בס"ד. ש"פ שמיני, פרשת החודש,
כ"ה אדר-שני, מבה"ח ניסן, ה'תשכ"ב.
בלתי מוגה
א. אודות "ויהי ביום השמיני"1 – יום השמיני למילואים – מצינו ב' דעות2: (א) דעת רבי עקיבא – שיום השמיני למלואים הי' יום השמיני בחודש ניסן, כי, באחד בניסן הוקם המשכן. (ב) דעת התו"כ – שיום השמיני למילואים הי' ר"ח ניסן, כי בכ"ג אדר הוקם המשכן.
כלומר: לדעה הא' – הרי זה יום השמיני בשני ענינים: שמיני למילואים וגם שמיני בחודש; ולדעה הב' – הרי זה יום השמיני בענין אחד: שמיני למילואים. ובכל אופן – לכל הדעות הי' זה יום השמיני למילואים.
והחידוש של יום השמיני למילואים לגבי שבעת הימים שלפנ"ז הוא – "שכל שבעת ימי המלואים (ש)העמידו משה למשכן ושמש בו ופרקו בכל יום לא שרתה בו שכינה"3, ו"באותו היום העמידו ולא פרקו"4; וגם בנוגע לקרבנות – שהיו גם במשך שבעת ימי המילואים – היתה אז השראת השכינה בגלוי, כמ"ש5 "ותצא אש מלפני ה' ותאכל על המזבח גו'".
ולהוסיף, שענין השראת השכינה הי' לא רק בנוגע לקרבנות, שהם ענינים רוחניים, אלא גם בנוגע לענינים גשמיים – כמ"ש6 "וישא אהרן את ידיו אל העם ויברכם", "ברכת כהנים, יברכך יאר ישא", והרי ההמשכה שע"י ברכת כהנים היא גם בנוגע לענינים גשמיים, כמארז"ל7 "יברכך ה' בממון כו' יברכך בבנים כו'", וכמבואר בלקו"ת8 שההמשכה דברכת כהנים היא באופן ש"עד מהרה ירוץ דברו"9, "שנמשך החסד העליון .. למטה מטה (בגשמיות) במהירות באין מונע ומעכב ההמשכה כו'".
ב. ויובן בהקדם ביאור מעלת השראת השכינה במשכן – בדברים גשמיים דוקא:
מבלי10 הבט על כך שאלקות אינה מוגבלת ח"ו במקום, מבטיח הקב"ה, שהוא ישכון במקום שבו יהי' המקדש, שהי' חייב לתפוס שטח מוגבל ומדוייק במקום. ולא רק בית-המקדש שנבנה לאח"ז, שהי' תמיד באותו מקום – בירושלים, ומאז נקבע הדבר לעולם, אלא גם במשכן – שהלך עם בנ"י בכל מקום שהלכו, כך שהי' משנה מקומו בעולם – היתה השראת השכינה תמיד רק במקום אחד, בהמקום שבו הוקם המשכן.
ולכאורה אינו מובן: הרי הקב"ה אינו מוגבל ח"ו במקום (כנ"ל), "את השמים ואת הארץ אני מלא"11, הוא מלא את כל המקום, וא"כ, מדוע צוה הקב"ה לעשות מקום מיוחד שבו תהי' השראת השכינה?
הן אמת שאף ש"את השמים ואת הארץ אני מלא", הרי זה יכול להיות באופן של העלם, שבעולם לא יורגש אלקות, ובכדי שיהי' גילוי השכינה צריכה להיות עבודה – אבל, אין זה תלוי במקום מסויים; בכל מקום שבו יהודי עובד את הקב"ה ה"ה ממשיך אלקות12, וא"כ הי' אפשר לכאורה לעשות אותן עבודות שבמשכן ובמקדש – גם במקומות אחרים, ועי"ז להמשיך "בכל המקום" את הענין ד"ושכנתי", ולא רק במקום אחד. מדוע הוצרכו עבודות אלו להיעשות דוקא במשכן ובמקדש?
ג. מהעבודות העיקריות – אחת העבודות13 – במשכן ובמקדש היתה עבודת הקרבנות.
