בס"ד. שיחת ש"פ ויקהל-פקודי, פ' החודש, מבה"ח ניסן, ה'תשי"ב.
בלתי מוגה
א. כ"ק אדמו"ר שליט"א צוה לנגן ואמר מאמר ד"ה ויקהל משה גו'.
* * *
ב. בפרשת1 החודש2 – נאמרה גם מצות אכילת מצה: "שבעת ימים מצות תאכלו"3.
ובהקדמה – שמצוה זו מיוחדת בכך שגם בזמן הזה היא מדאורייתא:
באופן כללי4 – ישנם שלשה ענינים עיקריים בחג הפסח: פסח, מצה, ומרור5. ובזמן הזה – קיום מצות פסח אינו אלא ע"י "ונשלמה פרים שפתינו"6. מצות אכילת מרור – היא רק מדרבנן, ואילו מצות אכילת מצה היא מדאורייתא7.
ג. החילוק בין חמץ למצה – הוא בשני ענינים:
(א) בחמץ – מתנשאת העיסה, ואילו במצה – נשארת העיסה כמות שהיא. ומשמעות הדבר ברוחניות: חמץ – ישות והתנשאות. מצה – ביטול8.
ומטעם זה עיקר המצה הוא "לחם עוני" דוקא [שלכן, אע"פ שבחג הפסח מותר לאכול גם "מצה עשירה", מ"מ אי אפשר לצאת י"ח מצות אכילת מצה אלא ב"לחם עוני"]9 – לפי שענינה של מצה הוא ביטול (כנ"ל), ודבר זה מתבטא יותר ב"לחם עוני"10.
ויש להוסיף, שגם המצה שאכלו בני ישראל במצרים – היתה "לחם עוני"11.
(ב) התיבות "מצה" ו"חמץ" מורכבות מאותיות זהות, אלא, שהתיבה "מצה" היא באות ה"א והתיבה "חמץ" היא באות חי"ת12.
והענין בזה:
אות ה"א דומה לאות חי"ת: שתיהן מורכבות משלשה קוין ופתוחות מלמטה. ההבדל ביניהן הוא בכך, שהאות חי"ת סתומה בכל שלשת הצדדים לגמרי, ואילו האות ה"א יש לה פתח מלמעלה.
הפתח מלמטה (שבשתי האותיות) – משמעותו: "לפתח חטאת רובץ"13. הסתימות מכל הצדדים – באות חי"ת – משמעותה, שלא קיימת מקום ליציאה מ"לפתח חטאת רובץ". הפתח מלמעלה – באות ה"א – משמעותו, שהאדם נמצא אמנם במצב של "לפתח חטאת רובץ", אבל אעפ"כ, יש לו פתח למעלה – שעל ידו יכול לצאת ממצבו ולעשות תשובה14.
ואע"פ שהפתח למעלה (באות ה"א) הוא פתח קטן ביותר – הרי אמרו רז"ל15 "פתחו לי כחודו של מחט", ועי"ז – "ואני אפתח לכם כפתחו של אולם", שכן, ע"י הרהור תשובה אחד יכול האדם להשתנות – ברגע אחד – מרשע גמור לצדיק גמור16.
ד. שני חילוקים האמורים בין חמץ למצה – תלויים זה בזה:
כאשר האדם הוא בבחינת ביטול (שזהו"ע המצה), הרי, אפילו אם חטא, ח"ו – ה"ה חושב אודות עשיית תשובה (שזהו"ע דאות ה"א); אבל כאשר האדם הוא בבחינת ישות והתנשאות (שזהו"ע החמץ) – אינו חושב אודות עשיית תשובה (בהתאם לתוכנה של אות חי"ת).
וטעם הדבר – לפי שכאשר האדם הוא בטל, אינו משתדל להצדיק את עצמו ("ער זוכט ניט צו מאַכן זיך גערעכט"), ובמילא ה"ה עושה חשבון צדק מכל מעשיו, וכאשר נוכח לדעת שהנהגתו אינה באופן הראוי – עושה תשובה;
לעומת זאת, כתוצאה מהרגש הגאוה וההתנשאות – מוצא האדם חשבונות להצדיק את כל הנהגותיו17.
