בס"ד. פורים, ה'תשכ"ב

(הנחה בלתי מוגה)

ויאמר משה אל יהושע בחר לנו אנשים וצא הלחם בעמלק גו'1, ומסיים2 ויאמר כי יד על כס י-ה מלחמה להוי' בעמלק מדור דור, ואמרו חז"ל3 שאין השם שלם (י-ה ולא שם הוי' במילואו) ואין הכסא שלם (כס חסר א') עד שימחה זרעו של עמלק. וצריך להבין4 הקשר והשייכות דב' הענינים, שללא מחיית זרע עמלק אי אפשר שיהי' השם שלם והכסא שלם. ויובן זה בהקדם מ"ש5 זכור את אשר עשה לך עמלק בדרך בצאתכם ממצרים, וכן כתיב6 פקדתי את אשר עשה עמלק לישראל אשר שם לו בדרך בעלותו ממצרים, והיינו, שהכתוב מדגיש שענין מלחמת עמלק קשור עם היציאה ממצרים. ולכאורה אינו מובן קישור שני הענינים, שהטעם שענין מלחמת עמלק נוגע כל כך הוא לפי שהי' זה בצאתם ממצרים. ולהבין זה יש להקדים תחילה ביאור ענין יציאת מצרים ואופנה. והענין הוא, דהנה כתיב7 אעלה אתכם מעני מצרים גו' אל ארץ זבת חלב ודבש, דמכתוב זה מובן שענין היציאה ממצרים הוא העלי' מהמצב דעני דמצרים, ועוד זאת, שגם לאחרי העלי' הרי זה עדיין מעמד ומצב דעני מצרים, והכוונה והתכלית היא לבוא לארץ זבת חלב ודבש8.

ב) וביאור הענין, דהנה, ענין העניות הוא כמארז"ל9 אין עני אלא בדעת ואין עשיר אלא בדעת. והיינו, שהכחות הפנימיים שבאדם (שהם מציאות האדם) שנחלקים בכללות למוחין ומדות, יש שהם באופן של עשירות, היינו בהתרחבות והתפשטות, ויש גם מצב הפכי, שהם באופן של עניות, שהו"ע של צמצום וקטנות. וכנראה בחוש, שכאשר האדם הוא במצב של התפשטות והתרחבות, אזי גם כללות ענין המוחין הוא בהרחבה, שמבין ומשיג בקלות יותר, בעומק יותר ולאמיתתו של ענין יותר. וכן הוא במדות שבלב שגם הם באופן של התרחבות. והיינו, לא מבעי בנוגע להמדות הנולדות מן המוחין, שכאשר המוחין הם בהתרחבות והתפשטות אזי נמשך גם בהמדות באופן כזה, אלא אפילו בנוגע להמדות כפי שנמשכים מהרצון, שזהו אמיתית המדות10, הרי נוסף לכך שכיון שהתגלותן בלב היא דרך מעבר המוחין11 או שהמוחין הם בבחינת מראה מקום, אזי נעשה בהם הרחבה מצד ההרחבה שבמוחין, הנה עוד זאת, שההתרחבות של האדם פועלת התרחבות גם בכח הרצון, ועי"ז ניתוסף בהתרחבות המדות כפי שנמשכות מהרצון. וזהו ענין עני מצרים, שבהיותם במצרים, הנה מצד עוני בדעת, קושי השיעבוד, קוצר רוח ועבודה קשה, היו במצב של קטנות וצמצום בכל הענינים. ובפרטיות יותר, שענין הקטנות והצמצום הי' הן מצד האורות והן מצד הכלים. מצד האורות, היינו, עניניהם הרוחניים, שהיו במעמד ומצב שעז"נ12 ואת ערום וערי', והי' אצלם רק ענין האמונה בלבד, כמ"ש13 ויאמן העם וגו'. דהנה, עם היות שאמונה הו"ע שנוגע ביותר, ולא רק מצד עצמו, אלא שזהו גם הקיום של כל הכחות, והקיום דכל הענינים הקשורים עם ג' הלבושים מחשבה דיבור ומעשה, וכמארז"ל14 בא חבקוק והעמידן על אחת שנאמר15 וצדיק באמונתו יחי', היינו, שענין האמונה הוא הדבר המעמיד את כל התרי"ג מצוות שיהיו באופן של קיום, חוזק ותקיפות, מ"מ, בנוגע לענין ההתגלות, הנה כאשר יש בהתגלות רק ענין האמונה בלבד, ה"ז מצב של עניות בדרגא הכי ירודה והכי פחותה. וכמו כן הי' ענין הקטנות מצד הכלים, כמ"ש16 ולא שמעו אל משה מקוצר רוח ומעבודה קשה, היינו, שלא היו יכולים לקבל את האורות שהושפעו להם, דלא זו בלבד שלא היו להם אורות מצד עצמם (כנ"ל שבהתגלות הי' אצלם רק ענין האמונה), אלא עוד זאת, שגם האורות שהושפעו להם מלמעלה, שלא היו צריכים להתייגע עליהם, שזהו דבר הוי' שנאמר להם ע"י משה, הנה גם זה לא היו יכולים לקבל, שזהו שלא שמעו אל משה מקוצר רוח ומעבודה קשה, מצד קטנות וצמצום הכלים בתכלית.