עבודת הקרבנות מתחלקת – אפילו בביהמ"ק – לשני חלקים וסוגים כלליים: עבודת הקרבנות בגשמיות – שהקריבו בהמה ע"ג המזבח, ועבודת הקרבנות ברוחניות14 (שבזמן הזה היא בתפלה, ש"כנגד תמידין תקנום"15).
ושני החלקים והסוגים שבקרבנות קשורים עם מקום המקדש:
קרבנות בגשמיות – הרי פשוט שקשורים עם מקום המשכן והמקדש, שהרי "משהוקם המשכן נאסרו הבמות"16 (להקריב בהם קרבנות), וכן לאח"ז מש"באו לירושלים" – נאסר להקריב קרבנות בכל מקום אחר, מלבד בביהמ"ק.
ואפילו קרבנות ברוחניות – תפלה, שמותרת בכל מקום (מלבד ב"בקתא"17, שבה אי-אפשר לכוון כראוי מצד פיזור הנפש, וכיו"ב18) – מ"מ, הרי ביהמ"ק נקרא תמיד "וזה שער השמים"19, ששם הוא המקום שדרכו עוברות התפלות תמיד, ולכן צריך להתפלל כשפניו לארץ-ישראל, "והתפללו אליך דרך ארצם"20, ובארץ-ישראל גופא – כשפניו לירושלים, ובירושלים גופא – למקום המקדש21.
ולכאורה אין זה מובן כלל: מהו הצורך לקשר "עבודה שבלב זו תפלה"22, שהיא עבודה רוחנית – עם מקום גשמי, ומקום שמוגבל ומדוד בגשמיות?
אפילו את"ל שבקרבנות בגשמיות, מאחר שעבודתם היא בכך שהאדם צריך להקריב על המזבח בהמה גשמית, שהיא מוגדרת בכמה תנאים, וגם ההמשכה מלמעלה שנפעלה ע"י עבודת הקרבנות היתה קשורה עם גשמיות: היו רואים בעיני בשר ש"ותצא אש", ירדה אש מן השמים, "ותאכל"5 את הקרבנות – הרי כיון שהן העבודה והן ההמשכה שעל ידה היו קשורים עם ענינים גשמיים, יש מקום בשכל לומר שצריכים לזה מקום גשמי ומוגדר דוקא,
[הגם שעדיין דרוש ביאור: מדוע לא תוכל ההמשכה שע"י עבודת הקרבנות להיות גם במקום גשמי ומוגדר אחר, ובפרט שאנו רואים שקודם שנאסרו הבמות היו עובדים עבודת הקרבנות בכמה מקומות באותו הזמן],
אבל תפלה הרי היא ענין רוחני לגמרי: לא זו בלבד שבעבודה זו אין האדם מתעסק עם דבר גשמי (מלבד עם עצמו23), אלא הוא צריך להקריב את עצמו להקב"ה, לקרב את הכחות והחושים שלו להקב"ה24, ע"י התמסרותו בתפלתו ובקשתו להקב"ה, הנה עוד זאת, שבאדם עצמו, עיקר התפלה היא כוונת הלב, הרוחניות שבו; התפלה חייבת אמנם להיות בדיבור25, אבל זהו בכדי לעורר את הכוונה, כיון ש"קול מעורר הכוונה"26.
[ואף שגם ע"י תפלה פועלים שיומשכו מלמעלה המשכות בגשמיות27 – שמתמלאים הבקשות שבתפלה, רופא חולים ומברך השנים – הרי לא ניכר לעיני בשר שהרפואה והברכה באים כתוצאה מתפלתו ובקשתו; ולא כפי שהי' באש מן השמים על המזבח, שהיו רואים בעיני בשר איך שהאש "אוכלת" את הקרבן].
וכיון שתפלה היא ענין רוחני לגמרי – אינו מובן: מדוע היא קשורה ומוגבלת במקום גשמי?
ד. והביאור בזה – ע"פ הכלל הידוע28: "כל הגבוה ביותר יורד למטה ביותר" (דוקא): הא גופא ש"ושכנתי בתוכם"29 קשור עם מקום גשמי מוגבל, מהוה ראי' שנמשכת כאן מדריגה נעלית ביותר, שיכולה להתגלות רק "למטה (ולמטה –) ביותר".
