בס"ד. שיחת יום שמחת תורה (בסעודה) ה'תשנ"ב.

בלתי מוגה

[כ"ק אדמו"ר שליט"א נטל ידיו הק' לסעודה. ואח"כ הורה להגבאי שי' להכריז זמן השקיעה עבור אלה שעדיין לא נטלו ידיהם לסעודה].

א. בעמדנו בסעודה שמתקיימת בסיום וחותם שמע"צ ושמח"ת (עד ברכת המזון שבה אומרים "ביום שמיני עצרת החג הזה"), סיום וחותם "זמן שמחתנו", וכל מועדי חודש תשרי (ש"מרובה במועדות"1) – יש להדגיש את המשכת מועדי חודש תשרי על ובהימים שלאח"ז, על ובכל השנה כולה.

כלומר, אף שלאחרי הסעודה וברכת המזון עושים "הבדלה", "המבדיל בין קודש לחול", הרי ידוע2 שביחד עם ההבדלה בין קודש לחול, נעשית גם ובעיקר המשכת קדושת היו"ט בימי החול3.

וענין זה מודגש ביותר בכך שה"יום חול" שלאחרי היו"ט הוא "אסרו חג", ששייך להיו"ט4, כדלקמן.

ב. ובהקדם הביאור בהפירוש ד"אסרו חג" – ע"ש הפסוק5 "אסרו חג בעבותים עד קרנות המזבח":

הפירוש הפשוט – "אסרו (לשון קשירה) הקרבן (ש"נקרא חג על כי רוב הקרבנות באים בחג"6) בעבותות להיות נשמר עד יבוא זמן השחיטה לתת הדם על קרנות המזבח (כי עיקר הקרבן זריקת הדם)"7, כשיאיר היום (כמ"ש בהתחלת הפסוק "ויאר לנו"), "כי בבוקר יובאו הזבחים"8.

ודרשת חז"ל – "כל העושה איסור (פי' אגודה) לחג באכילה ושתי', דהיינו שמרבה קצת באכילה ושתי' ביום שלאחר החג ועושהו טפל לחג, מעלה עליו הכתוב כאילו בנה מזבח והקריב עליו קרבן, שנאמר אסרו חג בעבותים (פי' בהמות עבות ושמינות) עד קרנות המזבח"9.

ופירוש נוסף בדרשת חז"ל (ששייך במיוחד לחג הסוכות שסיומו וחותמו בשמע"צ ושמח"ת) – "כל הנוטל לולב באגודו והדס בעבותו מעלה עליו הכתוב כאילו בנה מזבח והקריב עליו קרבן, שנאמר אסרו (אגודה של לולב) חג בעבותים (בהדס שהוא עבות של ג' בדים קליעה) עד קרנות המזבח" (כמתן דמים שבקרנות המזבח)10.

ג. ובביאור הקשר והשייכות דכל פירושים – דלכאורה, הפירוש הפשוט ד"אסרו חג" בנוגע לקרבן ולמזבח אינו שייך להפירוש ד"אסרו חג" בנוגע להיום שלאחרי החג – יש לומר:

התוכן דקשירת הקרבן בעבותות להיות נשמר עד זמן השחיטה וזריקת הדם, הוא, הכנת הבהמה שתהי' ראוי' להקרבה על המזבח – העלאת בהמה גשמית להיות קרבן לה'.

וענין זה מודגש גם בעשיית אגודה לחג באכילה ושתי' ביום שלאחר החג שנעשה טפל לחג – שהאכילה ושתי' ביום שלאחרי החג (יום חול) נעשית ע"ד ובדוגמת האכילה ושתי' דהחג שעל ידה מקיימים המצוה דשמחת יו"ט (ועד שהותרה ביו"ט מלאכת אוכל נפש11) – שזהו התוכן דהעלאת הענינים הגשמיים שבעשיית מזבח והקרבת קרבן.

