בס"ד. שיחת ש"פ במדבר, ערב חג השבועות, ה'תשח"י.
בלתי מוגה
א. איתא בגמרא1: "בשעה שהקדימו ישראל נעשה לנשמע באו ששים ריבוא של מלאכי השרת, לכל אחד ואחד מישראל קשרו לו שני כתרים, אחד כנגד נעשה ואחד כנגד נשמע".
כלומר: אע"פ שהפסוק "נעשה ונשמע" נאמר בסוף פרשת משפטים2, בפרשת "ואל משה אמר עלה אל ה'"3 – מפרש שם רש"י: "פרשה זו נאמרה קודם עשרת הדברות, ובד' בסיון נאמר לו עלה". ועפ"ז מפרש דמ"ש4 "וישכם בבוקר" הי' "בחמשה בסיון", ובו ביום היתה אמירת "נעשה ונשמע".
ונמצא, שלפרש"י (וכ"ה במכילתא5) היתה הקדמת נעשה לנשמע בחמשה בסיון, קודם היום דמתן-תורה (ודלא כהדעה6 שהי' זה בששה בסיון).
וכן מוכח מהירושלמי7, שמקשה למ"ד לא הקריבו שלמים קודם מ"ת, מדכתיב8 "ויזבחו זבחים שלמים לה' פרים", ומתרץ, "שלימין בגופן בלא הפשט ובלא ניתוח" – שכל זה הי' קודם מ"ת.
וכן מוכח גם בבבלי9, שאמר הצדוקי לרבא "עמא פזיזא דקדמיתו פומייכו לאודנייכו", שמזה משמע שענין זה הי' קודם מ"ת – כי, הלשון "עמא פזיזא" שייך רק על דבר שלא שמעו אודותיו כלל, אפילו בכללות.
וכן מוכח בלקו"ת10, שמבאר שענין הקדמת נעשה לנשמע הו"ע הביטול לבעל הרצון, וע"י ביטול זה גרמו והמשיכו מבעל הרצון שיומשך ברצון הגלוי דתורה.
ומכל הנ"ל מוכח שהקדמת נעשה לנשמע היתה קודם מתן-תורה, ולמאי דקיי"ל בששה בסיון ניתנה תורה, כמ"ש אדה"ז בשו"ע11 שמטעם זה אנו אומרים בחג השבועות "זמן מתן תורתנו", נמצא שהקדמת נעשה לנשמע היתה בחמשה בסיון.
ב. והנה, ידוע מ"ש בכתבי האריז"ל12 על הפסוק13 "והימים האלה נזכרים ונעשים", שבכל שנה ושנה חוזרים ו"נעשים" הענינים שהיו בפעם הראשונה. וכן הוא בנוגע למתן-תורה, שבכל חג השבועות נעשית נתינת התורה מחדש, ולכן אנו אומרים "זמן מתן תורתנו" לשון הוה14, היינו שמתן-תורה נעשה עתה.
ועפ"ז נמצא, שביום זה – חמשה בסיון – צריכה להיות ההכנה למ"ת, שהכנה זו היא הקדמת נעשה לנשמע.
וכיון שמדובר אודות הכנה לקבלת התורה, שהיא ענין כללי הנוגע לכל הענינים – הרי גם ההכנה צריכה להיות באופן כללי, דהיינו, מצד עצם הנפש הכולל את כל הכחות.
ויתרה מזו: כיון ש"מעלין בקודש"15, הרי בכל שנה נעשה הענין דמ"ת באופן נעלה יותר ("אַ טיפערער"), ובמילא צריך להיות באופן נעלה יותר גם הקדמת נעשה לנשמע, שהו"ע הביטול דעצם הנשמה – שאין בה הגבלות, ולכן יכול ביטולה להיות תמיד באופן נעלה יותר – לבעל הרצון.
ועוד פרט בזה: כיון שהתורה ניתנה לנשמות בגופים דוקא, צריכה להיות ההכנה דהקדמת נעשה לנשמע לא רק מצד הנשמה, אלא גם מצד הגוף, והיינו, שגם באיברי הגוף יורגש הביטול שמצד עצם הנשמה לבעל הרצון. וכאמור לעיל, שבכל שנה צריך להיות באופן נעלה יותר.
ג. נוסף על ההכנה דהקדמת נעשה לנשמע, ישנה גם ההכנה דספירת העומר, שענינה הוא בירור המדות דנפש הבהמית (כמדובר לעיל16), כמ"ש17 "וספרתם לכם", דהיינו, שצריכים להאיר את כל ז' המדות דנפש הבהמית כפי שכל א' כלולה מז', ולכן הספירה היא מ"ט יום, ז' פעמים ז'.