הקב"ה הוא אמיתית הבלי-גבול, שאינו מוגבל ח"ו בשום הגבלות, לא במקום ולא בלמעלה מהמקום. כשם שאי-אפשר לתפוס בהקב"ה ע"י הגבלות של מקום, כך אי-אפשר לתפוס בו ע"י "הגבלות" של למעלה ממקום, כי גם "למעלה מהמקום" הוא תואר המציין הגבלות מסויימות (וביניהם הא גופא שהוא מוגבל בבלי-גבול ואין בו גבול30), והרי הקב"ה הוא למעלה מכל תואר מגביל. ורק כאשר מצטרפים יחד מקום ולמעלה מהמקום, גבול ובלי-גבול יחד – מורה התחברות שני ההפכים על כח העצמות, שהוא "נמנע הנמנעות"31 ומחבר שני הפכים, ושם יכולה להיות השראת השכינה.
וזהו החידוש של המשכן והמקדש: מצד אחד הי' לו מקום מסויים ומוגבל בעולם, וכן היו ההגבלות ביריעות, בקרשים ובאדנים32 ובבנין ביהמ"ק, וגם כלי המשכן והמקדש היו במדה וגודל מסויימים, ויתרה מזו – המדידה היתה חייבת להיות מדוייקת בתכלית כפי דיני התורה; וביחד עם זה, במשכן ובמקדש היו רואים בגלוי בעיני בשר שבהמדידות גופא השתקף ענין שלמעלה ממדידה וגבול, החיבור דבלי-גבול וגבול יחד.
וכפי שהמשנה33 מספרת אודות ה"עשרה נסים" שהיו בביהמ"ק, ובפרט בקדשי קדשים (עיקרו של ביהמ"ק34) שהי' "מקום הארון אינו מן המדה"35 (אף שמדת הארון היתה "אמתים וחצי וגו'"36, אעפ"כ לא תפס מקום כלל כשהיו מודדים את העשרים אמה של קדשי קדשים), כך, שהשתקף שם בגילוי כח העצמות, שדוקא הוא יכול לחבר שני הפכים של מקום ובלי מקום.
וזהו הטעם לכך שגם קרבנות ותפלה מקושרים עם מקום המקדש, כי עבודת הקרבנות והתפלה37 היא להגיע לדרגת האלקות שלמעלה מכל תואר, ואי-אפשר לתארו גם בתואר "בלי-גבול", כאמור לעיל, ולכן בהכרח שגם העבודה שבהם תהי' קשורה עם הגבלה שהיא למטה ביותר: אילו התפלה והקרבנות לא היו מוגבלים במקום גשמי – היו מגיעים רק בהדרגא באלקות שלמעלה ממקום, בלי-גבול; אבל לא זהו העצמות. במה מתבטא ("זאָגט זיך אויס") העצמות? – בהתחברות הלמעלה מהמקום עם המקום38.
[ובאותם זמנים שבהם הקריבו קרבנות בבמות, שלא הי' להם מקום מסויים – אזי אכן לא היתה בהם מעלת הקרבנות שהקריבו במשכן ובמקדש, ולכן ניתוספו בקרבנות המשכן והמקדש ריבוי דינים (הגבלות), ויתרה מזו – במשכן ובמקדש הקריבו קרבנות שבבמות לא היו יכולים להקריבם כלל39].
ה. עפ"ז יובן גם מה שבמשכן ובמקדש גופא – הי' ביהמ"ק במדריגה נעלית יותר מהמשכן40:
המשכן לא הי' מוגדר להיות תמיד במקום אחד בעולם, אלא היו מוליכים אותו ממקום למקום, כמ"ש41 "ואהי' מתהלך באוהל"; ונוסף לזה הי' עשוי בעיקר מצומח ומחי (ואילו האדנים היו רק היסוד) – לא מהדומם שהוא "למטה ביותר", ולכן לא הי' בו כל-כך הגילוי ד"גבוה ביותר".
דוקא ביהמ"ק, שהי' מוגבל במקום מסויים, והי' בנוי בעיקר מדומם, "למטה ביותר" – השתקף בו אמיתית הבלי-גבול דהעצמות, שאינו מוגבל בשום הגבלות, ועד שיכול לקשר עצמו עם מקום מוגבל ממש, ודוקא "בתחתונים"42 – במקום מוגבל, ובסוג הגשם התחתון ביותר – דומם, שם נעשית "דירה לו ית'", לעצמותו.
