בס"ד. ר"ד בעת קבלת פנים* – יו"ד אלול, ה'תשי"א.
בלתי מוגה
א. ידוע1 ש"מנהג ישראל תורה היא".
ומהטעמים לזה – לפי שבנ"י הם בניו של הקב"ה, כמ"ש2 "בנים אתם לה' אלקיכם", ובנים דומים לאב (ולאם, ובנדו"ד – כנסת ישראל), הרי הנהגתם של בנ"י דומה להנהגת הקב"ה, וכיון שהנהגת הקב"ה מתבטאת בתורתו, לכן, "מנהג ישראל תורה היא".
ומזה מובן שפרטי הענינים ד"מנהג ישראל תורה היא" בנוגע לנישואין, הם בהתאם לתוכן ענין הנישואין אצל הקב"ה וכנס"י, כדלקמן3.
ב. מנהג ישראל שלוקחים את החתן ואת הכלה אל החופה, ותחת החופה סובבת הכלה את החתן, והחתן נותן לה טבעת ומקדשה בטבעת זו.
[ולהעיר, שמעיקר הדין אין צורך לקדש בטבעת דוקא, ובגמרא ובהלכה לא מצינו קידושין בטבעת דוקא, כי אם, בכסף ובשוה כסף4, אבל, כבר נהגו ישראל לקדש בטבעת5, ומקור הדברים הוא בתיקוני זהר6, שקידושין הם בטבעת דוקא שהיא כעין מ"ם סתומה7].
והענין בזה:
בנוגע לענין הנישואין נאמר ש"קשה לזווגם כקריעת ים סוף"8, ולכן, כדי לפעול זאת, יש צורך בהמשכה מבחי' נעלית ביותר, בחינת המקיף דוקא9.
וכיון שבענין הנישואין (שתכליתם היחוד וההולדה כו') ישנם ג' שותפים, "ג' שותפים הן באדם, הקב"ה ואביו ואמו"10 – צריך להיות ג' מקיפים: המקיף דהכלה, המקיף דהחתן, והמקיף דהקב"ה.
ועפ"ז יש לבאר תוכן המנהג הנ"ל:
הכלה סובבת את החתן – הו"ע המקיף שנותנת הכלה11, שזוהי ההתמסרות שלה מצד בחי' המקיף לבנות בית בישראל על יסודי התומ"צ;
החתן נותן טבעת (עגולה) לכלה – הו"ע המקיף שנותן החתן12, שזוהי ההתמסרות שלו מצד בחי' המקיף לבנות בית בישראל על יסודי התומ"צ;
ובתור נתינת-כח להחתן והכלה שיוכלו להתמסר מצד בחי' המקיף שלהם לבנות בית בישראל על יסודי התומ"צ – מוליכים את החתן והכלה אל החופה – שהו"ע המקיף שנותן הקב"ה, בחי' מקיף העליון שלמעלה מסדר השתלשלות13, ועי"ז יהי' ביתם בנין עדי עד14, על יסודי התומ"צ, ותומשך להם הצלחה מופלגה גם בגשמיות.
ג. ועד"ז בנוגע לענין הנישואין דהקב"ה וכנס"י – ששייך במיוחד לחודש אלול [שבו מתקיימת, בהשגחה פרטית, חתונה זו], להיותו חודש ההכנה לר"ה, שבו נעשה ענין הנסירה לצורך בנין המלכות, כמ"ש15 "ויפל ה' אלקים תרדמה על האדם גו' ויבן גו' את הצלע וגו'", שעי"ז יוכל להיות הענין דזיווג זו"ן למעלה16 (ע"ד ובדוגמת ענין הנישואין למטה).
ובהקדמה – שבענין הנישואין דהקב"ה וכנס"י ישנם ב' אופנים17: (א) סדר העבודה דחודש ניסן – "דודי לי ואני לו"18 – מלמעלה למטה, שתחילה נעשה הגילוי מלמעלה, "דודי לי", ובמשך הזמן נעשה בדרך ממילא גם "אני לדודי"; (ב) סדר העבודה דחודש אלול – "אני לדודי ודודי לי"19, ר"ת אלול20 – מלמטה למעלה, היינו, שההתחלה היא ע"י עבודת האדם דוקא, "אני לדודי".
ובנוגע לעניננו – ענין הנישואין שבחודש אלול, "אני לדודי ודודי לי":
העבודה ד"אני לדודי" (עבודת האדם) היא ע"ד הדין בקידושין שצ"ל "מדעתה" דוקא, היינו ש"מסכמת לקידושי האיש .. מבטלת דעתה ורצונה ומשוי נפשה אצל הבעל כדבר של הפקר"21 – שזהו הביטול וההתמסרות ("די איבערגעגעבנקייט") להקב"ה שמצד בחינת המקיפים שבנפש (חי' ויחידה22), שלמעלה מכחות הפנימיים (נר"נ), ע"ד המקיף שנותנת הכלה.
וכדי שתוכל להיות ההתמסרות להקב"ה שמצד בחינת המקיף שבנפש ("אני לדודי"), יש צורך בנתינת-כח מצד בחי' המקיף שלמעלה – שזהו"ע התגלות י"ג מדות הרחמים שמאירים בחודש אלול23, ע"ד המקיף דהחופה שנותן כח לההתמסרות דהחתן והכלה מצד בחי' המקיפים שלהם.