ועוד זאת, שגם היציאה ממצרים היתה באופן של עוני, שזהו"ע אעלה אתכם מעני מצרים. והענין בזה, שביציאת מצרים נאמר17 כי ברח העם, וכמבואר בתניא18 שהצורך בענין הבריחה לא הי' מצד פרעה ומצרים, שהרי אילו אמרו לפרעה לשלחם חפשי לעולם הי' מוכרח לשלחם, אלא מפני שהרע שבנפשות ישראל הי' עדיין בתקפו בחלל השמאלי כו', והיינו, שכיון שגם בצאתם ממצרים היו במצב של עניות, לכן הוצרכה להיות היציאה בדרך בריחה, שזהו"ע של כפי' וקבלת עול, שדוגמתו בעבודה הוא שנפש האלקית כופה את נפש הבהמית, אף שמצד נה"ב עצמה אין לזה מקום כלל. דהנה, אף שפעולת המוחין על המדות היא גם בדרך כפי', שהמוח כופה את הלב, כמאמר19 מוח שליט על הלב, היינו ענין של שליטה וכפי', מ"מ, שליטה וכפי' זו היא באופן שסו"ס יש לזה מקום גם במדות שבלב, אלא שענין זה אינו בא מרצון עצמם ומיגיעת עצמם, כי אם באופן שהמוח שליט עליהם ומשפיע עליהם בדרך של טענה והסברה, עד שגם המדות עצמן מסכימות לזה (עס לייגט זיך אָפּ ביי זיי), או יש לזה איזו אחיזה אצלן. משא"כ ענין הכפי' המדובר כאן הוא בדרגא פחותה ביותר, שלכן הי' צ"ל ענין הבריחה, ברח העם, כיון שאין לזה מקום כלל אצלם. וזהו"ע אעלה אתכם מעני מצרים, שגם היציאה ממצרים היא במצב של עני מצרים.

