כמה מעלות טובות, ליל ב' דחג הפסח, ה'תשח"י

בס"ד. ליל ב' דחג הפסח, ה'תשח"י

(הנחה בלתי מוגה)

כמה מעלות טובות למקום עלינו1, ולהבין2 ענין הט"ו מעלות שחשיב כאן בכללות הענין דיצי"מ, יש להקדים ולבאר ענינו של יוסף, כמ"ש3 ויוסף הורד מצרימה, שע"י ירידת יוסף למצרים היתה יכולה להיות אח"כ היציאה ממצרים. דהנה, ביוסף כתיב4 בן פורת יוסף בן פורת עלי עין, וצריך להבין מהו ענין ב"פ פורת שנאמר גבי יוסף, שמצד זה היתה על ידו הנתינת כח על יצי"מ. ויובן זה בהקדים ענין גלות מצרים, שמצרים הוא מצר ים5. והענין הוא, דהנה אמרו רז"ל6 כמה ארך אפים לפניו שכל הדורות היו מכעיסין ובאין כו', והיינו, שמבחי' ארך אפים נמשך הענין דמאריך אף (אע"פ שמכעיסין ובאין כו'). וענין זה למדו רז"ל7 ממ"ש8 ארך אפים, ארך אף מבעי' לי', אלא שמאריך אף לצדיקים ומאריך אף לרשעים, והיינו, שאם הי' כתוב ארך אף, היינו אומרים שמאריך אף לצדיקים בלבד, אבל כיון שכתוב ארך אפים, הנה מהוספת האותיות ים, למדים שמאריך אף גם לרשעים. וזהו ענין מצר ים, שמאותיות ים, דהיינו שתי אותיות שבארך אפים, נמשך ענין גלות מצרים. אך אעפ"כ היתה היציאה ממצרים, והיינו לפי שבענין ארך אפים אמרו חז"ל9 מאריך אף וגבה דילי', ולכן, אע"פ שמצד בחי' ארך אפים (שמאריך אף גם לרשעים) נמשך גלות מצרים, מ"מ, כיון שגבה דילי', אזי נעשית היציאה ממצרים כו'. והמשכה זו להיות וגבה דילי' היא ע"י יוסף. וצריך להבין, דכיון שענין מאריך אף הוא ממדותיו של הקב"ה שהם בלי גבול, א"כ, מפני מה סוכ"ס גבה דילי', מאחר שמדותיו הם בלי גבול.

ב) ולהבין זה יש להקדים מ"ש בספרי10 ע"פ11 מי כהוי' אלקינו בכל קראנו אליו, אליו ולא למדותיו. ולכאורה אינו מובן, דהנה ידוע ששמותיו ית' הם בעשר ספירות (מדות), והרי אנו קוראים לשמותיו ית', וכמו שמצינו בתורה א-ל נא רפא נא לה12, שהו"ע הקריאה והתפלה לשם א-ל, ואיך מתאים זה עם ענין אליו ולא למדותיו. ומבואר בזה13, שיש הפרש בין שמותיו למדותיו, שמדותיו ית' הם בהגבלה, ולכן נקראים בשם מדות על שם המדידה כו', והיינו, דהגם שאינם כמו נבראים שהם נפרדים, אלא הם בתכלית היחוד כו', והם אלקות, מ"מ, הרי הם בהגבלה, ולכן אסור לנו לקרוא להם ולהתפלל אליהם ח"ו, אלא התפלה והקריאה צ"ל לעצמותו ית' בלבד. אמנם ענין השמות אינו בהמדות אלא בהעצמות כפי שנמשך ומתפשט בהמדות שהם כלים אל אורו ית'. והתחלקות השמות היא כאופן התחלקות הכלים שבהם נמשך אורו ית', אבל ההשפעה באה מאתו ית', אלא שהיא ע"י הכלים, ועד"מ כמו המלך שנותן פעמים בידו הימנית ופעמים בידו השמאלית, ומ"מ הרי המלך אחד הוא. והענין בזה, שההשפעה צריכה להיות ע"י הכלים דוקא, וטעם הדבר, כי, אילו היתה ההשפעה מאוא"ס בלי אמצעות הכלים, אזי היתה ההמשכה בלי גבול כלל, היינו, שלא היתה מוגדרת במהות איזה דבר כלל, ומכ"ש שלא היתה ההגבלה באופן וכמות הנבראים כפי שהם עתה. ויובן זה במכ"ש מזה שלעת"ל יהיו שמים חדשים וארץ חדשה14, ועאכו"כ שאם היתה ההשפעה בלי כלים כלל, בודאי היתה ההשפעה שלא באופן הנבראים כפי שהם עתה, וגם לא בגדר מהות כלל. ולכן צריך לאמצעות הכלים דוקא. אבל מ"מ, אין ההשפעה מהכלים עצמם ח"ו, אלא ההשפעה היא מהאור שבתוך הכלים, והאור עצמו הנה גם בהיותו בהכלים הוא פשוט בתכלית הפשיטות, והוא א"ס, ופעולת הכלים היא רק לענין ההשפעה כו', כמבואר במ"א15.