וזהו גם התוכן ד"הנוטל לולב באגודו והדס בעבותו" – שנוטלים עניני העולם ומאגדים אותם לקדושה בקשר חזק ואמיץ ע"י עבות של ג' בדים קליעה, "החוט המשולש"12, כמודגש בכללות העבודה דקיום המצוות בדברים גשמיים שבעולם, ועד לעבודה בעניני העולם באופן ד"כל מעשיך יהיו לשם שמים"13 ו"בכל דרכיך דעהו"14 – מעין ודוגמת עשיית מזבח והקרבת קרבן.

ומזה מובן שב"אסרו חג" מודגשת המשכת קדושת היו"ט ביום חול (שלאחרי היו"ט)15, ובהדגשה יתירה ב"אסרו חג" שבסיום וחותם חודש תשרי ש"מרובה במועדות", מועדים כלליים על כל השנה כולה16, שזוהי הנתינת-כח להעלות לקדושה את ימי החול ועניני החול שבכל השנה כולה, ע"ד חולין שנעשו על טהרת הקודש17.

ד. ויש לקשר זה עם תוכן הקריאה בתורה דשמח"ת:

בשמח"ת קורין פרשת "וזאת הברכה" שבה מסיימים כל התורה כולה, ותיכף לאח"ז מתחילים לקרוא בפרשת בראשית שבהתחלת התורה ("מתכיפין התחלה להשלמה"18) – שבזה מודגשת המשכת התורה (קדושה) בעולם (חול), שכל עניני העולם ("בראשית ברא אלקים את השמים ואת הארץ"19, "את השמים לרבות תולדותיהם ואת הארץ לרבות תולדותי'"20) נעשים חדורים בקדושת התורה.

ובפרטיות יותר:

מצינו שבשמח"ת מודגשת מעלתם של ישראל באופן של הבדלה מכל העולם – בהחילוק שבין קרבנות חג הסוכות להקרבן דשמע"צ (ושמח"ת), שבשבעת ימי הסוכות הקריבו שבעים פרים כנגד שבעים אומות העולם21, משא"כ בשמע"צ ("ביום השמיני עצרת תהי' לכם"22) הקריבו "פר אחד", "פר יחידי .. כנגד אומה יחידה"23, "הה"ד24 יהיו לך לבדך ואין לזרים אתך"25, "ישראל ומלכא בלחודוהי"26.

וביחד עם זה מודגשת גם הפעולה בעולם, כאמור, שלאחרי סיום התורה קורין מהתחלתה, "בראשית ברא אלקים את השמים ואת הארץ", שזהו"ע המשכת התורה בעולם.

וההסברה בזה – שעיקר הפעולה בעולם בשמח"ת היא להעלות את העולם לתורה, ובזה מודגש יותר הקשר והשייכות להתוכן ד"אסרו חג" שבו מודגשת העלי' דעניני העולם לקדושה, ע"ד ובדוגמת עשיית מזבח והקרבת קרבן.

ה. ויש לומר, שענין זה נעשה עי"ז שכאו"א מישראל עולה לתורה בשמח"ת:

ובהקדמה – שבמספר העולים לתורה יש חילוקים27: בימי החול – ג' קרואים28, בר"ח ובחול המועד – ד' קרואים, ביו"ט – ה' קרואים, ביוהכ"פ – ו' קרואים, וביום השבת – ז' קרואים (ויחד עם המפטיר – ח' קרואים29).

ובכמה קהילות קדושות בישראל מוסיפים במספר הקרואים – בשבת שיש חתן וכיו"ב, כדי לכבד את בעלי השמחה בעלי' לתורה.

והעולה על כולנה – בשמחת תורה30, שמנהג ישראל31 שכל אחד ואחד עולה לתורה, מבלי להתחשב בטירחא דציבורא (ויש לומר, שבשמח"ת אין בכך משום טירחא דציבורא, כיון שרצון הציבור הוא שכאו"א יעלה לתורה).