ג) והנה התכלית דיצי"מ היא לבוא אל ארץ זבת חלב ודבש, שהוא הקצה העליון שאין למעלה הימנו. והענין בזה, כמבואר בקיצור בהוספות לתו"א20, ובארוכה בכ"מ, דחלב ודבש מורין על המוחין, ובמוחין גופא פנימיות המוחין. דהנה, חלב ודבש כפשוטם יש בהם ענין של מתיקות ותענוג. דבש הוא מתוק, וכפי שמצינו גם במ"ש21 וכל דבש לא תקטירו, דקאי על כל מיני מתיקה22. וכן חלב יש בו ענין של תענוג, כידוע הביאור23 שעיקר גידול התינוק הוא מהחלב שיונק, לפי שהרחבת וגידול אברי הגוף היא ע"י התענוג, כמ"ש24 שמועה טובה תדשן עצם. וכללות ענין התענוג שבמוחין הוא בפנימיות המוחין, כנראה בחוש, שכאשר ההשגה היא בבחינת חיצוניות השכל אזי מתמעט התענוג, ורק בתוקף השכל ובפנימיותו התענוג הוא בתקפו ובתחילת גילויו, דהיינו התענוג כפי שהוא מצד עצמו, עצם התענוג. ובזה גופא יש שתי דרגות, חלב ודבש, היינו, התענוג שמצד פנימיות חכמה, והתענוג שמצד פנימיות בינה. ענין הדבש מורה על פנימיות בינה, דהתגלות עתיקא בבינה, וכמאמר25 ועבד הלוי הוא26 דא עתיקא, ובעיקר הוא בפנימיות בינה. דהנה, בינה ענינה הבנה והשגה, ורואים בחוש שהתפשטות התענוג הוא כשמשיג את השכל לאשורו ובהתרחבות ובהתפשטות. ובזה גופא הרי התענוג בתקפו ובאמיתתו הוא בפנימיות בינה, היינו (בכללות) כשהשגת השכל אינה ע"י לבושים, דהיינו משלים והסברות, אלא ההשגה היא בעצם הענין השכלי. וביאור הדבר (בקיצור), דהנה, יש הפרש בין השגת דברים גשמיים להשגת דברים רוחניים, שבדברים גשמיים משיג גם את מהות הדבר, משא"כ בדברים רוחניים שאינו יכול להשיג מהות הדבר, אלא יש לו בזה השערה בלבד, ע"י דוגמאות והסברות, ולמטה יותר, ע"י משלים, דע"י שמבין את המשל או הדוגמא מדברים גשמיים ה"ה משער שמעין זה הוא ברוחניות הענינים. וענין זה שאינו משיג את מהות הדבר וגם אינו משיגו על בוריו, נקרא בכללות בשם חיצוניות בינה. אמנם ענין פנימיות בינה הוא ע"ד השגת השכל כמו שהוא, שההשגה היא במהות הדבר, ודוגמתו בענינים רוחניים הו"ע השכר דגן עדן, שצדיקים יושבים ונהנין מזיו השכינה27, שזהו"ע השגת אלקות באופן של השגת המהות, וכמבואר בכ"מ28 ההפרש בין עוה"ז לג"ע, שבעוה"ז יש רק ידיעת המציאות, ובג"ע יש גם בחי' ג' ראשונות שעל ידם בא גם מהות האלקות בהבנה והשגה, ועד שההשגה היא באופן דפנימיות בינה, היינו בהפשטה בתכלית, השגת השכל כמו שהוא. ואז התענוג הוא גדול ביותר, ונקרא בשם דבש. ועד"ז יש גם בחכמה חיצוניות החכמה ופנימיות החכמה. חיצוניות החכמה היא ההשכלה שבחכמה, ופנימיות החכמה היא ראי' דחכמה, וענין הראי' דחכמה הוא שרואה את הדבר כמו שהוא לאמיתתו (לא ע"י השערות, עאכו"כ לא ע"י משלים, ואפילו לא ע"י לבושים), שלכן לא יועילו כל ההסברות שבשכל להכחיש מה שהשיג באופן של ראי', שעי"ז משיג עצם השכל. וענין החלב הוא התענוג שבפנימיות החכמה.

ומכל הנ"ל מובן, דענין ארץ זבת חלב ודבש מורה על המוחין (שלמעלה מהמדות) ועד לפנימיות המוחין כפי שהם באופן של התרחבות, שזהו ענין ההתרחבות שמצד האורות. ונוסף לזה ישנו גם ענין ההתרחבות שמצד הכלים, שזהו כללות הענין דארץ טובה ורחבה29. וענין זה הוא באופן של ריחוק הערך הכי גדול מעני מצרים, שהו"ע העוני הן מצד האורות (ענין האמונה בלבד, ויאמן העם) והן מצד הכלים (קוצר רוח ועבודה קשה), ותמורת זה נעשה ענין של התרחבות בתכלית הן מצד הכלים (ארץ טובה ורחבה) והן מצד האורות (ארץ זבת חלב ודבש, פנימיות המוחין).

ד) והנה מצד סדר ההשתלשלות אי אפשר לעבור בבת אחת מדרגא לדרגא שבאין ערוך לגמרי, אלא בהכרח להיות ממוצע בינתיים. ועד"ז הוא בענין אעלה אתכם מעני מצרים אל ארץ זבת חלב ודבש, שכדי לעבור מעני מצרים לארץ טובה ורחבה, ארץ זבת חלב ודבש, צ"ל ממוצע בינתיים, וזהו כללות ענין ההליכה במדבר במשך ארבעים שנה. והגם דלפעמים מצינו ענין של התהפכות מן הקצה אל הקצה, וכמו בעבודת הבע"ת שהיא בשעתא חדא וברגעא חדא30, וכמ"ש הרמב"ם31 אמש הי' זה שנאוי כו' והיום הוא אהוב ונחמד קרוב וידיד, הרי ידוע שזהו מצד החילא יתיר32 שבעבודת התשובה, אבל לאחרי זה נשאר הענין באופן מקיף, וכדי שיומשך בפנימיות צ"ל העבודה בסדר מסודר. שלכן לאחרי עבודת התשובה בחודש תשרי, שבחילא יתיר ובשעתא חדא וברגעא חדא נעשה המעבר אל הקצה הכי עליון, צ"ל הענין דויעקב33 הלך לדרכו34, ההליכה בדרך התומ"צ במשך כל השנה, באופן של עבודה מסודרת דוקא. ומזה יובן גם בעניננו, שהיציאה מעני מצרים למעמד ומצב דארץ טובה ורחבה, ארץ זבת חלב ודבש, הוצרך להיות באופן של הליכה מדרגא לדרגא, ע"י ההליכה במדבר. ועז"נ35 לכתך אחרי במדבר גו', אחרי דייקא. וע"ד מ"ש36 אחרי הוי' אלקיכם תלכו וגו', והיינו, שכדי לבוא סוף סוף לתכלית העבודה ותכלית הדביקות, ובו תדבקון, שזהו הקצה היותר עליון (ע"ד הענין דארץ טובה ורחבה, ארץ זבת חלב ודבש), צ"ל ההתחלה וההקדמה בזה ע"י העבודה דאחרי הוי' אלקיכם תלכו גו', לכתך אחרי, בבחינת אחוריים וחיצוניות.

