בס"ד. אחרון של פסח, ה'תשח"י
(הנחה בלתי מוגה)
והחרים הוי' את לשון ים מצרים והניף ידו על הנהר בעים רוחו והכהו לשבעה נחלים והדריך בנעלים והיתה מסילה לשאר עמו גו' כאשר היתה לישראל ביום עלותו מארץ מצרים1. וצריך להבין2, דכיון שהכתוב מדגיש שבקיעת הנהר דלעתיד היא כאשר היתה לישראל ביום עלותו מארץ מצרים, דהיינו בדוגמת קריעת ים סוף, א"כ, מהו הטעם שבקיעת הנהר דלעתיד תהי' לז' נחלים, שאין זה כמו בקי"ס שביצי"מ. גם צריך להבין מ"ש והדריך בנעלים, שהפירוש הפשוט הוא שיחרב הנהר ויוכלו לעבור ולדרוך בו בנעלים, דלכאורה, כיון שכבר נאמר והיתה מסילה גו', שפירושו שתהי' בו דרך סלולה, הרי מובן שיוכלו לעבור בו בחרבה, ומהו ענין והדריך בנעלים. ומכללות הענין משמע שוהדריך בנעלים הוא אחד הענינים הנפלאים שיהיו בהגילויים דלעת"ל, שלכן מונה ענין זה יחד עם המעלות דוהחרים הוי' את לשון ים מצרים והניף ידו על הנהר, וצריך להבין מהו הענין בזה. וגם צריך להבין מ"ש והדריך בַנעלים, (בי"ת בפת"ח), שהוא דוגמת ענין ה"א הידיעה, מה הם הנעלים הידועים שעליהם נאמר והדריך בנעלים.
ב) ולהבין זה יש להקדים תחילה ביאור הענין דקרי"ס שביצי"מ, דכיון שהכתוב מדגיש כאשר היתה לישראל ביום עלותו מארץ מצרים, היינו, שבקיעת הנהר דלעתיד היא דוגמת הענינים שהיו ביצי"מ (כנ"ל), הרי בכדי להבין הענינים דלעתיד יש לבאר תחילה הענינים שהיו ביצי"מ. וכמובן גם ממ"ש3 כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות, כימי לשון רבים4, ופירש כ"ק מו"ח אדמו"ר5 שמשעת יצי"מ הותחלה הגאולה העתידה, וא"כ, הביאור בעניני הגאולה העתידה, יובן מהענינים שהיו ביצי"מ, שא' מהם הוא הענין דקרי"ס. וכידוע בענין הצורך דקריעת הים, דכיון שבאותו צד שירדו באותו צד עלו6, הרי מובן, שקריעת הים לא היתה בשביל הצלת ישראל מפרעה וממצרים, אלא זהו ענין שהי' צריך להיות מצד עצמו.
ויובן בהקדם הקושיא7, מהי הרבותא כ"כ בענין קרי"ס, שהוא א' הניסים הגדולים והנפלאים, עד שגם לגבי למעלה הרי זה דבר קשה כביכול, כהלשון הרגיל קשה כקריעת ים סוף8, דלכאורה, הרי הי' כבר ענין זה בהתחלת הבריאה, כמ"ש9 יקוו המים מתחת השמים אל מקום אחד ותראה היבשה, והיינו, שמצד הטבע הרי המים צריכים להיות מעל ליבשה, וכמ"ש הרמב"ם10 בענין הגלגלים שכל גלגל סובב ומקיף את הגלגלים שתחתיו, ובענין היסודות היינו שיסוד המים סובב את יסוד העפר, ויסוד הרוח סובב את יסוד המים, ויסוד האש סובב את יסוד הרוח, ועפ"ז נמצא שהמים הם למעלה מהארץ לפי שיסוד המים קל יותר ויסוד העפר כבד יותר, ולכן הנה בתחילת הבריאה הי' באמת כן, ומ"מ גזר הקב"ה שיקוו המים אל מקום אחד ותראה היבשה, ונמצא, שענין זה ישנו כבר בהבריאה עצמה, היינו בסדר ההשתלשלות, וא"כ, אינו מובן מהו הפלא כ"כ בענין קרי"ס, שהוא אחד הניסים הנפלאים היוצאים מדרכי הטבע ומהגבלות ההשתלשלות. ויש להוסיף בזה, דהנה, טעם הגזירה יקוו המים הוא בכדי שתראה היבשה, היינו