וע"י בירור נה"ב נעשית תוספת עלי' גם בנפש האלקית, כמדובר לעיל18 בענין "קוממיות"19, ב' קומות20, הקומה דנפש הבהמית והקומה דנפש האלקית.
וע"י העבודה בבירור ז' המדות בפרטיות – באים ליום החמישים, שהו"ע שער הנו"ן, ולא רק בחי' שער הנו"ן כפי שכולל את המ"ט יום, אלא גם לבחי' עצם שער הנו"ן, עצם הכתר21.
ובפרט בזמן הזה, שהקביעות דחג השבועות היא תמיד בששה בסיון, היום דמתן-תורה – הרי ישנם ב' ההכנות: הן ההכנה דמ"ט ימי ספה"ע (בירור המדות דנה"ב), והן ההכנה דהקדמת נעשה לנשמע (שהיא בחמשה בסיון, כנ"ל). וע"י ב' ענינים אלו זוכים לקבלת התורה בשמחה ובפנימיות.
* * *
ד. עפ"ז יש לבאר מ"ש במדרש22 בענין ההכנה למ"ת – "ויקח משה את הדם ויזרוק על העם23, אמר להם הרי אתם קשורים, ענובים, תפוסים":
ג' לשונות אלו מורים על ענין הביטול, היינו, שבנ"י קשורים עם אלקות לגמרי, באופן שאין להם שייכות כלל לענין אחר (וכנ"ל בענין הקדמת נעשה לנשמע, שהו"ע הביטול לבעל הרצון).
ובפרטיות יותר:
דובר לעיל (ס"ב), שכיון שהתורה ניתנה לנשמות בגופים, צריך הביטול להיות גם מצד הגוף. ומזה מובן, שכיון שקיום התורה והמצוות צריך להיות בג' לבושי הנפש, מחשבה דיבור ומעשה – הרי גם הביטול דהקדמת נעשה לנשמע, שהוא הכנה למ"ת, צריך להיות בכל ג' הלבושים דמחשבה דיבור ומעשה.
וענין זה נרמז בג' הלשונות הנ"ל: קשירה, עניבה ותפיסה.
ה. המדריגה הנעלית ביותר היא – קשירה, כפי שמצינו לגבי שבת שישנו "קשר של קיימא"24.
למטה מזה – עניבה, שלכן, קשירה (בקשר של קיימא) בשבת אסורה, משא"כ עניבה מותרת, כיון שאינה ענין של קיימא25.
למטה מזה – תפיסה (שהרי הסדר בדברי המדרש הוא מלמעלה למטה: קשירה קודם לעניבה, ומזה מוכח שתפיסה היא למטה מעניבה), כי, עניבה נקראת ג"כ התקשרות, כפי שמצינו22 לענין שבת, שענינים שצריך לעשות בהם קשר, הרי כיון שקשירה אסורה בשבת – עושים בהם עניבה, ונמצא, שגם בעניבה ישנו ענין של התקשרות; משא"כ תפיסה היא באופן שאין בה ענין של התקשרות כלל, וכל ענין התפיסה מתבטא בכך שהוא מוגבל וסגור במקום מסויים ואינו יכול לצאת ממקום זה למקום אחר, אבל בהמקום שבו נמצא יכול לעשות כרצונו.
ו. והענין בזה בשייכות לג' הלבושים מחשבה דיבור ומעשה:
מעשה – הוא דבר הקיים, "אין אחר מעשה כלום"26, ולכן גם בית-דין של מעלה מענישין על מעשה, שהוא דבר הקיים לעולם. וכלשון התניא27: "יחוד זה למעלה הוא נצחי לעולם ועד". ונמצא שמעשה הוא בדוגמת קשר, קשר של קיימא.
דיבור – אינו דבר הקיים, ואפשר לבטלו בנקל – "אתי דיבור ומבטל דיבור"28, ועאכו"כ שמעשה מבטל דיבור. ומ"מ, כל זמן שלא נתבטל הדיבור – עדיין הוא בקיומו. ולכן ענין הדיבור הוא בדוגמת עניבה, שאפשר להתירה בנקל, ואעפ"כ, כל זמן שלא הותרה – יש כאן חיבור והתקשרות (ולכן משתמשין בה בשבת כאשר אי אפשר לעשות קשר).
