בס"ד. משיחת ש"פ ויקהל-פקודי, מבה"ח וער"ח ניסן, ה'שי"ת*.

ב"המשך" האחרון1 שכתב הרבי – הבהיר את הכל ("ער האָט אַלץ באַוואָרנט") ושם גם רמז את הכל2.

בסיומו (במאמר לב' ניסן3) מבאר הרבי ענין הנצח4, ואומר, שמדת הנצח מושרשת בעצם הנפש ממש, למעלה מכל הכחות. ולכן רואים שבשביל נצחון במלחמה מבזבזים האוצרות הכמוסים וחתומים מדור דור5, והמלך עצמו עומד בקשרי המלחמה ומשליך חייו מנגד. כל זה נעשה לשם נצחון המלחמה, ומכאן מובן עד כמה נוגע ה"נצח" לנפש.

הרבי אומר זאת ביחס לזמננו זה, הזמן האחרון שלפני הגאולה, זמן גמר הבירורים, כפי שכתב הרבי ב"הקריאה והקדושה" שעתה הוא הזמן שלפני הגאולה, והעבודה עתה היא בדרך של נצחון וקבלת עול דוקא.

כדי לנצח את המלחמה בזבזו את "האוצרות הכמוסים וחתומים מדור דור" – אלו הם כל הענינים והסיפורים שהרבי גילה בזמן האחרון, שהיו כמוסים וחתומים מדור דור, עד דורו של הבעש"ט ומורו בעל ח"י6.

העובדה שהרבי גילה את כל הענינים מהווה ענין של בזבוז ממש, כי, אין איש שם על לב כדבעי לכל הענינים, ולכן הרי זה בזבוז ממש, והכל בשביל הנצחון.

כיון שכל זה לא הועיל – מוסיף הרבי במאמר ש"המלך עצמו עומד בקשרי המלחמה". כך נהג גם הרבי, שלא עסק אך ורק בענינים נעלים, אלא התעסק וטיפל בעצמו בכל הענינים, ואפילו הפשוטים ביותר. הוא עצמו עמד בקשרי המלחמה.

אילו זכינו – היו כל הענינים האלו מספיקים לנצח את המלחמה, והרבי הי' מוליכנו מכבר לקראת המשיח. אך מאחר שלא התמסרו אליו כפי הצורך – לא הספיק גם זה, ואז, כפי שמוסיף הרבי במאמר, משליך המלך חייו מנגד.

(כ"ק אדמו"ר שליט"א בכה הרבה ולבסוף סיים:) כיון שיותר מזה לא כותב הרבי במאמר, והמאמר הוא תורה, הרי פסק התורה הוא שעתה די בכך, יש רק לאזור כוח וגבורה לנצח במלחמה, והרבי יוליכנו לקראת המשיח.