וע"פ הידוע32 שע"י העלי' לתורה נעשית גם העלי' דחלקו בעולם של העולה לתורה – הרי, כיון שבשמח"ת עולה לתורה כאו"א מישראל ומעלה חלקו בעולם, נעשית העלי' דכל חלקי העולם כולו.

ויש לומר, שהכח של ישראל להעלות את העולם לתורה הוא מפני שהם למעלה משניהם (מהעולם וגם מהתורה), כמארז"ל33 ש"מחשבתן של ישראל קדמה לכל דבר", אפילו לתורה.

ויש להוסיף, שענין זה מרומז ב"רשות לחתן תורה" ו"רשות לחתן בראשית" (עיקר הקריאה דשמח"ת ש"מתכיפין התחלה להשלמה") – שהתורה והעולם ("בראשית") הם ב"רשות" (בבעלותם) של ישראל שנעשים בבחינת "חתן תורה" ו"חתן בראשית", שמשפיעים (ענינו של "חתן") בתורה ובעולם, ומחברים התורה עם העולם34.

ו. ומזה מובן ענינו המיוחד של "אסרו חג" דשמע"צ ושמח"ת:

כיון שאסרו חג דשמע"צ ושמח"ת בא בהמשך ובסמיכות לסיום התורה ב"לעיני כל ישראל" והתחלת התורה ב"בראשית ברא אלקים את השמים ואת הארץ", מודגש בו ביותר שהפעולה בעולם להעלותו לקדושה (התוכן דאסרו חג) נעשית ע"י לימוד התורה, החל מהעלי' לתורה דכאו"א מישראל בשמח"ת.

ובפשטות – בנוגע למעשה בפועל:

כאו"א מישראל צריך לקבל על עצמו החטות טובות להוסיף בלימוד התורה במשך כל השנה, בקביעת עתים לתורה, באופן של קביעות בנפש35, ש"קבוע לא בטיל"36, כולל גם שהלימוד הוא באופן שמוסיף בתורה עצמה, "לאפשא לה"37, עי"ז שמחדש בתורה,

והדגשה מיוחדת בנוגע לפעולת התורה בעולם – החל מלימוד הלכות התורה, "אסוקי שמעתא אליבא דהלכתא"38, הלכה למעשה, כמארז"ל39 "השונה הלכות .. הליכות עולם לו40, א"ת הליכות אלא הלכות", היינו, שהלכות התורה נעשים "הליכות עולם", שהעולם (שמצד עצמו הוא מלשון העלם41) הולך ומתעלה לדרגת התורה, היינו, שעניני העולם נעשים חדורים בקדושה.

ועוד והוא העיקר – שע"י שלימות העבודה דפעולת התורה בעולם פועלים חידוש אמיתי בתורה ובעולם: "תורה חדשה מאתי תצא"42, ו"השמים החדשים והארץ החדשה אשר אני עושה"43 – בגאולה האמיתית והשלימה ע"י משיח צדקנו בגמר ושלימות פעולת התורה בעולם.

ז. וע"פ האמור ששלימות פעולת התורה בעולם (התוכן דאסרו חג) היא בהגאולה – יש להוסיף בביאור הקשר והשייכות שבין הפירושים ד"אסרו חג" בנוגע להגאולה:

הפירוש ש"אסרו חג" הוא על היום שלאחרי החג, שמורה על העלאת ימי החול ועניני החול לקדושה – קאי על כללות מעשינו ועבודתינו כל זמן משך הגלות בבירור העולם, שעי"ז פועלים את המעמד ומצב דהגאולה, שהעולם כולו יתעלה ויתקרב לה', שזהו"ע דעשיית מזבח והקרבת קרבן ("כאילו בנה מזבח והקריב עליו קרבן").