מחשבה – הרי אפילו בשעת המחשבה אין זה ענין של התקשרות, וראי' לזה – ממארז"ל29 "מחשבה רעה אין הקב"ה מצרפה למעשה", והפירוש בזה – כמובן מדברי אדמו"ר הזקן בתניא30 בפירוש מארז"ל29 "מחשבה טובה הקב"ה מצרפה למעשה", שלאחרי שישנו המעשה, מצטרפת המחשבה להמעשה, והרי צירוף זה הוא רק מצד טובו של הקב"ה, ש"טבע הטוב להיטיב"31, ומזה מובן גם בנוגע למחשבה רעה – שגם אם לאח"ז עושה מעשה, המחשבה אינה פועלת מאומה ואינה מצטרפת עם המעשה, וכאילו אינה בעולם כלל.
וזהו החילוק בין דיבור למחשבה: בדיבור ישנה התקשרות עכ"פ בשעת הדיבור, אלא שאפשר לבטלה לאחרי כן, אבל כל זמן שלא נתבטלה, הרי האדם מקושר עם הדיבור שדיבר (בדוגמת עניבה); משא"כ במחשבה – אין האדם מקושר עם המחשבה.
ואעפ"כ, גם במחשבה ישנו ענין של תפיסה עכ"פ – שהמחשבה "מלפפתו"32, שהרי בשעה שחושב מוקף הוא במחשבה זו, ובכל מקום שהולך הולכת המחשבה עמו, והרי הוא כאדם התפוס, שהוא סגור במקום מסויים ואינו יכול לצאת ממנו.
ומ"מ אין זו אלא תפיסה בלבד, היינו, שאינו יכול לצאת ממקום זה למקום אחר, אבל במקום זה גופא – יכול לעשות כרצונו. ודוגמתו בנמשל – שאף שנשאר בו הפגם שנעשה ע"י מחשבה בלתי רצוי' (עד שיעשה תשובה), מ"מ, אין זה פועל על שאר כחות נפשו, כיון שאין בזה ענין של התקשרות (דלא כמו בדיבור שיש בו ענין של התקשרות), ולכן יכול להאיר בו אור התורה והמצוות, כאילו לא היתה המחשבה בעולם כלל.
וזהו ביאור מאמר המדרש "הרי אתם קשורים, ענובים, תפוסים" – שהקדמת נעשה לנשמע, שהיא הביטול לבעל הרצון, צריכה להיות ניכרת ומורגשת בכל ג' הלבושים: מחשבה – "תפוסים", דיבור – "ענובים", ומעשה – "קשורים". וע"י הביטול בכל הלבושים, וכן באיברי הגוף – נעשים כלי לקבלת התורה בשמחה ובפנימיות.
* * *
ז. נזכר לעיל (ס"ג) שנוסף על ההכנה דהקדמת נעשה לנשמע, ישנה גם ההכנה דספירת העומר, שהו"ע בירור המדות דנפש הבהמית. וכידוע33 שמטעם זה הי' קרבן העומר משעורים, שהם מאכל בהמה, בדוגמת מנחת סוטה שבאה מן השעורים, מאכל בהמה34.
ובפרטיות יותר – כמבואר בזהר35 שזהו ע"ד הענין ד"תרתין אחתין"36, אחות דקדושה ואחות דקליפה, שע"י שהשקו את מי הסוטה לאחות דקדושה, שעי"ז נתקיים בה "ונקתה ונזרעה זרע"37 – אזי נתקיים באחות דקליפה "וצבתה בטנה ונפלה ירכה"38.
ומבואר בחסידות39, ש"תרתין אחתין" הם נפש האלקית ונפש הבהמית, שנה"א שרשה מתיקון, ונה"ב שרשה מתהו, ותהו ותיקון נקראים אחים (כמ"ש40 "הלא אח עשו ליעקב"). וכיון שהם "תרתין אחתין" בשרשם – נקראים "תרתין אחתין" גם כפי שהם בהתגלות.
והענין בעבודה:
כאשר האדם מתבונן באלקות בשעת התפלה ומוליד אהבה בנפשו האלקית, אבל האהבה היא במורגש, וניכר בה הענין ד"לגרמי'", "קרבת אלקים לי טוב"41 (לא "קרבת אלקים טוב" בעצם, אלא "לי טוב" דייקא) – אזי מהענין ד"לגרמי'" שבנה"א נעשית יניקה לנה"ב.
