בס"ד. ר"ד יום ג', ח"י ניסן*, ב' דחול המועד פסח, ה'תשח"י.

– לאחר תפלת שחרית –

בלתי מוגה

[הרה"ג וכו' מוה"ר אפרים אליעזר שי' הכהן יאלעס נתן לכ"ק אדמו"ר שליט"א מעות פדיון הבן1, ואמר לו כ"ק אדמו"ר שליט"א:]

א. חג הפסח שייך לפדיון הבן2 – כי, פסח קשור עם מצות מילה3, שהרי מילה מעכבת מאכילת הפסח (וכן מאכילת תרומה), ועד שאפילו מילת עבדיו מעכבתו מאכילת הפסח4; וממילה – באים לפדיון הבן5.

ב. ובענין זה שנינו בגמרא בסיום מסכת פסחים:

"פשיטא על פדיון הבן .. אבי הבן מברך",

– והמעלה שבזה, כי, אילו הי' הכהן מברך, הרי כאשר יש ענין של טומאה, אזי הכהן אינו יכול לגשת כו' (שהרי אסור לו להטמא, "כי אם לשארו הקרוב אליו לאביו ולאמו וגו'"6), משא"כ כאשר האב מברך, אזי אין דבר המונע –

אבל "ברוך שהחיינו .. כהן מברך או אבי הבן מברך", ומסיק, "והלכתא אבי הבן מברך שתים".

והענין בזה7:

ענינה של ברכת שהחיינו – שמברכים אותה רק על שמחה גלוי'8 (ולא על שמחה נסתרת), ועד שצריכה להיות גם הנאת הגוף9.

וזהו שבנ"י מבקשים ופועלים שהגאולה תהי' באופן ש"אבי הבן", הקב"ה, יהי' "מברך שתים", לא רק "על פדיון הבן", אלא גם "שהחיינו" – שלא מספיקה היציאה מן הגלות אל הגאולה כפי שהיא אצל הקב"ה, אלא הגאולה צריכה להיות באופן שיהי' אפשר לברך גם "שהחיינו", מתוך שמחה גלוי' והנאת הגוף, כיון שגם הגוף מרגיש את היציאה מכל הענינים המבלבלים שבזמן הגלות.

ג. והנה, רבינו הזקן פוסק בספר התניא10 שהגילוי דימות המשיח "תלוי במעשינו ועבודתנו כל זמן משך הגלות", שמזה מובן, שבזמן הגלות צריכים כבר להתחיל לעסוק בהענינים דימות המשיח.

וע"פ מארז"ל11 על הפסוק12 "מגיד דבריו ליעקב חוקיו ומשפטיו לישראל", "הקב"ה כו' מה שהוא עושה אומר לישראל לעשות ולשמור" – הרי כיון שהקב"ה צוה שבזמן הגלות יתחילו כבר לעסוק בהענינים דימות המשיח, צריך גם הוא לעשות כן, להתחיל ליתן את הענינים דימות המשיח.

(וסיים כ"ק אדמו"ר שליט"א:)

השי"ת יעזור שיקויים כבר הענין ד"אבי הבן מברך שתים", הן "על פדיון הבן" והן "שהחיינו",

שתיכף ומיד תהי' אתחלתא דגאולה וגאולה השלימה והאמיתית, וחירות אמיתית מכל הענינים.