ויקהל משה, ש"פ ויקהל-פקודי, פרשת החודש, מבה"ח ניסן, ה'תשי"ב

בס"ד. ש"פ ויקהל-פקודי, פרשת החודש, מבה"ח ניסן, ה'תשי"ב

(הנחה בלתי מוגה)

ויקהל משה את כל עדת בני ישראל ויאמר אליהם אלה הדברים אשר צוה הוי' לעשות אותם, ששת ימים תיעשה מלאכה וביום השביעי יהי' לכם קודש שבת שבתון להוי'1. וידועים הדיוקים בזה2, מהו אומרו ויקהל משה את כל עדת בני ישראל ויאמר אליהם, דלכאורה הול"ל רק ויאמר משה אל כל עדת בנ"י גו'3, ומזה הי' מובן מעצמו שהקהיל אותם, וכמ"ש בכמה מקומות, וגם להלן לענין עשיית המשכן, ויאמר משה אל כל עדת בנ"י, וממילא מובן שהקהיל אותם, ולמה הוצרך לומר ויקהל משה. גם צריך להבין מ"ש אלה הדברים אשר צוה הוי' לעשות אותם, ולא פירש בכתוב מה הם הדברים. ומ"ש רוב המפרשים4 דקאי על ענין עשיית המשכן שנתפרש להלן בפרשה, אינו מובן5, שהרי בענין תרומת המשכן ומלאכת המשכן מצינו אמירה מיוחדת, כמ"ש6 ויאמר משה אל כל עדת בני ישראל זה הדבר אשר צוה ה' לאמר קחו מאתכם תרומה לה' וגו', וא"כ, אי אפשר לומר שמ"ש לפנ"ז אלה הדברים אשר צוה הוי' לעשות אותם, קאי על ענין עשיית המשכן. ועכצ"ל, שאלה הדברים גו' קאי על מש"נ מיד לאח"ז, ששת ימים גו' וביום השביעי גו'. ואינו מובן7, הרי הציווי דשבת נשנה כבר כמ"פ לפני זה, ומה נתחדש בענין השבת בפרשה זו, עד כדי כך, שבשביל זה הוצרך משה להקהיל את כל ישראל כדי לומר להם מצות שבת. גם צריך להבין דיוק הלשון ששת ימים תיעשה מלאכה, תיעשה דייקא, שפירושו בדרך ממילא8, וכדאיתא במכילתא עה"פ בזמן שישראל עושין רצונו של מקום מלאכתן נעשית על ידי אחרים, שעפ"ז נמצא, שכאשר משה הקהיל את בנ"י התחיל מיד לדבר עמהם אודות דרגא נעלית ביותר בעבודת הוי', שהו"ע עושין רצונו של מקום. גם צריך להבין מ"ש וביום השביעי יהי' לכם קודש שבת שבתון להוי', מהו כפל הלשון בזה, דמשמע שהו"ע של תוספת קדושה. גם צריך להבין הקשר והשייכות דכל פרטי הענינים שבכתובים אלה, ענין ויקהל משה, ענין אלה הדברים אשר צוה הוי' לעשות אותם, וענין מצות שבת.

ב) ולהבין זה יש להקדים תחילה מ"ש בפירוש רש"י (וכ"ה במדרש9 ובזהר10) שענין ויקהל משה הי' למחרת יום הכיפורים כשירד משה מן ההר. דהנה, ביום הכיפורים אמר הקב"ה למשה סלחתי כדברך11, שהו"ע הכפרה על חטא העגל12 (לאחרי תפלתו של משה במשך ק"כ יום). וכיון שע"י חטא העגל חזרה זוהמתן [דבתחילה עולם על מילואו נברא13, ואח"כ בא נחש על חוה והטיל בה זוהמא14, שזהו"ע חטא עה"ד, וכשעמדו ישראל על הר סיני פסקה זוהמתן14, ובחטא העגל חזרה הזוהמא15], הנה למחרת יום הכיפורים היו ישראל צריכים להסיר את הזוהמא, ולחזור להמעמד ומצב שלפני חטא העגל, כמו בתחילת הבריאה שעולם על מילואו נברא. וזהו ויקהל משה את כל עדת בני ישראל ויאמר אליהם אלה הדברים אשר צוה הוי' לעשות אותם, שהו"ע סדר העבודה בתיקון החטא. והנה, משה אמר להם כמה ענינים בסדר התיקון, אבל הפרט העיקרי שנוגע לנו הוא מ"ש ששת ימים תיעשה מלאכה, תיעשה בדרך ממילא.

