ויהיו חיי שרה, ש"פ חיי שרה, מבה"ח כסלו, ה'תשי"ג

בס"ד. ש"פ חיי שרה, מבה"ח כסלו, ה'תשי"ג

(הנחה בלתי מוגה)

ויהיו חיי שרה מאה שנה ועשרים שנה ושבע שנים שני חיי שרה1. והנה, מה שנכתב שנה בכל כלל וכלל (מאה שנה ועשרים שנה ושבע שנים) הוא להגיד שבחה של שרה, כפירוש רש"י (ומקורו במדרש2) בת כ' כבת ז' ובת ק' כבת כ' כו'. ולפי זה צריך להבין מה מוסיף בסיום הכתוב שני חיי שרה על מ"ש כבר לפני זה. וברש"י פירש שכולן שוין לטובה, ולפי זה אינו מובן לאידך גיסא, מדוע מנה בתחילה כל פרט בפני עצמו, דמאה שנה ועשרים שנה ושבע שנים, הרי כולם שוין לטובה, וא"כ הי' צ"ל רק הכלל האחרון, שני חיי שרה.

אך הענין הוא3, דהנה בזוהר4 הקשה מפני מה בשרה נאמרו שני ימי חיי' שלא נאמר זה בשאר האמהות רק בשרה בלבד. ומבואר שם, דאתת חוה לעלמא ואתדבקת בחויא, אתא נח לעלמא מה כתיב בי'5 וישת מן היין וישכר, אתת שרה ונחתת וסלקת, כד"א6 ויעל אברם ממצרים הוא ואשתו, ובגין כך זכתה לחיין עילאין. והיינו, שירידת אברהם ושרה למצרים היתה באופן שלא זו בלבד שלא ירדו ממדריגתם ויצאו משם בשלימות, אלא עוד זאת, שביררו את הניצוצות שבמצרים, וכמ"ש ויעל אברם ממצרים גו' ואברם כבד מאד במקנה בכסף ובזהב7.

ב) והנה ידוע שמעשה אבות סימן לבנים8, ומזה מובן, שעליית אברהם ושרה ממצרים היתה נתינת כח לעבודת בני ישראל בהיותם בגלות מצרים, שלא זו בלבד שהגלות לא יגרום להם ירידה, אלא אדרבה, שיבררו את הניצוצות שבגלות, כמ"ש9 ואחרי כן יצאו ברכוש גדול. ומזה מובן גם לענין הגלות הזה האחרון, שגם הירידה דגלות זה לא תפעל בישראל מאומה, ויתר על כן, שיבררו את הניצוצות שבגלות. והענין בזה10, דהנה אמרו רז"ל11 לא הגלה הקב"ה את ישראל לבין האומות אלא כדי שיתוספו עליהם גרים. ולפי פשוטו אינו מובן, שהרי מספר הגרים שנתוספו בישראל בגלות הוא מתי מעט, ומספר בני ישראל שהוגלו לגלות הוא בריבוי, ועד שמספר הגרים הוא באין ערוך לגבי מספר בני ישראל, ואם כן אינו מובן איך אפשר שכדאי שיגלו רבים מישראל בשביל מתי מעט הגרים. אך הענין הוא, דפירוש גרים במארז"ל זה קאי על כל ניצוצות הקדושה שבגלות. דהנה, ענין הגר הוא שבתחילה הי' מאומות העולם, שהם מרוחקים לגמרי מאלקות, דקרו לי' אלקא דאלקיא12, ויתר על כן, שמזה נשתלשל שאומרים אני ואפסי עוד13, ונמצא, שע"י הגירות נעשה בירור הניצוצות מתוך נפילתם, שלא זו בלבד שמתהפך לקדושה אלא הוא מוסיף חיות בקדושה. וכן הוא גם בעבודת הבירורים בכלל, דענין הבירורים הוא להפוך את הדברים המתבררים לקדושה, ועד שמהם תהי' תוספת חיות בקדושה. דהנה כללות ענין עבודת הבירורים הוא בדברים הגשמיים שבעולם, דע"י ירידת הנשמה בגוף יש לנשמה שייכות לדברים גשמיים, ובפרט בזמן הגלות, אשר הדברים הגשמיים יש בהם ריבוי מניעות ועיכובים והעלמות והסתרים על אלקות, ועל ידי בירורם הנה לא זו בלבד שהדברים הגשמיים אינם מנגדים יותר לקדושה, ואפילו לא באופן דקרו לי' אלקא דאלקיא, אלא יתר על כן, שמתהפכים לקדושה ומוסיפים בכללות ענין הקדושה.

