בס"ד. שיחת ש"פ עקב, מבה"ח אלול, ה'תשי"א.
בלתי מוגה
א. הסדר ב"שבע דנחמתא"1 – שההפטרה הראשונה היא "נחמו נחמו עמי"2, שהיא ההפטרה דפרשת ואתחנן, וההפטרה השני' היא "ותאמר ציון עזבני ה'"3, שהיא ההפטרה דפרשת עקב.
ובביאור סדרם של הפטרות אלה – כמ"ש בתוס'4 ש"דרך הנחמות להיות הולכות ומשובחות יותר" – איתא באבודרהם5 בשם המדרש ש"תקנו לומר בתחלת הפטרות הנחמות נחמו נחמו עמי, כלומר, שהקב"ה אמר לנביאים נחמו נחמו עמי, על זה משיבה כנסת ישראל ותאמר ציון עזבני ה', כלומר, איני מתפייסת מנחמת הנביאים", שזהו תוכן ההפטרה שלאח"ז, "עני' סוערה לא נוחמה"6, "כלומר, הנביאים חוזרין ואומרים לפני הקב"ה הנה כנסת ישראל לא נתפייסה בתנחומין שלנו, על זה חוזר הקב"ה ואומר אנכי אנכי הוא מנחמכם"7.
ובזה מודגשת גודל מעלתם של בנ"י:
אע"פ שכללות ענין החורבן והגלות הי' באשמתם של בנ"י, כמ"ש "מפני חטאינו גלינו מארצנו", מ"מ, קיבלו בנ"י נחמה, ולא רק נחמה סתם, אלא "נחמה בכפלים"8 ("נחמו נחמו"), שלא בערך לגבי המשוער אצלם.
ולאחרי כל זה – באים בנ"י בטענה שאינם מסתפקים גם בנחמה בכפלים, להיותה נחמת הנביאים, ואילו הקב"ה בעצמו – טוענת כנס"י – "עזבני"!
וחידוש גדול יותר – שאף שגם הנחמה שע"י הנביאים היא נחמה של הקב"ה, שהרי הנביא הוא בתכלית ההתאחדות עם הקב"ה, עד כדי כך, שאינו צריך לומר "ונתן ה'", אלא יכול לומר "ונתתי" ("ונתתי מטר ארצכם גו' ונתתי עשב גו'"9) כאילו מדבר בעדו10, מ"מ, מקבל הקב"ה טענתם של בנ"י שאינם מסתפקים בנחמת הנביאים, וחוזר ומנחמם בעצמו: "אנכי אנכי הוא מנחמכם".
ויש לקשר זה עם פרשת עקב, שהתחלתה "והי' עקב תשמעון גו' ושמר ה' אלקיך לך את הברית ואת החסד אשר נשבע לאבותיך" – שזהו מצד ההתקשרות דבנ"י עם הקב"ה באופן של ברית ושבועה שלמעלה מטו"ד.
* * *
ב. מאמר ד"ה והי' עקב תשמעון גו'11.
* * *
ג. דובר אודות הפירוש ד"והי' עקב תשמעון", שקאי על "מצות קלות .. שמשליכין אותן תחת עקביהן"12, שאין לחלק ולהקדים המצוות שבבחינת "ראש" (ענינים חמורים) להמצוות שבבחינת "עקב" (עניני הידור לפנים משורת הדין)13, כפי שמתחייב ע"פ השכל, כיון שהיסוד לקיום המצוות הו"ע האמונה וקבלת עול, וזהו גם היסוד לענין החינוך14 – הוגה ע"י כ"ק אדמו"ר שליט"א, ונדפס בלקו"ש חי"ט ע' 89 ואילך.
* * *
ד. רוצה15 אני לבאר ענין, ובקשתי, אשר כל אחד יפרסם זה בכל אופן שהוא יכול, ואחרי ש"ק יפרסמו זה גם באופנים כאלה שאין יכולים להשתמש בהם בשבת.
רשאים לומר הדברים בשמי או שלא בשמי16, ובלבד שתהי' תועלת יותר להפירסום והעיקר לקליטת הדברים אצל השומעים.
ה. על חודש אלול אמרו רז"ל17 ששמו מרומז בר"ת של הפסוק18: "א.נה ל.ידו ו.שמתי ל.ך".
פסוק זה הוא בפרשה שבה מדברת התורה באדם שהרג את חברו בשוגג (מבלי דעת), והתורה, תורת חיים, אומרת, שיקבעו מקום, ערי מקלט, שינוס שמה הרוצח, ובאופן זה לא יירא מגואל הדם, הרוצה להנקם בעד הדם השפוך, שיהרגהו – כפי שמבואר בארוכה בפ' מסעי19 ובכ"מ.
