שלח, ש"פ שלח, מבה"ח תמוז, ה'תשח"י

בס"ד. ש"פ שלח, מבה"ח תמוז, ה'תשח"י

(הנחה בלתי מוגה)

שלח לך אנשים ויתורו את ארץ כנען1, וידועה הקושיא, מה הי' הצורך בשילוח המרגלים, הרי ידוע שאילו זכו להכנס לארץ ישראל מיד, ע"י משה רבינו, אזי לא היו צריכים לדרכי הטבע כלל (אפילו לא לדרכי הטבע שהיו בהכניסה לארץ ע"י יהושע)2, והיתה הכניסה לארץ באופן של גאולה שלימה שאין אחרי' גלות3, וא"כ למה הוצרך לשילוח המרגלים, שזהו"ע שע"פ דרך הטבע. ובפרט לפי פירוש רש"י (ממדרש4) עה"פ שלח לך, לדעתך, והיינו, ששילוח המרגלים הי' ממדריגתו של משה, והרי במשה כתיב5 כי מן המים משיתיהו, וגם מצד גופו הי' במעמד ומצב שבשעת גילוי הנבואה6, ששכינה מדברת מתוך גרונו7, עמד על עמדו בכל חושיו, שזהו ענין שלמעלה מדרך הטבע לגמרי, וא"כ, מהו הטעם שמצד מדריגתו של משה הוצרך להיות שילוח המרגלים. וכללות הענין בזה, דהנה, בעת הכניסה לא"י נתחדש כללות ענין התומ"צ בגשמיות בארץ הלזו הגשמית והחומרית (כידוע שבהיותם במדבר הי' עיקר ענין המצוות ברוחניות, ובכניסה לארץ נתחדש ענין המצוות בגשמיות)8, שעי"ז עושים את הארץ הגשמית שתהי' דירה לו ית'9. ולכן הוצרך להיות תחלה ענין שילוח המרגלים לתור את הארץ, שזוהי ההכנה להכניסה לארץ, כמו תייר ההולך לפניהם ומראה להם הדרך10 (אויסטערטן די וועג), וגם לתור מלשון להותיר ולהוסיף, כדאיתא במדרש11 עה"פ12 ונתתי את לבי לדרוש ולתור בחכמה, לתור ולהותיר (להוסיף), והיינו, שענינם של המרגלים הי' לפעול הוספה בארץ כנען, שהרי תכלית ענין התומ"צ היא להוסיף אור בעולם, והיינו, שלא זו בלבד שיהי' כמו קודם חטא עה"ד, שעולם על מילואו נברא13, אלא להמשיך תוספת אור נעלה יותר מכמו שהי' קודם הבריאה. ובכדי לפעול יתרון זה הוצרך להיות שילוח המרגלים ממדריגתו של משה דוקא, שזהו שלח לך, לדעתך. וזהו ג"כ מ"ש14 ויתרון ארץ בכל היא, שע"י העבודה בבחי' עיני כל אליך ישברו15, פועלים יתרון והוספה בהארץ.

ב) ולהבין הענין בפרטיות יותר16, יש להקדים משנת"ל17 שבסדר ההשתלשלות הנה כל מה שנמשך האור הרי הוא נתמעט ונתצמצם, וכמו שפירש רש"י ע"פ18 ויהי קול השופר הולך וחזק מאד, מנהג הדיוט כל זמן שהוא מאריך לתקוע קולו מחליש וכוהה, אבל כאן הולך וחזק מאד, והרי הכוונה במ"ש מנהג הדיוט היא גם על העשרה מאמרות שנקראים מילין דהדיוטא, דלאו אורחא דמלכא לאשתעי במילין דהדיוטא19, לכן הנה כללות האור שנמשך בעולמות הוא באופן שמעולם לעולם נתמעט האור ונתצמצם עד שנעשה בתכלית הצמצום והקיצור. וכן הוא גם בשרש העשרה מאמרות באור הקו, שכל מה שנמשך למטה יותר הרי הוא נתצמצם, והרי כל ענין הקו הוא לעשות מעלה ומטה20, כמשנת"ל בארוכה.