ולכן הי' המשכן כמו דירת עראי של הקב"ה, ואילו ביהמ"ק הי' דירת קבע40.
ו. ובזה יובן גם דיוק רז"ל43 בלשון הכתוב29 "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם" (לשון רבים), "בתוכו לא נאמר אלא בתוכם בתוך כל אחד ואחד".
הקב"ה מבטיח "ושכנתי בתוכם", שישכון לא רק במשכן ובמקדש (דא"כ הול"ל "בתוכו"), אלא ישכון גם בכאו"א מישראל. עי"ז שאדם מישראל יעשה מעניניו הגשמיים מקדש להקב"ה – ילמד תורה ויקיים מצוות, ויכניס קדושה גם בעניני החול שלו, בדברי הרשות – ישכון בו הקב"ה.
יתרה מזו: הענין ד"ושכנתי בתוכם", השראת השכינה בכאו"א מישראל, היא במובן מסויים באופן נעלה יותר מהענין ד"ושכנתי" שהי' במשכן ובמקדש, שהרי מובן שככל שהדומם והמקום המוגבל של המשכן והמקדש הוא "תחתון", אין זה מגיע לשפלותו של הדומם והמקום שבכללות העולם. וא"כ, בשעה שאדם מישראל מכניס קדושה גם בדומם ובמקום שבכללות העולם – ממלא הוא בזה את אמיתית הכוונה ד"דירה בתחתונים": מהתחתון שאין תחתון למטה הימנו44 – עושה הוא דירה להעצמות ממש. ולכן עבודה זו דוקא45 מביאה את המקדש השלישי, שהוא בלי גבול (אפילו בערך ביהמ"ק הראשון והשני)46.
ז. הענין ד"ועשו לי מקדש" עתה כנ"ל – הכנסת הקדושה בעניני החול של כאו"א מישראל – צריך להיות באותו אופן כמו "ועשו לי מקדש" כפשוטו, כפי שבנו את המשכן מ"זהב וכסף וגו'".
כשם שכל י"ג (ט"ו) הדברים שמהם עשו את המשכן הנה הם עצמם נעשו קדושים – כן הוא גם בנוגע להמקדש שצריך כאו"א מישראל לעשות מדברי הרשות שלו: הם עצמם צריכים להיעשות קדושה.
אין זה מספיק שבהנהגתו של יהודי ניכר החילוק בינו ובין אינו-יהודי רק בכך שמסחרו מתוך שמירה מאונאה, מהשגת גבול וכו' – שהרי עבודה זו היא רק שמירת עצמו שלא לעסוק במסחר באופן האסור על-פי תורה.
אלא תכלית העבודה היא, שבהתעסקות במסחר יהי' ניכר ונרגש אלקות; ולא רק שהמסחר יהי' לשם שמים, דהיינו שינצל את הגשמיות לשם קדושה, אלא שהגשמיות עצמה תיעשה קדושה (כמו בהענין ד"ועשו לי מקדש" כפשוטו, שי"ג (ט"ו) הדברים עצמם נעשו מקדש).
וזהו הפירוש ד"בכל דרכיך דעהו"47 – ב.כל הדרכים שלך צריך להיות "דעהו": לא רק שדרכיך יהיו בשביל "דעהו", אלא בהם עצמם – "דעהו". וע"ד האכילה דשבת, שהאכילה עצמה היא מצוה48 – עד"ז נדרש גם באכילת חול ובכל דברי הרשות, שכל דבר שעושים יהי' נעשה לא רק "לשם שמים", אלא שגם בו גופא יהי' "דעהו": שולחנו של אדם צריך להיות "שולחן אשר לפני ה'"49, היינו שייעשה קדוש בדוגמת המזבח50, ועד"ז בכל הענינים.