שיתגלה יסוד העפר, והיינו לפי שיסוד העפר יש בו מעלה יתירה, שהכל הי' מן העפר11, וכמ"ש תוצא הארץ נפש חי'12, תדשא הארץ גו'13, עד המאמר נעשה אדם14, שגם האדם נברא מן העפר, ושענין זה נוגע גם לברואי הים, ואפילו לגלגל חמה15. וטעם הדבר הוא לפי שנעוץ תחלתן בסופן16, והיינו, שכח ההתהוות שהוא מצד העצמות דוקא, כי רק הוא לבדו שאין לו עילה וסיבה שקדמה לו ח"ו, בכחו ויכלתו להוות יש מאין17, הנה כח זה נתגלה ביסוד העפר דוקא, שלכן הכל הי' מן העפר. ומזה מובן, שהגזירה דיקוו המים גו' נוגעת לכללות ענין הבריאה, שהרי דוקא ע"י גילוי היבשה נעשה הכל הי' מן העפר, וא"כ, הרי זה ענין תמידי בהבריאה. ועפ"ז יוקשה ביותר מהו הפלא כ"כ בענין קרי"ס. אך הענין הוא18, שבגזירה יקוו המים גו' לא נעשה שינוי במהות המים עצמם, כי אם שינוי מקום בלבד, דתמורת זה שבתחילה היו המים על פני כל הארץ, נעשה שינוי בהמים שנתכנסו אל מקום אחד, ועי"ז נתגלתה היבשה, וא"כ הרי זה שינוי מקום בלבד. משא"כ בקי"ס כתיב19 הפך ים ליבשה, היינו, שהים עצמו נעשה יבשה, וכמ"ש20 ויבואו בני ישראל בתוך הים ביבשה, שבתוך הים עצמו נעשה יבשה.
ג) וביאור הענין יובן בהקדים הידוע שכל הענינים שלמטה בגשמיות הם מצד שרשם למעלה ברוחניות, והבנת הענינים למעלה היא ע"פ ביאור ענינם בנפש האדם, כמ"ש מבשרי אחזה אלקה21. והענין בזה, שבחי' ים ויבשה (ארץ) למעלה הו"ע עלמא דאתכסיא ועלמא דאתגליא, וענינם בנפש האדם הוא מחשבה ודיבור, שהדיבור הוא גילוי לזולתו והוא בחי' יבשה, והמחשבה היא בהעלם, שהרי הזולת אינו יודע כלל מה שהוא חושב, והוא בחי' ים. והנה, כאשר המחשבה היא בתקפה, היינו כמו שהיא מצד עצמה שהיא משוטטת תמיד, אזי אין נתינת מקום למציאות של דיבור מסודר (שזהו אופן הדיבור כפי שצריך להיות), ובכדי שיהי' דיבור מסודר, צריך להיות צמצום בהמחשבה, היינו, שהמחשבה לא תאיר בתוקף, אלא שעצם המחשבה תתעלם, ויומשך ממנה חלק קטן בלבד, שעי"ז תהי' אפשרות להתגלות הדיבור. ומבשרי אחזה אלקה, שכמו"כ יש גם למעלה ב' הבחי' דדיבור ומחשבה, שהם גילוי והעלם, והיינו, שהדיבור הוא שרש ומקור הנבראים, כמ"ש22 בדבר הוי' שמים נעשו וברוח פיו כל צבאם, ובעשרה מאמרות נברא העולם23, והמחשבה, בחי' העלם, היא למעלה משרש הנבראים. והנה, כאשר המחשבה היא בגילוי, אזי אי אפשר שתהי' התגלות הדיבור שהוא שרש ומקור הנבראים, ולכן הוצרך להיות תחילה צמצום בבחי' המחשבה, היינו, שהאור שלמעלה מהעולמות לא יאיר בגילוי, אלא יומשך ממנו הארה בלבד, עד שיהי' שייך התגלות הדיבור, שרש הנבראים, להיות בדבר הוי' שמים נעשו. וכיון שאופן ההתהוות הוא ע"י צמצום המחשבה למעלה, לכן הנה גם למטה בעוה"ז היתה בתחילת הבריאה הגזירה יקוו המים (בחי' ההעלם) אל מקום אחד, והו"ע הצמצום וההעלם בבחי' המחשבה שמתעלמת למעלה ואינה מאירה בגילוי, ומה שנתגלה ממנה הוא רק חלק קטן בלבד, ועי"ז ותראה היבשה, גילוי יסוד העפר, שעי"ז הכל הי' מן העפר.