וענין זה מודגש גם בהפירוש הפשוט דקשירת הקרבן בעבותות להיות נשמר עד זמן שחיטת והקרבת הקרבן כשיאיר היום – כידוע44 שהגלות נמשלה לחושך הלילה, והגאולה נמשלה לאור היום, ונמצא, שהעבודה בזמן הגלות (בלילה) היא בשמירת הקרבן שיהי' ראוי להקרבה בבוא הגאולה (באור היום), ע"י בירור העולם להעלות עניני החול לקדושה.

ועפ"ז יש לבאר הטעם הפנימי להחילוק בתפלת הלילה, שבדורות הראשונים הי' עיקר חיוב התפלה ש"כנגד קרבנות תקנום" ביום, כנגד תמיד של שחר ותמיד של בין הערביים, ותפלת ערבית, כנגד אברים ופדרים שקרבים כל הלילה45, לא היתה חובה אלא רשות46, ובדורות האחרונים נקבעה תפלת ערבית לחובה47 – כי, ככל שנמשך ומתארך ליל הגלות הולכים ומתקרבים לסיומו של הלילה בעלות השחר, ולכן הולכת וגוברת עבודת הקרבנות ששייכת בלילה, תפלת ערבית שכנגד אברים ופדרים שקרבים כל הלילה, כדי למהר ולזרז ולפעול את עיקר ושלימות עבודת הקרבנות בעלות השחר דבוקר הגאולה.

ח. ויה"ר והוא העיקר שתיכף ומיד יהי' המעמד ומצב ד"ויאר לנו" – אור הגאולה, ולא רק אור הגאולה ברוחניות, אלא גם ובעיקר אור הגאולה בעוה"ז הגשמי כפשוטו ממש, גאולה האמיתית והשלימה ע"י משיח צדקנו בפועל ממש.

וכידוע הסיפור ששאלו אצל הצמח-צדק אודות ה"קץ" בשנה מסויימת, וכשענה שנדפס ה"לקוטי-תורה", השיבו לו שרוצים וצריכים ביאת משיח צדקנו כפשוטו ממש48 – דיש לומר, שכוונת הצמח-צדק (ששמו קשור עם משיח צדקנו) היתה לעורר שישיבו לו ע"ד הצורך בגאולה כפשוטה, ועד לגאולה בכל העולם כולו.

[ולהעיר, שהצמח-צדק הי' מתערב גם בעניני הנהגת העולם49, כפי שמצינו אצל זקנו אדמו"ר הזקן50, כידוע51 ע"ד התערבותו במלחמה לטובת נצחונו של אלכנסדר52 (אף שכמה "גוטע אידן" היו סבורים אחרת), כדי שעי"ז ייטב יותר מצבם הרוחני של בנ"י. – ולהעיר, שבימינו אלה מודגשת עוד יותר טובתם של ישראל מממשלת המדינה ההיא, שעוזרים ומסייעים ליהודים רבים לצאת משם לארץ ישראל (ולשאר מדינות), ועושים זאת בגלוי ובפירסום, כפי שנדפס בעיתונים – מעין ודוגמת והכנה להפירסום בעיתונים אודות ביאת משיח צדקנו53].

ובפרט ע"י ההוספה בהשמחה דשמח"ת (שלמעלה מהשמחה דחג הסוכות ושמע"צ54 שגם הם "זמן שמחתנו") ביתר שאת וביתר עוז [כולל ובמיוחד עי"ז שהולכים לכו"כ בתי-כנסיות55 כדי להוסיף בשמחתם של היהודים שנמצאים שם56] – דכיון ששמחה פורצת גדר57, הרי, ע"י ההוספה בשמחה פורצים את גדרי הגלות, ופורצים את כל הגדרים וההגבלות שמעכבים את הגאולה, וזוכים ל"אלה תולדות פרץ"58, שלמעלה מ"אלה59 תולדות השמים והארץ בהבראם"60 (כיון שלעת"ל יהיו "השמים החדשים והארץ החדשה"), בגאולה האמיתית והשלימה ע"י משיח צדקנו.