אמנם כיון שאוא"ס עצמו הוא פשוט בתכלית הפשיטות, ולאו מכל אלין מדות איהו כלל16, לכן, בכדי שתהי' ההתלבשות בכלים צריך להיות בחי' ממוצע. והממוצע הוא בחי' מדת ארך אפים, שעל זה אמרו רז"ל7 שהוא מעביר על מדותיו, שבחי' זו היא הממוצע בין הבחי' שלמעלה מהכלים לבחי' הכלים, שהרי מזה שהוא מעביר על מדותיו, מובן, שהוא למעלה מהגבלת המדות, שלכן הוא מעביר על מדותיו, ומ"מ הרי הוא המקור להגבלת המדות, שלכן שייך לומר שמעביר על מדותיו, שמזה משמע שהמדה נוגעת לו, וע"פ המדה צריך להיות באופן כך כו', אלא שמעביר על מדותיו, ונמצא, שהוא שייך גם לבחי' מדות. ועי"ז נעשה בבחי' ממוצע כו'.

ג) והנה ענין הממוצע הוא בחי' יוסף. דהנה כתיב17 יוסף בן שבע עשרה שנה, שבע עשרה בגימטריא טוב, שענין הטוב הוא המקור לכל ענין של המשכה והשפעה, שמצד מדת הטוב וחסד הרי הוא מצמצם את עצמו כו' בכדי שתהי' ההשפעה להזולת. וכמו שמצינו בהלל הזקן שאמר והלל לא יקפיד18, לפי שהי' במדת החסד להשפיע לכולם. ויובן זה עד"מ מרב המשפיע שכל לתלמיד שבאין ערוך, שצריך תחלה לצמצם את השכל, והיינו שיסלק את עצם השכל על הצד וימשיך שכל שבערך התלמיד, ויש בזה ב' ענינים, שיהי' השכל בערך התלמיד, וגם שיהי' לפי אופן חושיו כו', וצמצום זה הוא מצד מדת הטוב והחסד דוקא. וכן הוא בכל ענין של השפעה, הן השפעה גשמית, והן השפעה רוחנית, כמו השפעת השכל כנ"ל, שכל זה הוא מצד מדת הטוב והחסד, שמצד זה הרי הוא מצמצם את עצמו כדי להשפיע. ועד"ז יובן למעלה, שכללות ההמשכה וההשפעה בעולמות, שהיא ע"י הצמצום דוקא, הרי זה מצד ענין בחי' הטוב, כדאיתא בע"ח19 שמצד רצונו ית' להטיב לברואיו, כי טבע הטוב להטיב20, לכן צמצם אורו הגדול על הצד והמשיך אור שלפי ערך העולמות כו'. וכן הוא גם בהשפעת התורה, כדאיתא בגמרא21 יבוא טוב זה משה ויקבל טוב זו תורה מטוב זה הקב"ה לטוב הם ישראל, והיינו, שמצד בחי' הטוב נעשה הצמצום להיות השפעת התורה, ובכללות יש בזה ב' צמצומים, שהרי עצם ענין המשכת התורה מלמעלה, שהו"ע המשכת החכמה מא"ס, הרי זה ע"י צמצום, וזהו מטוב זה הקב"ה, ועוד זאת, שגם לאחרי שהתורה נמשכה מלמעלה, הנה בכדי שתומשך המשכתה למטה הרי זה ג"כ ע"י צמצום דוקא, וזהו טוב זה תורה, היינו, שגם בהתורה עצמה יש ענין של טוב, וכיון שטבע הטוב להטיב, לכן נעשה בה הצמצום שנמשכה למטה ונתלבשה בשכל אנושי כו' עד שכל הנשמה וגם רוח ונפש שבגוף האדם יוכלו להשיגה22. וזהו"ע בחי' יוסף בן שבע עשרה, בגימטריא טוב, שבחי' טוב הוא הממוצע שעל ידו נמשכים כל ההשפעות מאוא"ס, דעם היות שלאו מכל אלין מדות איהו כלל, מ"מ נמשך בהכלים כו'.