והנה ענין המעלה והמטה שיש בהקו הוא לפי שנמשך ע"י הצמצום, והיינו, דעם היות שהקו נוגע בעיגול הגדול שקודם הצמצום, מ"מ, כיון שנמשך ע"י הצמצום לכן יש בו מעלה ומטה. וביאור ב' ענינים אלו (שהקו נוגע בעיגול הגדול ונמשך ע"י הצמצום), איך שאין סותרים זל"ז, יובן ע"פ המשל הידוע מרב המשפיע שכל לתלמיד שבאין ערוך, שבתחילה צריך לסלק את כל שכלו, ואחרי הסילוק ממשיך הרב שכל ששייך שיומשך להתלמיד, והרי גם שכל זה נמשך משכל הרב עצמו, אך להיות שהמשכתו היא ע"י הקדמת צמצום וסילוק, לכן השייכות של שכל זה עם שכל הרב היא רק בהעלם ולא בגילוי. וכמו"כ יובן באור הקו, דאף שנוגע ודבוק בעיגול הגדול שקודם הצמצום, מ"מ, מאחר שנמשך ע"י הצמצום וסילוק, הנה מה שנוגע ודבוק בעיגול הגדול הרי זה רק בהעלם, ובגילוי הוא קו קצר ומצומצם. והענין בזה, דהנה, איתא בספר הבהיר21 והובא בפרדס22 שכינה למטה כשם ששכינה למעלה כו', משל למה הדבר דומה, למלך שהיו לו ז' בנים, ושם לכל אחד מקומו, ואמר להם שבו זה על גב זה, ואמר התחתון אני למטה לא אתרחק ממך, אמר להם הריני מסבב ורואה אתכם כו'. וענינו בנמשל, מלך קאי על האור שקודם הצמצום, וז' הבנים הם שבעת ימי הבנין, ושם לכל אחד מקומו הו"ע שגם קודם הצמצום שיער בעצמו בכח כל מה שעתיד להיות בפועל, והושיבן זה ע"ג זה, היינו שהספירות הם זה ע"ג זה, ואז הנה ספירת המלכות היא למטה מכולם, וירידה זו פועלת בה התשוקה לעלות, שזהו שאמר התחתון אני לא אתרחק ממך, שהו"ע תשוקת המלכות כידוע. ותשוקה זו פעלה שאמר המלך הריני מסבב ורואה כולכם, והיינו שהאור שקודם הצמצום נמשך גם בספירת המלכות, ואדרבה, שהמלכות היא בקירוב יותר, כידוע בענין ומתחת זרועות עולם23, וזהו שכינה למטה כשם ששכינה למעלה. ומ"מ הרי בגילוי הנה ספירת המלכות היא למטה מכולם, ואילו הענין דמתחת זרועות עולם הוא בהעלם. וכמו"כ יובן בכללות אור הקו, שדביקותו בהעיגול הגדול שקודם הצמצום היא בהעלם, אבל בגילוי הוא קו קצר ומצומצם, ובפרט בספירת המלכות שהאור שבה הוא בתכלית הצמצום.