והעיקר – שיהי' כן תיכף ומיד ממש, ובמילא, ממשיכים ההתוועדות מתוך שמחה הכי גדולה בביהמ"ק השלישי שיתפשט בכל ירושלים61, וירושלים תתפשט בכל ארץ ישראל, וארץ ישראל תתפשט בכל הארצות62, תיכף ומיד ממש.

[כ"ק אדמו"ר שליט"א הורה לנגן ניגוני רבותינו נשיאינו, וניגנו: "שלש תנועות" (להבעש"ט, המגיד ואדמו"ר הזקן). "א-לי אתה" לאדמו"ר הזקן. ניגון ה"קאפעליע" לאדמו"ר האמצעי. "ימין ה'" להצמח-צדק. "לכתחילה אריבער" לאדמו"ר מהר"ש. ניגון "הכנה" לאדמו"ר מהורש"ב. "הבינוני" לאדמו"ר מהוריי"צ. "אתה בחרתנו" לכ"ק אדמו"ר שליט"א].

* * *

ט. האמור לעיל מודגש יותר בהקביעות דשמח"ת בשנה זו – ביום השלישי בשבוע:

ענינו המיוחד של יום השלישי בשבוע מודגש ביום השלישי דששת ימי בראשית (בהקריאה בשמח"ת בהתחלת פרשת בראשית) – שהוכפל בו כי טוב63, טוב לשמים וטוב לבריות64, שמורה על החיבור דשמים ובריות, קדושה וחול. ולכן, כששמח"ת חל ביום השלישי בשבוע, מודגשת יותר הנתינת-כח דפעולת התורה (שמים) בעולם (בריות).

ולהוסיף, שמספר שלשה (יום השלישי) מורה גם על התוקף ד"חזקה" בפעולת התורה בעולם – בהוספה על החיזוק באמירת "חזק חזק ונתחזק" בסיום התורה, ובהדגשה יתירה בהחיזוק ד"חזק ואמץ" שבהפטרת היום65.

ועוד ועיקר – שיום השלישי קשור גם עם גמר ושלימות פעולת התורה בעולם בהגאולה השלישית וביהמ"ק השלישי, כמ"ש66 "יחיינו מיומיים ביום השלישי יקימנו ונחי' לפניו", שאז יהי' החידוש בתורה ובעולם (כנ"ל ס"ו).

י. ויש להוסיף בביאור מעלת הקביעות דשמח"ת ביום השלישי – בפרטיות יותר:

ובהקדמה – שהכפל ד"כי טוב" ביום השלישי הוא "מפני מה לא נאמר כי טוב ביום שני לפי שלא הי' נגמר מלאכת המים עד יום השלישי .. ובשלישי שנגמרה מלאכת המים והתחיל וגמר מלאכה אחרת, כפל בו כי טוב שני פעמים, אחת לגמר מלאכת השני ואחת לגמר מלאכת היום"67.

ומסתבר לומר, שהכפל ד"כי טוב" מצד "גמר מלאכת השני" קשור גם עם "גמר מלאכת היום" – "ותוצא הארץ דשא עשב מזריע זרע למינהו ועץ עושה פרי אשר זרעו בו"68, "גרעיני כל פרי שמהן האילן צומח כשנוטעין אותן"69 – התגלות כח האין-סוף שבצמיחה, כדלקמן.

יא. ויש לומר נקודת הביאור בזה:

יום ראשון נקרא "יום אחד"70 – ש"הי' הקב"ה יחיד בעולמו"71. והפכו ביום שני, שלא נאמר בו כי טוב, לפי שנבראת בו מחלוקת72, "רקיע .. מבדיל בין מים למים"73 – שרומז על הבדלת העולם כמציאות בפ"ע, והכוונה בזה היא בשביל התיקון ע"י עבודת האדם, כמ"ש (בסיום וחותם מעשה בראשית שקורין בשמח"ת) "אשר ברא אלקים לעשות"74, "לתקן"75, שעי"ז נעשה האדם "שותף להקב"ה במעשה בראשית"76.