והנה כל זה הוא באופן שעצם המחשבה היא בהעלם, ומה שנמשך ממנה הרי זה רק חלק קטן בלבד. אמנם הענין דקרי"ס הוא שהפך ים ליבשה, שהים עצמו נהפך ליבשה, וענינו למעלה ברוחניות הוא שבחי' עצם המחשבה נמשכה בגילוי, ולכן נעשה כן גם למטה, שהים עצמו נהפך ליבשה. והגם שנת"ל שעצם המחשבה אי אפשר שתאיר בגילוי בבחי' הדיבור, דכאשר מאיר עצם המחשבה אזי אי אפשר שיהי' דיבור מסודר, הנה כל זה הוא בסדר ההשתלשלות, שיש בו ההגבלה שעצם המחשבה היא למעלה ובהעלם מהדיבור, אבל בקי"ס שהאיר אור שלמעלה מהשתלשלות, וכמ"ש24 ויולך הוי' את הים ברוח קדים עזה כל הלילה, רוח קדים דקדמונו של עולם25, שלמעלה מההשתלשלות, הרי לגבי' ית' כחשיכה כאורה26, היינו, שהחושך דעלמא דאתכסיא והאור דעלמא דאתגליא הם בהשואה, ולכן, מצד בחי' הרוח קדים דקדמונו של עולם, הנה גם הים עצמו, עצם המחשבה, נהפך ליבשה. וזהו ג"כ מ"ש20 והמים להם חומה מימינם ומשמאלם, דזה שהמים היו חומה מימינם, בצד דרום, הוא לפי שהרוח הי' מנשב מצפון לדרום, וזה שהמים היו חומה משמאלם, מצד צפון, הוא לפי שהרוח הי' מנשב מדרום לצפון, ואין זה באופן שהיו ב' רוחות, כי אם שאותו הרוח הי' מנשב הן מצפון לדרום והן מדרום לצפון, והיינו לפי שרוח זה הי' רוח קדים דקדמונו של עולם, שאין בו הגבלות הקצוות דצפון ודרום. ומצד זה נעשה גם הענין דהפך ים ליבשה, לפי שרוח זה אין בו ההגבלות דים ויבשה, העלם וגילוי.
ד) והנה ענין המשכת ההעלם בגילוי בקרי"ס הי' לא רק בעולמות, שעדאת"כ האיר בעדאת"ג, אלא ענין המשכת ההעלם אל הגילוי הי' גם במדריגות היותר עליונות, וגם בבחי' שמותיו ית', שגם בהם ישנו ענין ההעלם והגילוי, ובשמותיו ית' גופא הי' ענין המשכת ההעלם אל הגילוי גם בבחי' שם המפורש שהוא שם הוי'27. והענין בזה28, דהנה כתיב29 ויקרא הוי' הוי', ב"פ הוי', דהיינו שם הוי' שבגלוי ושם הוי' שבהעלם, שהם הוי' דלתתא והוי' דלעילא. ובקי"ס האיר הוי' דלעילא בהוי' דלתתא.