ג) ומזה מובן שצריך לפעול יתרון בספירת המלכות, שזהו מ"ש ויתרון ארץ, ויתרון זה נעשה ע"י בחי' כל, שהוא ספירת היסוד, כמ"ש24 כי כל בשמים ובארץ, דאחיד בשמיא ובארעא, והיינו, לפי שע"י היסוד נמשך האור שקודם הצמצום, שבאור זה אין חילוק בין מעלה ומטה, שהרי החילוק דמעלה ומטה הוא רק באור הקו שהוא אור מוגבל, אבל באוא"ס שקודם הצמצום אין שום חילוק, והוא בכל מקום בשוה. וכמבואר במ"א ההפרש בין אור האצילות לאוא"ס שלמעלה מאצילות, שאור האצילות עם היותו בבחי' א"ס, מ"מ, הא"ס שבו הוא רק באצילות, אבל המשכתו בבריאה היא ע"י צמצום ופרסא שעי"ז נעשה אור מוגבל, משא"כ אוא"ס שלמעלה מאצילות, הנה בכל מקום שנמשך הרי הוא בבחי' א"ס, ובפרט בהעצם שלמעלה מהאור שהוא בכל מקום בשוה. והמשכת אור זה היא ע"י קו האמצעי, שבו נמשך אור הבל"ג וגם העצם, ולכן קו האמצעי הוא בשוה, וכמשנת"ל25 שגם בציור גוף האדם אנו רואים ההפרש בין שאר הקוין לקו האמצעי, שבשאר הקוין ישנו החילוק דראש יד ורגל, משא"כ בקו האמצעי, ובפרט בפנימיותו, הרי חוט השדרה מחבר ומאחד מבחי' המוחין עד סיום הגוף, שזהו"ע טיפה הזרעית, שעל זה אמרו26 אין קישוי אלא לדעת, שנמשכת מבחי' פנימיות המוחין שלמעלה משכל הגלוי, עד סיומא דגופא, ועי"ז מוליד בדומה להעצם. ועד"ז יובן למעלה, שע"י קו האמצעי נמשך אור הבל"ג וגם העצם שהוא בכל מקום בשוה. וזהו ויתרון ארץ בכל היא, שהיתרון בבחי' ארץ שהיא ספירת המלכות הוא ע"י ספירת היסוד, לפי שכל ענין של השפעה, גם המשכת האור וכמו"כ גם המשכת העצם, הרי זה ע"י ההתקשרות שבספירת היסוד, שע"י היסוד נמשך העצם שבכל מקום בשוה, ולכן פועל היסוד יתרון בספירת המלכות.

ד) אמנם בבחי' היסוד גופא ישנם כו"כ מדריגות, וכמ"ש27 זכר רב טובך יביעו, טובך הוא בחי' היסוד, ורב טובך הם ריבוי בחי' טוב, והם ט"ו יסודות28, והיינו לפי שבכל פרצוף יש ג' יסודות, וכיון שיש חמשה פרצופים ובכל א' מהם יש ג' יסודות, נמצא שיש ט"ו יסודות. וביאור ענין ג' היסודות שבכל פרצוף יובן מבחי' כל (שהוא היסוד), דכל בגימטריא נו"ן, והו"ע נו"ן שערי בינה, שענינם הוא שעל ידם נעשית המשכת הבינה למדות, והרי יש ז' מדות, וז' פעמים ז' הם מ"ט, ובצירוף המדריגה שכוללת את כולם, הרי הם נו"ן שערי בינה. והענין בעבודה, כדאיתא בזהר29 ע"פ30 נודע בשערים בעלה, דקוב"ה אתיידע לכל חד וחד לפום שיעורא דילי', לפום מה דמשער בליבי'. ולכאורה, כיון שיש ששים רבוא נשמות ישראל (שהם שרשים וכל שרש מתחלק לס"ר ניצוצות)31, וקוב"ה אתיידע לכל חד וחד לפום מה דמשער בליבי', נמצא שיש הרבה יותר מנו"ן שערים. אך הענין הוא, שנו"ן השערים אינם בהמדות עצמם, כי אם בסדר ההמשכה מהמוחין למדות, שבזה יש נו"ן המשכות, אבל אח"כ כאשר ההמשכה באה במדות שבלב, הרי כל מדה מששת המדות כלולה מיו"ד, ויו"ד מיו"ד ויו"ד מיו"ד כו' עד שנעשה מספר ששים רבוא, ולכן, נש"י ששרשם מבחי' ז"א הם במספר ששים רבוא נשמות כלליות. וכל זה הו"ע ההתחלקות בבחי' ז"א עצמו שהוא בחי' המדות, אבל בענין ההמשכה מהבינה למדות יש רק נו"ן שערים. דהנה, כשם שהשער אינו בפנים ואינו בחוץ, אלא ענינו הוא שמשמש ליציאה מפנים לחוץ ולכניסה מחוץ לפנים, כמו"כ יובן בענין נו"ן שערי בינה, שאינם בבחי' המוחין ואינם בבחי' המדות, אלא ענינם הוא לקשר את המוחין במדות והמדות במוחין, שתהי' המשכת המוחין להמדות והעלאת והתכללות המדות בהמוחין.