ותיקון זה (שע"י עבודת האדם) מודגש ביום השלישי שהוכפל בו כי טוב (שמשלים החסרון דכי טוב בשני) – בבריאת הצומח שבו מודגשת ההוספה והריבוי עד אין-סוף, ודוגמתו בהחידוש שבעבודת האדם, שעל ידו נעשית המשכת וגילוי האלקות שלמעלה ממדידה והגבלה (אין-סוף) בגדרי העולם שהוא במדידה והגבלה.

[ולהעיר, שתנועת הצמיחה והגידול (בריאת הצומח ביום השלישי) שייכת במיוחד לעבודתם של ישראל בעולם – כידוע77 שע"י העבודה למטה נעשים בבחינת "מהלכים", כמ"ש78 "ונתתי לך מהלכים בין העומדים האלה", ש"עומדים" הם המלאכים, וכן הנשמות קודם ירידתם למטה, כמ"ש79 "חי ה' אלקי ישראל אשר עמדתי לפניו", וע"י עבודתם למטה נעשים בבחינת "מהלכים", שנעשה אצלם הליכה שבאין-ערוך לעמידה, שהו"ע הצמיחה והגידול, ועד שפועלים צמיחה וגידול בכל העולם (כל סדר השתלשלות), עי"ז שממשיכים ומגלים בו דרגת האלקות שלמעלה ממדידה והגבלה].

ולהוסיף, שענין זה מרומז גם בשלשת הפרשיות הראשונות בתורה – בראשית, נח, לך לך:

בפרשת בראשית מדובר אודות בריאת העולם ע"י הקב"ה – ע"ד "יום אחד", ש"הי' הקב"ה יחיד בעולמו".

בפרשת נח מדובר אודות הירידה בעולם ע"י ההנהגה הבלתי-רצוי' והתיקון שע"י המבול שענינו לטהר את הארץ80, עד למעמד ומצב ד"נח נח", "נייחא בעליונים ונייחא בתחתונים"81 – ע"ד ובדוגמת הירידה שע"י בריאת המחלוקת ביום שני והתיקון שע"י עבודת האדם, עד שנעשה הכפל ד"כי טוב", "טוב לשמים וטוב לבריות".

ובפרשת לך לך מדובר אודות ההליכה דאברם (היהודי הראשון, "אחד הי' אברהם"82), "לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך אל הארץ אשר אראך", שבכל פרטי הענינים דרצון שכל ומדות (ארצך מולדתך ובית אביך) נעשה הילוך שבאין-ערוך – ע"ד ובדוגמת הצמיחה והגידול ("עץ עושה פרי אשר זרעו בו") דיום השלישי.

יב. עפ"ז יש לבאר תוכנה של הקביעות דשמח"ת ביום השלישי – שהוכפל בו כי טוב ונברא בו הצומח:

נתבאר לעיל שהכפל דכי טוב שמצד גמר מלאכת השני מדגיש את ה(תיקון ו)ההוספה בעולם שנעשית ע"י עבודת האדם ("אשר ברא אלקים לעשות", "לתקן"), שזהו"ע הצמיחה והגידול דיום השלישי.

ומזה מובן שכאשר שמח"ת חל ביום השלישי יש נתינת-כח מיוחדת לעבודתם של ישראל בפעולת התורה בעולם – שיתוסף בה באופן של צמיחה וגידול עד אין סוף83.

ולהוסיף, שענין זה הוא בהדגשה יתירה מצד הקביעות דכללות השנה שסימנה בש"ז84, שר"ה חל ביום ב', וחדשי חשון וכסלו הם שלמים – כי, הקביעות דר"ה ביום שני מדגישה את החידוש וההוספה שע"י עבודת האדם בעולם ("לעשות לתקן"), והשלימות דחשון וכסלו מדגישה את השלימות דענין הגשמים (שבארץ ישראל מתחילים לשאול בשבעה בחשון85) שעל ידם נעשית הצמיחה והגידול86, הן בעבודה הרוחנית, והן בהשפעה הגשמית87 (שנכללת בברכת השנים88).

