בס"ד. שיחת ש"פ שלח, מבה"ח תמוז, ה'תשח"י.

בלתי מוגה

א. כל דיני התורה נחלקים לשני סוגים: (א) מצוות שקיומם בזמן שביהמ"ק הי' קיים, ואילו בזמן הזה לא שייך קיומם בגשמיות, אלא רק העבודה הרוחנית שבהם, וכמו מצות הקרבנות [ולכן גם ענינים אלו נצחיים הם – שהרי התורה היא נצחית1 – כיון שגם בזמן הבית הי' עיקר המצוה הרוחניות שבה2, וענין זה ישנו תמיד, גם בזמן הזה], (ב) מצוות שגם קיומם בגשמיות כפשוטו ישנו תמיד.

ועד"ז בפרשתנו יש ענינים שרק הרוחניות שלהם נשארה גם בזמן הזה, כמו מצות נסכים3, ויש ענינים שגם בגשמיות קיימים הם תמיד, כמו המצוות חלה4 וציצית5.

ובזה גופא ישנו חילוק בין מצות ציצית למצות חלה:

מצות ציצית היא "על כנפי בגדיהם" – ענין של לבוש, שאינו מתאחד עם האדם להיות דם ובשר כבשרו. כלומר: ישנה אמנם הפעולה שהלבוש פועל על האדם, אבל, אין זה באופן שמתאחד עמו, אלא זוהי פעולה של דבר שמחוץ ממנו. ובלשון החסידות – שלבוש הוא מקיף הקרוב6.

משא"כ מצות חלה היא בעיסה שעושים ממנה לחם ואוכלים אותו – ענין של מזון, שהמזון מתאחד עם האדם ונעשה דם ובשר כבשרו, ועי"ז יחי' האדם, כמ"ש7 "לא על הלחם לבדו יחי' האדם כי על כל מוצא פי ה' – שבלחם – יחי' האדם".

ובפרטיות יותר, ענין המזון שבמצות חלה הוא הן בנוגע לבעלים והן בנוגע לכהן – שהרי מצות חלה היא לא רק הנתינה לכהן, אלא יש צורך באכילת הכהן דוקא8. ולהעיר, שגם בזמן הזה שייך הענין דאכילת כהן, כדאיתא בשו"ע רבינו הזקן הלכות פסח9 לענין כהן קטן.

ב. והביאור בזה:

ענין המזון הוא – שמחי' את האדם, כמ"ש "על הלחם .. יחי' האדם". וכיון שמדובר אודות יהודי, הרי הכוונה היא לא רק לחיות הגשמי, אלא גם לחיות הרוחני. ולאמיתו של דבר, הרי אצל יהודי, קשורה החיות הגשמי עם החיות הרוחני10.

והסדר בזה – שתחילה צריך האדם לפעול הגבהה ועלי' בהלחם, לבררו ולהעלותו לקדושה, ואח"כ פועל המאכל עלי' בהאדם, והיינו, שע"י המאכל מתעלה האדם לדרגא כזו שמצד עצמו אינו יכול להגיע לשם.

וע"ד המבואר בענין "והחיות נושאות את הכסא", "נושאות ומנושאות"11 – שתחילה מנושאות החיות ע"י הכסא, ואח"כ הם נושאות את הכסא12. ועד"ז בענין האדם והלחם – שתחילה מנשא האדם את הלחם, ואח"כ מנשא הלחם את האדם.

כלומר: בתחילה פועל האדם עלי' בהלחם – עי"ז שמברך לפני ולאחרי האכילה, ואוכל "לשם שמים"13, שע"י פעולה זו הרי הוא מעלה את הלחם ומגלה בו את שרשו – ששורש הלחם הוא למעלה משורש האדם14, ואז יכול הלחם להחיות ולהעלות את האדם.

אמנם, בכדי שיהי' בכח האדם לברר את הלחם, צריך ליתן "ראשית" הלחם אל הכהן – "מראשית עריסותיכם תתנו לה' תרומה"15, שהרי "כהני שלוחי דרחמנא נינהו"16, וע"י הנתינה לכהן ואכילת הכהן, ניתן כח בהלחם שיוכלו להעלותו. וע"ד המבואר בענין "כי הוא יברך הזבח אחרי כן יאכלו הקרואים"17.

