ויצחק בא, ש"פ חיי שרה, מבה"ח כסלו, ה'תשכ"ב

בס"ד. ש"פ חיי שרה, מבה"ח כסלו, ה'תשכ"ב

(הנחה בלתי מוגה)

ויצחק בא מבוא באר לחי רואי1, וידוע הדיוק בזה2, דלכאורה הול"ל ויצחק בא מבאר לחי רואי, ומהו אומרו בא מבוא, שזהו כפל לשון. ויש להוסיף, שפסוק זה קשור עם כללות ועיקר ענינו של יצחק, שהרי בואו של יצחק מבאר לחי רואי הוא הכנה להיחוד דיצחק ורבקה, כמ"ש בהמשך הפסוקים3 וישא עיניו גו' ויביאה יצחק האהלה שרה אמו וגו', שזהו תכלית המכוון, ומבואר בהמאמרים ד"ה יפה שיחתן של עבדי אבות כו' מתורתן של בנים4, שיחוד יצחק ורבקה הו"ע יחוד מ"ה וב"ן, שזהו כללות ענין העבודה וכללות ענין הבריאה כו'. ועז"נ שענינו של יצחק הוא שבא מבוא באר לחי רואי. וצריך להבין מהו הענין בזה. וגם צריך להבין בנוגע לכללות ענינו של יצחק שהוא ע"ש הצחוק והתענוג, כמ"ש5 צחוק עשה לי אלקים, שהו"ע התענוג שנעשה למעלה מעבודת האדם, דלכאורה אינו מובן למה מייחסים תענוג זה ליצחק דוקא, ולא לאברהם וליעקב, ועד שמבואר בתו"א6 שיצחק הוא עיקר האבות, ולעתיד לבוא (שאז תהי' שלימות העבודה של זמן הגלות ושל כללות השית אלפי שנין) יאמרו ליצחק דוקא כי אתה אבינו7, כדאיתא במסכת שבת8.

ב) ולהבין זה יש להקדים תחילה כללות ענין הבאר9 (שעז"נ שיצחק בא מבוא באר גו'), כידוע שכללות ענין עבודתו של יצחק היתה בחפירת בארות10, שהו"ע העבודה באופן של העלאה מלמטה למעלה11, כמשל הבאר בגשמיות שנעשית ע"י עבודת האדם בחפירה בקרקע להסיר את רגבי העפר והצרורות המכסים על מי המעינות, ואז מתגלים מי המעינות שנמשכים מהתהום, כמ"ש12 מעינות תהום רבה, והיינו, דעם היות שמציאות המעיין ישנו גם קודם החפירה, מ"מ, הרי הוא בהעלם ואין בו שום תועלת, וגילוי המעיין נעשה ע"י החפירה שהיא עבודת האדם בדרך מלמטלמ"ע, שעי"ז מתגלים מי המעינות שנובעים ג"כ מלמטלמ"ע. ודוגמתו גם בענין הבאר ברוחניות, שעז"נ13 באר חפרוה שרים כרוה נדיבי עם גו', שהחפירה וכרי' היא העבודה להסיר את רגבי העפר הגסים והצרורות הדקים דנפש הבהמית שמעלימים ומסתירים על הנפש האלקית. דהנה, ירידת הנשמה למטה והתלבשותה בגוף היא ירידה מאיגרא רמה לבירא עמיקתא14, שהרי הנשמה מצד עצמה היא למעלה מהתחלקות כחות פרטיים, ומכ"ש שלא שייך בה ההגשמה של הכחות כפי שבאים בהתלבשות בגוף [שלכן ההתלבשות בגוף היא ע"י הממוצע דנפש הטבעית, ובפרטיות יותר ע"י הממוצע דבחינת צלם, כמבואר בלקו"ת15]. ונוסף על החילוק שבין רוחניות לגבי גשמיות, הנה גם ברוחניות גופא, רוחניות לגבי רוחניות, הרי קודם הירידה למטה היו כל כחות הנשמה רק באלקות, וגם לאחר ירידתה למטה הרי מצד עצמה כל כחותי' (השכל והאהבה ויראה) הם רק באלקות, משא"כ לאחרי