יג. וע"פ האמור לעיל (ס"ו) שפעולת התורה בעולם נעשית ע"י לימוד התורה, קביעת עתים לתורה – צריך להתבטא ענין הצמיחה והגידול (לכל לראש) בלימוד התורה:

נוסף על ההחלטות הטובות שכאו"א מקבל על עצמו להוסיף בקביעת עתים לתורה, צ"ל הדגשה מיוחדת בנוגע ללימוד התורה עם אחרים – שכל אחד ואחד יהי' בבחינת "עץ עושה פרי אשר זרעו בו", כהוראת חז"ל89 "העמידו תלמידים הרבה", כולל גם שכל אחד מהתלמידים מעמיד אף הוא תלמידים הרבה, עד לריבוי הכי גדול, בלי גבול.

ולהוסיף, שענין זה שייך במיוחד לתלמידי תומכי תמימים (או כפי שנקראים בשאר שמות) – שתפקידם להיות "נרות להאיר"90, להאיר את כל בנ"י ואת כל העולם כולו ב"נר מצוה ותורה אור"91, ועד שפועלים ומביאים את אור הגאולה דדוד מלכא משיחא, להיותם "חיילי בית דוד", כמבואר בהשיחה הידועה דשמח"ת92 בענין "כל היוצא למלחמת בית דוד כותב גט כריתות לאשתו"93 – "גט כריתות" לכל עניני העולם, כדי שיוכל להתמסר ל"מלחמת בית דוד".

[ויש לומר, שגם ה"גט כריתות" לעניני העולם הוא למעליותא – באופן של העלאת עניני העולם לקדושה, שלכן, אין זה באופן ש"מזבח מוריד עליו דמעות"94 ח"ו, אלא אדרבה, באופן ד"אסרו חג בעבותים עד קרנות המזבח" (כנ"ל ס"ג)].

יד. ועוד ועיקר, שגם הצמיחה דיום השלישי קשורה עם הגאולה האמיתית והשלימה, גאולה השלישית וביהמ"ק השלישי:

הצמיחה בעבודת האדם מתבטאת ב"ילכו מחיל אל חיל"95, שעיקרה ושלימותה – כמפורש בהמשך וסיום הפסוק – כש"יראה אל אלקים בציון", בהגאולה האמיתית והשלימה ע"י משיח צדקנו.

ומודגש יותר בכך שביאת המשיח והגאולה נקראים בשם צמיחה – "איש צמח שמו"96, "את צמח דוד עבדך מהרה תצמיח", כפי שיאמרו בתפלת ערבית דמוצאי שמח"ת, ובהמשך לזה "ותחזינה עינינו בשובך לציון .. המחזיר (בלשון הוה) שכינתו לציון", שזהו"ע "יראה אל אלקים בציון".

ולהוסיף, שגם בביהמ"ק ("יראה אל אלקים בציון") מודגשת הצמיחה ד"עץ עושה פרי" – כדאיתא במדרשי חז"ל97 ש"כשבנה שלמה ביהמ"ק צר בו כל מיני אילנות, ובשעה שאילנות שבשדה עושים פירות אלו שבבית עושים פירות .. לעתיד לבוא הקב"ה חוזר אותם כו'".

טו. ויה"ר והוא העיקר – שכן תהי' לנו בפועל ממש, ותיכף ומיד ממש – שבעמדנו ביום שמח"ת (שחל ביום השלישי שהוכפל בו כי טוב, ונברא בו הצומח) דשנה זו, "הי' תהא שנת נפלאות בה", "נפלאות בכל", "בכל מכל כל", נעשית הצמיחה דביאת משיח צדקנו בגאולה האמיתית והשלימה, גאולה השלישית וביהמ"ק השלישי.