ג. עפ"ז יובן גם מ"ש18 "והי' באכלכם מלחם הארץ תרימו תרומה לה'":

לכאורה אינו מובן – כקושיית הרמ"ז19 – הרי מצות חלה אינה קשורה עם האכילה, אלא גם קודם האכילה, ויתירה מזה, בעת עשיית העיסה שאז עדיין אינה ראוי' לאכול, ישנו כבר חיוב חלה.

ואדרבה: עיקר מצות חלה אינו מן הפת אלא מן העיסה דוקא, ורק "אם לא הפריש החלה מן העיסה, אלא אפה הכל, הרי זה מפריש מן הפת"20, אבל עיקר המצוה היא להפריש מן העיסה. ולכן, גלגול עכו"ם פוטר מן החלה, אפילו אם נאפה ע"י ישראל21, כיון שעיקר החיוב הוא על העיסה.

ואם כן, למה נאמר "והי' באכלכם מלחם הארץ תרימו תרומה לה'"?

והביאור בזה – שפסוק זה לא בא לבאר הדין דמצות חלה, אלא את מטרת המצוה:

דין החלה – הוא אמנם על העיסה, קודם שנעשית ראוי' לאכילה; אבל מטרת המצוה היא, שנתינת החלה מן העיסה תפעל עלי' בהעיסה – "תרימו תרומה", מלשון הרמה ועלי', וכדאיתא בזהר22 בפירוש "תרומה", תרום ה', שנעשה הרמה ב"ה' דהמוציא" – כך שכאשר תאפה העיסה ותהי' לחם, יוכל האדם לברר ולהעלות את הלחם, ועי"ז יוכל הלחם להעלות את האדם.

וזהו גם דיוק הלשון "ראשית עריסותיכם" – כי, מטרת המצוה אינה החלה שהופרשה וניתנה לכהן ונאכלה ע"י הכהן, אלא המטרה היא חלק העיסה שנשאר לאחרי הפרשת החלה, והיינו, שלאחרי שמקיימים מצות חלה ב"ראשית עריסותיכם", מתעלית שאר העיסה באופן שיוכל להיות ממנה תכליתו של הלחם, להחיות את האדם בגשמיות וברוחניות.

ד. והנה, כשם שהדברים אמורים בענין הלחם, שכדי שאכילת לחם הרשות תהי' כדבעי, ויפעל פעולתו כו', צריך תחילה ליתן "ראשית" ממנו לה' – כן הוא גם בכל עניני הרשות, שכדי שהאדם יוכל לבררם ולהעלותם, ואח"כ יתעלה על ידם, צריך תחילה ליתן לה' "ראשית" מכל עניניו.

ולדוגמא – כפירוש כ"ק מו"ח אדמו"ר23 ש"(ראשית) עריסותיכם" הוא מלשון עריסה (מיטה), היינו, שתיכף בקומו משנתו צריך ליתן תרומה לה' – שזהו ענין התפלה, שהרי קודם התפלה אסור לאכול ולעסוק בשאר צרכיו24, אלא לכל לראש צריך להתפלל, ולאחרי התפלה צריך ללמוד שיעור קבוע בתורה, ורק לאח"ז יכול לאכול ולעסוק בשאר צרכיו25.

ורק כאשר "מראשית עריסותיכם תתנו לה'" – אזי "תרימו תרומה", שנעשית הרמה ועלי' בכל שאר עניניו במשך היום, שיעשה אותם "לשם שמים", ויקיים בהם הציווי "בכל דרכיך דעהו"26, שעי"ז מברר ומעלה אותם, ובמילא, מעלים הם אותו, כנ"ל.

ה. עפ"ז יובן גם מ"ש במדרש27 שמצות חלה היא תיקון על חטא עץ הדעת, ולכן ניתנה המצוה לנשים, דכיון שהיא קלקלה חלתו של עולם (אדם הראשון, שנקרא חלתו של עולם), צריכה היא לתקן זאת ע"י מצות חלה28.