והנה, הר"ת ד"אלול" אינו מהתיבות הראשונות בהפסוק שמדובר בהן על המעשה שעשה האדם, כי אם מהתיבות בהפסוק המדברות בזכותו ("אנה לידו"), ותיקונו של האדם החוטא, ע"י ערי מקלט ("ושמתי לך").
ולהוסיף, שערי מקלט היו בכל מקום שהיו שם בני ישראל, הן במדבר20, הן בארץ ישראל והן בעבר הירדן – שזה הי' חוץ לארץ ישראל21.
ו. והנה, זוהי פעולת ערי מקלט בהצלת גופו של הורג נפש בשגגה.
אבל הרי גם נשמתו צריכה תיקון, כי עבר עבירה גדולה וחמורה. אמת, עשה זאת בשוגג – אבל הרי גם השוגגים בני עונש הם, וצריכים כפרה22.
ולכאורה זה גופא צריך ביאור: מדוע מגיע עונש להשוגג?
והטעם, כי באמת יפלא הדבר איך אדם מישראל יעשה עבירה ואפילו בשוגג? כי הרי לא רק נשמת איש הישראלי אלא אפילו גופו צריך לברוח ולהתרחק מזה מצד הטבע שלו, כי הרי זהו דבר המזיקו, המזיק את הגוף ואת הנשמה, וכמו שאין שייך לומר, אשר יקפוץ לתוך האש בשוגג23. – ומפני זה הרי, באמת, "לא יאונה לצדיק כל און"24.
אמנם טעם הדבר הוא – מפני שנפש הבהמית היא בהתגברות25 אצלו, כלומר הבהמה שבו היא בהתגברות על האדם שבו, היא מכסה על האדם דנפש האלקית, ועל ההרגש שלו, ומושכת את האדם מישראל לעשות דבר שהבהמה שבו נמשכת לזה. ומפני שנתן האדם לנפש הבהמית להתגבר26, ועפ"י רוב עוד עזר לזה ע"י הנהגות לא טובות – לכן בן עונש הוא וצריך כפרה.
וכפרה זו נעשית ע"י ערי המקלט, שהרי ענינם של ערי מקלט הוא – גלות27, וידוע28 אשר "גלות מכפרת"29.
ז. עוד דבר ישנו בערי מקלט – עוזרים הם גם בהצלת הורג נפש במזיד, וכמאמר רז"ל30 "אחד שוגג ואחד מזיד מקדימין לערי מקלט". שמה הרי הוא, בנתיים, בטוח מגואל הדם. ורק אחרי כן בית דין שולחין ומביאין אותו משם לבית דין, וכאשר – "ושפטו העדה" הנה אז "והצילו העדה"31. וכידוע32 אשר אם דנו למיתה פעם אחת לשבע שנים היתה הסנהדרין נקראת: חובלנית.
ובכל אופן, עד המשפט הרי הוא בטוח ומוצל. ובנתיים הרי יכול לעשות תשובה.
ח. בענין זה – יש מעלה בזמן הגלות לגבי זמן הבית. כי בזמן הבית לא הועילה תשובה לפטור מעונש את ההורג נפש בשגגה או במזיד, וגם אם עשה תשובה היו מענישין אותו.
– ומבואר בשו"ת נודע ביהודה33, מפני מה לא הועילה תשובה על עונשי בית דין שלמטה. והטעם, כי תשובה היא דבר שבלב, וכיון שאין לו לדיין אלא מה שעיניו רואות, אין תשובה שבלב מועילה לבטל פסק הבית דין (של אדם).
משא"כ לאחר חורבן הבית – וגם ארבעים שנה קודם החורבן – יבנה במהרה בימינו – אשר אז בטלו דיני נפשות34, ונשאר רק דין ד' מיתות, שמענישים על זה מלמעלה, הנה אז מועילה התשובה35, וכמאמר רז"ל36: "אדם עבר עבירה ונתחייב מיתה למקום מה יעשה ויחי' אם הי' רגיל לקרות דף אחד יקרא ב' דפים וכו'".
ט. וככל הדברים האלה הוא ג"כ ענינו של חודש אלול.
בהר"ת דאלול, "א.נה ל.ידו ו.שמתי ל.ך", מרומז שחודש זה הוא העיר מקלט על המעשים לא טובים שעשה האדם במשך כל השנה, על ידי חשבון הנפש ותשובה. כי אם, ח"ו, חטא ופגם ועבר את הדרך, דרך הוי' – הנה בכל עבירה שעשה הרי הוא רוצח נפש, "שופך דם האדם באדם"37, היינו שהוא "שופך דם האדם", אדם דקדושה, הוא נוטל ומוציא דם וחיות מנפש האלקית שלו, ומוסרם "באדם" – אדם בליעל הוא היצה"ר38, שופך דם האדם בשוגג או במזיד.
