בס"ד. ברכת כ"ק אדמו"ר שליט"א ערב יום הכיפורים ה'תשנ"ב.

– לאחרי תפלת מנחה –

בלתי מוגה

א. "פותחין בברכה"1 – כהפס"ד בתורה בנוגע לכל ענין, בכל מעמד ומצב, בכל זמן ובכל מקום ע"ד הרגיל, ועאכו"כ כשישנה הוספה2 בהענין, בהזמן ובהמקום באופן בלתי רגיל – כבנדו"ד, שנמצאים בזמן מיוחד, ערב יוהכ"פ, ובמקום מיוחד, בית כנסת (בית תפלה) ובית מדרש (בית תורה) ובית מעשים טובים של כ"ק מו"ח אדמו"ר נשיא דורנו – אזי ניתוסף ביתר שאת וביתר עוז ההכרח והפס"ד שהפתיחה צריכה להיות בברכה דוקא (מצד אותו טעם, וביתר שאת וביתר עוז).

ב. ובפרטיות יותר – בנוגע למעלת הזמן:

לכל לראש – המעלה של כללות ה"עשרה ימים שבין ראש השנה ליום הכיפורים".

ובהקדם הדיוק בלשון חז"ל3 "עשרה ימים שבין ר"ה ליוהכ"פ" – דלכאורה, "בין ר"ה ליוהכ"פ" יש רק שבעה ימים? – שמאמר זה גופא ("עשרה ימים שבין ר"ה ליוהכ"פ") הוא פס"ד בתורה שבע"פ שיש בכחו לשנות את המציאות4, כך, שבמקום השבעה ימים שבין ר"ה ליוהכ"פ (שישנם בלאה"כ), נעשית הוספה, והוספה שנעשית לעיקר – "עשרה ימים שבין ר"ה ליוהכ"פ".

והענין בזה5:

עשרת הימים מהווים תקופה אחת שלימה שהתחלתה בר"ה וסיומה ביוהכ"פ, ולא עוד אלא שגם כל א' מעשרת הימים התחלתו בהענין דר"ה וסיומו בהענין דיוהכ"פ.

וההסברה בזה – ע"פ הידוע שראש השנה נקרא "ראש", להיותו כמו הראש שבו נכלל חיות כל הגוף. וכן יוהכ"פ ש"נק' ג"כ ראש השנה בכתוב6 והוא בחי' נשמה ופנימיות" (כמבואר בלקו"ת7 מכתבי האריז"ל8). ואם ביחס לכל השנה כולה נחשבים ר"ה ויוהכ"פ ל"ראש", הרי עאכו"כ שנחשבים ל"ראש" ביחס לעשרת הימים עצמם, כמו במשל ה"ראש", שאם הוא המנהיג ("ער האָט וואָס צו זאָגן") בנוגע לכל חלקי הגוף, הרי עאכו"כ שהוא המנהיג ("ער האָט וואָס צו זאָגן") בנוגע לחלקי ה"ראש" גופא.

וכיון שר"ה ויוהכ"פ נחשבים ל"ראש" ביחס לעשרת הימים עצמם, נמצא, שבכל עשרת הימים ישנו ענינם המיוחד של ר"ה ויוהכ"פ, היינו, לא רק שיש בהם ענינם של ר"ה ויוהכ"פ כפי שהם חלק מכללות התקופה דעשרת הימים, אלא יש בהם גם ענינם המיוחד של ר"ה ויוהכ"פ שלמעלה מעשרת הימים.

ג. ובעשרת הימים גופא הולך וניתוסף בעילוי אחר עילוי – כהכלל בכל עניני קדושה "מעלין בקודש"9, ועאכו"כ בקדושה נעלית ביותר שהיא בבחינת "ראש" לכל עניני קדושה שבכל השנה, כמו קדושת המועדים, חג הסוכות, חג הפסח וחג השבועות, שנכללים בראש השנה – הרי בודאי שהעלי' בקודש היא (לא רק מיום ליום, אלא גם) מרגע לרגע.