וכיון שחטא עה"ד הי' חטא כללי ושרש לכל החטאים, הרי מובן, שמצות חלה שעל ידה נעשה תיקון חטא עה"ד היא תיקון כללי ושרש לכללות התיקונים ולכל תיקון בפרט.

וההסברה בזה – שחטא עה"ד הוא פגם כללי לפי שפעל פירוד הגשמיות מאלקות, ולכן התיקון על זה הוא מצות חלה, שענינה הוא – ליתן לה' ראשית מכל ענין, שעי"ז פועלים הרמה ועלי' גם בעניני הרשות, שיוכלו לעשות מהם כלים לאחדות הוי', ולהשלים את הכוונה להיות לו ית' דירה בתחתונים29.

ו. עפ"ז יובן גם הדין שמצות חלה היא בעיסה דוקא – "כשיתן את המים ויתערב הקמח במים .. ותעשה כל העיסה גוף אחד"30:

גם כאשר הקמח והמים נמצאים לפניו, הנה קודם שנתערבו ונילושו יחדיו, אי אפשר עדיין לקיים מצות חלה. ויתירה מזה, גם כאשר חלק מן הקמח נילוש במים, אבל נשארו עדיין פירורי קמח שלא נילושו במים, לא נפטרו ע"י הפרשת החלה מחלק העיסה שנילושה כבר.

ולכאורה אינו מובן: כיון שמצות חלה היא קודם האפי', קודם שנעשה ראוי לאכילה, א"כ, מה איכפת לן שעדיין לא נילושה העיסה, ובפרט לאחרי שחלק העיסה נילוש כבר?

והביאור בזה – לפי שמטרת מצות חלה היא לפעול עלי' בדברי הרשות שיתאחדו עם אלקות, וענין זה מרומז בעיסה שבה מעורבין הקמח והמים, שהקמח הוא פירורין פירורין, נקודות נפרדות, וע"י המים מתאחדים הנקודות הנפרדות ונעשים חטיבה אחת, וענינו ברוחניות – שהדברים הגשמיים שהם דברים נפרדים, בדוגמת הנקודות הנפרדות של הקמח, מתאחדים יחדיו ע"י התורה שנמשלה למים, "אין מים אלא תורה"31.

ולכן, אפילו כאשר חלק מהקמח נתאחד כבר עם המים, אבל עדיין נשאר קמח באופן של נקודות נפרדות, אין זה מספיק:

גם כאשר פעל ענין האחדות באיזו פינה ("ערגעץ וואו אין אַ ווינקעל") – לא יצא ידי חובתו. ואפילו אם כבר פעל ענין האחדות ברוב המקומות – לא יצא עדיין ידי חובתו, כיון שצריכים לפעול את ענין האחדות בכל מקום: למעלה ולמטה ולד' רוחות. בכל מקום שישנה איזו מציאות – צריך לפעול שם הענין ד"אמליכתי'", שיכריזו שם "הוי' אחד"32.

וכאשר יהודי פועל אחדות הוי' רק בענינים שלו, הרי מלבד זאת שחסר אצלו מה שתובעים מיהודי להתעסק גם עם הזולת, לא יצא עדיין ידי חובת מצות ק"ש (שענינה קבלת עול מלכות שמים) אפילו בנוגע לעצמו, שהרי תוכנה של מצות ק"ש הוא – "אמליכתי' למעלה ולמטה ולארבע רוחות השמים".

ז. וענין זה מהוה תוספת הבנה והסברה לדרישת רבותינו נשיאינו, שתבעו והקדישו שימת-לב, שלא להסתפק בעניני העבודה עם עצמו, ולא להסתפק בהשפעה על בני ביתו, ואפילו לא להסתפק בהשפעה בסביבתו בחוג היראים, אלא בהכרח לצאת גם למקום שבו נמצאים עדיין "נקודות נפרדות" שעדיין לא "נילושו" בהמים דתורה, ולהביא שם את המים דתורה – שהרי תכונת המים היא שיורדין ממקום גבוה למקום נמוך33, ולפעול שם שכל הנקודות הנפרדות יהיו "נילושים" בהמים דתורה, הן המים דגליא דתורה והן המים דפנימיות התורה.