וביאור ענין שם הוי' יובן מד' האותיות שבו30. דהנה, הוי' הוא לשון מהוה31, שכללות ההתהוות היא משם הוי', וכמ"ש בדבר הוי' שמים נעשו, והיינו, שמצד שם הוי' נעשית ההתהוות מאין ליש, שהתהוות זו אינה באופן של המשכה שבסדר והדרגה, כי אם המשכה שבאין ערוך, עד שמבחי' אין נעשה יש. וכיון שזוהי המשכה שבאין ערוך, הרי בתחילה צריך להיות סילוק האור, עד"מ הרב שמסלק אור שכלו, עד שנשאר רק בחי' נקודה בלבד, ונקודה זו הו"ע היו"ד דשם הוי'. והיו"ד עצמו יש בו קוץ העליון (שנקרא קוצו של יו"ד) וקוץ התחתון. קוץ העליון הוא נקודת שכל הרב, שכל שכל הרב נכלל רק בנקודה אחת. וקוץ התחתון הוא הנקודה שכוללת בתוכה את השכל שישפיע להמקבל. והיינו, שבתחילה מצמצם הרב את שכלו ונשאר רק נקודה בלבד משכלו שהוא קוץ העליון, ועי"ז נמשך אח"כ קוץ התחתון שהיא הנקודה הכוללת את שכל המקבל. והנה, אף שבקוץ התחתון ישנו כבר כל שכל המקבל, מ"מ, הרי השכל הוא בבחי' נקודה בלבד, ולכן צריך להיות אח"כ ההמשכה לאורך ורוחב, שהו"ע ציור אות ה"א. והמשכה זו היא ע"י צמצום, והו"ע היו"ד שבתחילת אות ה"א, שע"י צמצום זה נמשך מבחי' קוץ התחתון לשטח המקבל. וע"ד המבואר במ"א32 בענין אות יו"ד, י' ו' ד', שמבחי' היו"ד נעשה ההמשכה ע"י הוא"ו לבחי' הד' שהוא ענין אורך ורוחב, וכמו"כ הוא גם ענין ההמשכה מאות יו"ד לאות ה"א, שההמשכה היא ע"י היו"ד שבתחילת אות ה"א. והיינו, שלאחרי הצמצום שכל שכל הרב נתעלם בבחי' נקודה בלבד עד שנעשה קוץ התחתון והוא נקודת שכל המקבל, הנה אח"כ ישנו עוד צמצום עד שנמשך לבחי' ה"א שהוא שטח המקבל. אמנם גם בחי' ה"א הו"ע שטח המקבל כפי שהוא בהמשפיע עדיין. ואח"כ צריך להיות ההמשכה ע"י אות וא"ו, שהתחלתו הוא ג"כ באות יו"ד, היינו, שנעשה צמצום בבחי' שטח המקבל כפי שהוא בהמשפיע ועי"ז נעשית ההמשכה דאות וא"ו, וגם הוא"ו עצמו הוא באופן שכל מה שנמשך הוא הולך ומתקצר. ואח"כ נמשך לאות ה"א אחרונה, שהו"ע שטח המקבל, וגם המשכה זו היא ע"י צמצום, שזהו היו"ד שבתחילת אות ה"א. והדוגמא מזה יובן למעלה, שהמשכת שם הוי' שהיא המשכה שבאי"ע כנ"ל, היא ע"י ד' אותיות הוי', והיינו שהאור שלמעלה מעולמות נעשה בו צמצום, ונשאר רק בחי' נקודה בלבד, שהוא קוץ העליון, ועד שנעשה קוץ התחתון, שהו"ע הנקודה ששייכת לעולמות. ואח"כ נעשה בו עוד צמצום, והו"ע ההמשכה לאות ה"א, שזהו שטח המקבל כפי שהוא בהמשפיע, והו"ע ששיער בעצמו בכח כל מה שעתיד להיות בפועל33. ואח"כ נעשה עוד צמצום, והו"ע המשכת הוא"ו, קו וחוט, עד שנמשך בבחי' ה"א אחרונה, שטח העולמות.
