בס"ד. שיחת ש"פ בהר-בחוקותי, מבה"ח סיון, ה'תשח"י.
בלתי מוגה
א. בהתחלת1 הסדרה נאמר2: "וידבר הוי' אל משה בהר סיני גו' ושבתה הארץ שבת להוי'". ומפרש רש"י בשם תורת-כהנים3: "מה ענין שמיטה אצל הר סיני והלא כל המצוות נאמרו מסיני, אלא מה שמיטה נאמרו כללותי' ודקדוקי' מסיני אף כולן נאמרו כללותיהן ודקדוקיהן מסיני".
וצריך להבין: מדוע הלימוד "בהר סיני" הוא במצות שמיטה דוקא, הרי הלימוד הי' יכול להכתב במצוה אחרת (שבה נמנים הפרטים), ומאותה מצוה היינו למדים על כל המצוות שכל דקדוקיהן נאמרו מסיני?
בפשטות יש לומר: כיון שמצות שמיטה נאמרה בכללות בפ' משפטים (לאחר מתן-תורה) – "והשביעית תשמטנה ונטשתה"4, ובפרשת בהר חוזרת ונשנית בדרך פרט. אבל אין זה מספיק, כי ישנם עוד מצוות שנאמרו בפ' משפטים.
וביותר יוקשה: מצוה שממנה למדים על כל המצוות – היתה צריכה להיות מצוה כללית, ומדוע נבחרה מצות שמיטה, שלכאורה היא מצוה פרטית, ויש בה כמה וכמה הגבלות: נוהגת רק בזמן שהיובל נוהג; ואפילו להדעות שנוהגת גם בזמן הזה – הרי זה לדעת רוב הפוסקים רק מדרבנן5. זוהי הגבלה בזמן. ויש בה גם הגבלה במקום: בארץ ישראל דוקא ולא בחוץ-לארץ6.
ולכן בהכרח לומר, שמצות שמיטה היא מצוה כללית במובן ידוע, כפי שיתבאר לקמן.
ב. בהמשך הכתוב נאמר7: "שש שנים תזרע שדך ושש שנים תזמור כרמך גו'". ולכאורה, למה הוצרך הכתוב לומר זאת – כיון שאין זה ציווי אלא ענין של רשות, מהיכי תיתי שיהי' אסור, שהוצרך לומר "שש שנים גו'"?
ובהכרח לומר, שגם "שש שנים תזרע שדך גו'" נכלל בענין מצות שמיטה. המצוה היא לא רק "ובשנה השביעית שבת שבתון"8, אלא גם "שש שנים תזרע גו'" הוא חלק מהמצוה.
ענין זה הוא בשני אופנים:
א) זהו הכנה למצות שמיטה: בכדי שיוכלו לקיים "ובשנה השביעית שבת שבתון" – הרי זה ע"י ההכנה ד"שש שנים תזרע גו'".
ב) זהו התכלית של מצות שמיטה: תכלית הכוונה ד"שבתון" שבשנה השביעית היא – בכדי שלאח"ז יהי' "שש שנים תזרע גו'".
ג. ענין השמיטה כפשוטו הוא, שבשנה השביעית צריך להיות שבתון לארץ – "שדך לא תזרע וכרמך לא תזמור וגו'". בשנה השביעית צ"ל "שבתון" בכל עניני מלאכות הארץ שמהם עושים לחם וכו' שעליו יחי' האדם.
"וכי תאמרו מה נאכל" – על כך עונה התורה: "וצויתי את ברכתי גו' ועשת את התבואה לשלש השנים"9.
תוכן ענין מצות שמיטה הוא: תובעים מיהודי שאחת לשבע שנים ייפרד מכל הענינים הארציים, הצרכים הארציים, שלא יהי' לו עסק עם מלאכות הארץ הקשורות עם הלחם שעליו יחי' האדם, ויסמוך לגמרי על הקב"ה, שיתן לו פרנסתו למעלה מהטבע.
אין זה סדר עבור כל הזמנים. רוב הזמן – בכמות – צריך יהודי להתעסק עם עניני העולם, בשביל עבודת הבירורים. והרי זהו ענין התהוות העולם ע"י שם "אלקים", בגימטריא "הטבע"10, בכדי שהאדם יעסוק ע"פ תורה בעניני הטבע, ועי"ז יברר ויזכך את עניני הטבע.
אבל בזמנים מסויימים תובעים מיהודי ש"יצא" מן העולם. הגם שצריך לבררו, הנה בזמן מן הזמנים צריכה להיות התנועה להעמיד את עצמו למעלה מן העולם.
ד. שני ענינים אלו תלויים זה בזה:
כדי שתהי' התנועה להעמיד עצמו למעלה מהעולם, "ושבתה הארץ שבת להוי'", הי' הוה ויהי' כאחד11, למעלה משם אלקים בגימטריא "הטבע" – הרי זה ע"י העסק בעניני העולם ע"פ תורה.