ובפרט לאחרי שכבר עברו רוב עשרת ימי תשובה, ולא רק רוב סתם, אלא גם רובו ככולו, עד ליום התשיעי דעשרת הימים.

ויתירה מזה, שיום התשיעי שייך גם ליום העשירי, כפי שהדבר מתבטא בהנהגה בנוגע לענינים גשמיים10, אכילה ושתי' – שהאכילה ושתי' דיום התשיעי פועלת גם את הפעולה דיום העשירי, כמארז"ל11 "כל האוכל ושותה בתשיעי ("כפי שיעור ב' ימים"12) מעלה עליו הכתוב כאילו התענה תשיעי ועשירי".

וביום התשיעי גופא עומדים כבר קרוב לסיומו – בשעה כזו שיכולים לקיים את הציווי להוסיף מיום התשיעי על יום העשירי (הוספה שתלוי' ברצונו של כאו"א)13.

ד. והנה, גם כשנמצאים בתשיעי בתשרי במעמד ומצב נעלה ביותר (לאחרי שעברו כדבעי בכל הפרטים ב' הימים דר"ה, וכן הימים שלאח"ז עד קרוב לסיומו של יום התשיעי בתשרי), פועלים בנ"י שינוי המציאות (כדלקמן) בכח התורה, כפתגם הרס"ג14 "אין אומתנו אומה15 אלא בתורתה", שבכח התורה לשנות את מציאות העולם.

ובהקדמה – שהצורך בשינוי המציאות ע"י התורה הוא גם (ואדרבה – עוד יותר) בנוגע למציאות חזקה דקדושה, כשם שגם אצל צדיקים גמורים צ"ל העילוי היותר גדול דבעלי-תשובה16, ובלשון הרס"ג17 ש"עיקר בריאת האדם .. לשבר מדות .. הטבעיות שלו", או "לשנות טבעיות מדותיו"18 (כב' הנוסחאות שבזה19).

ובנוגע לעניננו:

לאחרי כל המעלות שמגיעים אליהם בעמדנו קרוב לסיומו של תשיעי בתשרי – נמצאים עדיין במעמד ומצב של גלות, ובמילא, יש צורך והכרח לשנות את המציאות ולפעול תיכף ומיד את המעמד ומצב של הגאולה האמיתית והשלימה, שאז תהי' השלימות ד"עשירי" – "העשירי יהי' קודש"20 – בכל העולם כולו, לא מבעי אצל בנ"י, בנוגע לעשר כחות הנפש (כפי שמתלבשים במחשבה דיבור ומעשה), דמאי קמ"ל, אלא גם בחלקם בעולם ובכל העולם, גם אצל אינם-יהודים, וגם במין החי, צומח ואפילו דומם (כדאיתא במדרשי חז"ל21 ש"לעתיד לבוא .. האבן זועקת .. שנאמר22 כי אבן מקיר תזעק"23).

ושינוי המציאות (מגלות לגאולה) נעשה בכח התורה – הכרזת והודעת נשיא דורנו שע"פ פס"ד התורה כבר "כלו כל הקיצין"24, ויתירה מזה, שגם הענין ד"עמדו הכן כולכם"25 ישנו כבר, ובשלימותו,

– לאחרי כל הענינים שפעלו במשך כל השנים עד עתה, כולל ובמיוחד לאחרי שזכו ללמוד ולהפיץ פנימיות התורה בכלל, ובפרט פנימיות התורה דכ"ק מו"ח אדמו"ר נשיא דורנו, שעל ידו נעשה לימוד פנימיות התורה באופן של הוספה, כמרומז בשמו הראשון (יוסף), ובאופן של שמחה (ועד לאופן שהוא מעין ודוגמת "ימלא26 שחוק פינו ולשוננו רנה"27), כמרומז בשמו השני (יצחק) –

כך, שעתה לא זקוקים לענין של נס (נס גלוי, ואפילו לא נס נסתר), אלא גם בדרך הטבע באה הגאולה האמיתית והשלימה תיכף ומיד ממש.