ה) אמנם לכאורה צריך להבין מהו הציווי אחרי הוי' אלקיכם תלכו, בבחי' אחוריים וחיצוניות, הרי העבודה המקֻווה היא העבודה שמצד הפנימיות דוקא, וכפי שהי' הסדר החל ממתן תורה, שהי' באופן דפנים בפנים דיבר הוי' עמכם37. וענין זה אינו רק עבור יחידי סגולה, אלא עבור כאו"א מישראל, וכידוע הטעם למש"נ38 אנכי הוי' אלקיך, בלשון יחיד, לפי שכללות הענין דמ"ת (כולל גם הענין דפנים בפנים דיבר הוי' עמכם) הי' לכאו"א מישראל39. וענין זה הוא לא רק במתן תורה, אלא גם בעבודה במשך כל הימים שלאחרי זה, כמ"ש40 אני בצדק אחזה פניך, ואיתא במסכת בבא בתרא41 ר' אליעזר יהיב פרוטה לעני והדר מצלי אמר כתיב אני בצדק אחזה פניך, והיינו, שהתחלת עבודת היום היא באופן דאחזה פניך דייקא. וכדי להיות אחזה פניך, ראיית הפנים דלמעלה, צ"ל גם העבודה מלמטה בבחינת פנים, כמ"ש42 לך אמר לבי בקשו פני את פניך הוי' אבקש, שכדי להיות הגילוי דפניך הוי', צריכה להיות גם הבקשה מצד הפנים שלמטה, ע"ד פנים בפנים שנאמר במ"ת, שזהו הנתינת כח על העבודה שלאחרי זה. ומ"ש43 וראית את אחורי ופני לא יראו, היינו, שאפילו במשה רבינו שהוא בקצה הכי עליון אי אפשר להיות הראי' בבחי' הפנים, הרי זה דוקא בנוגע לענין הראי', ובפרט ראי' בדרך של נבואה שהוא כראי' חושית ממש (כמבואר בתניא באגרת הקודש44), הנה עז"נ ופני לא יראו, אלא וראית את אחורי בלבד. אבל כללות ענין העבודה (שאינו ענין של נבואה) צ"ל באופן דבקשו פני, שעי"ז את פניך הוי' אבקש, וענין זה צ"ל בעבודת כל יום ויום.

אך הענין הוא8, שכדי לבוא לעבודה דבקשו פני את פניך הוי' אבקש, צ"ל ההתחלה באופן דאחרי הוי' אלקיכם תלכו. דהנה ידוע שכללות סדר ההשתלשלות הוא באופן דפנים ואחור45, כמ"ש46 מגילה כתובה פנים ואחור (פנימיות וחיצוניות), שזהו כללות הענין דאורות וכלים, ושרשם בשמות הקדושים הם השמות הוי' ואלקים. וכיון שכל סדר ההשתלשלות נברא בשביל ישראל, כמאמר47 בראשית בשביל ישראל שנקראו ראשית, הרי מובן שיש ב' ענינים אלה גם בנשמות ישראל, שזהו מ"ש בבריאת האדם (אתם קרויין אדם48) אחור וקדם צרתני גו'49, ומצד זה שבריאת האדם היא באופן שיש בו אחור וקדם (פנים), ישנם גם ב' אופני עבודה, עבודה באופן דאחרי הוי', ועבודה באופן דובו תדבקון, שהיא מצד הפנימיות, בקשו פני את פניך הוי' אבקש. ומצד זה נעשה גם בכל סדר ההשתלשלות הענין דפנים ואחור, פנימיות וחיצוניות.