וביאור הענין, דהנה, הבינה עצמה היא למעלה מענין המדות לגמרי, וכמו שאנו רואים דכאשר האדם עוסק ומתייגע בשכל עמוק, אזי נולדים אצלו סברות לכאן ולכאן ואי אפשר בשום אופן שיבוא לפסק הלכה. ובעומק יותר, הנה לא זו בלבד שאי אפשר לבוא לפסק הלכה, אלא שעצם ענין השכל הוא למעלה לגמרי מענין הנטי' למדות לגמרי, והיינו, שבינה עצמה היא למעלה מהנטי' למדות, והנטי' למדות נעשה ע"י הדעת, שנקרא דעת נוטה, עד שנעשה בחי' המדות שבשכל ואח"כ המדות שבלב. דהנה, גם המדות שבשכל הם באין ערוך להשכל, דהגם שאינם דומים להמדות שבלב שהם בהתפעלות והתלהבות, משא"כ המדות שבשכל הם במנוחה, ולכן הם בפרצוף השכל לפי שהם במנוחה דוגמת השכל, מ"מ הרי הם באין ערוך להשכל עצמו, שהרי המדות הם כבר במורגש, והשכל אינו במורגש כלל. וכמו כשמתבונן בגדולתו ית', הרי בעצם השכל לא נרגש כלל הרגש עצמו, וההרגש הוא רק שקרבת אלקים טוב, משא"כ במדות שבשכל ההרגש הוא שקרבת אלקים לי טוב32. והיינו, דעם היות שהמדות שבשכל הם במנוחה עדיין, ואינם דומים להמדות שבלב שהם בהתפעלות והתלהבות, מ"מ, מאחר שהם במורגש, הרי הם באין ערוך להשכל, דאף שבשכל עצמו ישנו שרש להמדות, מ"מ המדות הם באין ערוך אל השכל. ולכן השכל עצמו הוא למעלה מענין הנטי' למדות, גם למדות שבשכל, ובכדי שיהי' הנטי' למדות הרי זה ע"י השערים דוקא, ואח"כ נמשך ונעשה בחי' מדות שבשכל, ועד שנמשך יותר ונעשים ממנו מדות שבלב. וכפי שמצינו בענין בית שמאי ובית הלל, דב"ש מחמירים וב"ה מקילים, ומבואר בתניא33 שזהו מצד שרש נפשם, ששרש ב"ש הוא מבחי' הגבורות ושרש ב"ה מבחי' החסדים, הרי מובן שההתחלקות דב"ש וב"ה אינה בעצם השכל, כי אם כפי שנמשך בענין המדות דוקא, אבל בעצם השכל אין התחלקות כלל. והגם שההפרש בין ב"ש וב"ה הוא מצד שרש נשמתם, וא"כ הרי גם בהשכל עצמו בהכרח לומר שהשכל דב"ש הוא בקו הגבורות והשכל דב"ה הוא בקו החסדים, מ"מ, מאחר שהבינה היא למעלה מענין הנטי' כנ"ל, לכן הנה בהשכל עצמו אין נטי' כלל, והנטי' לחו"ג נעשית ע"י השערים דוקא, ומזה נמשך ונעשה מדות שבשכל, ועד שנמשך יותר ונעשה מדות שבלב, שאז דוקא היא הפלוגתא דב"ש וב"ה שב"ש מחמירין וב"ה מקילין, וכמו הפלוגתא בכללות אופן העבודה דנש"י, כיצד34 מרקדים לפני הכלה, ב"ש אומרים כלה כמות שהיא, וב"ה אומרים כלה נאה וחסודה אפילו חיגרת וסומא, דכלה קאי על כנס"י, וכיצד מרקדין לפני הכלה, הנה בש"א כלה כמות שהיא, והיינו, שלפי אופן עבודתו בהעלאה מלמטלמ"ע תהי' גם ההמשכה מלמעלמ"ט, ובה"א שגם כאשר היא חיגרת וסומא הנה מצד ההמשכה מלמעלמ"ט הרי היא נעשית כלה נאה וחסודה. והיינו, שהמחלוקת דב"ש וב"ה היא רק מצד המדות, אבל מצד המוחין עצמם הרי זה למעלה מהתחלקות.