וזהו האופן הראשון, ש"שש שנים תזרע שדך גו'"
– שהפירוש "תזרע שדך גו'" הוא, שבשדה נזהר הוא בכל הענינים על-פי שולחן ערוך, כמו כלאים וכו' –
הוא הכנה ל"ובשנה השביעית".
האופן השני: בכדי שיוכל להיות הבירור בעניני העולם, הרי זה דוקא עי"ז שמזמן לזמן מעמיד את עצמו בעבודתו למעלה לגמרי מהעולם. ואז, גם כשבא אל העולם, הרי לא זו בלבד שאינו נגרר ("ער ווערט ניט אַריינגעשלעפּט") בתוכו, אלא אדרבה – הוא עושה מהעולם גופא כלי לאלקות.
וכמ"ש בקונטרס עץ החיים12, שכדי לאחוז במדריגת "יחודא תתאה" כדבעי, צריך להיות ההרגש, בכללות עכ"פ, של "יחודא עילאה".
וזהו האופן השני: "תזרע שדך גו'" הוא התכלית, אבל אי אפשר שיהי' בירור העולם, אלא כאשר ישנה גם תנועת ההפשטה מהעולם.
ה. באופן כזה מצינו גם בענין השבת וששת ימי החול.
בששת ימי השבוע ישנה עבודת הבירורים, "ששת ימים תעבוד"13, אבל בשבת – בורר אסור.
ולכן נאמר בנוגע לשבת "ויכל אלקים"14 – שמסתיימים ההעלמות דשם אלקים, ומאיר שם הוי' שלמעלה מהטבע15.
ושני ענינים אלו דשבת וחול תלויים, כאמור, זה בזה.
ו. באמת יש מעלה בשמיטה על שבת: שבת – אסור ב"עובדין דחול", ואז עומד האדם למעלה מהעולם, ואין לו קשר עמו. משא"כ בשמיטה – מותר לעשות שאר עניני "עובדין דחול", והיינו, שנמצא בתוך העולם, ואעפ"כ "ושבתה הארץ שבת להוי'": לא עבודת הבירורים שבשם אלקים, אלא "שבת להוי'" שלמעלה מהעולם, אף שנמצא בתוך העולם.
בעולם גופא – ממשיך הוא את שם הוי' שלמעלה מהעולם לגמרי.
וזהו ע"ד הפירוש ע"פ תורת הבעל שם טוב: "ושבתה הארץ" – שביתה וביטול בארץ16; מחדירים שביתה בענינים הארציים גופא.
ז. ובזה יובן ג"כ מ"ש בפירוש רש"י על הפסוק "שבת להוי'": "לשם ה' כשם שנאמר בשבת בראשית"17.
לכאורה, מה מחדש כאן רש"י? – אבל לפי האמור לעיל מובן: כיון שבשמיטה מותר לו לעשות "עובדין דחול", להתעסק עם העולם – הי' מקום לחשוב שאיסור החרישה והזריעה בשמיטה אינו ענין של "הוי'" שלמעלה מהעולם, אלא ענין של עבודת הבירורים, וע"ד המצוות ד"שש שנים תזרע גו'", שענינם בירור בעולם גופא, לא למעלה מהעולם;
על כך אומר רש"י, שזהו ענין של "לשם הוי' כשם שנאמר בשבת בראשית". זהו ענין של שביתת הארץ שממנה תצא לחם, עיקר חיות האדם; זוהי הפשטה מהעולם, כשם שהוא בשבת בראשית. ואילו ההיתר לעשות "עובדין דחול" אחרים – הרי זו מעלה נוספת – שב"עובדין דחול" גופא מחדירים את אור הוי' שלמעלה מהעולמות לגמרי18.
ח. עפ"ז יובן ג"כ שמצות שמיטה היא מצוה כללית: זהו התוכן של כל המצוות, אלא שבמצות שמיטה הרי זה בגילוי.
אדמו"ר הזקן מבאר בתניא19 ש"עסק התורה ומצות והתפלה הוא ג"כ ענין מסירת נפש ממש כמו בצאתה מן הגוף כו' שאינה מהרהרת בצרכי הגוף אלא מחשבתה מיוחדת ומלובשת באותיות התורה והתפלה", כלומר, שבשעת עסק התורה ומצוות והתפלה צריך להיות ההרגש כאילו הוא עומד כבר לאחר יציאת הנפש מהגוף, "אליך הוי' נפשי אשא"20.
לאידך גיסא, תובעים ממנו שכל מצוה יקיים כתיקונה, עם הגבלותי' בזמן ומקום, ועם כל הדקדוקים שבכל מצוה, שהם הם הגבלות העולם.