והנה כל זה הוא בענין ההתהוות כפי שהוא מצד שם הוי' דלתתא. אמנם בענין ההתהוות שמצד שם הוי' דלעילא כתיב34 יהללו את שם הוי' כי הוא צוה ונבראו, ונבראו דייקא, בדרך ממילא. ויובן זה ג"כ ע"פ משל הנ"ל מרב ותלמיד. דהנה, כללות השפעת הרב וכל אופני הצמצום שבזה, הרי סיבת ההשפעה בפועל היא מפני שבתחילה עלה ברצונו להשפיע. ורצון זה, עם היותו למעלה מההשפעה בפועל, מ"מ, בהכרח לומר שכל הפרטים שבההשפעה ישנם כבר בהרצון, אלא שהם בהעלם עדיין. וכמבואר35 בזה המשל מענין עליית הרצון לבנות בית, או לצייר איזה ציור או לכתוב דבר מה, שבכל המשלים הנ"ל מובן שבעליית הרצון ישנם כבר כל הפרטים שיהיו אח"כ בפועל. וכמו"כ הוא גם בענין הרצון להשפיע, שברצון זה ישנם כבר כל הפרטים שיהיו אח"כ בפועל, אלא שהם בהעלם, ואח"כ הם באים בגילוי. והדוגמא מזה יובן למעלה, שבעליית הרצון על העולמות ישנו כבר כל הציור של ד' אותיות הוי', והיינו, שמיד שעלה ברצונו נתהוו כבר כל העולמות, אלא שהם בהעלם. ועז"נ יהללו את שם הוי' כי הוא צוה ונבראו, הוא לשון העלם, וקאי על הוי' דלעילא שהוא הוי' שבהעלם, ועז"נ ונבראו, בדרך ממילא, כי, ההתהוות שמצד שם הוי' דלתתא היא בדרך התלבשות, משא"כ ההתהוות שמצד שם הוי' דלעילא היא בדרך ממילא ובדרך מקיף, לפי שבחי' זו היא למעלה מהעולמות.
וענין קרי"ס הוא שגם שם הוי' דלעילא, שהו"ע שם הוי' שבבחי' הרצון, דהיינו בבחי' הכתר, הנה גם שם הוי' זה האיר בגילוי. ומזה נמשך גם למטה יותר, שעלמא דאתכסיא האיר בעלמא דאתגליא, ועד שנעשה כן גם למטה בגשמיות הענין דהפך ים ליבשה, שהשרש לכל זה הוא לפי שהוי' דלעילא האיר בהוי' דלתתא. וזהו מ"ש בקרי"ס וירא ישראל את היד הגדולה אשר עשה הוי' במצרים וייראו העם את הוי' גו'36, וירא גו' אשר עשה הוי' הו"ע הוי' דלתתא, וייראו העם את הוי' הו"ע הוי' דלעילא. וכל זה הוא לפי שקרי"ס היתה הכנה למ"ת. דהנה, במ"ת כתיב37 וירד הוי' על הר סיני, והכוונה בזה (לא לשם הוי' דלתתא שמהוה עולמות, שהרי התורה קדמה לעולם38, אלא) לשם הוי' דלעילא, והיינו, ששם הוי' דלעילא שלמעלה מעולמות האיר במ"ת בגילוי למטה. ולכן ההכנה למ"ת היתה ע"י קרי"ס, שאז האיר שם הוי' דלעילא, שמצד זה נעשה למטה הענין דהפך ים ליבשה. ובזה יובן ג"כ מה שבקרי"ס היתה בקיעה אחת (אלא שנחלק לי"ב גזרים, כנגד י"ב שבטים, דכל שבט במסילתו יעלה, אבל הבקיעה עצמה היתה בקיעה אחת), דכיון שענין זה הי' קודם מתן תורה, היינו, שלא היו עדיין פרטי עניני העבודה, כי אם הכנה כללית בלבד למתן תורה, לכן היתה רק בקיעה אחת.