ג) וביאור הענין16, דהנה כתיב17 יגיע כפיך כי תאכל אשריך וטוב לך, ופירשו רז"ל במשנה18 אשריך בעולם הזה וטוב לך לעולם הבא, והיינו19, שכדי שיהי' אשריך בעולם הזה וטוב לך לעולם הבא, צ"ל ההנהגה באופן דיגיע כפיך דוקא, שהיגיעה בהעסק היא עם הכפים בלבד, ולא עם הראש והלב, שמוחו ולבו של האדם צריכים להיות בד' אמות של תורה וד' אמות של תפלה וקיום המצוות, והיגיעה בעסק היא עם הכפים בלבד, ואילו מוחו ולבו אינם טרודים בזה. וזהו תיעשה בדרך ממילא, שאינו טרוד בעסק המלאכה, אלא הרי זה כאילו המלאכה נעשית בדרך ממילא. דהנה, לפי האמת לא הי' האדם צריך להתעסק כלל בעניני העולם, שהרי להוי' הארץ ומלואה20, ומלא כל הארץ כבודו21, ואת השמים ואת הארץ אני מלא גו'22, אני דייקא, דקאי על עצמותו ית', וא"כ, כאשר האדם עוסק בעניני העולם, הרי זה בבחי' מאן דמחוי במחוג קמי' מלכא23. אלא שהתורה נתנה רשות וגם ציוותה לעסוק בעניני פרנסה, כמ"ש24 ששת ימים תעבוד ועשית כל מלאכתך, זו מצות עשה25, וכתיב26 וברכך הוי' אלקיך בכל אשר תעשה. ומ"מ הרי זה רק באופן דיגיע כפיך, היינו, שמוחו ולבו אינם טרודים בזה, אלא ההתעסקות בזה היא בכח המעשה בלבד, ובזה גופא רק כפי ההכרח, שיהי' כלי לברכת הוי'27, ויתירה מזה, שמשתמש בזה לעבודת הוי', כמ"ש28 בכל דרכיך דעהו. ואעפ"כ הרי זה נקרא בשם יגיעה, וטעם הדבר, לפי שמצד עצמו רצונו לעסוק רק בעניני תורה ומצוות, ועסק הפרנסה הוא רק מצד ההכרח, כאילו כופין אותו, והיינו, דאע"פ שהתורה נתנה רשות ועד שיש מצוה וציווי לעסוק בפרנסה, מ"מ, אינו חפץ בהעסק (אף שמשתמש בו לעבודת הוי'), ועושה זאת רק מצד ההכרח, ולכן הוא מחשב כמה זמן הוא מוכרח לעסוק בזה ורק בשעות אלה הוא עוסק בזה, וגם אז הוא מחכה וממתין שכבר יעבור הזמן המוכרח לעסק הפרנסה ויוכל להתעסק בתורה ותפלה. וכיון שאינו חפץ בעניני העסק, לכן הרי זה נקרא בשם יגיעה. ונמצא שיש בזה ב' קצוות, מחד גיסא הרי העסק הוא באופן דיגיע כפיך בלבד, שאינו מכניס בזה את מוחו ולבו, אלא רק כח המעשה בלבד, כפי ההכרח, אבל רצונו ומוחו ולבו אינם מונחים בהעסק, ועד שהעסק הוא באופן דתיעשה, כאילו נעשה מעצמו בדרך ממילא. ולאידך גיסא הרי זה נקרא בשם יגיעה, והיינו, שעם היות שמכניס בזה רק את כח המעשה בלבד, עד כמה שמוכרח, ובדרך ממילא, מ"מ, להיות שאינו חפץ בזה, הרי גם ההתעסקות בכח המעשה בלבד נקראת בשם יגיעה.

