ההחלטה לנסוע בשעה טובה ומוצלחת.

ינצלו איפוא את דברי כ"ק מו"ח אדמו"ר שיום זה הוא יום סגולה – להצלחה בענינים אלו, היינו, שהנסיעה תהי' לא רק לשלום, אלא גם בהצלחה, ולא רק הצלחה סתם, אלא הצלחה מופלגה בכל הענינים שאודותם ידברו, ואפילו בהענינים שלא ידברו, אלא ייעשו מצד עצם שהותם במקומות אלו.

יד. וכידוע הסיפור54 מה שנפעל אצל יהודי שגר בעיירה אמריקאית, כתוצאה מזה שעבר שם בחור עטור זקן ופאות וציציותיו גלויות, וכאשר הלה התעניין למוצאו של הבחור הנ"ל, האם הוא מפולין, גליצי' או אוקראינה, אמרו לו, שהוא א' מה"באָסטאָניענס"55...

– במדינה זו נחשבים ה"באָסטאָניענס" כאלה שאין למעלה מהם, כמו שאצל בנ"י, להבדיל, ישנו הענין ד"ויבדל גו' להקדישו"56. ומה גדלה הפתעתו לשמוע שגם הבחור הנ"ל הוא "באָסטאָניען", ואעפ"כ, הולך הוא עטור פיאות וזקן שלם, וציציותיו גלויות, ומדבר הוא – באנגלית רהוטה... – אודות ענינים של יחודא עילאה ויחודא תתאה!...

– מה זה יחודא עילאה ויחודא תתאה, לא היו יכולים להסביר לו; הוא הבין רק שכיון ש"באָסטאָניען" מדבר על זה, ובשפה האנגלית, וללא שגיאות... הרי זה בודאי ענין נעלה ביותר שבשביל זה יצטרך לעבור מי יודע כמה מוסדות עד שיוכל להבין זאת! – ואכן, לא הי' זה רחוק מן האמת, אלא, בצד הימני, ולא בצד השמאלי...

וענין זה פעל עליו: לכל לראש הרויח ה"משולח" שהגיע לאחרי הבחור – שהלה הוסיף לו עוד כמה דולרים; ועוד זאת, שלאחרי כן היו יכולים לפעול עליו בנוגע לכשרות, ולאחרי כן – "לאט לאט אגרשנו"57 – גם בנוגע לענינים נוספים של מצוות מעשיות.

וסביר להניח שהבחור הנ"ל שגרם לכל זה – אינו יודע מזה עד היום!

הבחור הנ"ל שהלך ברחוב באופן בלתי מסודר – כנראה בגלל שהי' חם, וגם נשבה רוח שפיזרה את פאותיו וציציותיו כו' – הי' זה אצלו מצד בטלנות...

[(כ"ק אדמו"ר שליט"א הפסיק, וסיפר בבת-שחוק:)

כ"ק מו"ח אדמו"ר סיפר, שבעיר פטרבורג התגורר גביר גדול, ושמו שמואל מיכל טריינין58. הי' לו עסק עם שרי המלוכה, ובכלל הי' מסודר מטבעו, ונוסף לכך הי' בעל מרה-שחורה, ובמילא, הי' מדייק שלבושיו יהיו מכופתרים, כל כפתור בתוך הנקב המתאים אליו...

פעם הגיע לשם ר' מיכאל בלינער ("מיכאל דער אַלטער")59, כדי להשתדל לטובתו של בחור שהיו צריכים לשחררו מעבודת הצבא ("פּריזיוו"), שתמורת זה יוכל ללמוד תורה, ובמילא, הוצרך רש"מ טריינין לילך עמו לא' הפריצים שהיו יכול לפעול בדבר.

בלכתם היו צריכים לעבור ברחוב הראשי של פּטרבורג-לנינגראד. ר' מיכאל הי' מהלך בפטרבורג באותו אופן כמו שהי' הולך בליובאוויטש... וכנראה שעמד עדיין לפני התפלה, וזה עתה סיים לקיים מ"ש בשו"ע60 בנוגע להכנה לתפלה, ובמילא, לא היו הכפתורים רכוסים כדבעי.

פנה אליו טריינין ואמר לו – מתוך זהירות, כיון שהתיירא שלא "ירד" עליו ("ער זאָל אים ניט אַראָפּ-פאָרן")... – ר' מיכאל! כיון שהולכים אנו ברחוב הראשי, שהי' נקרא "ניעווסקי פּראָספּעקט", אולי הי' כדאי שתרכסו את הכפתורים. – נעץ בו ר' מיכאל מבטו, והפטיר: "געוואַלד ר' שמואל מיכל, אין וואָס איר ליגט"...].

הבחור הנ"ל שהלך ברחוב – לא הי' מונח בענינים אלו, הוא חשב אודות ענינים אחרים; ואותו יהודי שהסתכל מהחלון, לא ידע מכל הענינים, ומה שהצטייר אצלו ("דאָס וואָס אים האָט זיך אָפּגעשפּיגלט") – הרי זה מה שהי' קשור להרהור תשובה שהי' שייך אליו באותו יום, וכך זכה הבחור לפעול על יהודי מבלי ידיעה!

וע"ד שמצינו בצדקה גשמית שיש מעלה יתירה כאשר "לא ידע למי נתן, ולא ידע העני ממי לקח"61, וכן הוא גם בצדקה רוחנית, כבנדו"ד, שהבחור לא ידע על מי פעל, והיהודי שהביט מן החלון לא ידע מי פעל עליו; הוא רק ראה שמתהלכת איזו ברי' פראית ("עפּעס אַ ווילדע ברי'") שאינו יודע מניין היא ואיזה ברכה מברכים עלי'... ואעפ"כ נפעל הענין שהיו צריכים לפעול עליו, ואי אפשר לדעת כיצד ישפיע הדבר על בניו ובני בניו, פירותיהם ופירות פירותיהן עד סוף כל העולם.

טו. הנסיעה לשליחות זו צריכה להיות באופן שלמעלה מהגבלת עצמו – מתוך ידיעה ששליחות זו נתייסדה ע"י כ"ק מו"ח אדמו"ר, ודבריו חיים וקיימים בכל שנה ושנה, ובמילא, הרי נוסעים בכחו – "שלוחו של אדם כמותו"62.

וכיון שכן, הרי נוסף על מה שהשליח צריך לפעול ע"י הדיבור שלו, שבענין זה זקוקים להשכל שלו, ובמילא, יהי' הדבר בידיעתו – ישנה גם הפעולה שצריך לפעול בדרך מקיף בלבד, שבענין זה לא נוגע הידיעה שלו, ואעפ"כ נפעל הדבר.

טז. וכאמור, יש ליקח מיום זה התעוררות וברכת הצלחה,

ולכן, יאמרו עתה "לחיים" – שהרי צריך להיות איזה דבר שעליו תחול ותשרה הברכה63, ולאח"ז תומשך הברכה מבחי' המקיפים לבחי' הפנימיים,

וימשיכו בכל המקומות שבהם יבקרו – לא רק "נר מצוה ותורה אור"48 כפשוטו, אלא גם פנימיות התורה ופנימיות המצוות, שניתנה לנו ע"י תורת החסידות, הדרכותי' ומנהגי'.