ה) אמנם יש גם שם הוי' שלמעלה מבחי' הרצון, והוא שם הוי' שבעצמות. וזהו מה שיתחדש בהגילויים דלעת"ל, שגם הוי' שבעצמות יהי' אז בגילוי. ויובן גם זה ע"פ משל הנ"ל מענין ההשפעה, דהנה נת"ל שההשפעה בפועל היא לפי שעלה ברצונו להשפיע. והרי סיבת עליית הרצון היא לפי שבתחילה מוחלט הרצון בעצמותו, ומצד זה מתעורר אח"כ ברצון גלוי. וכמו"כ יובן למעלה, שהסיבה לעליית הרצון על עולמות היא מצד הרצון המוחלט בעצמותו. וגם בהרצון המוחלט ישנו ענין ד' האותיות דשם הוי', אלא ששם אינם בגדר התחלקות כלל. ובחינה זו תהי' בגילוי לעת"ל.
ומ"מ בהכרח לומר שגם בקרי"ס האיר בחי' זו. דהנה, קרי"ס היתה הכנה למ"ת, ובמ"ת ניתנו בהעלם גם הגילויים דלעת"ל, שהרי מ"ת לא יהי' עוד פעם39, ומזה מוכרח שגם פנימיות התורה וטעמי תורה שיתגלו לעתיד ניתנו כבר במ"ת, אלא שענין זה הי' בהעלם, ולעתיד כתיב40 ישקני מנשיקות פיהו שיתגלו גם טעמי תורה41. וכשם שבשביל כללות גילוי התורה שקדמה לעולם הוצרך להיות ההכנה דקרי"ס שיתגלה שם הוי' דלעילא, הוי' שברצון, הנה כמו"כ בשביל הגילוי דפנימיות התורה דלעתיד, שכבר ניתן במ"ת, הוצרך להיות הכנה דקי"ס בגילוי הוי' שבעצמות, אלא שאז הי' זה בהעלם, ולעתיד יהי' זה בגילוי.
וביאור הענין, דהנה נת"ל שבקרי"ס האיר בגילוי שם הוי' שבבחי' הרצון, שזהו שם הוי' שבכתר. והנה בכתר יש ב' בחי', חיצוניות הכתר ופנימיות הכתר, והם דוגמת רצון ותענוג, דרצון הוא חיצוניות הכתר, ותענוג הוא פנימיות הכתר. ולכן בקרי"ס שהאיר בחי' הכתר בגילוי, הנה אף שנתגלה רק חיצוניות הכתר שהו"ע הרצון, מ"מ, ישנו בזה גם בחי' פנימיות הכתר, אלא שפנימיות הכתר הי' בהעלם, ומה שהאיר בגילוי הוא רק חיצוניות הכתר, אבל מ"מ ישנו בזה גם הפנימיות. והיינו דעם היות שבגילוי האיר שם הוי' שברצון, הנה בפנימיות הי' בזה גם שם הוי' שברצון המוחלט, שהוא הוי' שבעצמות. וזהו מ"ש בקרי"ס וייראו העם את הוי' ויאמינו בהוי' ובמשה עבדו, וייראו העם את הוי' הוא הוי' שברצון, ויאמינו בהוי' הוא הוי' שבעצמות. ובזה יתורץ מה שהקשה בזהר42, והא חמו כו' מאי ויאמינו, אך הענין דמ"ש וייראו העם את הוי' הוא הוי' שברצון, ומ"ש ויאמינו בהוי' הוא הוי' שבעצמות, שגם זה נמשך בשעת קי"ס אלא שלא האיר בגילוי ממש, רק בבחי' אמונה בלבד, בחי' מקיף, ע"י הגילוי דהוי' שברצון. וכנ"ל שבהתגלות חיצוניות הכתר נמשך גם פנימיות הכתר. וזהו מ"ש וייראו העם את הוי', דבתיבת וייראו יש ב' פירושים. ראי', ויראה. הנה ענין הראי' הי' בהגילוי דשם הוי' שברצון, וענין היראה ופחד הי' מצד המשכת שם הוי' שבעצמות. והיינו, שאין הכוונה ליראה ופחד מצד ענין שבא בגילוי, וכמו העומד לפני המלך שהוא באימה ופחד מצד ראיית המלך, אלא הכוונה כאן ליראה ופחד שמצד גילוי העצמות שנמשך בדרך מקיף בלבד, וכמ"ש43 ובמורא גדול זה גילוי שכינה, שנגלה עליהם ממה"מ הקב"ה בכבודו ובעצמו44, והוא גילוי עצומ"ה, שזהו גם מ"ש45 כי גאה גאה, ותרגם אתגאי על גותניא, והוא הוי' שבעצמות, וגילוי זה, אף שהי' בבחי' מקיף, מ"מ, פעל המורא גדול. ובמכ"ש ממ"ש46 תפול עליהם אימתה ופחד, שפעל יראה ופחד על כל העמים, דאע"ג דאיהו לא חזי מזלי' חזי47, ועאכו"כ בנוגע לישראל, שגילוי העצמות פעל אצלם יראה ופחד, אף שלא האיר בגילוי ממש. ובאמת ניתן הכח להמשיך זאת גם בפנימיות ע"י העבודה, ובפרט ע"י העבודה דמשה עבדו, שענינו הוא המשכת האמונה בפנימיות, כמ"ש48 ורעה אמונה.