שירדה למטה להתלבש בגוף כו', שאז היא בהעלם והסתר, ע"ד ובדוגמת המעיינות שבתהום רבה, והתגלותה היא ע"י העבודה דחפירה וכרי'. והיינו, דעם היות שגם קודם העבודה ישנה הנשמה בגוף, הרי היא בהעלם, ואין מזה תועלת, ולזאת צ"ל העבודה דחפירה וכרי' כדי להסיר ההעלמות וההסתרים, הן הענינים שבגסות והן הענינים שבדקות, והיינו, שצריך לצאת מהענינים שהוא מוטבע ומורגל בהם, כמ"ש16 שכחי עמך ובית אביך, ולכפות את עצמו להיות קדש עצמך במותר לך17. ועוד זאת, שגם עניני קדושה צ"ל (לא מצד הטבעיות והרגילות, אלא) בדרך עבודה דוקא, וכמו בלימוד התורה, שצריך ללמוד יותר מרגילותו, כמבואר בתניא18 במעלת הלימוד מאה פעמים ואחד דוקא19, וכמו"כ במצוות, כמו במצות הצדקה, שהיא כללות כל המצוות20, צ"ל מעשין על הצדקה21, מעשין דייקא, מלשון כפי'22. וכללות ההכנה לעבודה הו"ע המרירות והשפלות (נפשי כעפר לכל תהי'23), שזוהי העבודה דקשעה"ט שהיא התחלת עבודת היום שלאחריו. וזהו ענין החפירה והכרי', דקאי על כללות עבודת האדם בדרך מלמטה למעלה, לפעול התגלות כחות הנשמה באהבה לאלקות, שעי"ז נעשית גם האהבה בדרך מלמטה למעלה, שזהו"ע אהבה כרשפי אש, שזוהי האהבה דיצחק שכללות עבודתו היא בחפירת בארות בדרך מלמטה למעלה. וכמבואר במ"א24 ההפרש שבין אהבה דאברהם לאהבה דיצחק, שהאהבה דאברהם היא אהבה כמים, כמאמר25 זכור אב נמשך אחריך כמים, שאהבה זו היא מלמעלה למטה, כמו מים שיורדים מגבוה לנמוך26, ואהבה דיצחק היא אהבה כרשפי אש, שהיא בדרך מלמטה למעלה. וזהו ענין יצחק ע"ש צחוק עשה לי אלקים, שהו"ע התענוג שנעשה למעלה מעבודת האדם בדרך מלמטה למעלה דוקא.

ג) והנה בענין הבארות דיצחק ישנם ג' בארות, עשק שטנה ורחובות27, והם כנגד ג' הבחינות שבאהבה, בכל28 לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך29. ויובן בהקדים מ"ש בגמרא30 כתוב א' אומר ועמדו זרים ורעו צאנכם31 וכתוב א' אומר ואספת דגנך32, ומשני, כאן בזמן שעושין רצונו של מקום, שאז נעשית מלאכתם ע"י אחרים, וכאן בזמן שאין עושין רצונו של מקום, שאז נעשית מלאכתם ע"י עצמם. והקשה הרב המגיד33, וכן הוא בחדא"ג מהרש"א34, הרי ואספת דגנך כתיב בפרשה שני' של ק"ש שבה נאמר35 והי' אם שמוע, ואיך נקרא אין עושין רצונו של מקום. ותירץ, שזהו לפי שבפרשה שני' לא נאמר בכל מאדך (דבפרשה ראשונה נאמר בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך, ובפרשה שני' נאמר רק בכל לבבכם ובכל נפשכם, ולא נאמר בכל מאדך). ולכאורה גם זה אינו מובן, וכי משום זה שלא יש האהבה דבכל מאדך יקרא אין עושין רצונו של מקום. אך הענין הוא, דהכוונה לעומק הענין דעושין רצונו של מקום, שזה נעשה ע"י האהבה דבכל מאדך דוקא.