וכיון שמדתו של הקב"ה היא מדה כנגד מדה64, אלא כמה פעמים ככה – הרי פעולה הנ"ל תביא תוספת ברכה והצלחה בעבודה שלהם בלימוד התורה, עבודת התפלה וקיום המצוות,

והיינו, שלאחרי שתהי' עבודתם באופן של יגיעה – שהרי ע"פ תורה צריכים להיות "עמלים בתורה"65, וכן הוא בקיום מצוה, שאין זה צריך להיות בחנם (כלשון הזהר66: במגנא), אלא צריך ליתן תשלום – יקבלו גם מלמעלה בתורת מתנה, שלא בערך מה שמגיע להם ע"פ דין מצד יגיעתם.

(ואח"כ אמר:) לא אכריז את שמותיהם של הבחורים, אבל הבחורים, האברכים, שיודעים ע"ד נסיעתם – יאמרו "לחיים", ועי"ז תומשך להם ההצלחה.

[כ"ק אדמו"ר שליט"א הורה שגם המדריכים של "מחנות-קיץ" דחינוך הכשר יאמרו "לחיים"].

* * *

יז. ישנו מנהג נוסף – שקיים רק שנים אחדות בלבד – שהונהג בי"ב-י"ג תמוז67:

ישנם מוסדות הנושאים את שמו של כ"ק מו"ח אדמו"ר, בעל השמחה, שנמצאים ברובם באפריקא – במדינת מרוקו, צפון אפריקא, וחלקם גם בארץ ישראל, וכן באוסטרליא, ומסתמא במשך הזמן יתוספו עוד.

וכיון שרוחניות קשורה עם גשמיות, וגשמיות מביאה לידי רוחניות – הונהג בשנים האחרונות שבי"ב-י"ג תמוז מתנדב כל אחד כפי נדבת לבו כדי להחזיק ולהגדיל את המוסדות הנ"ל שכבר קיימים, וכן לייסד מוסדות חדשים, כפי דרישת השעה.

וכיון שענין זה נעשה עבור מוסדות שנתייסדו באופן מיוחד – לא עושים זאת ע"י עריכת "אַפּיל" (מגבית), באופן של הכרזה, ישיבה בראש השולחן, ואמירת "שישו בני מעי"... אלא כל אחד ירשום ע"ג פתקא שמו ושם אמו – אם רצונו שיזכירוהו על הציון של כ"ק מו"ח אדמו"ר, שמוסדות אלו הם על שמו, ולצרף להפתקא את הממון, או ליתן הממון בפ"ע. וע"י הנתינה באופן כזה יתוסף ריוח צדדי – שיהי' נכלל בכת של "הצנע לכת"...

ובכל אופן, גם מי שלא יתן את נדבתו על אתר – הרי כיון שי"ב תמוז הוא גם יום ההולדת של כ"ק מו"ח אדמו"ר, ויום ההולדת נמשך עד יום הברית, כדאיתא בספרים68 והובא בשו"ע אדמו"ר הזקן במהדורא בתרא69 שביום הברית היא תחלת כניסת נפש הקדושה, ובמילא הרי זה גמר הלידה – הנה במשך הזמן מיום ההולדת עד יום הברית ישלחו את הכסף, ויציינו שזהו עבור מוסדות "אהלי יוסף יצחק ליובאוויטש" בכל מקום שהם.

יח. כ"ק מו"ח אדמו"ר מאד לא אהב מדידה וצמצום והגבלות, והי' סבור שסגולה לפרנסה היא עמידה במעמד ומצב של היפך הצמצום ("בשעת מ'פאַרקוועטשט זיך ניט"). ועאכו"כ כאשר מדובר אודות צדקה – הרי זו גמרא מפורשת70 שאין מדקדקין בה, והגמרא עוד מוסיפה ביטוי קשה ("אַ שווערן וואָרט") על מי שמדקדק כו'.

וכיון שבכל ענין, אם חסר ב"נפש", אם חסר ב"רוח" ואם חסר ב"נשמה" – יכולים לתקן זאת ע"י המשכה מבחי' המקיפים,

וזהו ענין של ניגון, כדברי כ"ק מו"ח אדמו"ר71 שניגון קשור עם המקיפים שבנפש, שלמעלה מנפש רוח נשמה –

הנה כאשר ינגנו "ממצרים גאלתנו", היינו, שיצאו מכל המיצרים וגבולים – אזי מסתמא יכנס ("וועט אַריינפאַלן") יותר כסף, כפי שאומרים באמריקא: "מאַטש מאַני"... ויתברר שאין זה כל כך קשה כפי שהיצר-הרע רוצה להשלות את עצמו.

(ואח"כ אמר:) מסתמא יחלקו פתקאות, או מכשירי כתיבה, או מעטפות, וכל אחד ישתתף בזה, והמנגנים יהיו בבחינת "למנצח בנגינות"72, או "למנצח בנגינותי"73.

וכל המרבה הרי זה משובח – הן בהרמת הקול בהניגון, והן בנתינת הממון.

[ניגנו "ממצרים גאלתנו", וכאשר הפסיקו מלנגן, שאל כ"ק אדמו"ר שליט"א בבת-שחוק: האם כבר התבטלו ה"מיצרים"?!...]

* * *

יט. ברשימה הנ"ל (ס"ה) על הפסוק "יהי ה' אלקינו עמנו גו'" – מבאר כ"ק מו"ח אדמו"ר רק התחלת הפסוק, "יהי ה' אלקינו עמנו כאשר הי' עם אבותינו";

ובנוגע לסיומו של הפסוק, "אל יעזבנו ואל יטשנו" – ישנו מאמר של כ"ק מו"ח אדמו"ר74 שבו מבאר גם ענין זה – שאף שכבר היתה התפלה "יהי ה' אלקינו עמנו", ו"הרי על ידי העבודה דתפלה ממשיכים זאת .. שפועלים בקשה זו", מ"מ, מוסיפים לבקש "אל יעזבנו ואל יטשנו", ומבאר, שבקשה זו היא על "נתינת כח על עבודת הבירורים ושלא יהיו עניני טעות כו'".

כ. ובקשר לענין זה (שלילת עניני טעות בעבודת הבירורים) – ישנו סיפור בשם רבינו הזקן שסיפר כ"ק מו"ח אדמו"ר בהזדמנות אחרת75 אודות הגביר ובעל-העגלה:

פעם הי' מנהג הסוחרים שהיו נוסעים ל"יריד" לקנות סחורה, וכאשר היו חוזרים לביתם, היו מוכרים את הסחורה קימעא קימעא.

הגביר – שהי' בן-תורה – לא הי' "אץ להעשיר"76; הוא לא הי' ממהר בנסיעתו ל"יריד", והי' נוהג להתעכב בדרכו לצורך תפלה בציבור, לימוד שיעוריו, ובשעות הפנויות היו מתקדם לאט לאט בדרכו, עד שסוף-כל-סוף הי' מגיע למחוז חפצו.

פעם אחת הגיע הגביר לעיירה בערב שבת, ובמילא, החליט שכבר ישאר בעיירה זו עד לאחרי שבת, וסיכם עם בעל-העגלה – שהי' ג"כ יהודי, אבל יהודי פשוט – שנשארים כאן לשבת, ובמילא, הלכו שניהם להתכונן לשבת.