כלומר, שענין המצוות הוא: יש לקחת את התנועה דמסירת נפש, הפשטה מגוף וגשמיות, ובתנועה זו גופא לקיים את המצוה בכל פרטי' ודקדוקי'; המשכת בלי-גבול בגבול.
אלא שבסתם מצוות ענין זה הוא בהעלם, ונרגש רק באופן קיום המצוות. אבל בשמיטה ענין זה הוא בגלוי, ונרגש בהמצוה עצמה.
ט. המשך השיחה – שהכח לחיבור ב' הפכים אלו (גשמיות ואלקות) הוא מהר סיני, "דמכיך מכל טוריא"21, חיבור ב' ההפכים דהגבהה ושפלות בעבודה22, ולכן נאמר דוקא במצות שמיטה "בהר סיני"; וזהו "משה קבל תורה מסיני"23, שהטעם שקבלת התורה היתה ע"י משה הוא לפי שבמשה עצמו היו ב' הפכים אלו24 – הוגה ע"י כ"ק אדמו"ר שליט"א, ונדפס בלקו"ש ח"א ע' 276 ואילך25.
* * *
י. צוה לנגן ואמר מאמר ד"ה להבין ענין ספירת העומר.
* * *
יא. מתן-תורה26 הי' בחודש סיון, חודש השלישי. ומזה מובן שהתורה קשורה עם "שלישי", שהרי נוסף לכך שכל הענינים, ובפרט עניני תורה ומצוות, הם בהשגחה פרטית, הרי הקישור דחודש השלישי עם מתן-תורה מפורש בדברי רז"ל27 – "אוריאן תליתאי לעם תליתאי .. בירחא תליתאי".
ואינו מובן: מהי המעלה בחודש "שלישי" דוקא? ובפרט שכל ענין התורה הוא להמשיך ולגלות בעולם את הענין ד"הוי' אחד"28 ע"י "תורה אחת"29, וא"כ, הרי מעלת התורה היא באחדות, ולא בשלשה?
יתירה מזו: השייכות דחודש השלישי היא בעיקר לתורה, כלשון רז"ל: "אוריאן תליתאי כו' בירחא תליתאי".
מצוות – היו גם קודם מתן-תורה, כמו מצוות בני-נח, מצות מילה והמצוות שנצטוו במרה. ואף שאינם שוים אפילו לאותן המצוות עצמן כפי שניתנו בסיני30, מ"מ, ענין המצוות בכלל עכ"פ הי' גם קודם לכן. עיקר החידוש בחג השבועות שבחודש השלישי הי' – מתן-תורה.
מעלת התורה על המצוות מבוארת בתניא31, שע"י המצוות נעשים מרכבה לאלקות, שמרכבה בטלה לגבי הרוכב, אבל אינה דבר אחד עם הרוכב; אבל ע"י תורה נעשית אחדות ממש עם הקב"ה.
ועפ"ז אינו מובן עוד יותר: איך יתכן שהתורה, שעל ידה נעשים דבר אחד עם הקב"ה, ניתנה בחודש השלישי דוקא?
התכלית היא אמנם אחדות, ולא שניות חס-ושלום. אבל מתי האחדות היא אמיתית ואחדות שבאה לידי מבחן-נסיון – כאשר יודעים אודות מציאות אחרת, ואעפ"כ אוחזים במדריגת אחדות אמיתית. אם לא יודעים כלל אודות מציאות אחרת – אין עדיין ראי' שהאחדות שבה אוחזים היא אמיתית; עדיין לא יודעים מה יהא עמו כשייוודע לו אודות מציאות אחרת.
וכידוע33 המשל על ענין ירידת הנשמה למטה, מבן מלך שרוצים לנסות עד כמה חזקה התקשרותו אל המלך34, מסלקים אותו מהיכל המלך ומוליכים אותו משם למקום רחוק, בין אנשים שפלים, וכאשר הוא מתנהג גם שם כבן מלך – אזי רואים שהוא באמת קשור עם אביו, המלך.
וכן הוא בעניננו: כשאדם בא למקום של שניות, והוא נתקל בענין הפכי, והדבר אינו מעכב את האחדות אצלו – אזי רואים שהוא באמת מיוחד.
ובזה גופא ישנם שני אופנים: א) הוא מבטל את המציאות ההפכית, שלא מתחשב עמה לגמרי35; ב) הוא עושה ממציאות זו גופא כלי לאלקות.
האחדות באופן הב' היא עמוקה יותר, אמיתית יותר. כאשר רק מבטלים את המציאות ההפכית – הרי עדיין ישנה מציאות הסותרת ומנגדת לאחדות, אלא שאין מתחשבים עמה. אבל כאשר האחדות חודרת כל-כך עד שכל מציאות נעשית בעצמה כלי לאחדות – אזי האחדות היא אמיתית.