ד) ויובן בהקדים ביאור ענין הרצון וענין המקום, וענין עושין רצונו של מקום. דהנה, רצון הוא מקיף, בחינת סובב, ומקום הוא בחינת ממלא (כדלקמן), ועושין רצונו של מקום הו"ע יחוד סובב וממלא, שזהו כללות ענין העבודה. וכידוע36 בענין השמות, שסובב הוא בחינת שם הוי', וממלא הוא בחינת שם אלקים, וא"כ, יחוד סובב וממלא הו"ע יחוד הוי' ואלקים, שעל זה איתא בזהר37 דא כללא דאורייתא. והנה, ענין היחוד דסובב וממלא כולל כל המדריגות דהשתלשלות, שכל המדריגות נכללים בב' השמות הוי' ואלקים, שיש בהם כמה מדריגות, דהוי' הוא מלשון הי' הוה ויהי' כאחד38, ולמעלה יותר, שם הוי' שאין בו נקודות, ועד לשם הוי' שאין בו פירוש39, ואלקים הוא לשון רבים40, ובגימטריא הטבע41, ומזה מובן שיחוד הוי' ואלקים שהו"ע יחוד סובב וממלא, יחוד מ"ה וב"ן, ישנו בכל המדריגות. ויחוד זה נעשה ע"י מעשה המצוות, שזהו שאומרים קודם כל מצוה לשם יחוד קוב"ה ושכינתי'42, דקוב"ה הוא בחינת סובב, שקדוש ומובדל, ושכינתי' הוא בחינת ממלא, ששוכן למטה. וענין קוב"ה ושכינתי' ישנו בכל המדריגות43. דהנה, כללות הענין דקוב"ה ושכינתי' קאי על ז"א ומלכות, דקוב"ה הוא בחינת ז"א, ושכינתי' הוא בחינת מלכות. ובפרטיות יותר הנה גם בבחינת מלכות עצמה יש ב' מדריגות אלו44, דהמלכות כמו שהיא באצילות, שהיא ספירה מספירות דאצילות דאיהו וגרמוהי חד45, נקראת קוב"ה, ובירידתה בבי"ע נקראת שכינתי', והיינו שגם בחינת נקודת המלכות שבוקעת את הפרסא ומתלבשת בבחי' היכל קד"ק דבריאה (שהוא דוגמת ירידת הנשמה למטה טרם שבא החיות בהתלבשות כו'), היא בחי' שכינתי', וכ"ש שהתפשטות הארת המלכות שמתלבשת בבי"ע היא בחינת שכינתי'. וזהו בפרטיות בבחינת המלכות עצמה, אבל בכללות יותר הנה גם בחינת המלכות כמו שהיא באצילות הוא בחינת שכינתי'44, וז"א הוא קוב"ה. וכמו כן ישנו הענין דקוב"ה ושכינתי' למעלה יותר, בבחינת חו"ב. דחכמה שהיא בבחינת נקודה, בחינת אין, נקראת קוב"ה, ובינה שבה נעשית ההתחלקות לפרטים, היא בחינת אלקים ושכינתי'. ולמעלה יותר, הנה גם החכמה שהיא ראשית הספירות, נקראת שכינתי', וקוב"ה הוא בחינת הכתר, שדוגמתו בכחות הנפש הו"ע רצון ותענוג שהם כחות מקיפים. וכמו כן ישנו הענין דקוב"ה ושכינתי' בעולמות אבי"ע הכלליים46, דכשם שמלכות דאצילות (הפרטית) ששוכנת בבי"ע נקראת שכינתי', כמו כן הקו שנמשך מבחי' מלכות דא"ס (מלכות דאצילות דכללות) ומתלבש בבי"ע הכלליים (כידוע שעצם הקו מאיר בבחינת א"ק, אדם דבריאה דכללות, והארת הקו בעקודים נקודים כו', עד שבא גם באצילות, אדם דעשי' דכללות), נקרא שכינתי', ואוא"ס (עיגול הגדול) שלפני הצמצום הוא בחינת קוב"ה. והנה, כמו שנת"ל במלכות דאצילות (הפרטית), שגם בהיותה באצילות היא בחינת שכינתי', כמו"כ גם בחינת מלכות דאצילות דכללות, כמו שהיא קודם הצמצום, שורש הקו, הוא בחינת שכינתי'. וזהו"ע ב' המדריגות דטה"ע וטה"ת, דטה"ע הוא קודם הצמצום וטה"ת הוא לאחר הצמצום, ובפרטיות יותר, הנה גם קודם הצמצום ישנם ב' המדריגות דטה"ע וטה"ת, שהמלכות דא"ס כמו שהוא קודם הצמצום הוא בחינת טה"ת, ונקראת שכינתי'. ולמעלה יותר47, בכללות האור שקודם הצמצום, הנה חיצוניות האור שהוא בבחי' שייכות אל העולמות, שלאחרי הצמצום יהי' מקום לעולמות, הוא בחינת שכינתי', והאור כמו שהוא מצד עצמו, הוא בחינת קוב"ה. וזהו"ע יחוד קוב"ה ושכינתי' שע"י מעשה המצוות, שהו"ע ההמשכה מהבחי' שקודם הצמצום לבחי' שלאחרי הצמצום, וכן ההמשכה מכתר לחכמה, מחכמה לבינה, ועד להמשכה מז"א למלכות.