והחודש אלול הוא ערי המקלט, אם החוטא גולה לחודש אלול – מנתק עצמו ויוצא מהישות ומציאות שלו39, "מארצך וממולדתך ומבית אביך"40 – מרצונותיו, רגילותיו ומהמסקנות של השכל טעם ודעת שלו41 – ויהי' בבחי' "ונס42 שמה"43, אשר "שם תהא דירתו"44 – כלומר שהוא מחליט בנפשו "להתיישב שם", לסדר ימי חייו בסדר החדש של חשבון הנפש ותשובה, אזי – "גלות מכפרת".
ולא רק הענינים הלא טובים שעשה בשוגג יתכפרו, אלא גם הענינים הלא טובים שעשה במזיד יתכפרו, כי הלא עתה מועילה תשובת "שופך דם האדם", וכנ"ל.
וגם אפילו אם אינו יכול להגיע למדריגת תשובה מאהבה, שאז "זדונות נעשות לו כזכיות"45, אבל, עושה הוא תשובה מיראה עכ"פ, אם מיראת העונש או מיראת הדין, או מיראה של ימים הנוראים, מיראת "אני לדודי ודודי לי"46 – ר"ת אלול47 – מהתבוננותו דתלת קשרין48 מתקשראין דא בדא ישראל באורייתא ואורייתא בקוב"ה, והוא בעצמו – ע"י העבירה, אשר "עונותיכם מבדילים ביניכם ובין ה' אלקיכם"49, מרוחק ומנותק מעצמות ומהות א"ס ב"ה – הנה, כאשר מתבונן ומתעמק בזה בא לידי תשובה מיראה, "זדונות נעשות לו כשגגות"45, ו"גלות מכפרת".
י. אמנם אין הכוונה בזה לענין הסיגופים ותעניות – כמו בערי המקלט, שאין הכוונה בהם שהאדם הגולה צריך לענות ולסגף עצמו.
ענינם של הערי מקלט הוא – גלות, אשר עצם הגלות – מכפר. אבל נותנים לו בהעיר מקלט הדברים שהי' מורגל בהם בביתו.
בהערי המקלט נאמר50: "וחי – עביד לי' מידי דתהוי לי' חיותא". ולכן הדין הוא, ש"תלמיד שגלה מגלין רבו עמו". הגם אשר התלמיד הוא רק טפל אל הרב, מכל מקום "מגלין רבו עמו".
וכאשר רבו יהי' עמו, הנה מבלי הבט על ריחוק הערך שביניהם – "עביד לי' חיותא", היינו, שרבו יביאהו לידי תשובה, עד שיגיע לבחי' "ואתם הדבקים בהוי' אלקיכם חיים כולכם היום"51 – "היום אם בקולי תשמעו"52.
יא. עוד זאת, שעי"ז שהאדם יקיים ה"ונס שמה", לרוץ לתוך חודש אלול – ינצל מגואל הדם, "הוא השטן", "הוא היצה"ר" המסית לחטוא, הוא המקטרג, "הוא המלאך המות"53, גואל הדם שרוצה להנקם מהאדם.
השטן הוא גואל הדם הטוען: פלוני הרג את הנפש, הרג את הנפש האלקית שבו, שופך דם האדם דקדושה באדם הבליעל.
והעצה לזה: "והיו לכם הערים למקלט מגואל (הדם), ולא ימות הרוצח עד עמדו לפני העדה למשפט"54.
וגם אפילו אם היו ענינים שעשה במזיד, הנה עד הדין ומשפט של ראש השנה יכולים להפטר גם מזה ע"י תשובה, כנ"ל.
יב. וזהו הענין שצריכים לפרסם:
הקב"ה אומר לישראל:
אני נותן לכם עשרים ותשעה, שלשים יום55, אשר במשך הימים האלו, אם תנתקו עצמכם מהרגילות והנהגות הלא טובות שנהגתם עד עתה – ונס שמה. תנוסו לתוך הסדר והנהגה של אלול להשתקע שם – אזי תוכלו לתקן כל מה שלא הי' כדבעי למיהוי עד עתה, ובמילא יהי' למקלט מגואל הדם מכל הקטרוגים.
וע"י תשובה,
בתחלה תשובה מיראה, שנעשו לו כשגגות, ואח"כ תשובה מאהבה, שנעשו לו כזכיות –
תכתבו ותחתמו – לאלתר בספרן של צדיקים56,
לשנה טובה ומתוקה.
הוסיפו תגובה