ו) ויש לקשר זה עם מ"ש49 למנצח אל תשחת לדוד מכתם, ותרגם יונתן לשבחא על עקתא בזמן די אמר דוד לא תחבל אתאמר על יד דדוד מכיך ושלים. ומבאר כ"ק אדמו"ר (מהורש"ב) נ"ע50, שהתרגום מפרש אל תשחת בשתי פנים, אופן הא', שתשחת פירושו עקתא, וקאי על היסורים שהיו לדוד שהי' ירא פן יהרג ע"י שאול, ומפרש אל (תשחת) כמו על (על עקתא), כי א' וע' מתחלפות בחילופי אותיות אחה"ע51. ואופן הב', שתשחת פירושו תחבל, ואל תשחת פירושו שלא להרוג את שאול, כמו שאמר דוד לאבישי אל תשחיתהו52. ומכתם, תרגומו מכיך ושלים, וכדאיתא במסכת סוטה53 מכתם שהי' דוד מך ותם לכל, ופרש"י מך עניו ותם תמים בדרכיו. ויש לומר הביאור בזה, דהנה, ב' הפירושים הנ"ל בתיבות אל תשחת, על עקתא (על היסורים שהיו לדוד משאול), ולא תחבול (שלא להרוג את שאול), באים בהמשך זל"ז, היינו, שעם היות שהיו לדוד יסורים משאול (על עקתא), מ"מ אמר שלא יהרגוהו (אל תחבול). וצריך להבין, איך שייך שתהי' בקשה אחת, באותם תיבות, על ב' ענינים הפכיים, על עקתא, ולא תחבול. ועל זה ממשיך הכתוב ומבאר לדוד מכתם, מכיך ושלים, שהי' דוד מך ותם לכל, היינו, שהאפשריות לבקש על ב' דברים הפכיים בבקשה אחת היא מצד ענין הביטול. ועל זה ממשיך לבאר בהמאמר, שדוד הי' בתכלית הביטול, שהי' מרכבה לספירת המלכות54, ולכן הי' אצלו בדרך ממילא ענין הביטול, כמו בתפלה שעיניו למטה55, היינו, שאינו יכול לרומם עיניו כלל להיות באיזה בחי' התפשטות מגודל עוצם הפחד והביטול להיותו עומד לפני המלך שמתבטל ממציאותו, וכאמרו ואנכי תולעת ולא איש56, ויתירה מזה, שויתי ודוממתי57. ויש לומר, שהביטול דדוד (שמצד זה הי' יכול לבקש ב' דברים הפכיים בבקשה אחת) הוא ע"ד ענין היראה ופחד שמצד שם הוי' שבעצמות שנתגלה בקרי"ס, מעין ודוגמת גילוי שם הוי' בעצמות שיתגלה לעתיד לבוא, ע"י משיח שהוא בן דוד.