נטל הגביר את בגדי השבת, ה"קאַפּאָטע" וה"שטריימל" וכו', והלך למרחץ. בלכתו בדרכו מהמרחץ לאכסניא, הבחין בעגלה העומדת בצד הדרך שנפל ממנה גלגל, או שנתקעה בבוץ, וכיון שנזכר – להיותו יהודי למדן... – שיש מצוה "עזוב תעזוב עמו"77, שכאשר עומד יהודי שמנסה לסחוב את העגלה, את הסוס או את הסחורה, צריכים לעזור לו – נגש לעזור לו.

כיון שהגביר לא הבין בענינים כאלו, כיצד מחלצים סוס ועגלה טעונה סחורה – הרי אם הוא עזר או קלקל... אבל בכל אופן "פעל" משהו – שקרע וליכלך את ה"קאַפּאָטע", ונחבל ונפצע בכל גופו. וכיון שבינתיים התאחרה השעה – הגיע לבית-הכנסת לבוש "קאַפּאָטע" קרועה ומלוכלכת, וכולו חבול ומוכה ("אינגאַנצן אַ צו'מזיק'טער")...

בעל-העגלה – בידעו באמצע היום שנשארים לשבות בעיירה, הכניס את הסוס והעגלה למקום המתאים, ולקח גם הוא את בגדי השבת והלך למרחץ, ולאחרי המרחץ, כיון שנשארו שעות אחדות עד כניסת השבת, הגיע ראשון לבית-הכנסת, והתחיל לומר תהלים.

בישבו בבית-הכנסת, ראה שנכנסו כמה עניים, והזמין את כל אחד מהם לסעודת שבת באכסניא שלו – הוא אמנם הי' בעל-עגלה, אבל מחיר המזון פעם לא הי' גדול כ"כ – עד שהתקבץ מנין שלם של עניים שהזמין אותם לשולחנו ("אויף זיינע קעסט")...

וכך, בלכתם מבית-הכנסת, הלך "בעל-העגלה" – לבוש בגדי משי – בלוויית עשרה אורחים... והגביר הלך לבוש "קאַפּאָטע" קרועה ומלוכלכת, בבוץ או בדם, חבול ומוכה, ובקושי מצליח להזיז את רגליו וידיו... וכאשר התיישבו לשולחן כל אחד בחדרו, "בעל-העגלה" עם מנין האורחים, והגביר כשהוא חבול ומוכה – הרי מובן מאליו כיצד נערכה השבת...

וסיים כ"ק מו"ח אדמו"ר, שכאשר באו לבית-דין של מעלה לאחרי מאה ועשרים שנה, אמרו, שהם נשמות תועות ("פאַרבלאָנדזשעט"): בעל- העגלה הי' צריך לחפש לקיים המצוה ד"עזוב תעזוב", ואז, לכל לראש, לא הי' נחבל ונפצע, ושנית, הוא אכן הי' עוזר לחלץ את העגלה; והגביר הי' צריך לחפש אורחים להזמינם לשבת, ובאופן כזה היו כל הענינים כדבעי, כל אחד במקומו.

וכיון ששניהם היו קשורים בעבודה זו – פסקו בבית-דין של מעלה שירדו נשמותיהם למטה שנית, ושוב יארע סיפור כזה, ואז יתקן בעל-העגלה את המצוה ד"עזוב תעזוב", והגביר יתקן את המצוה ד"הכנסת אורחים".

כא. כלפי מה אמורים הדברים?

כיון שישנם כאלו שכחם בפה, שיודעים היטב לנגן ניגון, וישנם כאלו שכחם בכיס, שיכולים ליתן ריבוי צדקה – הרי אם היו כאן כאלו שהתחלפו בתפקידיהם: אלו שהיו צריכים ליתן יותר ממון, ניגנו יותר, ואילו שהיו צריכים לנגן יותר, הרשו לעצמם ללוות כסף – הנה במקום לדחות זאת עד לאחרי מאה ועשרים שנה, ומה גם שמשיח בא ויתבטלו כל הענינים, הרי מוטב לתקן זאת מיד: אלו שלא השלימו בנתינת הכסף – ישלימו בנתינת הכסף, ואלו שלא השלימו בהניגון – ישלימו בהניגון. וכאשר יעשו זאת על אתר – יהי' זה בבחינת סותר על מנת לבנות במקומו...

(ואח"כ אמר:)

כבר אמרתי פעם שלא משלמים לי בשביל "דרשות"... ובמילא, אין בכוונתי להנעים את זמנכם ("איר זאָלט האָבן אַ גוד-טיים"), וכן אין בכוונתי לספר את ה"בדיחה"; אלא שסבור הנני שע"י הדברים האמורים יושלם בב' הענינים: הן בהנגינה והן בהכסף.

(ואח"כ אמר:)

כיון שהמוסדות הנ"ל נתייסדו בתחילה עבור אחינו בני ישראל הספרדים – ינגנו עתה את הניגון (תנועה או פזמון) הספרדי-מרוקאי המפורסם ("דער סקראַבאָווער").

[ניגנו הניגון "אין אדיר כה'"].

(ואח"כ אמר:) כיון שצריכים לפעול עליהם שיהיו גם חסידים – ינגנו גם הניגון "ניע זשוריצי כלאָפּצי", ומסתמא יגיע ניגון זה גם אליהם.

* * *

כב. בנוגע לפרשת פנחס – שזוהי הפרשה שהתחילו לקרוא במנחת שבת, והיא הפרשה של כל השבוע, ובמילא שייכת היא לעניני השבוע, כדאיתא בשל"ה (ומבואר בארוכה בחסידות)78 – הרי ענינו של פנחס הוא ש"ראה מעשה ונזכר הלכה"79, ולא התחשב בכך שבאותה שעה ובאותו מקום היו גדולים ממנו שלא עשו מאומה, ובידעו שע"פ דין צריכים לעשות כך וכך, לא נכנס ל"חשבונות" אם זהו התפקיד שלו אם לאו80.

ואיתא81 על זה בזהר פרשת פנחס82, שפנחס ראה מ"ם פתוח שט באויר, והתיירא שהמ"ם פתוח תתחבר עם האותיות וי"ו ותי"ו, ותקח, ותאכל, ותתן, ותפקחנה83, שמזה נעשה הענין דהיפך החיים מכל הצדדין84. ולכן מיד נטל פנחס לעצמו את האות מ"ם, ונעשה רמ"ח, כיון שיצחק (שבו נתלבש פנחס) בגימטריא ר"ח, ובצירוף עם המ"ם נעשה רמ"ח, שזהו מ"ש85 "ויקח רמח בידו". וע"י ה"רמח" עצר פנחס את המגפה, והכ"ד אלף שמתו במגפה היו מילדי הערב רב.

כג. והענין בזה:

איתא בגמרא במסכת שבת86: "מ"ם פתוחה מ"ם סתומה – מאמר פתוח מאמר סתום". ומבואר במפרשים87 ש"מאמר פתוח" היינו גליא דתורה ו"מאמר סתום" היינו נסתר דתורה. ולכן כתיב88 "לםרבה המשרה" במ"ם סתום במקום שצריך לכתוב מ"ם פתוח, כי פסוק זה מדבר אודות לעתיד, שאז יהי' ניכר גם בנגלה – הפנימיות שבה, ולכן, בהמקום של המ"ם פתוח גופא נכתב מ"ם סתום, כיון שגם בהנגלה יהי' ניכר הפנימיות שבתוכה.