וזהו ענין עושין רצונו של מקום, דרצון הוא בחינת סובב, ומקום הוא בחינת ממלא. דהנה48, בעה"מ49 איתא שמקום הוא בחי' עיגול הגדול שסובב ומקיף את הקו, אבל בלק"ת מהאריז"ל בפי' הכתוב50 הנה מקום אתי, שעל זה אמרו רז"ל51 הוא מקומו של עולם, כתב, זה תבין בסוד הצמצום המבואר אצלינו שהניח מקום לעולמות, והיינו כמ"ש בעץ חיים52 דבתחלה כשהי' בגילוי האוא"ס שבבחינת בל"ג לא הי' מקום לעמידת העולמות, וע"י הצמצום שנתעלם האור שבבחינת א"ס להיות אור שבבחינת מדה וגבול, זהו שהניח מקום לעולמות. ומזה מובן דמקום הוא בחינת ממלא כל עלמין. וענין עושין רצונו של מקום הוא המשכת בחינת הרצון, בחי' סוכ"ע, במקום, בחי' ממכ"ע. ומה שנקרא רצונו של מקום, ולא רצון סתם, יובן ע"פ הידוע ששורש הז"א הוא באריך ושרש המלכות הוא ברדל"א53, וזהו פירוש עושין רצונו של מקום, שהרצון הוא רצונו של המקום, היינו שהוא שרש המלכות, אלא שהוא בהעלם, והפעולה דמעשה המצוות שעי"ז ממשיכים ומחברים ממלא בסובב, אין זה באופן שמחברים את המלכות עם בחינה אחרת, כי אם שמגלים בה שרשה העצמי.

ובזה יובן שהענין דעושין רצונו של מקום הוא ע"י האהבה דבכל מאדך דוקא, לפי שעל ידה דוקא נעשה המשכת הסובב, כמאמר לית מחשבה תפיסא בי'54 אבל נתפס איהו ברעו"ד55, דע"י מחשבה והשגה נעשית התפיסא רק באור הממלא שהוא אור מצומצם, אבל בחינת הסובב נתפס ע"י רעו"ד דוקא, שהו"ע האהבה דבכל מאדך. ועם היות שהמשכת הסובב היא ע"י מעשה המצוות, כדאיתא בתניא56 דלית מחשבה תפיסא בי' כי אם כאשר תפיסא ומתלבשת בתורה ומצוותי' כו', מ"מ, צריך גם להאהבה דבכל מאדך דוקא, לפי שנתפס איהו ברעו"ד דוקא, שהו"ע עושין רצונו של מקום.