והיינו, שמהתגלות האהבה בנה"א בשעת התפלה, יכולה לבוא אחר התפלה אהבה זרה לענינים גשמיים, ולא רק לענינים המוכרחים, אלא גם לעניני מותרות (אע"פ שאינו מקיים בהם "בכל דרכיך דעהו"42), ועד שיכול ליפול רח"ל למדריגה תחתונה יותר, שתהי' אצלו האהבה לדברים האסורים. וכל זה – מצד המורגש וה"לגרמי'" שבנה"א.
ועז"נ43 "לא יחפוץ כסיל בתבונה כי אם בהתגלות לבו", שהכסיל (נה"ב) חפץ בהתגלות האהבה ויראה, כי, עם היותם אהבה ויראה דקדושה, מ"מ, כיון שהם בהתגלות ובמורגש, יש לו יניקה מהם.
ולכן נקראים נה"א ונה"ב "תרתין אחתין", כיון שלפעמים יש לנה"ב יניקה מנה"א.
ח. והעצה לביטול יניקה זו היא – סדר העבודה דמנחת סוטה:
לכל לראש ישנו ענין התנופה ע"י הכהן – "ולקח הכהן גו' והניף את המנחה לפני ה'"44, שהו"ע התגלות אהבה רבה דנה"א, כידוע45 ההפרש בין האהבה דאברהם להאהבה דאהרן, שהאהבה דאברהם היא בחי' "אהבת עולם", שהיא בהגבלה, והאהבה דאהרן כהנא רבא היא בחי' "אהבה רבה", שהיא בלי גבול.
וע"י התגלות אהבה רבה דנה"א אפשר לחדור ("דערנעמען") ולפעול על נה"ב: ע"י "אהבת עולם" – אי אפשר לפעול על נה"ב, שהרי הוא "בהמה", ואינו מתפעל מענינים שבהגבלה, ע"פ טעם ודעת. ודוקא הענין ד"אהבה רבה" שלמעלה מטו"ד, כשנמשכת ובאה בהתגלות ובמורגש – יש בכחו לפעול על הנה"ב.
וזהו שמנחת סוטה היא משעורים, מאכל בהמה, שהו"ע המדות שאינם ע"פ טעם ודעת, אבל, לא מדות שלמטה מטו"ד, אלא אדרבה – מדות שלמעלה מטו"ד, שהו"ע אהבה רבה (כידוע46 בענין "בהמות"47 לשון רבים, שיש בחי' בהמה שלמטה מטו"ד, ויש בחי' בהמה שלמעלה מטו"ד).
וזהו תוכן מאמר הזהר הנ"ל בענין "תרתין אחתין", שע"י השקאת מי סוטה ל"אחות דקדושה", שהו"ע התעוררות אהבה רבה בנה"א, נפעל ב"אחות דקליפה" "וצבתה בטנה ונפלה ירכה", שהו"ע בירור כל המדות דנה"ב, כולל בחי' נה"י (שהו"ע ירכים) שבה.
וכיון ששורש הנה"ב הוא למעלה משורש הנה"א (שהרי שורש הנה"ב הוא מתהו שלמעלה מתיקון), הרי עי"ז שנה"א מבררת את הנה"ב נעשית עלי' גם בנה"א. וזהו שע"י הענין ד"וצבתה בטנה ונפלה ירכה" בנה"ב נעשה בנה"א "ונקתה ונזרעה זרע", "היתה יולדת בצער יולדת בריוח, נקבות יולדת זכרים"48, שענין הזכר הוא "איש דרכו לכבוש"49, דהיינו שנעשה מושל ושליט על עניני העולם.
ט. וזוהי שייכות הענין ד"תרתין אחתין" לענין העומר, כי גם ענין ספירת העומר הוא בירור נה"ב, שעי"ז נעשית עלי' גם בנה"א.
וכמשנ"ת בהמאמר18 בענין "קוממיות"19, ב' קומות20, שעי"ז שנה"א מבררת את הקומה דנה"ב נעשה תוספת ועלי' גם בהקומה דנה"א, ועד שע"י בירור כל הז' מדות כמו שהם כלולות מז' (שהו"ע מ"ט יום דספירת העומר) באים לעצם שער הנו"ן, שהוא עצם הכתר21, שענין זה הוא הכנה למתן-תורה (וכמשנת"ל18 שמטעם זה קורין פרשת בחוקותי קודם מתן תורה).
ועפ"ז יש לבאר טעם המנהג50 ללמוד בימי הספירה מסכת סוטה, דף ליום דף ליום, כיון שענין זה קשור עם בירור נה"ב, שזוהי ההכנה למ"ת.