והנה, המ"ם פתוח שמורה על גליא דתורה – מבלי הבט על כך שזהו חכמתו ורצונו של הקב"ה, ודברי תורה אינם מקבלים טומאה, שזהו פירוש הפסוק89 "הלא כה דברי כאש", מה אש אינו מקבל טומאה כך דברי תורה (גם גליא דתורה) אינם מקבלים טומאה90 – מ"מ, האדם הלומד, אם לימודו שלא כדבעי, הרי זה יכול להזיק לו. להתורה עצמה אין זה מזיק, שהרי דברי תורה אינם מקבלים טומאה, אלא שזהו בנוגע להתורה עצמה, משא"כ להלומד באופן ש"לא זכה", ללמוד לשמה ולקיימה, וכמאמר רז"ל91.

וזוהי הכוונה בהמורא שהמ"ם פתוח השט באויר יתחבר עם הוי"ו ותי"ו: בשעה שהמ"ם פתוח שט באויר, היינו, שאינו קשור עדיין עם המשכה, תורה כשלעצמה – לא נורא, שהרי דברי תורה אינם מקבלים טומאה; אבל בשעה שנעשה הקשר עם וא"ו שמורה על המשכה מלמעלה למטה [שהרי תמונת אות וא"ו היא כמו קו שנמשך מלמעלה למטה. וכמבואר בספרי קבלה וחסידות92 שציור אות זה מורה – כתמונתו – על המשכה מלמעלה למטה], ועד שנמשך באות תי"ו, כדאיתא בגמרא93 שיש בו ב' ענינים: א) "תחי'", ב) ההיפך מזה – הנה כאשר התורה נעשית מחוברת עם התי"ו, הרי זה אילנא דטוב ורע, כדאיתא בזהר נשא94 ומבואר באגרת הקדש סימן כו.

ליתר ביאור: מצד ענין ירידת הנשמה בגוף ונפש הבהמית, כפתגם הרשב"ץ95: חכמה עילאה בתוך סיר רותח של בשר ועצמות, הנה מצד מצבו החומרי שנפש הבהמית ויצר הרע "אקדימא טענתי'"96, ו"דרך ארץ (של העולם) קדמה לתורה"97, הנה כאשר נגשים ללימוד התורה בהמצב שבו נמצאים, ללא זיכוך, "לא זכה", שאינו מזכך את עצמו ללימוד התורה – אזי נעשה לו היפך מ"סם חיים", בלשון רז"ל91.

כד. והסדר בזה הוא – שלכל לראש ישנו הענין ד"ותרא"83, היינו, שמסתכלים במקום שלא צריך, והוא צועק שראי' אין בה מאומה, ובפרט לו – בודאי לא יזיק. אבל מיד לאח"ז נעשה "ותקח .. ותאכל", שמקלקל את עצמו, ואז "ותתן", שמקלקל גם את הזולת, ועד ש"ותפקחנה", היינו, שתופסים ("מען כאַפּט זיך") שהמצוה היחידה שהיתה נאבדה גם היא, ונשארו ערומים ללא מצוות98.

הרבה מתרי"ג המצוות קשורים עם ענינים של בית המקדש, והמצוות שיכולים אנו לקיים גם עתה הם מיעוט99, וא"כ, צריכים לכל-הפחות במצוות אלו להיות "זהיר טפי"100, שלא לאבדם חס ושלום.

ואם רוצים שלא יהי' מצב ד"כי עירומים הם"101, בלי מצוות, אזי לא די בכך שיתחילו להזהר רק בהענין ד"ותתן" או "ותאכל", אלא אסור להניח שיהי' "ותרא", כי הענין ד"ותרא" הוא הצעד הראשון להירידה למטה חס ושלום.

ואף שטוען: אני הרי למדן, למדתי תורה הרבה, וכיון ש"כחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה"102, מותר לי להסתכל היכן שאני רוצה, ולא יזיק לי – על כך אומרים לו, שאדם הראשון הי' יציר כפיו של הקב"ה103, וחוה היתה מצלעותיו של אדם הראשון104, ואעפ"כ, בשעה שהי' הענין ד"ותרא", הרי זה נמשך הלאה והלאה.

הדרך להשמר מהרשע ש"צופה גו' לצדיק ומבקש להמיתו"105; הדרך להשמר מהיצר הרע שכל הזמן מחפש עצות שיהי' "ותפקחנה גו' עירומים הם", היא – להקיף את המ"ם פתוחה, נגלה דתורה, בענינו של יצחק (כדאיתא בזהר), שמדרגתו היא מ"ם סתומה106, מאמר סתום – פנימיות התורה.

כה. ובפרטיות יותר:

ענינו המיוחד של יצחק – שמעולם לא יצא מארץ ישראל107. אברהם אבינו – הי' במצרים, יעקב והשבטים היו בחרן, ואילו יצחק – בידעו מה שצריך לפעול בעבודתו – ידע שאסור לו לצאת מארץ ישראל, "ארץ אשר גו' עיני ה' אלקיך בה מרשית השנה ועד אחרית שנה"26.

וענין זה שיצחק לא יצא מארץ ישראל הגשמית – מהוה הוראה ליהודי שאסור לו לצאת מארץ ישראל הרוחנית:

יהודי צריך להמצא תמיד בה"ציור" של ארץ ישראל – "ארץ אשר גו' עיני ה' אלקיך בה מרשית השנה ועד אחרית שנה", דהיינו, לידע ולהרגיש שעל כל צעד וצעד נצב ה' עליו ומביט עליו,

ובלשון רבינו הזקן בתניא ריש פרק מ"א: "והנה הוי' נצב עליו .. ומביט עליו ובוחן כליות ולב אם עובדו כראוי",

וכאשר נרגש הדבר בנוגע לכל דבר קטן ("אויף יעדער קלייניקייט") – הרי זה כמאמר רבי יוחנן בן זכאי לתלמידיו "יהי רצון שיהא מורא שמים עליכם כמורא בשר ודם כו' שלא יראני אדם כו'"108.

ולדוגמא:

כאשר יהודי מתבונן שהקב"ה "מניח את העליונים ותחתונים", מרכבה עליונה ומרכבה תחתונה109, ונעמד כנגדו ומביט עליו בשעה ששותה מים, אם הוא מברך, וכאשר מברך – אם הוא שומע פירוש המלות, וכאשר שותה – האם שותה כזולל וסובא, או כאדם שיודע שכדי שיוכל לעבוד את ה' באופן שהגוף לא יבלבל, הנה כאשר הגוף צמא, אזי צריך להשקותו מים, ואז, לא איכפת לו ("אים איז אַ קליינע נפקא-מינה") אם ישקה את נפש הבהמית במים פושרים, למרות גודל החום, או שיחפש דוקא מים קרים, כיון שיש בהם תענוג יותר.