ואין לחשוש שענין זה יגרום ירידה אצלו, שיתמעט מזמנו, וכיו"ב, אלא אדרבה – שהרי דוקא קיום מצות חלה כדבעי, פועלת על כל עניניו, שיהי' בכחו לבררם ולהעלותם, ועי"ז תהי' אצלו תוספת עלי', כנ"ל בארוכה.

* * *

ח. צוה לנגן ואמר מאמר ד"ה שלח לך אנשים.

* * *

ט. יום הש"ק זה הוא שבת מברכים חודש תמוז, שבו נכלל כל חודש תמוז.

ענינו המיוחד של חודש תמוז (ככל חודש שיש בו ענינו המיוחד) הוא – חג הגאולה י"ב וי"ג תמוז.

ובפרט בקביעות שנה זו שי"ז בתמוז הוא נדחה, וידוע פתגם רבותינו נשיאינו34: הואיל ונדחה, יתבטל לגמרי ויהפך לששון ולשמחה – וא"כ נשאר רק הענין די"ב וי"ג תמוז.

ובנוגע לחג הגאולה י"ב וי"ג תמוז כותב כ"ק מו"ח אדמו"ר במכתבו35, שזוהי גאולה לא רק עבור פרט, אלא גאולה כללית בנוגע לכל עניני יהדות, וגאולה זו פועלת שיהי' אתכפיא ואתהפכא חשוכא לנהורא ומרירו למיתקא36.

י. וענין זה קשור עם המבואר לעיל בהמאמר37 בענין יוסף הצדיק, בחי' היסוד, ש"נתן מלחמו לדל"38 – שכן הוא גם אצל יוסף הצדיק שבדורנו, בעל הגאולה.

ובפרטיות יותר:

ביוסף הצדיק נאמר ש"נתן מלחמו. לדל" – לא "לחם" סתם, אלא "לחמו." דייקא, היינו, שיוסף הצדיק לא נתן מהשיריים והמותרות שלו, אלא "מלחמו", מהלחם שלו, שעליו "יחי' האדם", שנתן מהחיות שלו להזולת. ועד"ז ביוסף הצדיק שבדורנו – שנתן מהענינים הנוגעים אליו ביותר, ומהחיות שלו.

ונתינה זו היתה "לדל", לאלו שהם באין ערוך לגמרי אליו, כמ"ש ביוסף ש"הוא המשביר לכל עם הארץ"39, "וישבור למצרים"40, ופשיטא שהמצריים היו באין ערוך לגמרי לגבי יוסף, ואעפ"כ, היתה הנהגתו של יוסף הצדיק הראשון, ועד"ז יוסף הצדיק שבדורנו, שהשפיעו גם לאנשים שפלים את פנימיות חיותם.

יא. וזוהי גם הוראה לכל השייכים אליו:

ובהקדמה – שכל הענינים שרבותינו נשיאינו עשו בגלוי, הרי זה כדי שילמדו מהם. ענינים אלו שאין אנו יכולים כלל לעשותם כמותם ("מ'קען זיי גאָר ניט נאָכמאַכן") – עשו אותם הרביים בהעלם, ואין אנו יודעים אודותם כלל; ואילו הענינים שעשו בגלוי – הרי זו הוראה ונתינת כח לכולם שצריכים לעשות כמותם ("מ'זאָל זיי נאָכטאָן"), אם בשלימות, או עכ"פ אפס קצהו ושמץ מנהו.

וכמו"כ בענין הנ"ל, שהנהגתו הגלוי' של כ"ק מו"ח אדמו"ר ש"נתן מלחמו לדל", היא הוראה ונתינת כח לכולם, שיש לעשות אפס קצהו עכ"פ.