וממשיך בכתוב וביום השביעי יהי' לכם קודש שבת שבתון גו', והיינו, שכאשר ששת ימים תיעשה מלאכה, בדרך ממילא, הנה אז דוקא יהי' ביום השביעי שבת שבתון, וכמארז"ל29 מי שטרח בערב שבת יאכל בשבת. דהנה, כאשר ההנהגה בששת ימי השבוע אינה כדבעי, היינו שעסק הפרנסה שלו אינו באופן דיגיע כפיך בלבד, אלא מכניס בזה גם את מוחו ולבו, ונעשה טרוד בעסק, אזי גם כאשר מנתק את עצמו לשעה מעניני העסק ורוצה לעסוק בתורה ותפלה, הנה גם אז מבלבלות אותו מחשבות זרות כו'. ולא זו בלבד שמצד המסירה ונתינה שלו להעסק הנה גם בעת התורה והתפלה נופלות לו המחשבות בעניני העסק שחשב בהם במשך כל היום, אלא עוד זאת, שמבלבלים אותו בנפילת מחשבות זרות כאלה שמצד עצמו אינו שייך אליהם כלל30. והיינו, לפי שפתח פתח למחשבות זרות, וכשפותחים את הדלת אזי נדחפים שמה כו' (אַז מען עפנט אַ טיר, שפּאַרט מען זיך אַהין). ולכן, גם כאשר בא יום השבת, ורוצה לאסתכלא ביקרא דמלכא, אזי אינו יכול, והיינו, שלא זו בלבד שאין לו בחינת שבת שבתון, בחינת אז תתענג על הוי'31, אלא עוד זאת, שאפילו שבת סתם (שבת פעם אחת) אין לו. וזהו גם מה שאמרו רז"ל32 לעולם יראה אדם בשבת כאילו כל מלאכתו עשוי', והרי ענין זה אפשר להיות רק כאשר עסק הפרנסה הוא באופן דיגיע כפיך, שאינו מכניס מוחו ולבו בעסק הפרנסה, אבל כאשר הוא טרוד בעסק, אי אפשר שביום השבת יהי' אצלו כאילו כל מלאכתו עשוי', ומצד עניני העסק שעדיין לא סיים לפני השבת נעשה אצלו בלבול גם ביום השבת. ורק כאשר עסק הפרנסה הוא באופן דיגיע כפיך, שאינו טרוד בזה, שזהו"ע ששת ימים תיעשה מלאכה, בדרך ממילא, הנה אז וביום השביעי גו' שבת שבתון, שהו"ע של תוספת קדושה, והיינו לפי שגם בימות החול הוא בדרגת שבת, שאינו טרוד בעובדין דחול, ולכן הנה בבוא יום השבת נעשית אצלו תוספת קדושה באופן נעלה יותר, שבת שבתון.

ד) והנה ענין זה נאמר למחרת יום הכיפורים, לאחרי שאמר הקב"ה סלחתי כדברך, והותחל התיקון על חטא העגל, חטא ע"ז [ועד"ז בזמן הגלות שצריך לתקן חטא ע"ז שבגללו הי' חורבן בית ראשון33], ועז"נ שהתיקון לזה הוא עי"ז שעסק הפרנסה יהי' באופן דששת ימים תיעשה מלאכה, בדרך ממילא. והענין בזה, דהנה, בענין עבודה זרה מבאר הרמב"ם34 טעות דור אנוש, שאמרו, הואיל והאלקים ברא כוכבים אלו וגלגלים להנהיג את העולם כו' ראויין הם לשבחם ולפארם ולחלוק להם כבוד כו'. והיינו, שההשפעות מלמעלה הם ע"י ממוצעים, כמ"ש35 ממגד תבואות שמש וממגד גרש ירחים, ועם היותם ממוצעים בלבד, מ"מ עוברת ההשפעה על ידם, ולכן טעו והשתחוו לשמש ולירח, כדי לקבל מהם ההשפעה בלבושי הטבע36. והיינו, שגם הם הודו שהקב"ה הוא מלך מלכי המלכים, אבל קרו לי' אלקא דאלקיא37, שהחשיבו אותם למציאות. אך האמת היא שאין להחשיב אותם למציאות כלל, משום שאינם אלא כגרזן ביד החוצב בו38. ומזה מובן שענין חטא ע"ז בדקות הוא כשנותנים איזו חשיבות ללבושי וגדרי הטבע39. ולכן התיקון על זה הוא כאשר עסק הפרנסה הוא באופן דתיעשה, בדרך ממילא, בלי טרדת המוח והלב, שזהו היפך ענין ההשתחואה שהיא הרכנת הראש, שמשקיע את מוחו בלבושי הטבע דעסק הפרנסה, שזהו"ע של ע"ז בדקות, והתיקון על זה הוא תיעשה מלאכה, בדרך ממילא.