– כ"ק מו"ח אדמו"ר סיפר פעם110 אודות ההנהגה בביתו, שכאשר מישהו הי' נכנס בהיותו מחומם ("צוהיצט"), היו מגישים לו לשתות תה חם... ושאל אצל אביו לטעם הדבר, אם זה ענין של רפואה, או ענין של אתכפיא, שלכן, לא די בכך שלא נותנים מים קרים (או מה שנקרא כאן: "אַייז-קרים"), ולא די בכך שלא נותנים מים פושרים, אלא נותנים דוקא כוס תה חם... – יתכן שיש לזה מקום גם ע"פ רפואה, אבל, בודאי הרי זה ענין של אתכפיא, כפי שסיפר כ"ק מו"ח אדמו"ר תשובתו של כ"ק אדמו"ר (מהורש"ב) נ"ע: "אויב דו ווילסט – זאָל דאָס זיין אתכפיא" (אם רצונך – שיהי' זה אתכפיא)! ובכל אופן, כך הי' הסדר בנוגע לפועל.

ולהעיר גם מהידוע111 שהדרך היחידה שלא להכשל ב"שער אחד מן האיסור" היא להזהר ב"מאה שערים מן ההיתר"112.

זהו איפוא ענינו של יצחק – שאף פעם אינו יוצא מה"ציור" של ארץ ישראל, כיון שנרגש אצלו הענין ד"עיני ה' אלקיך בה", וכפי שמאריך רבינו הזקן בענין ההתבוננות ש"הנה ה' נצב עליו .. ומביט עליו ובוחן כליות ולב אם עובדו כראוי", "כראוי" דייקא, כלומר: לא "אם עובדו" בכלל (ועאכו"כ שלא צריך לבדקו אם הוא עובר רצונו ח"ו), אלא "אם עובדו כראוי", או שחסר משהו בההידור בעבודה!

כו. וענין נוסף שבו חלוק יצחק משאר האבות – ענין המסירת- נפש בפועל ברצון הטוב:

כאשר אברהם אבינו התחיל לעבוד עבודתו, והגיע להנסיון של אור כשדים – הנה עבודתו היתה לפרסם אלקות בעולם, כמ"ש113 "ויקרא שם בשם ה' א-ל עולם", וכאשר הגיע גוי וזרקו לכבשן האש, הרי בין אם הסכים לכך או שלא הסכים לכך, לא היתה לו ברירה אחרת.

ואילו מעלתו של יצחק היא – כפי שמצינו בעקידה, שלאחרי שאמר לו אברהם "אלקים יראה לו השה לעולה בני", "ואם אין שה לעולה בני", "שהבין יצחק שהוא הולך לישחט", אזי נאמר שוב "וילכו שניהם יחדיו"114, באותו אופן כמו שהי' לפני שידע שהולך לעקידה, וכל זה – בידעו שהציווי אודות העקידה נאמר לאברהם, כך שאברהם יוכל לתבוע שכרו בעולם הבא על קיום הציווי, משא"כ יצחק שלא יוכל לתבוע מאומה, כיון שהוא לא נצטווה בכך!

כז. וכן הוא בעבודת כאו"א מישראל – שצריכה להיות אצלו עבודתו של יצחק, בשני הענינים האמורים: (א) לידע שישנה השגחה פרטית ("עיני ה' אלקיך גו'") על כל צעד וצעד, (ב) גם במצב שיש צורך בענין של מסירת-נפש, הרי זה אצלו בשוה לגמרי – "וילכו שניהם יחדיו" – העיקר שיושלם רצונו של הקב"ה.

וכדי לבוא להכרה זו – בהכרח ללמוד פנימיות התורה, "מאמר סתום", שעי"ז יהי' גם ה"מאמר פתוח", נגלה דתורה, באופן ד"יראתו קודמת לחכמתו"115.

כלומר: האדם הלומד תורה צריך לידע ש"הנה ה' נצב עליו", ו"עיני ה' אלקיך בו מרשית השנה ועד אחרית שנה" – הן בראש השנה, שאז "ה' בהמצאו"116 לכאו"א מבני ישראל, באופן דקירוב המאור אל הניצוץ117, והן באחרית שנה, ברגעים האחרונים של השנה החולפת, ובמילא נכלל גם כל משך הזמן שבינתיים.

ובמשך כל הזמן עומד הוא באותה תנועה – "וילכו שניהם יחדיו" – גם כאשר יש צורך בענין של מסירת נפש, מבלי לחפש ענינים שכליים כדי לפטור את עצמו ממס"נ, או להחליש את תנועת המס"נ.

וכאשר רותמים את המ"ם פתוח, מאמר פתוח, מב' צדדיו, בענינו של יצחק – אזי "ותעצר המגיפה"118:

אין להתיירא מכך שישנם כאלו שהנהגה קשוחה יותר ("טאָמער וועט מען נעמען אַ ביסעלע שטרענגער") תגרום להם שינשרו לגמרי ("זיי וועלן אָפּפאַלן"), כיון שיפחידו אותם בכך שדורשים מהם יתר על המדה – שהרי מבואר בזהר82 שבכל הכ"ד אלף שמתו במגיפה לא הי' אחד מבני ישראל, אלא כולם היו מ"עמך אשר העלית מארץ מצרים"119, ה"ערב רב" שהכריזו על עגל הזהב: "אלה אלהיך ישראל"120.

כח. "והתורה היא נצחית"121 – הוראה על כל המקומות ועל כל הזמנים:

אין לחשוב שבכך שנותנים לילד ללמוד תורה יוצאים י"ח, ויכולים להיות בטוחים שהכל יהי' כשורה ("מ'איז שוין באַוואָרנט");

כאשר נמצאים בגלות – לא כל כך בגלות החיצוני כמו בגלות שמצד היצה"ר, עליו נאמר122 "לא יהי' בך א-ל זר", דהיינו, "א-ל זר" ש"בך"123, אשר "צופה רשע לצדיק"105, שממתין לראות בו איזה חלישות, ואז יכבוש אותו יחד עם ה"מאמר פתוח" שבו, היינו, שישתמש בהתורה שלמד באופן ד"לא זכה נעשית לו כו'"91, שיהי' במצב גרוע יותר מכמו שהי' לפנ"ז,

אזי אין עצה לזה מלבד הענין ד"ויקח רמח בידו" – כדאיתא במפרשים124 (ע"פ נגלה) ש"רמח" קאי על רמ"ח אותיות דק"ש, והרי ק"ש ענינה למסור נפשו באמירת "ה' אחד", "בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך"125.

ובפרט ע"פ המבואר בזהר הנ"ל שבשביל זה יש צורך בענינו של יצחק, שענינו בעבודה הם ב' הענינים האמורים: הידיעה שיש השגחה פרטית על כל צעד וצעד, וענין המס"נ.

וכאמור, שכדי לבוא להכרה זו בהכרח ללמוד פנימיות התורה, הנקראת "אילנא דחיי", "דלית תמן לא קושיא מסטרא דרע (קליפה)", כמבואר בארוכה ברעיא מהימנא דמשה רבינו94 שהוא הי' זה שהוציא את בני ישראל ממצרים, "גואל ראשון", והוא יהי' גם "גואל אחרון"126.

ועי"ז יוצאים מהגלות באופן של שלימות, ולא רק לבד, אלא "בנערינו ובזקנינו גו' בבנינו ובבנותינו"127,

– שלא כדעת הטועים שבשביל הנוער חייבים לעשות פשרות, כיון שלולי זאת יפחידו אותם; זהו היפך הדברים! כדי להבטיח את השלימות ד"בנינו ובנותינו" צריכים להתנהג כפי שצוה "רעיא מהימנא" מאז ועד עתה.