ובפשטות – שעוד לפני ברכת המזון ד"שמיני עצרת החג הזה", סיום וחותם שבעת ימי הסוכות שבהם שמחו בשמחת בית השואבה (ועד ש"לא טעמנו טעם שינה"98) מעין ודוגמת שמחת בית השואבה שבעזרה – באים "עם ענני שמיא"99 מבית זה, בית הכנסת ובית המדרש ובית מעשים טובים, בית משולש, לביהמ"ק השלישי והמשולש, "מקדש אדנ-י כוננו ידיך"100, ושם "יראה אל אלקים בציון", "לעיני כל ישראל", האנשים והנשים והטף, "בנערינו ובזקנינו גו' בבנינו ובבנותינו"101, כולל גם כל בנ"י שבכל הדורות ("הקיצו ורננו שוכני עפר"102).

ומסיימים את היו"ט דשמח"ת בהריקוד דכל בנ"י עם הקב"ה – "יהיו לך לבדך ואין לזרים אתך", "ישראל וקוב"ה כולא חד"103, ועם ה"תורה חדשה (ש)מאתי תצא", ובאופן ש"ישמע בערי יהודה ובחוצות ירושלים קול ששון וקול שמחה וגו'"104, חמשה קולות דמתן-תורה105, וביתר שאת וביתר עוז ב"תורה חדשה (ש)מאתי תצא", תיכף ומיד ממש.

* * *

טז. לפני הסיום יש להזכיר ולעורר אודות שמירת לימוד שיעורי חת"ת: ח.ומש – ענין שהזמן גרמא שהתחלתו בשמח"ת, תהלים ותניא (שהתחלתו בי"ט כסלו), כתקנת כ"ק מו"ח אדמו"ר נשיא דורנו, אשר, ב' שמותיו רומזים על הגאולה: "יוסף" – ע"ש "יוסיף אדנ-י שנית ידו גו' ואסף נדחי ישראל וגו'"106, ו"יצחק" – ע"ש השמחה והשחוק ששלימותה לעתיד לבוא, "אז ימלא שחוק פינו"107.

ויש להוסיף בהרמז דשיעורי חת"ת בפסוק108 "ויסעו ויהי חתת גו'"109 – דיש לומר, שבזה מרומז גם שע"י שיעורי חת"ת נעשה הסיוע (אותיות "ויסעו") דהקב"ה בהנסיעה דכללות עבודתם של ישראל באופן "ילכו מחיל אל חיל", ועד להנסיעה מן הגלות אל הגאולה האמיתית והשלימה, "יראה אל אלקים בציון".

"ושם נעשה לפניך כו' תמידים כסדרם ומוספים כהלכתם", כיון שתיכף ומיד "ויאר לנו (עלות השחר דהגאולה110) אסרו חג בעבותים עד קרנות המזבח" (כנ"ל ס"ז), וכאמור, תיכף ומיד ממש.

יז. [לאחרי ברכת המזון, כשעמד כ"ק אדמו"ר שליט"א לתפלת ערבית, אמר:]

נוסף על המוזכר לעיל אודות לימוד שיעורי חת"ת, יש להזכיר גם אודות לימוד שיעורי הרמב"ם, והזמן גרמא – שסיום לימוד הרמב"ם (במחזור זה) הוא בשמח"ת, וחגיגת הסיום בימים הסמוכים.

ויה"ר והוא העיקר – שעוד לפנ"ז יקויים היעוד שבסיום וחותם ספר הרמב"ם: "מלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים"111, תיכף ומיד ממש.

[לאחרי תפלת ערבית והבדלה – חילק כ"ק אדמו"ר שליט"א מכוס של ברכה.

טרם צאתו התחיל לנגן "כי בשמחה תצאו"].