אמנם בבחי' טוב גופא יש ב' בחי', דהנה אמרו רז"ל23 כתיב24 טוב הוי' לכל, וכתיב25 טוב הוי' לקויו, ומשני, משל לאדם שיש לו פרדס, כשהוא משקה, משקה את כולו, וכשהוא עודר, אינו עודר אלא הטובים שבהם. והענין בזה, שמצד בחי' המקיף שלמעלה מהשתלשלות, שלפניו ית' כחשיכה כאורה26 בהשואה, אזי הוא טוב לכל, בלי הבדל כלל. וזהו בחי' ארך אפים, שמאריך אף גם לרשעים. אמנם, המשכה זו היא מבחי' חיצוניות המקיף דוקא, וזהו שרש פרעה, בחי' הערף27, שמקבל מבחי' חיצוניות המקיף דוקא. אבל כאשר מאיר בחי' פנימיות המקיף, אזי נמשך האור בפנימיות, וההמשכה היא במקום הראוי דוקא. וזהו"ע בחי' טוב דיוסף, שמצד הטוב והחסד הרי הוא מצמצם את עצמו להמשיך האור בפנימיות דוקא. ולכן, ע"י ענין ויוסף הורד מצרימה, נעשה היציאה ממצרים, מצר ים, דאע"פ שמאריך אף, מ"מ, גבה דילי', שזהו מצד פנימיות המקיף, פנימיות הכוונה.