ח. והנה, אע"פ שעיקר הענין ד"דירה בתחתונים" נעשה ע"י "ושכנתי בתוכם" דוקא (כנ"ל בארוכה), הרי ההקדמה וההתחלה בזה היתה ע"י "ועשו לי מקדש". ולכן, עיקר הקמת המשכן (באופן ש"העמידו ולא פרקו") – שבזה נכללת גם הנתינת-כח לכללות הענין ד"ושכנתי בתוכם" – היתה ביום השמיני למילואים51:
מבואר בכ"מ52 ש"שמיני" הוא למעלה משבעת ימי ההיקף, שבהם נכלל גם יום השבת, שגם הוא בתוך ההיקף, היינו, בסדר השתלשלות, שלכן, קדושת השבת יש לה הגבלה – שהיא ביום השבת דוקא, ולא בימות החול [בימות החול יכולה להיות רק הכנה לשבת, כמארז"ל53 "מי שטרח בערב שבת יאכל בשבת"]; ואילו "שמיני" הוא למעלה מכל סדר ההשתלשלות.
וזהו שהקמת המשכן היתה ביום השמיני – כי, ענינו של המשכן הוא לפעול המשכת הקדושה גם ב"חול", כנ"ל ש"בכל דרכיך דעהו", ש"בכל דרכיך" גופא נעשה "דעהו" – "דע את אלקי אביך"54, וכיון שזהו ענין של חיבור הפכים, הנה הנתינת-כח על זה היא מבחי' שמיני דוקא, שלמעלה מכל סדר ההשתלשלות.
וע"י העבודה ד"בכל דרכיך דעהו" במשך זמן הגלות, נזכה לבנין ביהמ"ק השלישי, שבו (לא רק בקדשי-קדשים, אלא בכל ביהמ"ק) יהיו שני הפכים – שאף שיהי' מדברים גשמיים, יהי' בית נצחי, שקיים לעד ולעולמי עולמים.
* * *
ט. נתבאר שהענין ד"בכל דרכיך דעהו" המודגש בעשיית המשכן, שייך לכל הסוגים שבבנ"י, צדיקים, בעלי-תשובה (בינונים), ואפילו רשעים, כפי שלמדים מג' הדעות בנוגע להציווי על עשיית המשכן ונדבת המשכן: להדיעה55 דגם נתינת בנ"י למשכן קודם העגל – לצדיקים (פסקה זוהמתן56, חירות מיצה"ר57); להדיעה דגם אמירת הקב"ה למשה אחרי ותיכף ליוהכ"פ – בינונים (שנאמר סלחתי58, וצדיקים – ראה הקב"ה שהם מועטין59); להדיעה דציווי הקב"ה לפני העגל ועמד בתקפו (שהרי לא נצטווה למשה שנית) גם ביום עשייתו (ובזה חידוש דיעה זו) – לרשעים – הוגה ע"י כ"ק אדמו"ר שליט"א60, ונדפס בלקו"ש ח"ו ע' 153 ואילך.
י. ויש להוסיף עוד הוראה מהנ"ל – בנוגע למעלת התשובה:
ידוע שישנו ענין של דיחוי – שכאשר מפרישים איזה דבר לקרבן ונדחה, צריך להפריש מחדש61. ולכאורה: כאשר בנ"י הפרישו נדבתם למשכן, ואח"כ הי' חטא העגל (כדעה הא') – הי' צריך להיות בזה ענין הדיחוי, ויצטרכו להפריש מחדש?
[ואין להקשות זאת לדעה הג' (שציווי הקב"ה הי' לפני חטא העגל), למה לא "נדחה" הציווי מפני החטא – כי: ידוע שחטא העגל הי' רק במעשה ובדיבור, אבל במחשבה לא הי' חטא (עיין אבן עזרא62), כיון שלא רצו ענין של עבודה זרה, כי אם שיהי' להם מנהיג כו'. ולכן, מצד מעשה העגל לא נדחה הציווי שהי' במחשבה – שהרי הציווי הי' רק למשה, ראש בנ"י, בחי' המחשבה של כלל ישראל – כיון שבמחשבה לא הי' ענין של חטא].