ה) וביאור הענין הוא, דהנה, כל פרטי המדריגות הנ"ל בענין יחוד קוב"ה ושכינתי', שהו"ע עושין רצונו של מקום, נכללים בג' מדריגות, ממלא, סובב, וסובב האמיתי (עצם אור הסובב). ממלא הוא אור מצומצם כנ"ל. סובב הוא למעלה מעולמות, אבל מ"מ, מזה גופא שנקרא בשם סובב כל עלמין, הרי מוכח שיש לו איזה שייכות לעולמות57. ועצם בחי' אור הסובב הוא מה שלמעלה מגדר העולמות לגמרי, אפילו לא בבחי' מקיף בלבד. ומצד ג' בחינות אלו, ישנם ג' אופני המשכות וגילויים. אופן הא' הוא גילוי הממלא מהסובב, שאין זה גילוי הסובב, כי אם רק מה שהסובב כולל בהעלם גם ממלא, ונמשך ומתגלה מההעלם אל הגילוי. ועד"מ גילוי השכל מהרצון, שאין זה התגלות מהרצון עצמו שנעשה שכל, שהרי רצון ושכל הם ב' הפכים, שהרצון הוא התגלות עצם הנפש, והשכל הוא כח פרטי וכח פנימי, אלא שהרצון כולל בתוכו שכל, וכאשר רוצה להשכיל אזי נמשך השכל בבחי' גילוי מההעלם. ועד"ז בגילוי המדות מהשכל, שהמדות אינם גילוי השכל עצמו, שהרי שכל ומדות הם ב' הפכים, כי אם שהשכל כולל מדות, ובהתגלות השכל נמשכים ומתגלים המדות הכלולים בו. וכמו כן יובן למעלה, שבחי' ז"א כלול בהעלם בבינה, כמ"ש בזהר58 ע"פ59 וצפונך תמלא בטנם, שהו"ע ההתכללות דז"א בבטן דאימא, וכמו"כ חו"ב וכל הספירות שכלולים בכתר ונאצלו ממנו בבחי' גילוי מההעלם, וכן גילוי הקו שנמשך מאוא"ס, שאין זה גילוי האוא"ס הבלי גבול עצמו, שנשאר בהעלמו, אלא שנמשך ומתגלה מה ששיער בעצמו להאיר במדה וגבול כו'. ולמעלה מזה הוא גילוי הסובב, היינו שאור הסובב עצמו מתגלה, וע"ד התגלות הרצון עצמו. אמנם, גילוי הסובב, אף שאור הסובב עצמו מתגלה, מ"מ, אופן התגלותו הוא בבחינת מקיף, וע"ד מ"ש60 גבי חברי דניאל שלא ראו את המראה אבל חרדה גדולה נפלה עליהם, ואמרו רז"ל61 משום דמזלייהו חזי, והיינו, דאף שנתגלה אצלם בחינת המזל, מ"מ, גילוי זה הי' בבחינת מקיף. ולמעלה מזה הוא גילוי הסובב בבחינת פנימיות, שזהו ע"ד מ"ש בדניאל עצמו וראיתי אני, שנתגלה אצלו בפנימיות. וגילוי הסובב בבחי' פנימיות הוא מצד עצם אור הסובב דוקא, דמצד הסובב כמו שהוא בגדר שייכות לעולמות, הגילוי הוא בחינת מקיף בלבד, ורק מצד אמיתית הסובב שאינו מוגבל כלל, אפשר להיות חיבור מקיף ופנימי, שגם הסובב יומשך בפנימיות.