*
י. בסיום51 מסכת סוטה52 שנינו: "משמת רבי בטלה ענוה ויראת חטא. אמר לי' רב יוסף לתנא לא תיתני ענוה דאיכא אנא. אמר לי' רב נחמן לתנא לא תיתני יראת חטא דאיכא אנא".
ולכאורה53, הא גופא שמחזיק עצמו "עניו" הוא היפך הענוה?
יש מפרשים, שרב יוסף, לפי דעתו, לא הגיע לו כבוד, וכשראה שנותנים לו כבוד, אמר, "לא תיתני ענוה דאיכא אנא", דכיון שלא מגיע לו כבוד (לדעתו), ואעפ"כ נותנים לו כבוד רב, הרי זו הוראה על הענוה של אנשי הדור.
אבל רש"י מבהיר שאין הפירוש כן, וזה לשונו: "דאיכא אנא – שאני ענוותן". ומזה מובן שידיעתו של רב יוסף שהוא עניו אינה סתירה למדת הענוה.
ענין זה הוא בהתאם להמבואר לעיל54, שאמיתית ענין הענוה הוא, שיכול אדם לדעת אודות מעלותיו, גם על מעלתו שהוא עניו, ואעפ"כ הרי הוא בביטול גמור, כיון שברור בעיניו שכל מעלותיו, כולל מעלת הענוה, אינם שלו, אלא מה שנתן לו הקב"ה וכו', ובשני האופנים שנתבארו לעיל.
ואפשר לומר, שמטעם זה נקרא רב יוסף בשם "סיני"55 – כיון שהביטול של רב יוסף הי' בבחינת "סיני", שאף שיש בו המעלה ד"הר", אעפ"כ הרי הוא בביטול.
יא. וזהו שאמר רב יוסף "לא תיתני ענוה דאיכא אנא", ופירש רש"י "שאני ענוותן":
"ענוה" – שעל זה אומר "משמת רבי בטלה ענוה" – אינה שלילת התנשאות מצד מעלות שאין בו, שכן, ענוה כזו יכולה להיות גם בדורות שלאח"ז, אלא הכוונה היא לשלילת ההתנשאות מצד המעלות שיש בו.
ובשביל ענוה זו יש צורך בגילוי אלקות – שכן, כאשר מאיר גילוי אלקות, אזי יודע שכל הענינים שבו אינם משלו, אלא הקב"ה נותנם לו בכל רגע ורגע; משא"כ כאשר לא מאיר גילוי אלקות, עלול אדם לחשוב שמעלותיו הן מצד עצמו ("אייגענע").
וזהו ששנינו "משמת רבי בטלה ענוה" – כי, רבי הי' בסוף זמן התנאים, שבזמנם האיר גילוי אלקות (כמבואר בלקו"ת56 עה"פ57 "ששים המה מלכות"), וכפי שמצינו שהתנאים עשו כמה אותות ומופתים בכח אור התורה שהאיר אז58, ולכן הי' יכול להיות אז ענין ה"ענוה"; אבל "משמת רבי", שאז נתבטל גילוי אלקות, אזי "בטלה ענוה".
ועל כך אמר רב יוסף: "לא תיתני ענוה" – כי, גם בזמן של העלם והסתר, בכח האדם לפעול ע"י עבודתו שיהי' גילוי אלקות בנפשו, לידע שאינו מציאות כלל, וכל מה שיש לו שייך להקב"ה; והראי' לזה – "דאיכא אנא", ופרש"י "שאני ענוותן", אף שהי' לאחר זמן התנאים. ומזה הביא ראי' על כל הדורות הבאים, שע"י עבודה, בכח האדם לגלות אלקות בנפשו, ולהכיר ולהרגיש את האמת, שאינו מציאות כלל מלבד האלקות המהווה אותו בכל רגע ורגע.
יב. ועד"ז יובן בנוגע ליראת חטא, שעל זה אמר רב נחמן "לא תיתני יראת חטא דאיכא אנא":
הפירוש ד"יראת חטא" הוא כפשוטו – שהיראה היא מהחטא עצמו59, היינו, שירא מענין החטא שהוא מלשון חסרון60, שזהו החסרון בגילוי אלקות שנעשה ע"י החטא.