ומזה מוכח שמעלת התשובה היא – שעוקרת את החטא גם למפרע. והיינו, שאפילו כאשר התשובה היא באופן שנשאר במעמד ומצב ש"סורו רע"63, שלכן מצינו64 שבעל-תשובה צריך כמה גדרים וסייגים כו', וכמודגש גם באופן הכפרה על חטא העגל, שגם לאח"ז נאמר65 "וביום פקדי ופקדתי גו'" – גם אז עוקרת התשובה את כל הענין, ולכן לא שייך ענין של דיחוי.
וזוהי ההוראה, שגם מי שחטא ופגם כו', כך, שיכול לטעון, שכיון שהוא זקוק לגדרים מסויימים וכו', הרי דיו שלא יפול בתאוות איסור, וגם בתאוות היתר, וכל עשיותיו יהיו לשם שמים, ומה תובעים ממנו עוד – צריך לידע שגם ממנו תובעים הענין ד"בכל דרכיך דעהו", שמעניניו הגשמיים יעשה דירה לו יתברך.
* * *
יא. ע"פ האמור לעיל, יש להוסיף ולתרץ מה ששאלו על המדובר בהתוועדות דשבת מברכים שלפנ"ז66, בטעם השתתפות כל בנ"י בנדבת המשכן:
עשיית67 המשכן היתה כפרה על חטא העגל68, אשר, חטא זה הי' חטא כללי שנגע לכלל ישראל כולו69, אפילו לילדים קטנים. על כל העבירות אין הקטנים נענשים, מלבד על חטא עבודה זרה. בעיר הנדחת, שהחטא שבה הוא עבודה זרה, העונש חל על כל תושבי העיר, גם טף70. ומכיון שחטא העגל נגע לכל ישראל – לכן גם בהתיקון שלו הוצרכו להשתתף כל ישראל, גם טף71.
אבל אינו מובן: הרי גם מחצית השקל היתה כפרה על חטא העגל72, ומדוע השתתפו במחצית השקל רק אנשים "מבן עשרים שנה ומעלה"73, ואילו בנדבות המשכן השתתפו כל ישראל?
ובהכרח לומר, שבתיקון חטא העגל היו שני חלקים: חלק אחד בתיקון זה נפעל ע"י עבודת הגדולים, והחלק השני – ע"י עבודת כל ישראל.
יב. חטא עבודה זרה אין פירושו דוקא כפירה ח"ו לגמרי בהקב"ה74, אלא גם המחשבה שישנם כחות עצמאיים מלבד הקב"ה. ובאופן דק יותר, ענין עבודה זרה הוא לא רק המחשבה שישנם כחות מלבדו, אלא גם שישנה איזו מציאות מלבדו.
היפוכה של עבודה זרה הוא – אחדות ה': ההכרה וההרגשה ש"אין עוד מלבדו"75, כמ"ש76 "א-ל עולם" – לא "א-ל העולם", שאז הי' הפירוש שהעולם הוא מציאות והקב"ה הוא בעל-הבית שלו, אלא "א-ל עולם" – כל מציאות העולם היא רק הארה, כח של אלקות77.
הרגש זה תובע ופועל אצל יהודי את העבודה ד"כל מעשיך יהיו לשם שמים"78: כיון שמונח אצלו שהקב"ה אינו רק בעל-הבית של העולם כולו, היינו, שהעולם הוא מציאות לעצמו והוא בעל-הבית שלו, אלא שכל מציאות העולם עצמו הוא רק הארה והכח הבא מאלקות – במילא הנהגתו היא באופן שכל מעשיו הם "לשם שמים"; לא זו בלבד שאיש ישראל מוותר על עניניו השונים בשביל ציווי ה' (שהנהגה זו יכולה להיות גם מצד ההרגש ד"א-ל העולם", שהקב"ה הוא בעל-הבית שלו ושל כל עניניו), אלא מלכתחילה אין אצלו ענינים פרטיים, אלא הכל "לשם שמים".
בענין זה מיתוספת עוד נקודה – כפי שרבנו הזקן מדגיש79: "אין עוד"80 – שכל העולם הוא אין ואפס ממש, ואינו נקרא אפילו בשם "עוד", שהוא לשון טפל (כמאמר רז"ל81: "יהודה ועוד לקרא").