ו) ויובן מהענין דפנימיות וחיצוניות כמו שהוא באדם, כמשנת"ל (ס"ג) בקיצור בנוגע לפנימיות וחיצוניות המוחין, ועד"ז הוא גם בהכחות הכי נעלים שבנפש האדם, שהם כחות המקיפים, היינו פנימיות וחיצוניות הרצון, ועד לפנימיות וחיצוניות המדות. והענין הוא, דהנה, החילוק בין פנימיות לחיצוניות בענין הרצון הוא החילוק בין ענין הרצון מצד עצמו לרצון שהוא משום כוונה אחרת, וכידוע הדוגמא בזה מהרצון להתעסק בענין של מסחר כדי להרויח לפרנסתו ופרנסת בני ביתו, שאמיתית ופנימיות הרצון הוא הרצון דפרנסה, ומצד זה נעשה גם חיצוניות הרצון, הרצון להתעסק במסחר או ענין אחר של פרנסה. ובעומק ובדקות יותר, הנה חיצוניות הרצון הוא רצון שתופס את האדם רק בחיצוניותו ונותן מקום לרצון אחר ג"כ, משא"כ פנימיות הרצון תופס את האדם כולו בפנימיות ואינו נותן מקום לרצון זר. ועד"ז הוא כשנמשך מכחות המקיפים לכחות פנימיים, החל מכללות ענין המוחין, יש פנימיות המוחין וחיצוניות המוחין, כמשנת"ל שחיצוניות המוחין הו"ע ההבנה והשגה ע"י לבושי הסברה ועד למשלים וחידות, משא"כ פנימיות המוחין הוא באופן שתופס את השכל כמו שהוא. ועד"ז נמשך גם במדות, הן בהמדות שנמשכים מהמוחין, והן בהמדות שנמשכים מהרצון, דכיון שברצון יש פנימיות וחיצוניות, ובמוחין יש פנימיות וחיצוניות, לכן נמשך גם במדות ב' אופנים, פנימיות המדות וחיצוניות המדות. וכשם שפנימיות הרצון לאמיתתו הוא רצון שתופס את האדם כולו ואינו נותן מקום לרצון זר, ומזה נמשך בפנימיות המוחין, שתופס את עצם השכל לאמיתתו כמו שהוא בלי לבושים, שלכן אינו יכול לנתק את עצמו מהשכל ואין אצלו מקום לשכל הפכי, הנה כן נמשך גם במדות שבלב, שזהו מש"נ50 ולבי ראה הרבה חכמה, היינו, שפנימיות המוחין נמשכים גם במדות שבלב, שזהו כללות הענין שפנימיות המדות הוא פנימיות המוחין51, ולכן המדות הם באופן שתופסים את כל הציור שלו, ולא נשאר מקום למדה אחרת. וע"פ משנת"ל (ס"ד) שסדר העבודה באופן פנימי (שיחדור בכל הכחות הפנימיים) צריך להיות מדרגא לדרגא, הרי מובן שבתחילת העבודה אי אפשר להגיע לדרגא כזו שהמדות דקדושה יהיו באופן שלא יהי' שום מקום למדות זולתם, אלא העבודה צריכה להיות באופן דמעט מעט אגרשנו52, היינו, שהולך ומגביר המדות דקדושה, עד שכובש לגמרי ופועל שלא ישאר מקום למדות זולתם.