ה. וכיון שכן, נעשה שינוי המציאות ע"פ תורה גם בנוגע לאופן ההנהגה דיום העשירי בהמשך ליום התשיעי – שהאכילה ושתי' דיום התשיעי ("כל האוכל ושותה בתשיעי") נמשכת גם ביום העשירי:

ובהקדמה – שבנוגע לקטנים ("כי נער ישראל ואוהבהו"28) יש שקו"ט אם ובאיזה אופן מותר להם להתענות, מפני הסכנה שבדבר29, ולא עוד אלא שגם בנוגע לגדולים ישנה מציאות של דחיית התענית ע"פ ציווי התורה בגלל פיקוח נפש שדוחה כל התורה כולה30.

[ולהעיר, שגם כאשר דוחים דין בתורה בשביל פקו"נ, הרי, נוסף לכך שדחי' זו היא חד-פעמית, בבחינת "לרגע קטן עזבתיך"31, ותכליתה בשביל קיום דין זה בתורה ריבוי פעמים, כלשון חז"ל32 "אמרה תורה חלל עליו שבת אחת כדי שישמור שבתות הרבה", הנה עוד זאת, שגם הדחי' כשלעצמה אינה באופן שדוחים (דחי' אמיתית) את התורה, אלא אדרבה, שהתורה מתעלה לדרגא נעלית יותר – שבזכותה נשאר יהודי בחיים!].

ובנוגע לעניננו: בודאי שלא יצטרכו ח"ו להגיע למצב כזה33, ויוכלו להשלים את התענית כפשוטו מתוך בריאות נכונה34, אלא, שכיון שיבוא משיח צדקנו תיכף ומיד, הרי, ע"פ פס"ד התורה לא יצטרכו להתענות ביוהכ"פ:

בנוגע לחנוכת בית המקדש הראשון איתא בגמרא35 ש"אותה שנה לא עשו ישראל את יום הכפורים (לפי ששבעה ימים שלפני סוכות עשו כל יום שמחה ומשתה36), והיו דואגים כו' יצתה בת קול ואמרה להם כולכם מזומנין לחיי העולם הבא" – פס"ד בתורה מ"הלכה למעשה"37.

ומזה מובן גם (ובמכ"ש וק"ו) בנוגע לחנוכת ביהמ"ק השלישי, "מקדש אדנ-י כוננו ידיך"38, שכאשר תהי' התחלתה תיכף ומיד ממש, לפני כניסת יום הכפורים – לא יתענו ביוהכ"פ, ואדרבה, יעשו שמחה ומשתה, סעודה בלחם ודגים ובשר ויין, כלשון הכתוב39 (בנוגע לר"ה) "אכלו משמנים ושתו ממתקים ושלחו מנות לאין נכון לו40 כי קדוש היום לאדוננו"41, ועד לסעודה דלעתיד לבוא – לויתן ושור הבר ויין המשומר42 – שהיא סעודה גשמית כפשוטה (כהפס"ד בתורת החסידות43).

ואז יהי' גם הענין ד"יום רצון לה'" (שאומרים בהפטרת יוהכ"פ)44 – לא באופן של עינוי, אלא באופן נעלה יותר45 – מתוך שמחה הכי גדולה, למעלה ממדידה והגבלה, "עד דלא ידע"46, כמו שמחת פורים, ובאופן נעלה יותר משמחת פורים (שהיא במעמד ומצב ש"אכתי עבדי אחשורוש אנן"47) – יום הכ.פורים, בכ"ף הדמיון (לא לגריעותא, כהפירוש הרגיל48, אלא) למעליותא, כיון שהשמחה דיוהכ"פ היא בעילוי שלא בערך משמחת פורים.