וביאור הענין, דהנה ידוע שהניצוצות שבדברים הגשמיים שרשם מהאורות דעולם התוהו, והרי האורות דעולם התוהו הם אורות מרובים (דלא כמו האורות דעולם התיקון שהם אורות מועטים)14, ונתבאר לעיל15 (ובכ"מ) שריבוי האורות אינו ריבוי בכמות, אלא ריבוי באיכות, ורק ריבוי הכלים בעולם התיקון הוא ריבוי בכמות. וזהו הטעם שהכלים דתיקון ככל שנמשכים למטה יותר יש ריבוי יותר בכלים16, דלהיות שהריבוי הוא בכמות, היינו שהריבוי הוא מצד ההתחלקות, הנה מכיון שלמטה יותר יש התחלקות יותר, נעשה ריבוי הכלים יותר. משא"כ באורות דתוהו הריבוי הוא ריבוי באיכות, ולכן כל שהוא למעלה יותר הוא ריבוי יותר, משום שהריבוי אינו מצד ההתחלקות (כמות), אלא מצד הבל"ג דאוא"ס, ריבוי באיכות. וזהו שע"י בירור הדברים הגשמיים נעשה תוספת בקדושה, כיון שע"י הבירור נמשכים האורות דתוהו שהם אורות מרובים באיכות. ובזה יובן מארז"ל שלא גלו ישראל אלא כדי שיתוספו עליהם גרים, דקאי על התוספת שע"י בירור הדברים הגשמיים והעלאת הניצוצות, דבשביל זה כדאי שתהי' ירידת הנשמות למטה, ושיהיו בגלות בין האומות, משום שעי"ז יש תוספת (שיתוספו) באור הקדושה. והיינו, שלא זו בלבד שע"י בירור הדברים הגשמיים בעבודת כל יום ויום (כל יומא ויומא עביד עבידתי'17) מהפכים את הדברים הגשמיים לקדושה, ע"י הברכה לפני ואחרי האכילה, וע"י האכילה לשם שמים וכן העסק בכל צרכיו לשם שמים, שע"י עבודת ה' בכח האכילה וכל צרכיו, מבררים ומעלים את הניצוצות שבדברים הגשמיים, הנה עוד זאת, שע"י בירור ניצוצות אלו שהם מעולם התוהו נעשה תוספת כח בקדושה מהאורות מרובים דתוהו. שהרי הנשמות עצמן שרשן מעולם התיקון, וע"י הניצוצות שמבררים מהדברים הגשמיים, ממשיכים תוספת מהאורות מרובים דתוהו.

ג) והנה כשם שבירור הדברים הגשמיים שבזמן הגלות הוא ע"י הנתינת כח ממעשה אבות דאברהם, כן הוא בענין תוספת האור שע"י הבירור, שגם ענין זה מצינו באברהם אבינו, שזהו מ"ש18 באברהם והי' שמך אברהם כי אב המון גוים נתתיך, דמכיון שנעשה אב המון גוים, אב לגרים19, שזהו"ע בירור הניצוצות, לכן יש בו תוספת אות ה', כדי שיוכל להמשיך תוספת אור מאורות מרובים דתוהו. והיינו, שלפני כן הי' שמו אברם, שהיא מדריגה נעלית בקדושה, וכמבואר בכ"מ20 דאברם פירושו אב רם, שכל הנעלם מכל רעיון, היינו מדריגה בקדושה שהיא בהבדלה לגמרי מסדר ההשתלשלות, ומ"מ בשביל שיהי' אב המון גוים נמשכה בו תוספת אות ה', משום שע"י הבירור דהמון גוים יומשך תוספת אור דאורות מרובים דתוהו.