ד) וביאור הענין, דהנה, בכדי להגיע לבחי' פנימיות המקיף, הרי זה ע"י העבודה דנשמות ישראל, לי רא"ש28, שמגיעים בבחי' פנימיות המקיף. והיינו, שיש ב' אופני עבודה, הא' היא עבודת הבירורים ששייכת לעולמות, וענין זה שייך לבחי' חיצוניות. והב' היא העבודה שמצד עצם הנשמה שלמעלה מטו"ד, שעי"ז מגיעים לבחי' פנימיות המקיף. והענין הוא, דהנה בק"ש אומרים שמע ישראל29, והם ב' אופני עבודה, העבודה דשמע והעבודה דישראל. שמע הוא שם ע'30, ע' הוא בחי' ע' רבתי, דע' הם ז' המדות כפי שכל אחת כלולה מיו"ד, וע' רבתי הם המדות כמו שהם בשרשם, ושם (ע') היינו שחיות כל העולמות הוא רק שם והארה בלבד מבחי' המדות (שהרי המדות הם שורש העולמות, כמ"ש31 כי אמרתי עולם חסד יבנה), וזהו שמע, שהוא לשון הבנה והשגה, וההשגה הוא בתיבת שמע עצמה, היינו, שרק שם והארה מבחי' ע' נעשה מקור לעולמות, וע"י התבוננות זו נעשה אצלו אהבה ותשוקה וחפץ להגיע לבחי' עצמיות המדות כו'. וכיון שעבודה זו היא מצד השכל וההתבוננות, וגם ההתבוננות עצמה היא בשרש חיות העולמות בלבד, הנה עי"ז הוא מגיע רק בבחי' החיצוניות (חיצוניות המקיף), ועי"ז נעשית עבודתו בענין הבירורים כו'. אמנם ישראל הו"ע עבודת הנשמה מצד עצמה, שהיא למעלה מהשכל, לי ראש, ולמעלה מהעולמות, ועי"ז מגיעים לבחי' פנימיות המקיף. וזהו ג"כ ההפרש בין האהבה דבכל לבבך ובכל נפשך32, שנעשים ע"י בחי' שמע, דבכל לבבך הו"ע האהבה כמו שהיא בהגבלת כלי הלב, משא"כ מצד בחי' ישראל נעשית האהבה דבכל מאדך32, שלמעלה מהגבלה. והיינו, שגם במדות נמשך האור שלמעלה מהשתלשלות, שעי"ז נעשה היציאה ממצרים, לפי שגם בעולמות מאיר בחי' פנימיות המקיף.

ובענין זה היא מעלת יוסף על שאר השבטים, דבכל השבטים כתיב33 והנה אנחנו מאלמים אלומים, שהו"ע עבודת הבירורים, שזהו בחי' שם ע', כי שם הוא בגימטריא רפ"ח (שהם רפ"ח ניצוצים) עם שם ב"ן (שהוא המברר), שעי"ז נעשית ההעלאה רק לבחי' ע' רבתי. אבל ביוסף כתיב33 והנה קמה אלומתי וגם נצבה והנה תסובינה אלומותיכם ותשתחוינה לאלומתי, שהו"ע בירור שני, הבירור דשם מ"ה, שעי"ז נעשית ההעלאה לבחי' עצמותו שלמעלה מבחי' ע' רבתי, שזהו עלי עין, למעלה מבחי' ע' רבתי. וזהו מ"ש ב"פ בן פורת, כי פורת הוא מלשון פרו ורבו, והיינו, שיוסף ממשיך בחי' תוספת אורות שלמעלה מהשתלשלות. וזהו גם מ"ש גבי יוסף34 ואני נתתי לך שכם אחד על אחיך, דשכם הוא בחי' כתפים שהוא בחי' אחוריים, וכמ"ש35 [גבי חם אבי מצרים36] ויקח שם ויפת את השמלה וישימו על שכם שניהם וילכו אחורנית, ויוסף עושה מבחי' שכם (בחי' אחוריים שמזה נמשך בחי' גלות מצרים) בחי' אחד, דהיינו, שתהי' המשכת המקיף בפנימיות דוקא, שעי"ז מאיר בחי' פנימיות המקיף, ועי"ז נעשית היציאה ממצרים.

ה) וזהו כמה מעלות טובות למקום עלינו, שט"ו מעלות טובות הם בבחי' היסוד, שזוהי מדריגתו של יוסף, צדיק יסוד עולם37, שממשיך את המקיף בפנימיות, וזהו למקום עלינו, כמו שפירש אדמו"ר הצ"צ38: צוליב אונז און דורך אונז, והיינו, שע"י העבודה דנש"י, כהפירוש ד"עלינו" "דורך אונז", שהו"ע עבודת הנשמה עצמה שלמעלה מהבירור דנה"ב, אזי הפירוש ד"עלינו" "צוליב אונז", היינו, שתהי' ההמשכה לנש"י דוקא, שגם מצד המקיף נמשך בפנימיות למקום הראוי דוקא.