ז) וביאור הענין, דהנה, מצד למעלה יכולה להיות נתינת כח לעבודה באופן שיבואו מיד לפנימיות המדות, פנימיות המוחין ופנימיות הרצון, היינו, שמהמעמד ומצב דעני מצרים יבואו מיד לארץ טובה ורחבה, ארץ זבת חלב ודבש (שזהו"ע פנימיות המוחין, כנ"ל ס"ג), אלא שענין זה הוא באופן של נתינה מלמעלה, ולא מצד עבודת האדם. אך עז"נ ולא נחם אלקים דרך ארץ פלשתים וגו'53, היינו, דעם היות שמצד למעלה היו יכולים לילך ממצרים אל ארץ טובה ורחבה, ארץ זבת חלב ודבש, בדרך הקצרה, מ"מ, לא נחם אלקים גו' פן ינחם העם בראותם מלחמה ושבו מצרימה, היינו, שיכולה להיות נפילה ממדריגתם עד לשיבה למצרים (ושבו מצרימה), שיחזרו למעמד ומצב דעני מצרים רח"ל. וכללות ההסברה בזה (בקיצור), שכאשר באים לתכלית המעלה ללא עבודה ויגיעה בהליכה מדרגא לדרגא באופן פנימי שחודר בכל כחות הנפש, אלא בדרך של מתנה מלמעלה, אזי חסר הענין דאין חכם כבעל הנסיון54, שבא לידי נסיון ועמד בו, דכיון שמעולם לא הי' במעמד ומצב שיצטרך לעבוד עבודתו בכח עצמו, אלא כל הענינים ניתנו לו מלמעלה, אי אפשר לידע כיצד תהי' הנהגתו בשעה שיבוא לידי נסיון. וכידוע הדוגמא לזה מאדם הראשון, שהי' יציר כפיו של הקב"ה55, והי' מופשט מן הגשם לגמרי56, ואעפ"כ לא עמד בציווי שנצטווה בו. ועד"ז מצינו בשעת מתן תורה [שגם אז הי' המעמד ומצב כבתחלת הבריאה57 כאשר עולם על מילואו נברא58, כמובן ממארז"ל59 על הפסוק60 יום הששי, מלמד שהתנה הקב"ה עם מעשה בראשית כו', היינו, שבמ"ת בששי בסיון נעשה אישור וחיזוק על בריאת העולם], שמצד זה שהי' אז גילוי מלמעלה ללא עבודה ויגיעה, וכמשנת"ל (ס"ה) שכללות הענין דמ"ת הי' באופן דפנים בפנים, היינו, שהפנימיות בכל הענינים ניתנה מלכתחילה מלמעלה, ללא עבודה ויגיעה באופן של בעל הנסיון, לכן נכשלו בחטא העגל. ומשום זה הוצרכו ללוחות שניות דוקא, שניתנו ע"י עבודת התשובה61, שכללות ענינה הוא העבודה ביגיעה מלמטה למעלה, ועי"ז נעשה כפליים לתושי'62, קיום וחיזוק, כי אין חכם כבעל הנסיון. וזהו אומרו ולא נחם אלקים דרך ארץ פלשתים וגו', דאף שמצד למעלה היתה יכולה להיות ההליכה אל ארץ טובה ורחבה ארץ זבת חלב ודבש מיד בצאתם ממצרים, מ"מ, כיון שהיציאה ממצרים היתה באופן דכי ברח העם, להיותם במעמד ומצב דעני מצרים (כנ"ל ס"ב), לכן לא נחם אלקים דרך ארץ פלשתים, פן ינחם העם בראותם מלחמה, היינו, שיבואו לידי נסיון, ושבו מצרימה. ולכן הוצרכה להיות ההליכה לארץ טובה ורחבה, ארץ זבת חלב ודבש, בסדר והדרגה דוקא, שזהו מש"נ63 ויסב אלקים את העם דרך המדבר גו', היינו, שהתחלת העבודה תהי' באופן של לכתך אחרי במדבר, אחרי הוי' אלקיכם תלכו, בבחי' אחוריים וחיצוניות, ורק לאח"ז יבואו לבחי' הפנימיות.

ח) וע"פ כל הנ"ל יובן מ"ש זכור את אשר עשה לך עמלק בדרך בצאתכם ממצרים, שכאשר נמצאים בדרך בצאתם ממצרים, היינו, בהתחלת העבודה בבחי' אחוריים וחיצוניות בלבד, אזי צריכה להיות הזהירות ממלחמת עמלק64. וביאור הענין, הנה כתיב65 ראשית גוים עמלק ואחריתו עדי אובד, דעם היות שעמלק שייך לכל הגויים, והוא ראשיתם, מ"מ, אין אחריתו ככל הגויים, דבכל הגוים כתיב66 אז אהפוך אל עמים שפה ברורה לקרוא כולם בשם הוי' לעבדו שכם אחד, משא"כ בעמלק כתיב ואחריתו עדי אובד.