ד. ויש להוסיף, שהעבודה דחודש אלול – "אני לדודי ודודי לי" – היא מצד עצם הנשמה שלמעלה גם מבחי' היחידה:
"אני לדודי ודודי לי" – ראשי תיבות "אלול", וסופי תיבות ד' יודי"ן20. וכיון ש"אלול" הוא בראשי תיבות, והד' יודי"ן אינם אלא בסופי תיבות, מובן, ש"אלול" הוא למעלה מהד' יודי"ן – ע"ד המבואר בתו"א24 בענין "מי יעלה לנו השמימה"25, ר"ת "מילה", וס"ת הוי"ה26, ש"מילה היא למעלה משם הוי"ה, עד שהיא בר"ת ושם הוי"ה הוא בס."ת".
והנה, ד' יודי"ן הם בשם ע"ב27 [שהרי רק בשם ע"ב, שם הוי' במילוי יודי"ן, יש ד' יודי"ן, משא"כ בשאר השמות ס"ג ב"ן מ"ה, שאין בהם ד' יודי"ן], וענינו בנפש האדם בחי' היחידה, כמבואר בדרוש משכיל לאיתן האזרחי28, ש"איתן הוא עצם הנשמה .. דהנה נשמה שנתת בי טהורה, בראתה, יצרתה, נפחתה .. במדרש29 חשיב ה' מדריגות: נר"נ, חי', יחידה, ובזהר30 כוללם בד' מדרגות: נר"נ, ונשמה לנשמה, נגד ד' אותיות שם הוי'. ואיתן הוא התוקף דנשמה הבא בגילוי בהכח דמס"נ, ואיתן הוא יושן בלתי מחודש, והוא שם ע"ב שאינו מחודש" (משא"כ שאר השמות הם מחודשים).
וכיון ש"אלול" הוא למעלה מד' יודי"ן (ס"ת אלול), ובמילא, ה"ה למעלה משם ע"ב (כי ד' יודי"ן הם בשם ע"ב), עכצ"ל, שהעבודה דאלול היא למעלה גם מבחי' היחידה ("איתן", שם ע"ב).
וההסברה בזה – דלכאורה, בחי' היחידה היא הכי נעלית, "איתן", שם ע"ב שאינו מחודש, ומה שייך למעלה מזה? – ע"פ הידוע31 שגם בחי' היחידה אינה אלא שם בלבד לעצם הנשמה, כמודגש בהלשון29 "חמשה שמות נקראו לה., נפש רוח נשמה חי' יחידה", שגם "יחידה" היא א' מה"חמשה שמות שנקראו לה", לעצם הנשמה, שעצם הנשמה היא למעלה גם מבחי' היחידה.
וזהו החידוש בעבודת חודש אלול (שהוא למעלה מד' יודי"ן, שם ע"ב, בחי' היחידה) לגבי העבודה דכל השנה כולה – שבכל השנה כולה יכולה להיות העבודה בהחמשה שמות (עד לבחי' היחידה) בלבד, מבלי לידע מה נעשה עם עצם הנשמה, כפי שמצינו אפילו אצל רבי יוחנן בן זכאי שבכה ואמר "איני יודע באיזו דרך מוליכים אותי"32, כי, גם כאשר העבודה בכחות הגלויים היא בשלימות, אי-אפשר לידע מה נעשה עם עצם הנשמה33; משא"כ בחודש אלול יכולה להיות העבודה גם מצד עצם הנשמה (שלמעלה אפילו מבחי' היחידה), וזהו"ע "אני לדודי".
ה. עפ"ז י"ל שכן הוא גם בנוגע לענין הנישואין למטה – שההתמסרות דהחתן והכלה לבנות בית בישראל על יסודי התומ"צ, היא, מצד עצם הנשמה שלמעלה גם מבחי' היחידה.
לכאורה יכולים לשאול: כיצד יכולה להיות העבודה מצד עצם הנשמה – הרי אפילו ריב"ז לא הי' יודע ("איני יודע") מה נעשה עם עצם הנשמה?!
והמענה לזה – שענין זה נעשה ע"י ההתקשרות אל הרבי, נשיא הדור, כ"ק מו"ח אדמו"ר:
הרבי – עליו נאמר34 "אנכי עומד בין ה' וביניכם" – הוא (לא ממוצע המפסיק, אלא) ממוצע המחבר35.
– א' החסידים כותב לי במכתב אודות הרבי, שהוא (הרבי) והקב"ה כולא חד.
וכיון שע"י ההתקשרות אל הרבי מתקשר עם העצמות – אזי "יודע" הוא היכן נמצא העצם36.
ומזה מובן שכאשר עומדים לבנות בית בישראל על יסודי התומ"צ (ובהוספה אצל חסידים:) כפי שהם מוארים במאור שבתורה זוהי תורת החסידות37 – צריכים להתקשר אל הרבי עם כל העצם, ועי"ז נעשית המשכת המקיף מבחינה שלמעלה מהגבלות לגמרי, ובמילא, נמשכת גם למטה בגשמיות, להתברך בכל המצטרך, ועוד יותר מכמו שמתברכים בעצמם ("נאָכמער ווי מ'ווינטשט זיך אַליין").
הוסיפו תגובה