ועל זה אמרו "משמת רבי בטלה יראת חטא" – כי, ענין זה הי' שייך בזמן התנאים, שאז הי' מאיר גילוי אלקות, ולכן הי' שייך שתהי' יראה מהחסרון בגילוי אלקות. והיינו, שאז שייך שיהי' חסרון בהאור ע"י החטא, שהרי לולי החטא ישנו האור, וע"י החטא נחסר האור. ועוד זאת, שמצד כללות המעמד ומצב דגילוי אלקות, נוגע לו חסרון האור, שלכן ירא מזה. אבל "משמת רבי – בטלה יראת חטא", שהרי בלאו הכי אין גילוי אלקות, ומה גם שאין הדבר נוגע לו.
ועל זה אמר רב נחמן "לא תיתני יראת חטא דאיכא אנא":
בנוגע לרב נחמן איתא בגמרא61: "אימי' דרב נחמן בר יצחק אמרו לה כלדאי (חוזים בכוכבים) בריך גנבא הוה, לא שבקתי' גלויי רישי', אמרה לי' כסי רישיך כי היכי דתיהוי עלך אימתא דשמיא". וגם לאח"ז לא נתבטל ממנו טבע זה, כמסופר בגמרא שם שכאשר נסתלק ממנו כיסוי הראש חזר ונתעורר טבע הגניבה. ונמצא, שאף שהוצרך תמיד להעצה דכיסוי הראש כדי לקבל עול מלכות שמים, אעפ"כ, עלה בידו לפעול בעצמו הענין ד"יראת חטא".
ומכאן ראי' על כל הדורות הבאים, שגם בזמן שאין מאיר גילוי אלקות, בכח האדם לפעול בעבודתו שיהי' "ירא חטא" – יראה מעצם החטא.
יג. עפ"ז62 יובן מאמר הגמרא63: "אמר רב יוסף לעולם ילמד אדם מדעת קונו, שהרי הקב"ה הניח כל הרים וגבעות, והשרה שכינתו על הר סיני".
לכאורה קשה: (א) הרי אין זו עצה טובה, אלא חובה ושמירה מאיסור גמור. (ב) למה הוצרך להביא ראי' מדעת קונו כו', הרי זה פסוק מפורש64 – "תועבת הוי' כל גבה לב"?
וע"פ האמור לעיל54 יובן בפשיטות: המדובר כאן אינו על ענין של התנשאות וישות דקליפה; ענין זה אין צורך ללמוד מהר סיני. המדובר הוא על התנשאות של קדושה, ואעפ"כ, כשמדובר במתן-תורה, אומרים שהכלי לתורה הוא ביטול דוקא.
יד. ובפרטיות יותר:
כאשר באו שאר ההרים וטענו שרצונם שהתורה תינתן עליהם65 – כוונתם היתה שהם ראויים לכך מצד המעלות דקדושה שבהם. ואעפ"כ ניתנה תורה על הר סיני דוקא, כי, עם היותו גם הוא בבחי' "הר", דהיינו שיש בו מעלות, אעפ"כ הי' "מכיך מכל טוריא"66, ובזה הי' כלי לקבלת התורה.
וכמדובר לעיל (ס"י) בענין הענוה, שאף שמשה רבינו ידע מעלותיו, מ"מ הי' בענוה ובביטול. וכמו שכתבו המפרשים67 בביאור מאמר המשנה68 "משה קבל תורה מסיני", שענוותנותו של משה למד מהר סיני, שאף שיש בו מעלות, מ"מ הי' "מכיך".
וזהו שאמר רב יוסף "לעולם ילמד אדם מדעת קונו" – שענין זה שרב יוסף ידע את מעלותיו ומ"מ הי' בביטול (ולכן אמר "לא תיתני ענוה דאיכא אנא", כנ"ל ס"י) – למד "מדעת קונו", מנתינת התורה על הר סיני, שלמרות מעלותיו הי' מכיך, כנ"ל.
טו. וזהו טעם נוסף להמנהג50 ללמוד מסכת סוטה בימי הספירה, ולסיימה ביום ה' בסיון, ערב חג השבועות:
ההכנה למ"ת היא הקדמת נעשה לנשמע, שהו"ע הביטול לבעל הרצון (כנ"ל ס"א). וביטול זה הוא באופן שאף שיש בו מעלות מ"מ מבטל את עצמו69.
ולכן לומדים בה' בסיון את הסיום דמסכת סוטה: "לא תיתני ענוה דאיכא אנא", שזהו"ע הקדמת נעשה לנשמע, ועי"ז זוכים לקבל את התורה בשמחה ובפנימיות על כל השנה כולה.
הוסיפו תגובה