ויובן בהקדם ביאור החילוק בין עמלק לשאר האומות. והענין בזה67, כידוע שז' האומות בעבודת האדם הו"ע ז' המדות הרעות, שהם המקור לענין החטאים כו'. דהנה, לכאורה אינו מובן איך אפשר הדבר שיבוא האדם ליכשל בדבר עבירה68, אך הענין הוא, כמבואר בארוכה במאמרים דיום ההילולא69 בביאור מארז"ל70 אין אדם עובר עבירה אא"כ נכנס בו רוח שטות, והיינו, שנדמה לו שבעבירה זו עודנו ביהדותו71. ומזה בא למצב גרוע יותר, כמ"ש72 הוי מושכי העון בחבלי השוא וכעבות העגלה חטאה, והיינו, שאף שבתחילה הרי הוא במעמד ומצב שאיכפת לו ענין של אלקות אלא שנדמה לו שגם כאשר עובר עבירה עודנו ביהדותו, הנה לאח"ז נכנס בו רוח שטות עד כדי כך שנעשה כבהמה (כלשון הגמרא73), רוח הבהמה היורדת למטה74, שאינו רואה רוחניות וכ"ש וק"ו שאינו רואה אלקות, ולא איכפת לו כלל ענין של רוחניות ואלקות [ועד"ז מצינו בנוגע לעמלק שבו נאמר75 אשר קרך בדרך, לשון קרירות76, היינו, שאינו מתחיל לנגד על עצם קיום התומ"צ, אלא רק מקרר את ההתפעלות והחמימות, ובמילא נחלשת ההתקשרות לעניני אלקות, וענין זה נעשה התחלה למצב גרוע יותר, עד שיוכל לעבור עבירה, ובזה גופא ההתחלה היא באופן שאיכפת לו ענין של אלקות אלא שנדמה לו שבעבירה זו עודנו ביהדותו, ואח"כ בא למעמד ומצב שלא איכפת לו ענין של אלקות כלל, כנ"ל]. אמנם, אע"פ שנכנס בו רוח שטות, הנה סוף סוף יערה עליו רוח ממרום77, לראות את האמת, אמת הוי' לעולם78, היינו האלקות שבעולם, ויתר על כן, שיראה את האמת שבכל ענין שעובר על רצון הוי', אפילו בדקדוק קל של דברי סופרים (ועד לדברים קלים עוד יותר), נעשה נפרד מאלקות (כמבואר בארוכה בתניא79), ואז אי אפשר שלא יהי' לומד תורה ומקיים מצוות, מכיון שמכיר ויודע את האמת כו'. ומזה מובן שז' האומות שהם ז' המדות רעות יש להם תיקון ובירור, שזהו מ"ש לעת"ל אז אהפוך אל עמים שפה ברורה גו' לעבדו שכם אחד, עי"ז שיעמידום על האמת.

אך בעמלק כתיב ואחריתו עדי אובד, כי ענינו של עמלק הוא שיודע את רבונו ומכוון למרוד בו80, היינו, שאע"פ שקורא אותו רבונו, ויש לו ידיעה בו, שיודע את האמת, אמת הוי' לעולם, ויודע שע"י ענין של עבירה נעשה נפרד מיהדותו רח"ל, ומ"מ אין זה מועיל, כיון שמכוון למרוד בו. ולכאורה איך יתכן דבר זה, שיהי' יודע את רבונו ואעפ"כ יכוין למרוד בו. אך הענין הוא, כמבואר בדרושי מגלת אסתר81 ובארוכה בשערי אורה82, שענינו של עמלק הוא חוצפה והתנשאות ללא כל טעם שכל והסברה, דהיינו שאף שיודע בעצמו שאין לו במה להתנשאות כיון שאין בו שום מעלה, לא בשכל ולא במדות ולא בלבושים ולא בנכסים, אעפ"כ הרי הוא מעיז פניו ומתחצף בפני הגדול ממנו, מצד חוצפה בלבד, ללא טעם שכל והסברה, ומזה נעשה הענין דמכוין למרוד בו. וכיון שענינו של עמלק הוא שיודע את רבונו ומכוין למרוד בו, לכן אין לו תיקון ובירור, אלא אחריתו עדי אובד.

אמנם83 כללות הענין דמלחמת עמלק יכול להיות רק בדרך בצאתכם ממצרים, היינו, בתחלת העבודה, כשנמצאים במעמד ומצב דאחרי הוי' אלקיכם תלכו, לכתך אחרי במדבר, בבחי' אחוריים וחיצוניות, דכיון שבבחי' זו יש נתינת מקום לרצון ושכל ומדות באופן אחר (כנ"ל ס"ו), לכן אפשר שיכנס (זאָל זיך אַריינכאַפּן) ענין של קרירות (אשר קרך), והקרירות תביא לידי ספק84, ועד למעמד ומצב דמכוין למרוד בו. אמנם כאשר העבודה היא באופן דפנים בפנים, בקשו פני, היינו, שבחי' הפנים היא בגילוי, הן פנימיות הרצון, שמצד זה אין נתינת מקום לרצון זולתו, הן פנימיות המוחין, שמשיג ורואה אמיתית הענין באופן שלא שייך פירכא ע"י קושיא, והן פנימיות המדות, באופן דלבי ראה הרבה חכמה (כנ"ל ס"ו), אזי אין לעמלק שליטה כלל. וזהו מש"נ זכור את אשר עשה לך עמלק בדרך בצאתכם ממצרים, שמצד זה שבתחלת היציאה ממצרים היו במעמד ומצב של אחוריים וחיצוניות, לכן הי' מקום לסכנה דמלחמת עמלק, וכמ"ש75 ויזנב בך כל הנחשלים אחריך, אחריך דייקא, היינו, אלה שהם בבחינת אחוריים וחיצוניות. והעצה לזה היא שתהי' העבודה באופן של פנימיות, כי בבחי' הפנימיות אין לעמלק שליטה כלל. וזהו מש"נ ויאמר משה אל יהושע בחר לנו אנשים, שהלוחמים נגד עמלק הם אנשי משה דוקא85, כי אצלם ענין הפנימיות הוא בגלוי, ועי"ז מבטלים את כללות המציאות דעמלק.