ה. יתר על כן:
לא זו בלבד שלאחרי שעשה דבר בלתי רצוי מוצא הוא תירוץ לכך (כיון שרוצה להשאר צודק בעיני עצמו), אלא יתירה מזה, שגם לכתחילה, כשמגיע לידי קיום מצוה שבשבילה צריך הוא לכפות את עצמו ("ער דאַרף זיך אַ בויג טאָן"), הנה בגלל הרגש גאותו והתנשאותו, מוצא הוא חשבונות וטעמים שלא יצטרך לקיימה.
דוגמא לדבר – במצות הצדקה, וכיון שצדקה היא כללות המצות18 יובן ממנה גם ביחס לכל המצוות:
בשעה שרואה עני – ה"ה טוען את הטענה ש"שאל טורנוסרופוס הרשע את ר' עקיבא: אם אלקיכם אוהב עניים הוא מפני מה אינו מפרנסם"19?
ושני פרטים בטענה זו – ביחס לעצמו וביחס לזולתו:
בגלל גאותו והתנשאותו – ה"ה עושה חשבון בנפשו, שכל הרכוש הנמצא ברשותו בא אליו משום שזה מגיע לו, ואדרבה, מגיע לו יותר מכך; וכיון שכן – ה"ה טוען – כיצד אפשר ליתן מזה לאחרים?!
וכיון שישות עצמו אינה סובלת ("דערלאָזט ניט") את מציאותו של הזולת – מתקבל יפה על דעתו ("לייגט זיך אָפּ ביי אים גאָר געשמאַק"), שזולתו אינו דומה אליו, ומובן אצלו שהסיבה לכך שהזולת הוא עני היא בגלל שלא מגיעה לו פרנסה; ובמילא ה"ה חושב: מכיון שהקב"ה רוצה – כפי שהצדק אכן דורש... – שהלה יהי' עני, יעשה הוא בניגוד לכך, ליתן לו כסף?!...
משא"כ כאשר הוא בטל – אזי:
(א) עושה חשבון בנפשו ודן את עצמו אם אמנם טוב הוא יותר מזולתו, וחשבון זה מביא אותו ליתן צדקה, וכמ"ש20 "משפט וצדקה ביעקב אתה עשית", שה"משפט" שהאדם עושה על עצמו מביאו ל"צדקה".
(ב) ומבין, שאפילו אם חסרון הפרנסה אצל זולתו נעשה מחמת עונש, רח"ל, הרי, העובדא שיש לו. פרנסה – מבלי הבט על מעמדו ומצבו הבלתי רצוי – מכריחה אותו לומר, שבנ"י הם כמו בנים לגבי הקב"ה, וכאשר המלך מעניש את בנו, ואוהבו של המלך גומל לו טובה – הרי המלך עצמו מרוצה מאד מכך, כתשובת ר' עקיבא (על טענת טרונוסרופוס הנ"ל)19.
וכשם שהוא במצות הצדקה – כמו"כ הוא בכל המצוות.
ו. נוסף לכך שבגלל הרגש גאותו והתנשאותו ה"ה מחפש לגבי כל דבר, חשבון שיוכיח שהנהגתו כדבעי, הרי יתירה מזה, אפילו בשעה שאינו מסוגל בשום אופן למצוא תירוץ על מעשיו ונאלץ איפוא להודות שאינו מתנהג כפי הדרוש – מוצא הוא, בכל זאת, סיבות שונות שהביאוהו לידי כך, ובמילא ה"ה נשאר צודק בעיני עצמו ("בלייבט ער אלץ גערעכט ביי זיך")!...
הוא טוען טענות שונות:
לגבי דבר אחד ה"ה טוען – שזהו מצד היצה"ר, ש"יצרו בוער כאש"21. הגמרא עצמה אומרת22 – טוען הוא – שהקב"ה מתחרט על כך שברא את היצה"ר; לא יתכן, איפוא, לתבוע ממנו, מדוע לא ניצח הוא את היצה"ר!... לגבי דבר שני ה"ה טוען – ש"מקומו גרם לו לחטוא"21 וכן הלאה.