והרגש זה תובע ופועל אצל יהודי את העבודה ד"בכל דרכיך דעהו"78, שגם דברי הרשות עצמם יהפכו אצלו לעבודה, שבהם עצמם יקויים "דעהו": לא רק שמעשיו יהיו לשם שמים, לשם הקב"ה (בדוגמת דבר טפל שאינו כלום לעצמו, אלא כל מציאותו היא בשביל העיקר, אבל עכ"פ הוא דבר טפל), אלא דברי הרשות עצמם נעשים קדושה82.
ולכן הי' המשכן כפרה על חטא העגל: ענין המשכן הוא "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם, בתוך כל אחד ואחד"43, היינו שהקב"ה שורה בכאו"א מישראל עי"ז שהוא עושה מקדש מדברי הרשות שלו. ולכן עשיית המשכן היא כפרה על חטא עבודה זרה, כי בו מתבטא אמיתית היחוד ותכלית השלילה וההיפך של עבודה זרה.
יג. בכדי להגיע לעבודה ד"בכל דרכיך דעהו", יש להתחיל תחלה בעבודה ד"וכל מעשיך יהיו לשם שמים", "מן הקל אל הכבד", ומזה אפשר להגיע אח"כ לאמיתית היחוד – "בכל דרכיך דעהו", ועי"ז נפעל "ושכנתי בתוכם, בתוך כל אחד ואחד".
כשם שבעבודה הפרטית דכאו"א מישראל צ"ל סדר בעניני המשכן (העבודה ד"וכל מעשיך יהיו לשם שמים" לפני "בכל דרכיך דעהו"), כן הוא גם במשכן הכללי:
האדנים היו יסוד והתחלה בבנין המשכן. וכיון שהאדנים הם רק יסוד והתחלה בבנין המשכן (בעבודת האדם – בחינת קבלת-עול ד"מודה אני", עוד לפני התפלה (עבודה), ומזה באים להתחלת העבודה), הרי בהם לא מתבטאת עדיין אמיתית עומק ההבנה דאחדות ה', ובמילא אינם עדיין תיקון שלם על חטא העגל, כיון שעל ידם עדיין לא שוללים לגמרי את ה"עוד" וטפל לאלקות.
קודם ב' עבודות הנ"ל ("לשם שמים", "בכל דרכיך דעהו") – ישנה עבודה קודמת יותר: להכין את עצמו, את כל כחותיו, לעבודת השם בשני האופנים הנ"ל, עד לעיקר ושלימות התיקון – שיקויים "ושכנתי" (העצם דלמעלה, כביכול) "בתוכם" (בתוכיות – עצם – דלמטה).
ולכן צריכה ההכנה (1) לבוא מצד עצם (הנשמה) דלמטה, שבזה כולם שוים, (2) להיעשות בכל הכחות, כלומר, ע"י מי שיש בו כל הכחות בגלוי, ולכן יכול הוא "לעבוד" בהם ולהכין אותם.
וזהו ג"כ הטעם שההתחלה הראשונה של הקמת המשכן – "ויתן את אדניו"83 – הרי האדנים נעשו (1) רק מתרומה של "מבן עשרים שנה ומעלה"84, שיש בהם כל הכחות בגלוי, וגם (2) כל התרומות לאדנים היו בשוה.
ולאחרי ההתחלה וההכנה שנעשתה ע"י ששים ריבוא (גדולים) מישראל85 הכוללים כל ישראל86 – יכולים הכל, אפילו קטנים מבן עשרים ונשים, להביא את תרומתם, ותרומה זו היא – כפי נדבת לבו87.
* * *
יד. בנוגע ליום השבת איתא ש"מיני' מתברכין כולהו יומין"88, ובנדו"ד, הרי זה כולל את יום שני בניסן שחל בשבוע זה, יום ההילולא של כ"ק אדמו"ר (מהורש"ב) נ"ע, וגם – ע"פ מ"ש89 "וזרח השמש ובא השמש" – יום התחלת הנשיאות של בנו, כ"ק מו"ח אדמו"ר נשיא דורנו.
וענין זה שייך גם להמדובר לעיל בענין דירה בתחתונים – שהרי עבודת הנשיאים היא לחבר את המטה עם המעלה.