ז) והנה הגילויים דלעתיד באים ע"י הקדמת עבודת הבירורים. וזהו מ"ש גבי בקיעת הנהר דלעתיד והכהו לשבעה נחלים, דהנה58, ז' הנחלים הם ז' המדות עד בחי' ז"ת דעתיק, והתגלותם לעתיד היא ע"י העבודה דבירור הניצוצות דז' מלכין קדמאין דתהו. וזהו ג"כ מ"ש והניף ידו על הנהר בעים רוחו, דקאי על רוחו של משיח, דהנה, כשם שנת"ל שהענין דקרי"ס שהפך ים ליבשה הוא ע"י רוח קדים דקדמונו של עולם, כך גם הגילוי דלעתיד יהי' ע"י רוחו של משיח. ובאמת הרי גם גילוי זה נמשך כבר בשעת קרי"ס, שזהו שבקרי"ס היתה בקיעה אחת, שהו"ע כללי שיש בו בהעלם כל הפרטים שיתגלו לעתיד, שהו"ע והכהו לז' נחלים, שגילוי זה יהי' ע"י רוחו של משיח, שנמשך ע"י עבודת הבירורים, שזהו ג"כ מ"ש59 ורוח אלקים מרחפת דא רוחא דמשיחא60, דמרחפת הו"ע בירור הרפ"ח ניצוצים61, ועי"ז נעשה הגילוי דרוחו של משיח. וזהו ג"כ מ"ש והדריך בנעלים, דהנה, נעלים הם מעור דוקא, כמו שמצינו גבי יו"כ62, וידוע שלבוש העור נתחדש ע"י החטא, שזהו"ע כתנות עור63, דבתחילה הי' אור בא', וע"י החטא נעשה עור בע'64, ולכן צריכה להיות העבודה דעבוד עורות, שזהו"ע עובד אלקים65, וזהו והדריך בנעלים, שהו"ע עבודת בירור הניצוצות. ועי"ז נעשה גם פירוש הב' בוהדריך בנעלים, דנעל הוא בחי' מט"ט שנקרא בשם נעל דשכינתא66, ומבואר בזה67, שההמשכה מאצילות לבי"ע באה ע"י כמה לבושים ומסכים עד לבוש הנעל שהוא לבוש היותר גס, ולכן מט"ט שהוא שרו של עולם68 נקרא בשם נעל דשכינתא, לפי שעל ידו היא ההמשכה מאצילות לבי"ע שנמשכת ע"י לבוש הנעל. ועז"נ והדריך בנעלים, שלעתיד יהיו ישראל לפנים ממלאכי השרת69, עד שישאלו אצלם מה פעל א-ל70, וההמשכה מנש"י למלאכי השרת תהי' ע"י לבוש הנעל. ועילוי זה בנש"י יהי' ע"י עבודת הבירורים, שזהו פירוש הא' בוהדריך בנעלים. וזהו והדריך בַנעלים, בנעלים הידועים, וכנ"ל, שע"י פירוש הא' בענין הנעלים שהו"ע עיבוד העורות ובירור הניצוצות, עי"ז יתעלו בפירוש הב', שישראל יהיו לפנים ממלאכי השרת, וכל ההמשכה מנש"י תהי' ע"י לבוש הנעל, כיון שיהיו למעלה מכל הגבלות ההשתלשלות, ועד שיתעלו בהוי' שבעצמות, וכמארז"ל71 עתידים צדיקים שיקראו בשמו של הקב"ה, והו"ע שם הוי' שבעצמות. ומסיים, והיתה מסילה לשאר עמו גו' כאשר היתה לישראל ביום עלותו מארץ מצרים, שהתחלת הגילוי דלעתיד הי' בשעת יצי"מ, וכנ"ל בפירוש כ"ק מו"ח אדמו"ר ע"פ כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות, שהתחלת גילוי הנפלאות דלעתיד היתה ביצי"מ, אלא שביצי"מ הי' זה בהעלם, ומה שהי' בגילוי הוא רק שם הוי' שברצון, ולכן הנה הגילוי דלעתיד שהוא שם הוי' שבעצמות הוא נפלאות גם לגבי הגילוי שביצי"מ, אבל מ"מ הרי גם ענין זה הי' בשעת קרי"ס, אלא שהי' בהעלם, ולעתיד יהי' אראנו נפלאות, שהנפלאות יהיו בגילוי, והגילוי יהי' ע"י מלך המשיח שיגאלנו בקרוב.
הוסיפו תגובה