ועי"ז מבטיחים גם את הקיום של ה"מאמר פתוח" – שלא זו בלבד שאין זה מביאו למקום בלתי-רצוי (לא זכה כו'), אלא שעוצרים את המגיפה רח"ל שהיתה יכולה להיות לולי זאת.

ואז – "הנני נותן לו את בריתי שלום"128, וכפי שמצינו129 שאז "הסב הקב"ה שמו של פינחס בשמו של אליהו", עליו נאמר130 "והשיב לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם", שעי"ז מביאים את משיח עם הגאולה האמיתית והשלימה.

* * *

כט. בנוגע לחיוב דלימוד התורה בכל יום – הרי הפירוש הפשוט בזה הוא נגלה דתורה, אבל, מאז שהגיע זמנו של האריז"ל שאמר ש"בדורות אלו האחרונים מותר ומצוה לגלות זאת החכמה" (כמ"ש רבינו הזקן באגה"ק131), שזוהי פנימיות התורה, והלבישו אותה באותיות כאלו השוות לכל נפש, שכל אחד יכול להפיק משהו משם – אזי נעשה חיוב על כל אחד מישראל לקבוע עתים בכל יום גם בנסתר דתורה, פנימיות התורה, כמו שפשוט הדבר שבהכרח שתהי' קביעות עתים בלימוד נגלה דתורה.

ואין מקום לחשוב שלימוד פנימיות התורה הוא בסתירה לענין נוסף של תומ"צ:

ובהקדים – ש"טעה בדבר משנה חוזר"132, היינו, שאין זה בגדר של טעות, כיון שזוהי משנה מפורשת.

ובנדו"ד: איתא במשנה133 "עבירה גוררת עבירה", ובמילא, כאשר מישהו אוחז בעבירה, אין זה בגלל שעסק בנגלה דתורה או בנסתר דתורה, אלא בגלל שעסק בעבירה. וכמו כן משנה מפורשת133 לאידך גיסא – "מצוה גוררת מצוה", והיינו, שכאשר עוסק בלימוד פנימיות התורה, שבכך מקיים מצות תלמוד תורה, הרי בהכרח – אם רצונו בכך אם לאו – שזה יגרור מצוה נוספת,

וכדיוק הלשון "מצוה גוררת מצוה" – שהפירוש הפשוט ד"גוררת" הוא אפילו שלא מרצונו, היינו, שאפילו אם מצד עצמו לא הי' עוסק בהמצוה הנוספת ("ער האָט ניט געהאַלטן דערביי"), הנה לימוד זה יגרור אותו לקיום מצוה נוספת, וכך ילך "מחיל אל חיל"134.

וכיון שכן, הרי לא יתכן שע"י לימוד פנימיות התורה יגרע ח"ו בקיום המצוות, באיזו מצוה שתהי', ולא יתכן שעי"ז יחסר ח"ו בהבנה והשגה בתורה, באיזה מקצוע בתורה שיהי'.

– הרמב"ם135 פוסק ש"האומר שאין התורה מעם ה' אפילו פסוק אחד או תיבה אחת אם אמר משה אמרו מפי עצמו הרי זה כופר בתורה". וכיון שהכל מודים שפנימיות התורה ניתנה למשה מסיני, הרי לא יתכן שהעסק ב"דבר ה'" יביא חלישות באיזה ענין של קדושה שיהי'.

ולהעיר136:

עד לפני מאתיים שנה הי' זה בגדר של השערה, ובמילא, הי' יכול פלוני לומר שהוא משער באופן כך, וחבירו הי' יכול להתעקש שהוא משער באופן אחר;

אבל לאחרי שעברו מאתיים שנה מאז שנתגלה ונתפשט לימוד החסידות, ובמשך השנים ראו מעשים בכל יום מה גרם לימוד החסידות, וכיצד שמר הדבר מפני נסיונות ומכשולים וכו' וכו' – יצא הדבר מגדר ספק ונעשה הלכה פסוקה, וכיון שזוהי "סברא" וגם "מעשה רב"137, הרי זה עוד יותר מאשר לימוד מפסוק138.

ובמילא, אם ישנו מי שאינו רוצה ללמוד פנימיות התורה – אין זה הוא שאינו רוצה, כי אם, אותו אחד שאינו רוצה כל דבר שהוא רצון ה', כיון שכך נברא – כמשל הזונה ובן המלך139 – כדי שלא להניח ליהודי לעשות רצון הקב"ה, שבזה תלוי טובו וישרו ברוחניות וגם טובו וישרו בגשמיות.

ל. ונקודת הענין – שלא תאבד מפני ריבוי הדברים – שצריכים ללמוד חסידות בכל יום.

וענין זה שייך לא רק לאלו שהם חסידים, מקושרים או שייכים לכ"ק מו"ח אדמו"ר, אלא כל אחד שהוא מבני אברהם יצחק ויעקב, שחל עליו החיוב ללמוד תורה עד שידע כל התורה כולה140, הרי לאחרי שנתגלה גם חלק זה שבתורה באופן שכל אחד יכול ללמדו, חל עליו החיוב ללמוד גם חלק זה שבתורה.

וכדי שתהי' בזה הצלחה וסייעתא דשמיא, שזקוקים לכך הן בלימוד נגלה דתורה והן בלימוד החסידות – העצה לזה היא שיהיו ג' הענינים שנתבארו בקיצור בלקו"ת141:

א) "יהיב פרוטה לעני"142, ליתן בכל יום חול קודם התפלה לכל-הפחות פרוטה לצדקה,

ב) ענין הטהרה – טבילת עזרא,

ג) לימוד המביא לידי אהבת ה' וליראתו, שזהו גם ענינו של לימוד החסידות – לא רק בתור קיום מצות תלמוד תורה, אלא נוסף לזה גם בתור ענין המביא סייעתא דשמיא, שכל היום כולו יהי' בהצלחה בעבודתו הרוחנית בשלשת העמודים שעליהם העולם עומד, תורה עבודה וגמילות חסדים143, ועי"ז יהי' לו יום מוצלח גם בכל עניניו הגשמיים.

[כ"ק אדמו"ר שליט"א צוה לנגן "אני מאמין"].

* * *

לא. ישנו עוד ענין של חידוש בפרשת פינחס – שבה נאמרה פרשת נחלות וירושה:

כאשר בנות צלפחד באו לפני משה ושאלו "למה יגרע שם אבינו מתוך משפחתו כי אין לו בן תנה לנו אחוזה"144 – אזי "ויקרב משה את משפטן לפני ה'"145,

– כיון ש"נתעלמה146 הלכה ממנו, כאן נפרע ("שקלי' למטרפסי' כו'"147) על שנטל עטרה לומר והדבר148 אשר יקשה מכם תקריבון אלי", ועוד זאת, ש"זכו בנות צלפחד ונכתבה (פרשה זו) על ידן"146 –

ואז נאמרה פרשת נחלות וירושה: "איש כי ימות ובן אין לו והעברתם את נחלתו לבתו וגו'"149.