וכידוע מה שאמר כ"ק אדמו"ר (מהורש"ב) נ"ע קודם הסתלקותו90: "איך גיי אין הימל און די כתבים לאָז איך אַייך" (הנני הולך השמימה ואת הכתבים הנני משאיר לכם), וכפי שנתבאר פעם בארוכה91, שהכוונה בזה היא, שב"כתבים" הרי הוא מוסר את עצמותו כפי שנמצא בעלייתו השמימה.
ועד"ז בנוגע לכ"ק מו"ח אדמו"ר – שהתעסקותו היתה לא רק עם צדיקים, אלא גם עם ירודים ופחותים כו', לעשותם כלים לאלקות,
– ולהעיר, שמעולם לא הי' צערא ועקתא כפי שהי' אצל כ"ק מו"ח אדמו"ר, מצד זה שענינו הי' להתמסר אל המטה ביותר כו' –
כדי להשלים את הכוונה דדירה בתחתונים.
וענין זה קשור עם ב' ניסן – "ביום השני הקריב נתנאל בן צוער"92, שענינו תורה93, והוא השיאן (לכל הנשיאים) עצה זו (להתנדב קרבנות הללו)94, והיינו, שבכח התורה פועלים הקירוב לאלקות – ענין הקרבנות24 – גם בעולם כפי שהוא במעמד ומצב ד"נעשה אדם"95, לשון רבים, שהרוצה לטעות יטעה96, כדי לעשות מ"שניות" – אחדות, שזוהי מעלת התשובה, "כפלים לתושי'"97.
* * *
טו. צוה לנגן ואמר מאמר ד"ה החודש הזה לכם ראש חדשים.
* * *
טז. בכלל, הנה עניני חודש ניסן ידועים הם, ובכל אופן ברצוני להזכיר,
– שכן, אף שאין שבת מכין לחול98, הרי מפקחין על צרכי ציבור בשבת99 –
אודות המנהג (שחזר ונתחדש בשנים האחרונות) דחלוקת מצה שמורה100 – שמורה דוקא, עבודת יד דוקא, ועגולה דוקא – בכל מקום שהיד מגעת.
ויה"ר שעי"ז יומשך הענין ד"ליל שימורים"101 – כפי שדרשו חז"ל102 על הפסוק103 "מזמור שיר ליום השבת", שהו"ע השביתה מן המזיקין, ועד ש"נער104 קטן נוהג בהם"105.
* * *
יז. בתפלת מנחה קורין "אשה כי תזריע וילדה זכר"106.
וכבר דובר פעם107 בענין זה – מיוסד על פירוש האוה"ח הקדוש106 – שקאי על הגאולה העתידה, שתהי' גאולה אמיתית ושלימה, גאולה שאין אחרי' גלות, ואז יאמרו "שיר חדש", לשון זכר (דלא כמו בגאולות שלפנ"ז108 שנאמר בהם "שירה", לשון נקבה)109.
אמנם, הענין ד"אשה כי תזריע וילדה זכר", שההמשכה שלמעלה תלוי' באופן העבודה של כנסת ישראל, שדוקא כאשר "אשה כי תזריע" אזי "ילדה זכר" – הרי זה מצד ההגבלות דעתה; אבל מצד הגילוי של הגאולה העתידה הרי זה באופן ד"איש ואיש יולד בה"110, כמבואר בלקו"ת111 שאפילו כאשר "איש מזריע תחילה" אזי "וילדה זכר".
(וסיים כ"ק אדמו"ר שליט"א:)
יתן השי"ת אשר באיזה אופן שתהי' עבודת בנ"י יהי' הענין ד"ילדה זכר", "ונודה לך שיר חדש", לשון זכר, בקרוב ממש.
[כ"ק אדמו"ר שליט"א הזכיר גם אודות המלוה מלכה112, "סעודתא דדוד מלכא משיחא"113, שתערך במוצאי ש"ק, שיש לה שייכות ליום השבת, כמובן מזה שנקראת "מלוה מלכה", שמלוין את שבת המלכה114, וצוה שיכריזו ע"ד המלוה מלכה, ונתן להגבאי דמעמד ר' משה פינחס הכהן כ"ץ בקבוק יין עבור המלוה מלכה, באמרו: שיחלקו בעת המלוה מלכה, וימשיכו על כל השנה כולה].
הוסיפו תגובה