צריכים להתמסר בשביל טובת הזולת, ולא רק בשביל הזולת שבערכו, אלא גם בשביל הזולת שבאין ערוך אליו, והיינו, שגם אם חושב את עצמו ל"ראשיכם שבטיכם", צריך להתמסר לטובתו של הזולת שבבחי' "חוטב עציך" ו"שואב מימיך"41.

וכאמור לעיל, שלא זו בלבד שהנהגה זו לא תהי' ירידה עבורו, אלא אדרבה, עי"ז תהי' לו ברכה והצלחה בכל עניניו, והיינו, שכאשר יתנהג באופן ההנהגה של יוסף, ש"נתן מלחמו לדל", אזי יקויים בו "טוב עין הוא יבורך"38, שיתברך בברכתו של הקב"ה בכל עניניו, בבני חיי ומזוני רויחא.

* * *

יב. מפרשת שלח – באים לפרשת קורח, שבה מסופר אודות מחלוקת קורח ועדתו, ובסיום הפרשה – אודות מתנות כהונה.

והענין בזה – כידוע שכל עניני קדושה אינם באים בחנם42, אלא ע"י יגיעה דוקא, ועד"ז בנדו"ד, שתמורת זה שהי' צריך להיות שלום ואחדות, הי' ענין של מחלוקת ופירוד הלבבות (מחלוקת קורח), והוצרכה להיות עבודה ויגיעה ללחום כנגד זה, ועי"ז נעשה לאח"ז הענין ד"פרח מטה אהרן"43, והציווי דנתינת מתנות כהונה.

וכשם שכל עניני התורה הם נצחיים (כנ"ל ס"א) – כמו"כ גם הענין דמתנות כהונה הוא נצחי ברוחניות:

ענינו של כהן ברוחניות ישנו גם עתה – כמ"ש הרמב"ם44 שכל מי ש"נדבה רוחו אותו .. לעמוד לפני ה' לשרתו ולעובדו .. הרי זה נתקדש קדש קדשים ויהי' ה' חלקו ונחלתו וכו'".

וענין זה שייך אצל כאו"א מישראל, אפילו אצל בעלי עסק,

– שהרי גם אצלם ישנם זמנים שעוסקים בתורה ותפלה, ובאותה שעה אין לו עסק עם עניני העולם, כי אם עם עניני אלקות, וכמבואר בתניא45 ש"עסק התורה ומצות והתפלה הוא ג"כ ענין מסירת נפש ממש כמו בצאתה מן הגוף במלאת שבעים שנה שאינה מהרהרת בצרכי הגוף וכו'" –

ובפרט אצל יושבי אוהל, ומכ"ש אצל אלו שעוסקים במסירה ונתינה במוסדות חינוך של בעל הגאולה בגידול וחינוך "כהנים".

ובענין זה ישנו דין מתנות כהונה – שצריכים להיות מן המובחר דוקא46, וכמ"ש הרמב"ם47 "כל דבר שהוא לשם הא-ל הטוב שיהי' מן הנאה והטוב .. מן הטוב והמתוק וכו'", שהכוונה בזה היא בגשמיות כפשוטו.

וכיון ש"מה שהוא מצוה לבניו לעשות הוא עצמו עושה"48 – צריך הקב"ה ליתן לכל בנ"י, שהם בבחינת כהנים, מהמובחר והנאה והטוב והמתוק.

ובפרט לאלו שמתמסרים אל הזולת ונותנים מלחמם לדל – שהרי עז"נ49 "מלוה ה' חונן דל", היינו, שהקב"ה נעשה אצלם בבחינת "לוה", והרי "עבד לוה לאיש מלוה"50, והיינו, שכשם שדינו של עבד שצריך לעשות כל מה שהאדון מצוה עליו, כמו"כ נעשה הקב"ה משועבד כביכול לבנ"י, שכל מה שיהודי רוצה מוכרח הקב"ה כביכול ליתן לו.

ויקויים מ"ש51 "והריקותי לכם ברכה עד בלי די", שתהי' השפעה בלי גבול, הן בענינים הכלליים, בעבודה הקשורה עם הנהגת המוסדות וההשפעה על התלמידים, והן בענינים הפרטיים, בבני חיי ומזוני רויחא.