ה) והנה כל האמור לעיל ישנו גם במלאכה הרוחנית בעבודת הוי'40. והענין בזה, כדאיתא במשנה41 אל תהיו כעבדים המשמשים את הרב על מנת לקבל פרס, אלא הוו כעבדים המשמשים את הרב שלא על מנת לקבל פרס. והיינו, שיכול להיות אופן עבודה ע"מ לקבל פרס, שיודע ומבין את הטוב והעילוי שבלימוד התורה וקיום המצוות, ונרגש אצלו הנועם והעריבות והמתיקות בתומ"צ, ולכן עוסק בתומ"צ. אך על זה אמרו אל תהיו כעבדים המשמשים את הרב על מנת לקבל פרס, והיינו, שעבודת הוי' לאמיתתה היא לא מצד הרגש הטוב והתענוג כו', אלא מתוך קבלת עול, שרוצה לקיים את הרצון העליון. והנה, כאשר העבודה היא באופן של קבלת עול, הרי זה בבחינת תיעשה, בדרך ממילא, ובאופן של יגיעה. והיינו, דכיון שהעבודה אינה באופן שנמשך לזה מצד רצון ותענוג וחשק כו', אלא מתוך קבלת עול בלבד, וכמו שאין לו תענוג בזה אלא עושה זאת כאילו כופין אותו, לכן נקראת עבודה זו בחינת יגיעה. וכמו"כ הרי זה כאילו העבודה נעשית בדרך ממילא, כי, כאשר העבודה היא מתוך הרגש כו', אזי אפשר שיחשוב שכחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה42, שמחמת טיב כשרונותיו וטיב מדותיו הרי הוא לומד תורה ונותן צדקה. אבל כאשר העבודה אינה מצד ההרגש שלו, אלא בקבלת עול בלבד, אזי מבין ומרגיש שאין זו העבודה שלו, אלא כל מה שנפעל הרי זה בסייעתא דשמיא, ובאופן שהסיוע מלמעלה הוא העיקר, כמארז"ל43 פתחו לי כחודו של מחט ואני אפתח לכם כפתחו של אולם, היינו, שהפעולה שלו היא בבחי' פתיחת פתח כחודו של מחט בלבד, ואז נעשה הענין בדרך ממילא, עי"ז שמסייעין אותו מלמעלה.