כל החשבונות הנזכרים בתניא21 שעל ידם צריך ללמד זכות על הזולת – משתמש בהם לגבי עצמו... ולא עוד, אלא שחושב בדעתו, שלאור הנסיבות בהן הוא מצוי – "איז נאָך גאַנץ שיין אַז ער איז אַזוי". מישהו אחר במקומו "וואָלט געווען ווער ווייס וואָס"!...
יתר על כן:
אפילו כאשר הוא יודע שהנהגתו אינה טובה, ולא עוד, אלא שגם אין לו סיבות לזקוף אותה בהן – בכל זאת, "על כל פשעים תכסה אהבה"23:
דיוק הלשון "פשעים" הוא – כמאמר חז"ל24: "פשעים אלו המרדים". כלומר, אפילו כאשר אין לו כל תירוץ להצדיק את מעשיו, שכן, הוא עצמו יודע שהוא מורד (רח"ל) – מ"מ, "על כל פשעים תכסה אהבה". לבטל את הפשעים, אפילו בטענות של שקר – אינו יכול בשום אופן, ובמילא מכסה אותם באהבת עצמו ("זיין ליבשאַפט צו זיך אַליין")!...
ז. וזהו החילוק בין חמץ למצה:
חמץ – מורה על התנשאות עצמית, וכתוצאה מכך – "חמץ" מורכבת מאות חי"ת שפתוחה מלמטה, "לפתח חטאת רובץ", ולאידך, סתומה היא מכל צד, שאין לו פתח לעשות תשובה. כי, מצד התנשאות: (א) ה"ה מצדיק את הנהגתו – שאדרבה היא הנהגה טובה. (ב) הוא מוצא סיבות ותירוצים על הנהגתו. (ג) "על כל פשעים תכסה אהבה". הצד השווה שבהם – שאינו עושה תשובה.
מצה – מורה על ביטול, וכתוצאה מכך – "מצה" היא באות ה"א שפתוחה למעלה, כי, מצד הביטול: (א) אינו מצדיק את הנהגתו. (ב) אינו מוצא סיבות ותירוצים על הנהגתו. (ג) וכאשר רואה את המצב הלא-טוב שבו הוא נמצא – נעשה שבור מכך.
וכשנמצא במצב של שברון-לב ("צעבראָכנקייט") – ה"ז כפי שאמר אדמו"ר מהר"ש25: "אַ אידישער קרעכץ איז תשובה עילאה", ובמילא, בשעה אחת, "שעה" מלשון הפנה, "מיט איין קער"26 – נעשה צדיק גמור.
ח. עפ"ז יש לבאר מה שמצינו בירושלמי27: "אבות מלאכות ארבעים חסר אחת מנין .. זה הדבר אין כתיב כאן אלא אלה הדברים28 .. אל"ף חד, למ"ד תלתין, ח' תמניא, לא מתמנעין רבנן דרשין בין ה"א לחי"ת" ("דאותיות אחה"ע מתחלפין, נמצא שהן ל"ט"29) – דלכאורה קשה: הן אמת שאותיות ממוצא משותף מתחלפות זו בזו, אבל, כיצד אפשר לדרוש אות ה"א (של "אלה") בתור אות חי"ת בענין של מספר?
וע"פ הנ"ל יש לומר הביאור בזה:
ל"ט המלאכות של העולם – הרי מצד עצם בריאתן והתהוותן הן ענין של חי"ת, כנ"ל. אלא, שע"י העבודה ד"אלה הדברים (שזהו"ע דל"ט ("אלה") מלאכות המשכן) .. ששת ימים תֵּעָשֶה (בדרך ממילא30) מלאכה גו'" – עושים מל"ט מלאכות העולם אות ה"א.
ולפיכך, בהפסוק שבו מדובר אודות העבודה ד"אלה הדברים" – ל"ט המלאכות כפי שהיו במשכן (שעל ידו מהפכים את החי"ת לה"א) – נאמר "אלה" באות ה"א31.
* * *
ט. כ"ק מו"ח אדמו"ר סיפר32 אודות הנהגתו של אביו, כ"ק אדמו"ר (מהורש"ב) נ"ע – שיום ההילולא שלו (ב' ניסן) חל בשבוע זה – באמירת ברכות השחר.