ט) ובזה יובן גם מארז"ל אין השם שלם (רק י"ה) ואין הכסא שלם (רק כס) עד שימחה זרעו של עמלק. והענין בזה, דהנה, כללות ענין הכסא בספירות קאי על ספירת המלכות, דכמו שע"י הכסא נמשך ונשפל האדם למטה, כך ע"י ספירת המלכות נשפלים ונמשכים כל הספירות למטה להיות כללות ענין ההשפעה בעולמות. וזהו גם שענין הכסא קשור עם כללות ענין המלוכה, וכמ"ש86 וישב שלמה על כסא הוי' למלך. וענין השם קאי על הספירות שלמעלה מספירת המלכות. ובכללות יותר הנה החילוק בין הכסא להשם הוא כללות החילוק דאורות וכלים (פנימיות וחיצוניות87), שכסא הו"ע הכלים, ושם הו"ע האורות, וע"ד החילוק שבין שם אלקים לשם הוי'87, ובשם הוי' גופא הוא החילוק בין אותיות י"ה לאותיות ו"ה, שהם מוחין ומדות88, ומדות בערך המוחין הם כמו כלים לגבי אורות89. וזהו ענין אין השם שלם ואין הכסא שלם, דכיון שבצאתם ממצרים היתה עבודתם באופן דלכתך אחרי במדבר, אחרי הוי' אלקיכם תלכו, בבחי' אחוריים וחיצוניות, ששם יש מקום להניגוד של עמלק, אזי לא יכול להיות ענין השלימות בבחי' הכלים (שם אלקים, בחי' המדות), שזהו"ע אין הכסא שלם, ולא יכול להיות ענין השלימות בבחי' האורות (שם הוי', בחי' המוחין), שזהו"ע אין השם שלם. ועל זה נאמר כי יד על כס י-ה מלחמה להוי' בעמלק גו', שהמלחמה בעמלק היא על ידי בחינת יד, יד הגדולה90, דקאי על אריך אנפין שלמעלה מסדר ההשתלשלות91, ובעבודת האדם הו"ע אהבה רבה שלמעלה מטעם ודעת. וע"פ המבואר כאן הרי זה הענין דפנימיות המדות כפי שהם פנימיות המוחין, ונמשכים מפנימיות הרצון, שזהו"ע אהבה מלשון אבה, שפירושו רצון92. וכאשר נמשך הגילוי דבחי' יד בבחי' הכלים ובבחי' האורות, יד על כס י-ה, אזי נעשה מלחמה להוי' בעמלק, מחיית זרעו של עמלק, ונעשה השם שלם והכסא שלם.

יו"ד) וזהו ויאמר משה אל יהושע בחר לנו אנשים וצא הלחם בעמלק גו', דכאשר יצאו בנ"י מעני מצרים על מנת לילך אל ארץ טובה ורחבה, ארץ זבת חלב ודבש, שאז היתה עבודתם בבחינת אחוריים, אזי ויבוא עמלק וילחם עם ישראל. ולזה אמר משה אל יהושע בחר לנו אנשים, היינו, לבחור אנשים שהם אנשי משה דוקא, שהם בבחי' הפנימיות, ועל ידם תהי' המלחמה בעמלק. וענין זה מהוה נתינת כח על כל הדורות הבאים, שיהי' גילוי בחי' יד הגדולה, שענינו בעבודה הוא אהבה רבה שלמעלה מכל מדידה והגבלה, שתתגלה גם כאשר נמצאים במעמד ומצב דכס, שאין הכסא שלם, ובבחינת י"ה, שאין השם שלם, שזוהי העבודה דבחי' אחרי הוי' אלקיכם תלכו, וע"י התגלות האהבה רבה (בחי' יד) תהי' המלחמה להוי' בעמלק מדור דור, מדורו של משה ודורו של יהושע עד דרא דעקבתא דמשיחא93, יבוא ויגאלנו בקרוב ממש, למטה מעשרה טפחים, בגאולה האמיתית והשלימה.