וביאור הענין בפרטיות יותר, הנה האות שניתוספה לאברהם כדי שיהי' אב המון גוים היא אות ה' דוקא, שהיא אתא קלילא דלית בה מששא21, ופירוש אתא קלילא הוא שההבל הוא מועט בה יותר מבכל האותיות. דהנה באותיות אחה"ע שהם מהגרון22 ההבל הוא במיעוט יותר מבשאר האותיות, ובאות ה' ההבל מועט יותר גם מאותיות אח"ע, והיינו, שאות ה' יש לה רק אחיזה מועטת ביותר בגשמיות. ואות זו ניתוספה לאברהם כדי שיהי' אב המון גוים. ואף דכללות התהוות העולם היא ע"י אות ה', כמארז"ל23 על הפסוק24 אלה תולדות השמים והארץ בהבראם, בה' בראם, דעולם הזה נברא באות ה', מ"מ, ההתהוות היא ע"י התלבשות האות ה' בשאר האותיות, שיש להם שייכות יותר לגשמיות, שזהו"ע בעשרה מאמרות נברא העולם25, שההתהוות ע"י אות ה' היא ע"י התלבשותה בכל פרטי האותיות שבעשרה מאמרות. משא"כ אות ה' שניתנה לאברהם היא האות ה' בעצמה, כפי שהיא למעלה מהתלבשות בשאר האותיות. והיינו שההמשכה שניתנה לאברהם כדי שיהי' אב המון גוים היא המשכה שלמעלה ואינה שייכת לגשמיות כלל. והגם שלפי פשוטו ענין אתא קלילא דלית בה מששא הוא חסרון, שהיא אות קלה שאינה תופסת מקום, הרי מזה גופא מובן שיש בזה גם ענין של מעלה, דהא דלית בי' מששא מורה שהוא למעלה משייכות לגשמיות. ולפי זה יש לבאר השייכות דאות ה' שניתוספה לאברהם בשביל שיהי' אב המון גוים, שלא זו בלבד שמצד היותה אות קלה שלמטה משאר אותיות (כפירוש הפשוט), שייכת היא לענין אב המון גוים מצד הירידה דאברהם להתעסק בבירור המון גוים, אלא אדרבה, שכדי שתוכל להיות הירידה בבירור המון גוים, צ"ל נתינת כח ע"י תוספת אתא קלילא דלית בה מששא, שלמעלה מתפיסא והתלבשות בגשמיות.

ד) וביאור הענין הוא, דהנה אנו רואים למטה בעולם קטן זה האדם26, שיש בחינת אדם פנימי ובחינת אדם חיצוני, ובכל אחד מהם יש ג"כ מדריגה פנימית וחיצונית. דענין אדם פנימי הוא בנפש קודם התלבשותה בגוף, ויש בזה ב' מדריגות. מדריגת חיות הנפש הנקראת בשם חיות כללי, שאינה באה בהתחלקות לפי אופן הגוף, אלא שהיא עומדת הכן שתהי' ממנה חיות פרטית בהתחלקות27. ואח"כ מתחלקת החיות לפי פרטי אברי הגוף. וכמו"כ יש ב' מדריגות בבחינת אדם חיצוני, דהיינו בגוף, האברים הכלליים ובפרט המוח, שהוא מקום ההשראה הכללית של הנפש, להיותו אבר כללי28, והאברים פרטיים שהם כלים פרטיים. אמנם יש עוד השפעה שהיא החיצונית ביותר, בחינת מותרות. שהרי בב' המדריגות שבאדם חיצוני דלעיל (אם באברים כלליים או באברים פרטיים) הרי חלקי הגוף הללו בטלים אל חיות הנפש ומרגישים את חיות הנפש, דלכן כשנוגעים בגוף ירגיש במוח שבראש וכ"ש כאשר יחתכו א' מאברי הגוף ירגיש כאב עצום. אבל יש בחינה הנקראת מותרות שלמטה מהאברים, והם השערות שמאחורי העור, שבשערות אין החיות נרגש, דאף שגם בשערות יש חיות וצומחים וגדלים מהחיות, מ"מ אינם בטלים ומרגישים את החיות, ולכן כאשר גוזזים את השערות אין האדם מרגיש כאב. והיינו דהגם שחיותם היא מן הנפש מ"מ לא איכפת לי' אם יהיו מנותקים ממנו ונפרדים ממנו. ולכן במקום השערות הוא מקום הזיעה שהיא הפסולת, ועד שאפשר שיהיו שם גם כינים שהם מנגדים אל האדם, שמצערים ומחלישים אותו. דלהיות שהשערות הם במדריגה כזו שלא איכפת לי' שיהיו נפרדים מהנפש, הנה במקום השערות אפשר שיהי' בחינה המנגד אל הנפש.