– הרבי אמר, שמעולם לא שמע כיצד אומר אביו "מודה אני", אבל, הי' רגיל לשמוע כיצד הוא אומר ברכות השחר33.
וסיפר שבעת אמירת ברכות השחר: (א) לא הי' הרבי נ"ע חוגר אבנט. (ב) הי' נוהג להסתכל בחלון.
י. וביאור הענין בעבודת האדם:
חגירת אבנט ענינה – "הכון לקראת אלקיך ישראל"34, שלכן "צריך לאזור חלציו כשמתפלל"35, כיון שקודם התפלה ("לקראת אלקיך ישראל") צ"ל הכנה ("הכון") של האדם.
אבל אמירת ברכות השחר, להיותה תיכף בקומו משינתו36, קודם העבודה, במעמד ומצב ד"נשמה באפו"37 בלבד – ה"ה גם ללא ההכנה דחגירת אבנט, ואעפ"כ גם במעמד ומצב זה – ללא הכנה כלל – ביכלתו לומר ברכות השחר!
וע"ד תוכן הענין דאמירת "מודה אני כו'" תיכף ומיד כשניעור משנתו38, ללא שום הכנות מוקדמות. אלא, שאמירת "מודה אני כו'" יכולה להיות גם לפני נט"י38, כיון שרוח הטומאה אינו שולט על ה"מודה אני" של יהודי39, משא"כ אמירת ברכות השחר צ"ל לאחרי נט"י דוקא40; אבל לאחרי נט"י, אפשר לאמרן ללא הכנות נוספות.
ובענין זה באה לידי ביטוי מעלתו המיוחדת של יהודי – אשר מבלי הבט על כך שעדיין לא הכין את עצמו כלל לעבודת השם, שהרי זה-עתה ניעור משינתו ("ער איז ערשט אויפגעשטאַנען פון שלאָף")... ואין לו אלא "נשמה באפו" בלבד (כאמור), מ"מ, לאחרי שנטל את ידיו וכבר אין לו שייכות לטומאה – יש בכחו ובאפשריותו לברך תיכף ומיד ברכות השחר!
ועוד ענין בזה:
ע"י חגירת אבנט ניתוסף שלימות גם בהענין ד"להפסיק41 בין (ראשו42 ו)לבו לערוה". כפי שהוא בעבודת האדם, היינו, שנעשה ההפסק והפירוד בין המוח והלב ובין ענינים גשמיים וחומריים (שבבחינת ערוה), כמדובר לעיל43 שהתעסקות האדם בעניני עוה"ז צריכה להיות באופן ד"יגיע כפיך"44 בלבד, ואילו מוחו ולבו צ"ל שקועים בענינים נעלים ורוחניים.
ונמצא, שגם במעמד ומצב שחסרה אצלו שלימות ההפסק שבין לבו לערוה, שמוחו ולבו שקועים בענינים גשמיים וחומריים, בבחינת "יגיע ראשך" (ולא "יגיע כפיך" בלבד) – הנה גם אז יש בכחו לברך ברכות השחר!
יא. וחידוש גדול עוד יותר – המודגש במנהגו של הרבי נ"ע להסתכל בחלון בעת אמירת ברכות השחר:
נוסף לכך שבכחו של כאו"א מישראל לברך את ברכות השחר ללא כל הכנות מצדו (כנ"ל ס"י), הרי יתירה מזה, שיש ביכלתו ובאפשריותו אפילו לפתוח חלון ולהסתכל בו – כמבואר בכ"מ45 תוכן הענין דהסתכלות, בחינת "עיניך יונים"46 וכו'47.
ועפ"ז יש לבאר הטעם שהרבי נ"ע מסר מנהגים הנ"ל אל בנו יחידו כ"ק מו"ח אדמו"ר – כיון שבמנהגים אלה ישנו לימוד והוראה כללית לכאו"א מישראל, אשר בכל מעמד ומצב שיהי', אפילו כאשר אין לו אלא "נשמה באפו" בלבד, ולא עוד, אלא שנמצא בבחינת "יגיע ראשך" – יש בכחו ובאפשריותו לשבור את הכותל ("דורכשפּאַרן די וואַנט"), לפתוח חלון ("עפענען אַ פענצטער"), ולהתקשר עם הקב"ה.
הוסיפו תגובה