ועפ"ז יובן שהענין דעושין רצונו של מקום נעשה ע"י אהבה דבכל מאדך דוקא. דהנה, אף שע"י המצוות נעשה המשכת הסובב, והוא לפי שהמצוות הם רצון העליון, שלכן על ידם מתגלה בחינת הרצון, בחינת הסובב, מ"מ, אופן ההתגלות הוא בבחינת מקיף. אך הכוונה היא שגילוי הסובב יהי' בבחינת פנימיות דוקא, שזהו אמיתית ענין עושין רצונו של מקום, חיבור רצון ומקום, וענין זה נעשה ע"י האהבה דבכל מאדך דוקא, שהו"ע האהבה שלמעלה מטו"ד, שעל זה אמרו שנתפס איהו ברעו"ד, ועי"ז מתגלה בחינת הסובב באופן פנימי. והענין בזה, דהנה, ההפרש בין אהבה דבכל לבבך ובכל נפשך להאהבה דבכל מאדך, הוא, שהאהבה דבכל לבבך ובכל נפשך היא מצד ההתבוננות, כמ"ש62 לאהבה את הוי' אלקיך כי הוא חייך. ובזה גופא יש ב' מדריגות. בכל לבבך, שע"י ההתבוננות נעשה לבו ממולא מאהבה, והיינו שהאהבה היא בלב, שהוא כלי לאהבה. ובכל נפשך, כאשר ההתבוננות היא באופן נעלה יותר, שאז פועל על כל כחותיו הפנימיים, גם אלו שמצד עצמם אינם כלים לאהבה, שגם בהם מתפשטת האהבה. אמנם, כל זה הוא רק בכחות הפנימיים לבד, שהרי כללות אהבה זו באה מצד ההתבוננות והשגה, וכללות ענין ההשגה והשכל הוא בהגבלה. ועז"נ63 נפשי אויתיך בלילה, דנפשי אויתיך הוא האהבה שמצד ההתבוננות דכי הוא חייך64, הנה זה נקרא בשם לילה וחושך65, לפי שהאהבה היא מוגבלת בהגבלה של הכחות הפנימיים, וגם סיבתה היא השגה ושכל שהוא מוגבל. אמנם האהבה דבכל מאדך הוא האהבה שלמעלה מטו"ד, והיא האהבה שמצד עצם הנשמה, שעי"ז מתגלה הסובב בבחינת פנימיות.

ו) וזהו ענין ג' הבארות עשק ושטנה ורחובות, דעשק ושטנה הם כנגד האהבה דבכל לבבך ובכל נפשך, שאין זה באופן דעושין רצונו של מקום, ואז נעשית מלאכתם ע"י עצמם, ואספת דגנך גו', ורחובות הוא כנגד האהבה דבכל מאדך, שהו"ע עושין רצונו של מקום, שאז נעשית מלאכתם ע"י אחרים, ועמדו זרים ורעו צאנכם. והענין בזה, דהנה, כללות ההפרש בין עשק ושטנה לרחובות, שבבארות עשק ושטנה כתיב ויריבו רועי גרר עם רועי יצחק66, ויריבו גם עלי'67, ולכן קרא אותם עשק ושטנה ע"ש המריבה, משא"כ ברחובות, לא רבו עלי', ולכן ויקרא שמה רחובות ויאמר כי עתה הרחיב הוי' לנו ופרינו בארץ68. וענינם בעבודה, דבאהבה דבכל לבבך ובכל נפשך, להיותה אהבה שע"פ טו"ד שהיא בהגבלה, יש אחיזה ללעו"ז, שהו"ע המריבה כו', ואז הבירורים הם באופן של עבודה ויגיעה בדרך מלחמה, כמאמר שעת צלותא שעת קרבא69 נהמא אפום חרבא ליכול70, שזוהי העבודה דפרשה שני' דק"ש דכתיב בה ואספת דגנך, שהו"ע בירור הניצוצות בדרך עבודה ויגיעה כו'. אמנם ע"י האהבה דבכל מאדך, שהיא אהבה שלמעלה מטו"ד, שמגעת בבחינת סובב האמיתי, נעשים הבירורים בדרך ממילא, שזהו"ע מלאכתם נעשית ע"י אחרים, כי מצד גילוי המקיף מתבטלת מציאות הלעו"ז [ואין זה בסתירה להמבואר במ"א71 דאדרבה יניקת החיצונים הוא מהמקיף, כי, זהו דוקא כאשר המקיף הוא בבחי' העלם, או אפילו כשהמקיף הוא בגילוי אבל רק חיצוניות המקיף, משא"כ מצד