ו. ועי"ז נעשים גם שאר עניני יוהכ"פ בתכלית השלימות:

לכל לראש – בנוגע לכל פרטי עבודת יוהכ"פ בבית המקדש ע"י כהן גדול בהיותו לבוש בבגדי כהונה, "לכבוד ולתפארת"49 (אע"פ ששבעה ימים לפנ"ז הי' צריך להתחיל כבר הלימוד והחינוך לעבודה50, וכיון שענין זה נעשה ע"י ב"ד51, הי' צריך כבר לפנ"ז להתקיים היעוד52 "ואשיבה שופטיך כבראשונה ויועציך כבתחלה").

זאת ועוד:

אודות ענינו של יוהכ"פ – איתא במשנה בסיום מסכת תענית53: "ביום חתונתו זה מתן תורה", "יום הכפורים שניתנו בו לוחות האחרונות"54.

[ויש לקשר זה עם התשובה דיוהכ"פ ששלימותה היא תשובה עילאה – כידוע55 שתשובה עילאה קשורה עם לימוד התורה, יחוד פנימי, יחוד המוחין, שהשכל המשכיל והמושכל מתאחדים "ביחוד נפלא שאין יחוד כמוהו ולא כערכו נמצא כלל בגשמיות"56.

וענין זה קשור גם עם שלילת התענית וענין השמחה: שלילת התענית – שמודגשת יותר בשייכות ללימוד התורה, כי, "מי שהוא בעל תורה (ובפרט כשתורתו אומנתו) חוטא ונענש בכפליים57 כי מחמת חלישות התענית לא יוכל לעסוק בתורה כראוי"58; וענין השמחה – שתשובה עילאה היא "בשמחה רבה" דוקא59].

ומזה מובן שהשלימות של יוהכ"פ קשורה עם השלימות דמתן תורה – הן לוחות האחרונות, והן לוחות הראשונות, ביחד עם שברי לוחות60, שיתגלו כולם (ג' ענינים) בביהמ"ק השלישי (והמשולש) ובקדש הקדשים (שכולל ג' קדושות),

ועד לתכלית השלימות דמתן-תורה – "תורה חדשה מאתי תצא"61,

ומתחיל מההוראה (תורה) הראשונה של הקב"ה – שהגאולה האמיתית והשלימה צריכה להיות תיכף ומיד ממש, "לא עיכבן כהרף עין"62.

ז. והלימוד וההוראה מכהנ"ל63 לכאו"א מישראל (אנשים נשים וטף) בנוגע למעשה בפועל:

אם בכל השנה כולה צריכה להיות התשוקה והצפי' לביאת המשיח באופן ד"אחכה לו בכל יום שיבוא"64, שהפירוש בזה, שיבוא בכל יום, ובכל רגע ורגע מהיום – על אחת כמה וכמה שב"עת רצון" צריכה להיות תשוקה וצפי' לביאת המשיח תיכף ומיד, ביתר שאת וביתר עוז.

ובהדגשה יתירה ב"עת רצון" דתשיעי בתשרי – לאחרי כללות העבודה דחודש אלול בהענין ד"אני לדודי ודודי לי"65 – שאז נרגשת יותר התשוקה והצפי' להזמן שבו יהי' ניכר הענין ד"אני לדודי ודודי לי" בפועל בגלוי, בגאולה האמיתית והשלימה ע"י משיח צדקנו.

וכאשר כל בנ"י, אנשים נשים וטף, נמצאים במעמד ומצב של רצון ותשוקה וצפי' לביאת המשיח,

– ובפרט שבאיזה מעמד ומצב שיהיו מונחים ("אין וואָס זיי זאָלן נאָר ליגן"), ובאיזה ענין שיהיו עסוקים במעשה דיבור ומחשבה, הרי, רצונם האמיתי והפנימי הוא כדבעי (כפס"ד הרמב"ם66), כולל גם בנוגע להרצון והתשוקה והצפי' לביאת המשיח –

בודאי שהקב"ה ממלא את רצונם של בנ"י – להביא את הגאולה האמיתית והשלימה ע"י משיח צדקנו,

ולא עוד אלא שהקב"ה שמח למלא רצונם של בנ"י, עד כדי כך, שכאשר שואלים "מאי עביד קוב"ה בההיא שעתא", המענה הוא: "קא חייך ואמר נצחוני בני נצחוני"67, היינו, שהקב"ה שמח על כך שבנ"י נותנים לו עצה ופס"ד לסיים את הגלות הארוך (לאחרי שכבר "כלו כל הקיצין") ולהביא את הגאולה האמיתית והשלימה.