ולהעיר, שכללות הענין דמתן-תורה ע"י משה רבינו (עד לשמונה פסוקים האחרונים שהיו בסוף שנת הארבעים), לא הי' יכול להסתיים – לב' הדעות במסכת גיטין150 אם "תורה חתומה ניתנה" או "מגילה מגילה ניתנה" – עד שבאו הנשים הצדקניות שבאותו הדור (בנות צלפחד) וזכו שעל ידן ניתנה ונשלמה פרשה זו בתורה.

לב. ויש לבאר הענין בזה – ע"פ פתגם הבעש"ט151 שמכל ענין צריך ללמוד משהו בנוגע לעצמו:

בפרשה זו מדובר אודות מצב שיהודי בא ואומר ש"בן אין לו".

ובהקדם החילוק שבין בן ובת – כדאיתא בגמרא במסכת יבמות152 ש"איש דרכו לכבוש, והאשה אין דרכה לכבוש".

והענין בזה153 – כדאיתא בספרי מוסר שתפקידו של יהודי הוא לכבוש את חלקו בעולם ולפעול בו כל מה שהקב"ה רוצה שיהודי יפעל בעולם, ולזה צריך תוקף הדעת, שלא להתפעל ושלא להתיירא כו', גם כאשר יש צורך במלחמה – שזהו ענינו של איש (בן).

אמנם, כאשר "בן אין לו", כי אם בנות בלבד, היינו, שמאיזה טעם שיהי' לא התעסק בהעמדת איש שדרכו לכבוש – אין לחשוב שעובדה זו פוטרת אותו מכיבוש הארץ; אף אחד אינו פטור מכיבוש הארץ. וגם אם "בן אין לו" – אזי "והעברתם את נחלתו לבתו", היינו, שהעבודה שהיתה צריכה להעשות ע"י הבנים, יכולות הבנות לעשותה.

וזהו גם התוכן בדברי כ"ק מו"ח אדמו"ר13: נושאים אנו תפלה להשי"ת, "יהי הוי' אלקינו עמנו כאשר הי' עם אבותינו"14, הגם שאין אנו יכולים להידמות לאבותינו – שהרי אין זה אפילו בבחינת "חלא בר חמרא"154, אלא הרבה למטה מזה.

ועד"ז בנדו"ד, שכאשר "בן אין לו" – שזהו ע"ד שנמצאים בדור כזה ש"אבותינו" אינם נשמות בגופים – אזי בהכרח לנצל את הסייעתא דשמיא וברכת ההצלחה באופן שהבנות יכבשו ויירשו את הארץ, מצד חיבת הארץ שיש אצלן155.

לג. ואצל מי גדלות בנות כאלו – אצל יהודי בעל מסירת-נפש ("אַ מסירת-נפש איד"), יהודי שאינו מתיירא אפילו להפסיד את העולם- הבא:

צלפחד בן חפר – "מקושש עצים הי'"156, ו"לשם שמים נתכוין", שמסר נפשו להיות "מקושש עצים ביום השבת", "כדי שיהרג ויראו אחרים"157, היינו, שעל ידו יתגלה ויתבאר הלכה ופס"ד בתורה – מהו דינו וענשו של מחלל שבת רח"ל.

והגע עצמך:

לשם מה צריכים לדאוג ("באַוואָרענען") ליהודי מחלל שבת, שיינו יין נסך וכו'158, ובפרט לדאוג לו ע"י עשיית מעשה שכל הרואה יאמר עליו שהוא מחלל שבת?!...

– האמת היא שהמקושש עצים לא חילל את השבת, כדאיתא באחרונים, בשו"ת של הרב מלובלין159 (לא בעל ה"תורת חסד", אלא ר' מאיר מלובלין, בעל התקנה של לימוד דף היומי), שהטעם שבחר במלאכה דמקושש עצים, כיון שחלוקה משאר המלאכות בכך שחיובה אינו אלא כאשר צריך לעצים, אבל כשאינו צריך לעצים פטור160, וכיון שצלפחד עצמו ידע שלא הי' צריך לעצים, אלא כל רצונו אינו אלא שיתברר דין בתורה, נמצא, שלאמיתו של דבר לא חילל את השבת.

ומ"מ, כיון ש"האדם יראה לעינים"161, ו"אין לו לדיין אלא מה שעיניו רואות"162, הרי כאשר באו עדים והעידו שראוהו מקושש עצים [ועכצ"ל שגם השתמש בהעצים, דאל"כ, היו העדים מעידים שלא הי' צריך לעצים, ובמילא לא הי' חייב מיתה, ואז לא הי' מתברר הדין דחילול שבת], חייבים ב"ד לדון אותו כמחלל שבת. וכך הצליח לפעול שני הענינים גם יחד: הן בירור דינו של מחלל שבת, והן באופן שידע בעצמו שלא חילל את השבת.

ובכל אופן, כלפי כל הקהל הי' זה חילול שבת – נוסף על הענין דחילול השם – ומה גם שכיון שמאורע זה הי' מיד בשבת השני'163, הרי בגלל זה לא הי' יכול להיות הענין ד"משמרין ישראל שתי שבתות כהלכתן מיד נגאלים"164 (כשם שמצינו גבי לוקטי המן, ש"אלמלי שמרו ישראל שבת ראשונה לא שלטה בהם אומה ולשון, שנאמר165 ויהי ביום השביעי יצאו מן העם ללקוט, וכתיב בתרי' ויבוא166 עמלק"164).

אלא שענין זה הי' באופן של מסירת-נפש!

וכאשר נמצא יהודי בעל מסירת-נפש שמאיזו סיבה שתהי' לא זכה לבנים, ל"איש" ש"דרכו לכבוש" – לא הפסיד חלקו בארץ, אלא, הבנות שגידל וחינך זכו שעל ידן ניתוספה פרשה בתורה שבה נתבאר סדר ירושת הארץ, ש"ירושה אין לה הפסק"167.

ועוד זאת, שמעלת הירושה שאין לה הפסק, פועלת גם בענין המתנה:

ובהקדמה – שמבואר בחסידות168 שלכל לראש ישנו הענין שבאתערותא דלתתא אתערותא דלעילא, אבל אין זה מספיק עדיין, ולאח"ז מקבלים מה שהקב"ה נותן בדרך מתנה (שזהו הענין ד"קוב"ה שריא באתר שלים"169), והיינו, שלאחרי שמקבלים האתערותא דלעילא שבערך האתערותא דלתתא, לפי ערך עבודתו ויגיעתו, אזי נותנים מלמעלה בדרך מתנה באופן נעלה יותר שלא בערך.

ולכאורה: כיון שמתנה יש לה גריעותא לגבי ירושה, שהרי מתנה יש לה הפסק167 – מהי המעלה שמבקשים שיהי' גם חלק המתנה?

ומבאר הצמח צדק170, שהדין הוא171 שהנותן מתנה למי שראוי ליורשו, אזי יש במתנה זו שתי המעלות: הן המעלה דירושה והן המעלה דמתנה.

ובנדו"ד: כיון שמדובר אודות בני אברהם יצחק ויעקב שהנחילו לכאו"א מישראל חלק בארץ בגשמיות (כפי שמצינו בנוגע לדין פרוזבול172), שזהו לפי שכאו"א מישראל יש לו חלק בארץ ישראל ברוחניות – הרי גם מה שמקבל באופן של מתנה נעשה באופן שאין לו הפסק.