יג. ג' התנועות האמורות הם בג' החדשים, ניסן, אייר וסיון36:
ניסן הוא חודש הראשון. בניסן היא יציאת מצרים, "שנגלה עליהם מלך מלכי המלכים הקב"ה"37, גילוי מלמעלה שאין לו שום שייכות למטה. "כי ברח העם"38 – בורחים מהכל ונדבקים באלקות.
אייר הוא חודש השני. בכל החודש סופרים ספירת העומר39 – בירור המדות דנפש הבהמית. עוסקים ב"מטה" – שניות – ומבררים אותו. אבל המציאות היא עדיין מציאות, ולא אלקות. זהו גם הרמז בשם החודש – אייר, ראשי-תיבות: אברהם יצחק יעקב רחל40, ד' רגלי המרכבה, שענין המרכבה הוא רק ביטול להרוכב, ולא יחוד.
סיון הוא החודש דמתן-תורה41, חודש השלישי. נוטלים את ב' הענינים, מעלה ומטה42, ועושים מהם ענין שלישי, שהוא למעלה משניהם – אמיתית היחוד וההתכללות באלקות.
יד. ולכן ניתנה תורה בחודש השלישי, כי ענין התורה הוא יחוד. כאשר מקיימים מצוה, מבטלים אמנם את המציאות הפרטית בשביל המצוה, אבל אין נעשים דבר אחד עמה. אבל בתורה – הרי שכל האדם מיוחד43 עם חכמתו ורצונו של הקב"ה. וזהו הענין דשלישי: הוא נוטל את שכלו שלו ואת חכמתו של הקב"ה, ועושה משניהם דבר אחד – "כולא חד"44.
וזהו ג"כ מה ש"משה קבל תורה מסיני"23: המצוות ניתנו גם במרה, אבל התורה – "מסיני" דוקא, כי ענינו של סיני הוא "דמכיך מכל טוריא"21, יחוד ב' ההפכים45, ויחוד זה נתגלה בתורה דוקא.
*
טו. דובר לעיל בהמאמר46 בענין קריאת פרשת בחוקותי קודם עצרת47, ולאחרי' קורין פרשת במדבר, כדי להפסיק בין התוכחה למתן-תורה48.
ויש לומר בביאור הסדר בקריאת ב' פרשיות אלו:
בנוגע לפרשת בחוקותי – מבואר בלקו"ת49 בארוכה, שכל עניני התוכחה "לפי האמת אינם רק ברכות". הענינים דהיפך הברכה – הם רק בנוגע לנפש הבהמית ויצר הרע, אבל בנוגע לנפש האלקית – הרי הם עניני ברכות.
ותוכן הענין בזה – שע"י בירור המדות דנה"ב ודחיית היצה"ר נעשית תוספת עלי' בנפש האלקית. וכמשנ"ת בהמאמר46 בענין "קוממיות"50, ב' קומות51, שע"י בירור נה"ב ישנם ב' הקומות: קומת נה"ב עצמה, והעלי' שנעשית עי"ז בקומת נה"א.
ולכן קורין פרשה זו קודם מתן-תורה, כיון שהענין ד"קוממיות" הוא הכנה למ"ת, כמשנ"ת בהמאמר46 שבשביל הענין דמ"ת צ"ל ב' הקומות.
והטעם שמפסיקין ביניהם בפרשת במדבר דוקא [דאף שבפשטות הטעם הוא כיון שפרשת במדבר באה לאחרי פרשת בחוקותי, הרי כל ענין יש לו תוכן בפנימיות, ולכן בהכרח לומר שגם פרשת במדבר יש לה שייכות למתן-תורה52] – ע"פ הידוע53 בהטעם שהתורה ניתנה במדבר, שההכנה להגילוי דמ"ת היא ע"י ענין המדבר, שהו"ע ההפקרות והביטול, מסירות-נפש. ועד"מ מענין הצמיחה, שתחלה צריך להיות רקבון הגרעין, ורק לאח"ז יכולה להיות הצמיחה.
וזהו סדר הפרשיות – תחלה פרשת בחוקותי, ולאח"ז פרשת במדבר: פרשת בחוקותי – ענינה בירור המדות דנפש הבהמית (בדוגמת הענין דספירת העומר), שבירור זה נעשה ע"י טעם ודעת, דהיינו שהאדם הוא עדיין בבחי' מציאות; ולאח"ז באה פרשת במדבר – ביטול ומס"נ שלמעלה מטעם ודעת, הביטול האמיתי שהוא הכנה למ"ת54, שעי"ז הולכים לקבל את התורה בשמחה ובפנימיות על כל השנה כולה.
הוסיפו תגובה