ועפ"ז יובן ענין ג' היסודות שבפרצוף הבינה, דכיון שהבינה עצמה היא למעלה גם מענין הנטי' להמדות, הנה ע"י יסוד הא' נעשה בה ההתקשרות וההמשכה להיות נטיית המוחין, וע"י יסוד הב' נעשים המדות שבשכל, וע"י יסוד הג' נעשים המדות שבלב. וכמו שהוא בפרצוף הבינה, כמו"כ הוא בשאר הפרצופים, שבכל פרצוף יש ג' יסודות. וכמבואר במ"א בענין פרצוף הרצון, שהרצון עצמו הוא למעלה מכל ענין המציאות, גם ממציאות החכמה, ובכדי שיהי' בו הנטי' להתחכמות, הרי זה נעשה ע"י יסוד הא' שמקשר את הרצון שתהי' בו הנטי' לחכמה, שזהו הרצון להתחכם. אמנם בבחי' זו אין עדיין מציאות של חכמה כלל, כי אם מציאות של רצון, אלא שהרצון הוא להתחכם. וע"י יסוד הב' נעשה מציאות החכמה שברצון. וע"י יסוד הג' נעשה מציאות החכמה בפועל. וזהו ויתרון ארץ בכל היא, שע"י היסודות (בחי' כל) נעשה יתרון בבחי' ארץ, וכמו בענין המדות שבלב, שע"י הג' יסודות נעשה בהם יתרון ועלי' שמתעלים לבחי' המדות שבמוחין, ולמעלה יותר לבחי' נטיית המוחין, ולמעלה יותר לבחי' הבינה עצמה.