לד. ו"אין מקרא יוצא מידי פשוטו"173:

פרשה זו בתורה ניתוספה ע"י הנשים צדקניות שבאותו הדור, שפעלו ענין כזה שעד אז לא פעל מישהו אחר – "ויקרב גו' משפטן לפני ה'".

וענין זה מהוה הוראה – שבכל זמן ובכל מקום שנמצאים, צריכות הנשים שבאותו הדור לידע שאינן רק טפל בלבד, ועליהם לעשות רק את הענינים המיוחדים אליהן ותו לא מידי, אלא יכולות הן להוסיף; כאשר תגשנה לקבל על עצמן הוראה מנשיא הדור, שזהו כ"ק מו"ח אדמו"ר, כפי שסידר את העבודה – אזי "ויקרב גו' משפטן לפני ה'", ואז מוסיפות הן ענינים של נחלה שאין לה הפסק, שאף אחד מלבדן אינו יכול לפעול, ואח"כ מקימות הן בתים בישראל, ומהן למדים כו"כ דינים, הן בנגלה דתורה והן בפנימיות התורה.

וכאמור לעיל – יש לפרש כל ענין בפשטות:

הנשים ובנות של דורנו זה צריכות לידע את היכולת הגדולה שיש להן לפעול בחיזוק והפצת היהדות, הן בהבית שלהן, והן בסביבתן, ואפילו במקומות הרחוקים.

וכיון שיש להן היכולת – הרי מובנת האחריות שמוטלת עליהן, והזכות שיש להן כאשר ממלאות את רצון הקב"ה להרבות חלק בתורה, להנחיל ולהקים משפחות בישראל שיהי' אח"כ למופת ולתפארת.

[כ"ק אדמו"ר שליט"א התחיל לנגן ניגון שמחה, ואח"כ התחיל לנגן בעצמו ניגון שמחה174. ואח"כ צוה לנגן ניגון אדמו"ר הזקן].

* * *

לה. באחת ההתוועדויות די"ג תמוז175 סיים כ"ק מו"ח אדמו"ר בברכה, שכל אלו שצריכים לנסוע לערי השדה – ל"קאָנטרי" (כפי שנקרא כאן)176 – שיהי' להם קיץ בריא ומוצלח ("אַ געזונטן זומער און אַ הצלחה'דיקן זומער").

– כ"ק מו"ח אדמו"ר דייק לומר "אלו שצריכים", וכיון שמשנה לשנה נחלשים הדורות, יש להוסיף ולומר גם "אלו שרוצים"... שהרי ישנם כאלו שאינם צריכים, ואעפ"כ רוצים הם. וכיון שהקב"ה הוא טוב – יתן גם להם קיץ בריא.

פשוט הדבר, שברובא דרובא, אלו שנוסעים – אינם צריכים לנסוע, ואלו שצריכים – אינם יכולים לנסוע,

ובמילא, הרי זה כמו הסיפור דלעיל (ס"כ) אודות הנשמות התועות: הגביר שמקיים מצות "עזוב תעזוב", ובעל-העגלה שמקיים מצות הכנסת אורחים...

ובכל אופן, הנה הן אלו שצריכים, והן אלו שאינם צריכים, אבל מאיזו סיבה שתהי' יסעו גם הם – שיהי' להם קיץ בריא וקיץ מוצלח, וינצלו את שהותם ב"ערי השדה", או ב"שדה" סתם, כדי להפיץ שם יהדות, שהרי בכל מקום יכולים לפעול בענין זה.

וכידוע מאמר הבעש"ט177 שנדפס בהגהות ללקוטי תורה ש"נתפזרו ישראל בכל מקומות הארץ .. וגם מה שתועים בדרך להתהלך בעיירות הוא כדי לטהר ארץ העמים וכו'".

הסיבה לכך שיהודי תועה בעיירות ודרכים, היא, לפי שמאז בריאת העולם ממתין מקום זה – פיסת אדמה במעבה יער נדח, או שדה, סמוך לנחל, או על גבי ההר – להרגע שיעבור בו יהודי ובשעת מעשה יהרהר דבר תורה או יאמר ברכה וכיו"ב178.

ולפעמים מבואר שענין זה הוא מצד "אמונתם הפשוטה .. אף שהיא בבחי' שינה"177, היינו, שאפילו אם לא יעשה שם מאומה, אלא עצם העובדה שבמקום זה עובר יהודי שיש לו נפש אלקית, שהיא "חלק אלקה ממעל ממש"179, כמבואר בחסידות180 שזהו מה שאלקות נעשה נשמה – הנה מאז בריאת העולם ממתין מקום זה להרגע המיועד שבו יזכה שידרוך עליו בן או בת אברהם יצחק ויעקב!

ועאכו"כ – אם גם יפעל במקום זה בענינים של תורה ומצוות.

לו. וכאשר נוסעים מתוך החלטה כזו לפעול שליחות זו – הנה מה שיהי' אח"כ בפועל, הרי הוא עשה את שלו.

וע"ד שמצינו בהלכות בדיקת חמץ181, "שאף אם יבדוק הבודק ולא ימצא שום חמץ בבדיקתו, אעפ"כ לא בירך לבטלה, שכך המצוה לבדוק החמץ ולחפש אחריו שמא ימצא ממנו מאומה, ואם לא מצא אין בכך כלום, וכבר קיים המצוה כתיקונה" (ורק מצד הידור מצוה צריכים להניח פתיתי חמץ ולשורפם).

ועד"ז בנדו"ד, שכאשר נוסעים בשליחות זו, הנה מה שיהי' אח"כ בפועל, הרי הוא מילא את השליחות שלו, ואז מוכן ומזומן הוא שמשיח יקח אותו על העגלה שלו ("אויף זיין וואָגן") ויוליכו ל"ארץ אשר גו' עיני ה' אלקיך בה" בגלוי, בגאולה האמיתית והשלימה.

אבל אעפ"כ, אין לסמוך על כך שבידעו שלא נוגע תוצאות הפעולה ("דער אויפטאָן"), כי אם הרצון בלבד, ובמילא יצא ידי חובתו בהרצון בלבד;

על כך באה ההוראה: "לא המדרש עיקר אלא המעשה"182, ובמילא, הוא מצדו צריך לעשות כל מה שיש ביכלתו, ואח"כ, אם יזכה – יהי' לו גם המעשה בפועל, ואם ח"ו לא יזכה – יהי' רק שכר הליכה ושכר חזרה בידו183, אבל הוא מצדו צריך לנסוע מתוך החלטה לעשות ככל שביכלתו בהענינים של תורה ומצוות.

לז. (וסיים כ"ק אדמו"ר שליט"א:)

וכיון שאנשים רבים נוסעים מניו-יורק – הרי אלו הנשארים בניו-יורק נשארים כבר ב"קאָנטרי"...

ובכן: יפעלו גם הם בה"קאָנטרי" המקומי כל מה שצריכים לפעול בה"קאָנטרי" הנ"ל.

[כ"ק אדמו"ר שליט"א צוה לנגן ניגון מאדמו"ר הזקן, וניגנו הניגון "אבינו מלכנו". אח"כ הורה לכו"כ לומר "לחיים"184. ואח"כ אמר:]

קיץ בריא, ונפגש בהתוועדויות חסידותיות.