גילוי פנימיות המקיף, שהו"ע אמיתית הסובב, אין שייך שום יניקה כלל, ואדרבה כו']. וכנגד זה היא הבאר שלא רבו עלי', ונקראת בשם רחובות, שהו"ע מרחב העצמי דא"ס, שמצד גילוי זה מתבטלים החיצונים ומתבררים בדרך ממילא. ועז"נ ופרינו בארץ, שמורה על ההוספה והריבוי בהניצוצות המתבררים, והיינו, לא רק הוספה וריבוי בכמות לבד, שמתבררים יותר ניצוצות, אלא גם הוספה וריבוי באיכות, שמתבררים גם הניצוצות שנפלו למטה יותר, שהם גבוהים יותר בשרשם, כידוע72 הכלל שכל הגבוה גבוה ביותר יורד למטה מטה ביותר, וכמשל נפילת החומה שהאבן שבראש החומה נופלת למרחוק יותר73, והיינו, שמצד מרחב העצמי שנמשך ע"י האהבה דבכל מאדך, מתבררים גם הניצוצות שנפלו למטה ביותר, שאי אפשר לבררם ע"י האהבה דבכל לבבך ובכל נפשך. וזהו ענין ועמדו זרים ורעו צאנכם, שגם אלו שבתחלה היו זרים, הנה גם הם רעו צאנכם, דקאי לא רק על מרעה צאן, אלא על כל המלאכות הצריכות לאדם, כולל גם המלאכה דעבודת הבירורים, שנעשית בדרך ממילא, ע"י האהבה דבכל מאדך דוקא, שעי"ז מגיעים לבחי' מרחב העצמי, שעי"ז הרחיב הוי' לנו ופרינו בארץ. וזהו גם מ"ש הרמב"ן74 שהבארות עשק שטנה הם כנגד ביהמ"ק הראשון והשני, ורחובות הוא כנגד ביהמ"ק השלישי, כי, גילוי מרחב העצמי שעי"ז יהי' שלימות הענין דעמדו זרים ורעו צאנכם, יהי' לעתיד לבוא, בביהמ"ק השלישי דוקא. אך כדי לבוא למדריגה זו צ"ל מ"ש68 ויעתק משם, דקאי על עתיקו של עולם75, והו"ע עתיק דנוקבא שמגיע בבחי' עתיק דדכורא. והענין הוא, כמשנ"ל שהקדמת העבודה הו"ע ונפשי כעפר לכל תהי', שצריך לצאת מכל הדברים שמורגל ומוטבע בהם, עד שיוצא מכל גדר הגבלותיו ומגיע לאהבה דבכל מאדך, שזהו"ע עתיק דנוקבא. ועי"ז נמשך בחי' עתיק דדכורא, בחינת מרחב העצמי, שמצד זה נעשית הוספה בפרי' ורבי' (ופרינו בארץ), שמתבררים גם הניצוצות שנפלו למטה יותר, שזהו"ע ועמדו זרים ורעו צאנכם.

ז) וזהו76 ויצחק בא מבוא באר לחי רואי, שפירושו, מניין בא בחי' יצחק, ע"ש צחוק עשה לי, שהו"ע הצחוק והתענוג למעלה, מבוא באר, שבא מהיכן שבא ונובע הבאר, היינו, שהסיבה לגילוי תענוג העליון (ענינו של יצחק) היא אותה הסיבה של נביעת הבאר, שהו"ע העבודה בדרך מלמטה למעלה דוקא, ועד לתכלית השלימות שיוצא מכל הגבלותיו ומגיע לאהבה דבכל מאדך, שעי"ז נמשך מרחב העצמי, המשכת המקיף בפנימיות. וזהו"ע לחי רואי, לחי קאי על המקיפים חי' יחידה, והמשכת המקיף היא בהשגה בפנימיות עד למדריגה היותר נעלית שבשכל שהו"ע ראי' דחכמה, וזהו לחי רואי, המשכת המקיפים חי' יחידה (לחי) בבחינת ראי' דחכמה (רואי), שכל זה נעשה ע"י עבודת יצחק בדרך מלמטלמ"ע דוקא. וזהו ג"כ מה שלעתיד לבוא יאמרו ליצחק דוקא כי אתה אבינו, כי, לעתיד לבוא יהי' גילוי שלימות העבודה של כל השית אלפי שנין, הנה אז יתגלה מעלת עבודתו של יצחק בדרך מלמטה למעלה (באר), שיהי' המשכת הסובב בגילוי בפנימיות (לחי רואי), כמ"ש77 ונגלה כבוד הוי' וראו כל בשר יחדיו כי פי הוי' דיבר.