וענין זה הוא תיקון על חטא העגל, שעל ידו חזרה הזוהמא דחטא עה"ד15. דהנה, חטא עץ הדעת הוא ענין ההרגש44, כמ"ש45 ותרא האשה כי טוב העץ למאכל וכי תאוה הוא לעינים, שהו"ע ההרגש כו'. והתיקון לזה הוא ענין העבודה מתוך קבלת עול, שהיא באופן דתיעשה, בדרך ממילא, ובאופן של יגיעה כנ"ל. וזהו גם מה שמצינו46 שהנשמות שהיו בשיעבוד מצרים הן הנשמות דדור הפלגה, שאמרו נבנה לנו עיר ומגדל גו'47, והתיקון על זה הי' שיעבוד מצרים שעבדו בחומר ובלבנים48. והענין בזה, שחטא דור הפלגה שאמרו ונעשה לנו שם הו"ע ההרגש, והתיקון לזה הוא ע"י גלות ושעבוד מצרים בחומר ובלבנים, באופן של עבודת פרך ויגיעה דוקא, שזהו ההיפך מכמו שהי' בדור הפלגה, שאף שעבדו בחומר ובלבנים לבניית המגדל, מ"מ, לא היתה עבודתם באופן של יגיעה, כיון שהי' להם תענוג בזה, שהרי רצו לעלות לרקיע ולהלחם בו49 וכו', ולכן הי' התיקון לזה ע"י שעבוד מצרים בחומר ובלבנים באופן של עבודת פרך, שמפרכת את הגוף50 ואת הנפש. וכן הוא בענין תיקון חטא עה"ד ע"י העבודה דששת ימים תיעשה מלאכה, כי, חטא עה"ד הו"ע ההרגש, וכאשר העבודה היא מתוך הרגש, אין זו יגיעה, כיון שמתענג בעבודתו, ואין זה בדרך ממילא, כיון שחושב שעבודתו היא בכח עצמו, ולכן התיקון על זה הוא ע"י העבודה מתוך קבלת עול, שאז העבודה היא באופן של יגיעה (תמורת זה שהיתה עבודתו מתוך תענוג), ובאופן דתיעשה, בדרך ממילא, ע"י הנתינת כח מלמעלה (תמורת זה שהיתה מצד כחי ועוצם ידי גו').

ו) וזהו ויקהל משה את כל עדת בני ישראל ויאמר אליהם אלה הדברים גו'. דהנה למחרת יום הכיפורים, כשהוצרכו להסיר את הזוהמא, ולפעול שיהי' העולם כמו שהי' בתחלת הבריאה, קודם החטא, שעולם על מילואו נברא, הנה אז ויקהל משה גו' ויאמר גו' אלה הדברים גו', דקאי על ל"ט המלאכות דעובדין דחול, כדרשת רז"ל51 דברים הדברים אלה הדברים, אלו ל"ט מלאכות שנאמרו למשה מסיני, שעל ידם פועלים תכלית הכוונה בבריאת והתהוות העולמות, שנתאוה הקב"ה להיות לו ית' דירה בתחתונים52, דהיינו בעולם הזה הגשמי והחומרי שאין למטה ממנו. והענין בזה, כמבואר בתניא53 שאי אפשר לומר שהכוונה דדירה בתחתונים היא לעולמות העליונים, שלגבי המאציל גם הם בבחי' תחתונים, הואיל ולהם ירידה מאור פניו ית'. וכמו עולם האצילות, שענינו הוא גילוי ההעלם54, ובהיותו בהעלמו הוא במדריגה נעלית יותר, שהרי כאשר הגילויים נמשכים למטה הם מתמעטים, ולכן אי אפשר לומר שהכוונה היא בעולם האצילות, להיותו רק בבחי' ירידה, ולא יתכן שינצלו (מ'זאָל אויסנוצען) ענין נעלה יותר בשביל ענין תחתון ממנו. אלא התכלית היא בעולמות בי"ע, ובבי"ע גופא בעוה"ז הגשמי והחומרי שאין תחתון למטה ממנו, והיינו לפי שירידה זו היא צורך עלי', דכד אתכפיא סט"א אסתלק יקרא דקוב"ה בכולהו עלמין55, שנמשך ענין כזה שהוא בכולהו עלמין בשוה56, דהיינו עצומ"ה א"ס ב"ה, שהרי הגילויים מתמעטים בהמשכתם, כנ"ל, וא"כ אינם בכולהו עלמין בשוה, ודוקא העצמות הוא בכולהו עלמין בשוה, והמשכת העצמות היא כד אתכפיא סט"א, דהיינו בעוה"ז התחתון. ובפרטיות יותר, הנה בעוה"ז גופא יש ד' סוגים, דומם צומח חי ומדבר, ותכלית הכוונה היא בסוג הדומם דוקא. ולכן תכלית הכוונה היא בירידת הנשמה בגוף דוקא, שהרי נשתנה אופן יצירת גוף האדם מגופות שאר הנבראים57, שכולם בצביונן נבראו58, וא"כ מתייחס גופם להנפש שבהם, משא"כ באדם כתיב59 גלמי ראו עיניך, ואמרו רז"ל60 שבתחילה צר אותו גולם, בחינת דומם, ורק אח"כ נפח בו נשמה, ודוקא בדומם זה נשלמת הכוונה דדירה בתחתונים, המשכת העצמות. וענין המשכת העצמות נעשה ע"י נשמות ישראל, לפי שהנשמות אינם נפרדים, שהרי נש"י עלו במחשבה61, שהם בבחי' המחשבה, ובמחשבה גופא הם במדריגה היותר עליונה שבה, שזהו דיוק הלשון עלו במחשבה62, ועד שהם מושרשים בהעצמות, ובידיעת עצמו יודע את הנשמות. ומצד זה שבידיעת עצמו הוא יודע את הנשמות, הנה בכל מקום שהם, בכל סדר ההשתלשלות, וגם בגוף האדם, נרגש בהם ענין ידיעת עצמו שהוא ודעתו אחד, ולכן פועלים המשכת העצמות. והמשכה זו היא ע"י התורה, משום שגם התורה מושרשת בהעצמות. וכאשר נשמות ותורה באים יחדיו, אזי הם ממשיכים את העצמות בגוף האדם, בחינת דומם, ובכל הדברים הגשמיים שבעולם, שזהו"ע אלה הדברים, ל"ט מלאכות דעובדין דחול, שהרי הנשמה עצמה אינה צריכה תיקון, וכוונת ירידתה למטה היא כדי לברר את הגוף ונה"ב וחלקו בעולם63, שבזה נשלמת הכוונה דדירה בתחתונים. וזהו אלה הדברים אשר צוה הוי' לעשות אותם, צוה מלשון צוותא וחיבור, והיינו, שע"י ההתעסקות בדברים הגשמיים לעשות לו ית' דירה בתחתונים, מתקשרים ומתחברים עם העצמות.