ה) אמנם כל זה הו"ע העלי' בהתחלקות המדריגות, ואין זה תכלית העלי' והיתרון. אך אמיתית היתרון הו"ע המשכת אור הבל"ג, שעי"ז נעשים מעלה ומטה שוין, וכמשנת"ל שדוקא בזה הוא אמיתית היתרון. וגם יתרון זה נעשה ע"י היסוד, לפי שבחי' היסוד מגיע באור הבל"ג, ולמעלה יותר, שמגיע בהעצם ממש. והענין הוא, דהנה כתיב35 המחדש בטובו בכל יום תמיד מעשה בראשית, דטובו קאי על ספירת היסוד כנ"ל, ובענין המחדש בטובו פירש האבודרהם שקאי על האור שנברא ביום ראשון שנאמר בו36 כי טוב, שבאור זה נסתכל בו אדה"ר מסוף העולם ועד סופו37, שהו"ע עלמא דאתכסיא ועלמא דאתגליא38, ואף שאור זה גנזו, מ"מ, בהעלם מאיר גם עכשיו, וכדאיתא בזהר39 ולא מנע מיני' בכל יומא, ופירש הרמ"ז40 שזהו"ע המחדש בטובו בכל יום תמיד. ויובן זה ע"ד ההפרש בין נו"ן שערי בינה ול"ב נתיבות חכמה, שבבינה הם שערים, ובחכמה הם נתיבות, דההפרש בין שערים לנתיבות הוא, ששערים הם הידועים לרבים, משא"כ נתיבות הם רק ליחידי סגולה, וכמ"ש41 נתיב לא ידעו עיט, ושייכים רק ליחידי סגולה שהם אלו ששייכים לבחי' החכמה דמקננא באצילות42, והיינו שהם ידועים רק לנשמות דאצילות. אמנם אעפ"כ הרי ידוע שגם הנתיבות מאירים בהעלם גם לנשמות דבי"ע. ועד"ז יובן גם בענין האור שנברא ביום ראשון, שהוא אור הבל"ג, שבהעלם לא מנע מיני' בכל יומא. והמשכת אור זה הוא ע"י בחינת היסוד דוקא, שזהו ובטובו דקאי על היסוד כנ"ל. אמנם בחי' יסוד זה אינו כמו בחי' יסודות הנ"ל שממשיכים רק את האור דהשתלשלות, אלא הוא בחי' יסוד דעתיק, שנקרא ברית שלומי, שעל ידו נמשך אור הבל"ג וגם העצם ממש. ולכן בהמשכה שע"י בחי' יסוד זה אין שום הגבלות והתחלקות כלל, לפי שאור הבל"ג ובפרט העצם הרי הם בכל מקום בשוה. וזהו מ"ש43 כי ההרים ימושו והגבעות תמוטינה וחסדי מאתך לא ימוש וברית שלומי לא תמוט, שהרים וגבעות שהם שאר היסודות, הנה בהם שייך הגבלה כו', אבל ברית שלומי שהוא יסוד דעתיק, אין בו הגבלות כלל, לפי שהוא המשכת העצם ממש, שנמשך ע"י יוסף הצדיק, צדיק יסוד עולם44, בחי' יסוד דעתיק, דבחי' עתיק הוא נעתק ונבדל מהעולמות, שאין בו הגבלות העולמות כלל, והוא בכל מקום בשוה, וכמ"ש גבי יוסף טוב עין הוא יבורך כי נתן מלחמו לדל45, ויוסף גו' הוא המשביר לכל עם הארץ46, שממשיך גם במצרים כו', לפי שעל ידו הוא המשכת העצם שהוא בכל מקום בשוה. וזהו ויתרון ארץ בכל היא, שהו"ע ההמשכה לבחי' ארץ, בחי' המלכות, וגם לארץ הגשמית, שנעשה בה אמיתית ענין היתרון ע"י המשכת אור הבל"ג עד העצם ממש, שהוא אור נעלה יותר גם מכמו שהי' בתחילת הבריאה שעולם על מילואו נברא.

ו) והנה בהכניסה לארץ ישראל היו צריכים לפעול העלי' בארץ, בחי' המלכות, ועל ידה גם בארץ הגשמי, שתהי' כלי אשר ע"י קיום המצוות תהי' דירה לו ית'. והרי ידוע שבכדי לפעול העלי' בבחי' המלכות, שם ב"ן, צריך להיות ההמשכה מבחי' שם מ"ה, כידוע שמ"ה מברר ב"ן. וזהו שלח לך, לדעתך, דמשה הוא מבחי' מ"ה, כמ"ש47 ונחנו מ"ה. וכיון שהמרגלים היו בערך מדריגתו של משה, לכן על ידם דוקא הי' אפשר להיות היתרון בארץ כנען, דאף שהיא ארץ גשמית, והרי הגשמיות היא באין ערוך להרוחניות בכלל, ולאור הבל"ג בפרט, ומכ"ש להעצם, מ"מ פעלו בה היתרון שתהי' דירה לעצמותו ומהותו, כידוע שענין הדירה הוא שעצם המלך דר בהדירה48, וענין זה לא הי' בהיותם במדבר, כי אם בארץ ישראל דוקא (כמבואר בלקו"ת49). וזהו ויתורו את ארץ כנען, שפעלו היתרון שע"י תומ"צ תהי' גם הארץ הגשמית דירה לעצמותו ית'.