והנה כשם שהוא בעולם קטן זה האדם, כן הוא גם בעולם גדול שהוא כללות עולם הזה, ובכללות יותר כללות סדר ההשתלשלות, שיש בזה כל מדריגות אלו. והענין בזה, שיש דרגא באורות שהיא למעלה מהתחלקות, ובלשון הקבלה הם ע"ס הגנוזות, שלא יש בהם פרטי ההתחלקות, ונקראו ע"ס רק משום שמהם נשתלשלו הע"ס. ולמטה מזה היא מדריגת האורות כפי שבאים בהתגלות ובהתחלקות פרטים. דבחינת ע"ס הגנוזות היא כשלהבת הקשורה בגחלת29, וע"ס הגלויות הוא כשלהבת היוצאת מן הגחלת. וב' בחינות אלו הן באורות. וכן הוא גם בכלים שיש בזה ב' מדריגות, מדריגה הא', כפי שהכלים הם בכללות, כמו ענין ע"ס דעקודים, שע"ס עקודים בכלי אחד30, וגם כמו שהם בהתגלות בעולם האצילות, הרי הכלים הם בלי מהות, עשר ספירות בלי מה31 (כי אף שיש בזה כבר התחלקות פרטים, מ"מ אינם בבחינת פרטים בפועל). והמדריגה הב' היא כמו שבאים בהתחלקות פרטית, שזהו כפי שהם נמשכים בעולמות בי"ע (ולאופן אחד ה"ז גם באצילות). וכל זה הוא בכלים דקדושה, דאף שהם בדביקות בלתי ניכרת32, מ"מ יש בהם דביקות במקורם, דאיהו וגרמוהי חד33. אך למטה מזה הוא ענין קליפת נוגה, שבא לאחר ההפסק, שהוא בחינת נפרד בדוגמת השערות, ועד שמזה יש שורש לענין המנגד ממש, שהם גקה"ט (בדוגמת הכינים).

וכשם שהוא בחיות הנפש ובכללות ההשתלשלות, עד"ז הוא גם בעבודת האדם, שיש בה ג"כ בכללות כל המדריגות הנ"ל. המדריגה הא' היא העבודה שלמעלה מהתחלקות לפרטים כלל, שהיא העבודה מצד נקודת היהדות, דקיום המצוות מצד נקודת היהדות הוא באופן שהקיום אינו מחמת הסגולות וההמשכות הפרטיות שבכל מצוה, אלא הקיום הוא מצד ציווי הבורא השוה בכל המצוות, וכמאמר34 אילו נצטוינו לחטוב עצים כו'. ומדריגה הב' היא כשיש כבר שייכות לפרטים, אבל הוא באופן דהשגת השלילה. וזהו ע"ד מדריגה הב' שבאורות הנ"ל, שעדיין אין זה ענין הכלים, שהרי זהו ענין דהשגת השלילה, ששולל כל עניני השגה, היינו שאינו מתלבש בכלים דהשגה (לא רק בכלים דעולם הזה אלא בכלים דהשגה בכלל, בכלים דקדושה). וכן הוא גם בכלים עצמם, כפי שהעבודה היא ע"י הכלים, כלי ההשגה, שיש בזה ב' מדריגות, הא' השגה כללית (כמו ענין עקודים בכלי אחד), והב' כמו שההשגה מתלבשת בקיום פרטי המצוות, רמ"ח אברים ושס"ה גידים, שאז קיום המצוות הוא כדי שתהי' העלאה והמשכה שע"י פרטי המצוות. ולמטה מזה הוא ענין העבודה בדברי רשות, שזהו לאחר ההפסק (ע"ד ענין השערות הנ"ל), דהגם שהעבודה בדברי הרשות היא לשם שמים, כל מעשיך יהיו לשם שמים35, מ"מ, הרי בשעת העסק בדברי רשות אפשר שלא ירגיש בשעת מעשה שעושה אותם לשם שמים, ואין דבר זה גורם לענין של כאב, דלא איכפת לי' שיהי' נפרד. וזהו שורש על דבר המנגד לגמרי, וכידוע36 שמתאוות היתר באים לתאוות איסור, תחילה בשוגג ואחר כך במזיד.