ז) והנה ידוע שיסוד כל סדר ההשתלשלות הוא על ג' הענינים דעולם שנה נפש64, ולכן נימנו כאן ג' ענינים אלה. דהנה, מ"ש ויקהל משה את כל עדת בני ישראל, הו"ע בחי' נפש, שהקהיל את כל נפשות ישראל לבחינת האחדות האמיתית. וענין זה הוא בכחו של משה דוקא, לפי ששרשו הוא מהשמיטה הראשונה65, למעלה מהשמיטה שבה נמצאים אנו, דהיינו למעלה מהשתלשלות. ומ"ש ויאמר אליהם אלה הדברים גו', שהם עובדין דחול, הו"ע בחי' עולם. וכיון שהחיבור דנפש ועולם הוא ע"י שנה, בחינת הזמן66, הנה עז"נ ששת ימים תיעשה מלאכה וביום השביעי גו' שבת שבתון, שזהו סדר העבודה בגדר הזמן. וכשם שענין זה הוא בכללות כל ישראל, כן הוא גם בפרטיות בכאו"א מישראל, שצריך לעסוק בעבודתו בג' ענינים אלה. ויקהל משה את כל עדת בני ישראל היינו שצריך לאסוף ולהקהיל את כל עניניו המפוזרים67, וענין זה הוא בכחו של משה שבכאו"א מישראל, שעל זה אמרו רז"ל68 אין לגבי משה מילתא זוטרתא היא, דקאי על בחינת משה שבכאו"א מישראל69. וענין אלה הדברים אשר צוה הוי' לעשות אותם קאי על העסק בעובדין דחול באופן דצוה מלשון צוותא וחיבור, דהיינו לחבר את עניניו הגשמיים עם אלקות, שזוהי תכלית כוונת ירידת הנשמה בגוף. וכל זה הוא ע"י העבודה בזמן, שזהו"ע ששת ימים תיעשה מלאכה, שעי"ז באים לבחי' שבת שבתון. וסמך ענין שבת למלאכת המשכן, כי, ע"י העבודה הנ"ל יהי' בנין בית המקדש השלישי, במהרה בימינו.