ח. והעיקר – שלא ידחה הדבר לכמה זמן ח"ו, אלא יתקיים בפועל תיכף ומיד ממש, בתשיעי בתשרי שנת ה'תשנ"ב, שהרמז שלה "ה.י' תהא שנת נ.פלאות ב.ה", "נ.פלאות ב.כל", "בכל מכל כל"68,

ובאופן שאין צורך ב"רמזים", כיון שמיד נפתחת הדלת ונכנס משיח צדקנו, ו"מראה באצבעו ואומר זה"69, "הנה בא משיח", דוד מלכא משיחא,

ויחד עמו זקנו ("זיין עלטער עלטער זיידע") דוד המלך, יחד עם משה רבינו, "גואל ראשון הוא גואל אחרון"70, יחד עם המלאכים וכל פמליא של מעלה,

ולוקחים את כל בנ"י, "בנערינו ובזקנינו גו' בבנינו ובבנותינו"71, ומביאים אותם – "עם ענני שמיא"72 – לארצנו הקדושה, לירושלים עיר הקודש,

– מבלי להמתין לאמירת "לשנה הבאה בירושלים" [לאחרי אמירת "שמע ישראל ה' אלקינו ה' אחד", "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד" ג"פ, ו"ה' הוא האלקים" ז"פ] במוצאי יוהכ"פ, כיון שבאים לירושלים בערב יוהכ"פ73 –

להר הקודש, לבית המקדש השלישי, עד לקדש הקדשים,

ושם (בקדש הקדשים) חוגגים את "יום חתונתו ויום שמחת לבו" (הנישואין דהקב"ה וכנס"י) – שלכן נקרא קודש הקדשים בשם "חדר המטות"74, לפי שבו נעשים "ישראל וקוב"ה כולא חד"75 ממש, היינו, לא רק באופן של ראי', כמ"ש76 "והיו עיניך רואות את מוריך", אלא באופן שנעשים חד ממש, "אחד באחד יגשו"77, ועד ש"והיו לבשר אחד"78,

ומזה נמשך גם בכל העולם79 – שנעשה דירה לו ית' בתחתונים80, שענינה של "דירה" (כמבואר בדרושי חסידות81) שבה מתגלה בעל הדירה בכל עצמותו, וגם באופן שאינו זקוק ללבושים [ואדרבה: ענין היחוד ד"והיו לבשר אחד" צ"ל בלא לבושים דוקא, ולא באופן ש"הוא בבגדו והיא בבגדה"82], כמ"ש76 "לא יכנף עוד מוריך", "שלא יתכסה ממך בכנף ולבוש"83, כך, שגם בכל העולם נעשה המעמד ומצב ד"והיו לבשר אחד" – שה"אחד" חודר ("נעמט דורך") את ה"בשר" של יש הנברא והנוצר והנעשה, להיות לאחדים עם היש האמיתי84.

ט. ועוד לפני שחוגגים בבית המקדש את יום העשירי בתשרי, אוכלים בביהמ"ק85 את הסעודה דתשיעי בתשרי שמתכוננים לאכול עתה,

– הן הסעודה הראשונה (אצל אלה שיאכלו עתה שתי סעודות), והן (ובעיקר) הסעודה המפסקת86 (שסמוכה לעשירי, ולכן מודגש בה בעיקר העילוי ד"האוכל ושותה בתשיעי") –

ובסעודה זו אוכלים ושותים (לא רק דגים ובשר ויין סתם, אלא) את הלויתן ושור הבר ויין המשומר,

ונעשית סעודה והתוועדות חסידית ("אַ חסידישע סעודה מיט אַ חסידישן פאַרבריינגען") בראשותו של נשיא דורנו,