והנה אנו רואים שהתיקון על חטא במזיד, תכלית הנפילה, הוא ע"י המדריגה הגבוהה ביותר בנפש, שהיא בחינת הנפש שלמעלה מהתחלקות לגמרי, שהרי התיקון על החטא הוא ע"י עבודת התשובה, שהתשובה ענינה הוא הזזה עצמית, שעי"ז יש הזזה בכל הכחות בשוה. וכן הוא גם בכללות ההשתלשלות, שבירור הניצוצות שבגקה"ט הוא דוקא ע"י המשכת מדריגה שלמעלה מסדר ההשתלשלות והתחלקות לגמרי. וזהו ענין תוספת האות ה' באברהם כי אב המון גוים נתתיך, דבשביל בירור הניצוצות שבגקה"ט צ"ל המשכת הה' מלמעלה, דדוקא ע"י הגבוה ביותר יכול לברר את הניצוצות שנפלו למטה ביותר, כי כל הגבוה גבוה יותר יורד למטה מטה יותר37.

ה) וזהו ויהיו חיי שרה גו', אתת שרה ונחתת וסלקת, כד"א ויעל אברם ממצרים הוא ואשתו, ובגין כך זכתה לחיין עילאין38, דהנה, עליית שרה ממצרים היא ע"י אברהם, כמ"ש ויעל אברהם ממצרים הוא ואשתו. ומה שמייחסים זה לשרה הוא משום שבאברהם אין זה רבותא כ"כ, דאברהם הוא בחינת משפיע, בחינת אור, דענין האור הוא מה שהוא דבוק במקורו, ואם יש הפסק בינו למקורו מתבטל ממציאותו, לכן באברהם לא שייך שתהי' ירידה בלי עלי', ולכן אין זה חידוש במה שעלה ממצרים. משא"כ שרה שהיא בבחינת כלי, מקבל, שהכלים הם בדביקות בלתי ניכרת, הנה בזה הוא החידוש שירדה למצרים ועלתה משם, נחתת וסלקת. ועלייתה היא ע"י האור דאברהם דוקא, שזהו מ"ש ויעל אברהם ממצרים הוא ואשתו (וכנ"ל שהכח לברר הוא מהמשפיע, מבחינת ה' שנוספה באברהם, דכל הגבוה ביותר יורד למטה ביותר). והענין בזה, דהנה בחטא עה"ד (הקלקול דחוה) הי' הקלקול בזה שלפני החטא היו הקליפות טפלים ומשמשים לקדושה39, ואחר החטא נעשו מנגדים לקדושה. ונח רצה לתקן זה ע"י ענין היין שהוא כלי ההשגה, באופן דהשגת השלילה, פנימיות בינה (יין). אבל מכיון שזוהי ירידה גדולה ביותר כנ"ל אי אפשר לתקן זאת ע"י השגה, ואדרבה הי' ענין של קלקול כנ"ל. ודוקא שרה תיקנה ענין זה, כי ענין שרה בעבודה הוא ע"ד עבודת התשובה, שהיא בחינת הזזה עצמית.