– ביחד עם רבותינו נשיאינו שלפניו שהוא ממלא מקומם: אביו – שהוא בנו יחידו וממלא מקומו; זקנו87 (שאביו הי' ממלא מקומו) – שהנהגתו היתה באופן ד"לכתחילה88 אריבער"89; אבי זקנו – שנקרא צמח צדק90, ב' שמות שבהם נקרא משיח צדקנו; וזקן זקנו – אדמו"ר האמצעי, ששמו "דובער", שענינו של "דוב"91 ש"מסורבל בבשר"92, שמורה על המשכת כל הענינים בגשמיות (בבשר, ומסורבל בבשר) דוקא93 –

וממשיכים בעריכת הסעודה וההתוועדות ("מען ציט איר אַריין") גם לאחרי הזמן94 – בהיתר – בחנוכת ביהמ"ק השלישי ("ביום חתונתו (יוהכ"פ) וביום שמחת לבו, זה בנין בית המקדש"),

ובסיומה של הסעודה – "לאחר שאוכלין ושותין נותנין .. כוס של ברכה .. אומר לו לדוד (דוד מלכא משיחא) טול וברך, אומר להן אני אברך ולי נאה לברך"95,

והברכה היא "ברוך .. שאכלנו משלו", שזוהי הברכה לבעל הבית ("אורח מברך כדי שיברך בעל הבית"96), הקב"ה, הבעה"ב דכל העולם כולו, שבכחו וביכלתו97 מתהוה מאין ליש ברגע זה98 ה"שטענדער" והספרים וכל הענינים, ועאכו"כ כאו"א מבנ"י וכל בנ"י.

י. ויה"ר שתהי' תכלית השלימות דתשיעי בתשרי ודעשירי בתשרי (וגם השלימות דעשירי כפי שהוא בתשיעי),

וכן תכלית השלימות דכללות ענינו של חודש תשרי: "תשרי ותשבוק ותכפר על חובי עמך"99, ביטול כל הענינים הבלתי-רצויים דסיבת הגלות, ובמילא בטל הגלות ובאה הגאולה האמיתית והשלימה,

ועי"ז נעשית גם העלי' דכל הזמנים ודכל המקומות, ועאכו"כ העלי' דכאו"א מבנ"י וכללות בנ"י, וכל עניני הבירורים שנעשו ע"י "מעשינו ועבודתינו" שמתעלים למעלה,

ובלשון הכתוב בפרשת השבוע: "האזינו השמים גו' ותשמע הארץ"100, "קרוב (האזינו מקרוב) לשמים ורחוק (תשמע מרחוק) מן הארץ"101, היינו, שכאו"א מישראל, בהיותו נשמה בגוף בריא וחזק, בכל רמ"ח אברים ושס"ה גידים102, ה"ה במעמד ומצב ש"קרוב לשמים ורחוק מן הארץ",

ולאחרי העלי', שזהו"ע הרצוא, נעשה השוב – ההמשכה וההתגלות למטה דוקא, בעוה"ז הגשמי שאין תחתון למטה ממנו, שנעשה דירה לו ית' בתחתונים, היינו, שהקב"ה אינו באופן של הבדלה למעלה, "אויבערשטער", אלא באופן שנמצא למטה דוקא, שזהו הסימן על הדירה שבה מתגלה בכל עצמותו, ובה מתאחד עם בנ"י באופן דכולא חד ממש (כנ"ל ס"ח).

ועוד והוא העיקר – שברגע זה הולכים לגאולה האמיתית והשלימה מתוך ריקוד הכי גדול וניגון הכי שמח, ולאח"ז הסעודה הכי גדולה, תיכף ומיד ממש.

[כ"ק אדמו"ר שליט"א התחיל לנגן ניגון הקפות לאביו הרלוי"צ ז"ל.

אח"כ חילק כ"ק אדמו"ר שליט"א לכל הנוכחים שטר של דולר ליתן לצדקה].