וזהו גם מש"נ ויהיו חיי שרה מאה שנה ועשרים שנה ושבע שנים שני חיי שרה. דמאה שנה קאי על ספירת הכתר, עשרים שנה הם חכמה ובינה, ושבע שנים הם זו"נ. וכל זה הוא בעולם האצילות. ולמטה מזה הוא מ"ש שני חיי שרה, דקאי על הירידה בעולמות בי"ע, הבירור דבי"ע, שזהו ענין נחתת, הירידה דשרה. דהנה, אף שהספירות דאצילות עצמן ג"כ נמשכות בבי"ע, כמאמר אבא עילאה מקננא באצילות40, אימא עילאה מקננא בכורסיא שית ספירן מקננן ביצירה ואופן בעשי'41, מ"מ, זהו ענין הספירות הנמשכות לבי"ע, וענין שני חיי שרה קאי על עולמות בי"ע עצמם. ובכדי שיהי' הבירור דבי"ע עצמם זהו דוקא ע"י מדריגת שרה, ענין הזזה עצמית. ולכן כתיב שני חיי שרה, ואינו מונה את פרטי השנים, לפי שנמשך בזה מבחינת הכלל שלמעלה מהתחלקות. דענין מאה שנה ועשרים שנה ושבע שנים הם מדריגות חלוקות, ועוד זאת, דבשבע שנים כתיב שנים לשון רבים, משום שהם נמשכים בהתחלקות דעולמות. משא"כ ענין שני חיי שרה שהוא הכלל, ה"ז ענין שלמעלה מכל התחלקות, ונמשך ע"י קבלת עול והזזה העצמית דשרה. ומ"מ נאמר תחילה מאה שנה וגו', כי כדי להגיע למדריגה זו דהזזה עצמית צ"ל תחילה הקדמת העבודה שע"פ טעם ודעת, מאה שנה ועשרים שנה ושבע שנים, ולאחרי זה מגיעים לשלימות העבודה דהזזה עצמית, שעי"ז פועלים הבירור גם בעולמות בי"ע.

ו) והנה נתבאר לעיל דמעשה אבות סימן לבנים, שהעלי' דאברהם ושרה ממצרים עם הכסף וזהב וכו' היא נתינת כח לבנים בזמן הגלות, גם בזמן ההעלם וההסתר ביותר שהוא זמן הגלות והחושך, ובפרט בגלות הזה האחרון שהוא חושך כפול ומכופל. ובפרט בעקבתא דמשיחא שאז ההעלם וההסתר הוא ביותר, כאשר מהרסיך ומחריביך ממך יצאו42, שזהו העלם והסתר גדול עוד יותר. שהרי הקליפה מצד עצמה אין לה תוקף עצמי לנגד לקדושה, כי כל קבלת חיותם היא מהקדושה. דבתחילת הבריאה היו הקליפות משמשות לקדושה, וגם אחרי החטא כשהם מנגדים, מ"מ, אין להם תוקף עצמי משום שכל חיותם היא מהקדושה. אמנם כאשר מהרסיך ומחריביך ממך יצאו, הרי יש להם גם כח הקדושה לנגד, שאז הניגוד וההעלם וההסתר הוא גדול ביותר. וכמבואר במ"א43 בענין י"ט כסלו, שההתנגדות היתה דוקא מאיש ישראל, דבבואה דבבואה אית להו44. דכאשר הי' גילוי תורת החסידות שהיא כלי לביאת המשיח ולא הי' אפשר להתנגד לזה, הנה מה עשו אז, נטלו כחות דקדושה גופא בכדי לנגד על החסידות, ולכן היתה ההתנגדות מאיש ישראל דוקא. וכן הוא גם עכשיו, אשר מהרסיך ומחריביך ממך יצאו, שלוקחים את המקום המקודש מכל הארצות, ועניני קדושה, ובזה גופא מנגדים, שזהו העלם והסתר גדול ביותר45. ועל זה היא הנתינת כח ממעשה אבות, שאין להתפעל גם מחושך גדול זה. דכשם ששרה נחתת וסלקת, דאף שירידתה היתה ירידה גדולה ביותר, עד אשר ותוקח האשה בית פרעה46, שנטלו את פנימיות השכינה לתוך בית פרעה כו', ובזה הי' העלם כו', ומ"מ סלקת, דלא זו בלבד שיצאו משם בשלימות, אלא שביררו את הניצוצות דמצרים כמ"ש7 בכסף ובזהב וכו', הנה כן הוא גם בזמן הגלות, שלא זו בלבד שייצאו בשלימות אלא שיבררו גם את הניצוצות שבגלות. וכפי שהי' בגלות מצרים שהוא שורש כל הגלויות47, דכתיב בי' ואחרי כן יצאו ברכוש גדול, שהוא בירור הניצוצות שבמצרים, כן יהי' גם בגלות האחרון, שלא זו בלבד שייצאו ממנו בשלימות, אלא שיבררו גם את הניצוצות שבגלות, שהרי כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות48, בגאולה האמיתית והשלימה ע"י משיח צדקנו במהרה בימינו.