בס"ד. י"ב תמוז, ה'תשט"ז
(הנחה בלתי מוגה)
כרע שכב כארי וכלביא מי יקימנו1, ואיתא בגמרא2 בקשו לקבוע פרשת בלק בקריאת שמע כו' משום דכתיב בה האי קרא כרע שכב כארי וכלביא מי יקימנו (שפסוק זה שייך לקריאת שמע, כי ב' הלשונות שבפסוק זה, שכב ויקימנו, רומזים על ב' הזמנים דק"ש, בשכבך ובקומך3). ובחדא"ג מהרש"א הוצרך לבאר מש"נ וכלביא מי יקימנו, בלשון שאלה, שהפירוש הפשוט בזה הו"ע של שלילה. ולכן מוסיף: ושוב מצאתי בתנחומא4 דמייתי קרא דלעיל מיני'5 הן עם כלביא יקום וגו' (שנאמר בלשון חיוב) לא ישכב עד יאכל טרף וגו', והוא נכון טפי בדרש זה לענין ק"ש של שחרית וערבית, עכ"ל. אמנם בדרושי חסידות6 נראה שהעיקר הוא שהנכון הוא כגירסת הגמרא, וכפירוש רש"י דדמי לבשכבך ובקומך שהקב"ה שומרנו בשכבנו ובקומנו לשכב שלוים ושקטים כארי וכלביא, והרי הסדר דקריאת שמע, הן בפסוק והן במשנה7, הוא בשכבך (תחילה ואח"כ) ובקומך, ולזה מתאים הסדר בפסוק כרע שכב גו' (ואח"כ) יקימנו. אך עפ"ז צריך להבין מש"נ מי יקימנו, באופן של שלילה. גם צריך להבין ע"פ מ"ש במד"ר פ' ויחי8 (בפירוש הב') בביאור החילוק בין מ"ש כרע שכב גו' למ"ש (בפ' ויחי9) כרע רבץ גו', כרע רבץ מפרץ עד צדקיהו, כרע שכב מצדקיהו עד מלך המשיח, והיינו10, שכרע רבץ (מפרץ עד צדקיהו) הוא ע"ד מ"ש11 ורבצת ואין מחריד, שהו"ע דתוקף השלום והעמידה והביסוס, וכרע שכב (מצדקיהו עד מלך המשיח) קאי על זמן הגלות, דלכאורה, אם כרע שכב קאי על זמן הגלות, איך מתאים לומר על זה הענין דכארי וכלביא12. וגם צריך להבין כללות קישור הענינים דכרע שכב גו' מי יקימנו לקריאת שמע.
ב) ויובן13 בהקדם מ"ש בשהש"ר על הפסוק14 על משכבי בלילות בקשתי את שאהבה נפשי, מהו על משכבי, על מרעי (חולי15), המד"א16 ולא ימות ונפל למשכב וגו', על משכבי בלילות כשישנתי לי מן התורה ומצוות כו'. והנה, ב' ענינים אלו, הן ענין החולי והן ענין השינה, מורים על ענין הגלות (גלות בגשמיות וברוחניות, או לכל הפחות גלות ברוחניות). ויובן ענין השינה ממה שרואים באדם התחתון, שגם בעת השינה ישנו כל הגוף בשלימות, ואפילו כחות הנשמה הם ג"כ בשלימות, אלא שהחילוק הוא, שבשעה שהאדם ער, אזי הכחות שבנפש כפי שמתלבשים בגוף הם באופן של השתלשלות זה מזה, ובמילא הרי זה בסדר מסודר, משא"כ בשעת השינה, שאז ישנו הענין דהיינו כחולמים17, אזי אפילו הכחות שמאירים אז, שענין זה יכול להיות אפילו בכחות דשכל ומדות, הרי לא תמיד יש בזה סדר מסודר כו'. וענין זה ניכר במדה היותר גדולה בכח הראי', כי, כח השמיעה, הרי גם בעת השינה האוזן פתוחה, וכשיש קול גדול הרי הוא שומע, משא"כ כח הראי', שבשעת השינה העינים אינם עינן פקיחין. וכן הוא גם בעבודה הרוחנית, דהנה סדר העבודה הוא שעשר כחות דנפש הבהמית צריכים להיות משועבדים לעשר הכחות דנפש האלקית, ובכללות צריך להיות הסדר שהמוח שליט על הלב אפילו בטבעו ותולדתו18, ומצד זה צריך האדם לפעול שכל עשר כחות הנפש, ועאכו"כ שלשה לבושי הנפש מחשבה דיבור ומעשה, יהיו מלובשים ומיוחדים עם עניני התומ"צ. אמנם כשיש בלתי סדר בהכחות, אזי אין שליטת המוח על הלב. וענין זה ניכר במדה היותר גדולה בכח הראי', דהנה, סדר העבודה צריך להיות באופן דשאו מרום עיניכם וראו מי ברא אלה19, שרואה שיש מנהיג לבירה זו20, וזהו גם משארז"ל21 איזהו חכם הרואה את הנולד, היינו, שכאשר ישנו הענין דשאו מרום עיניכם אזי הוא רואה את הנולד, כפירוש אדמו"ר הזקן22 שרואה שכל דבר נולד מאין ליש, שזהו מי ברא אלה, שבחי' מי ברא אלה23, אלה תולדות השמים והארץ24, ושם עובד עבודתו באלה החוקים והמשפטים25. אמנם, כאשר כח הראי' הוא אצלו שלא כדבעי, וחסר הענין דשאו מרום עיניכם, הרי זה ענין של שינה, אני ישנה בגלותא26. והחסרון בענין הראי', שנעשה אצלו מצב דאותותינו לא ראינו27, הרי הוא משפיע כל כך עד שמזה בא המצב דאין אתנו יודע עד מה27, היינו, שנעשה חסרון גם בכח השמיעה, מלשון הבנה והשגה, שחסר אצלו אפילו בהענינים שגם ע"פ השכל הי' צריך לעשותם. ועד כדי כך, שבעת השינה יכולים להיות גם ענינים הפכיים משכל הפשוט, ועד"ז בענין הגלות, שיכול להיות שפעולותיו במחשבה דיבור ומעשה ועשר כחות נפשו הבהמית וכל עניני הגוף הם ההיפך מכמו שצריכים להיות. והסיבה לכל זה היא החסרון בהענין דשאו מרום עיניכם, להיותו במעמד ומצב של שינה, שאז אין סדר מסודר בהכחות, ובמילא אין השליטה של הכח הנעלה על הכח הפחות, ובמילא אין הגברת הצורה על החומר.
ג) והנה מענין השינה שבגלות (על משכבי בלילות, כשישנתי לי מן התורה ומצוות) באים גם לענין החולי (על משכבי, על מרעי, המד"א ולא ימות ונפל למשכב). ובזה גופא יש כמה דרגות, מן הקל אל הכבד. ובכללות, הנה המדריגה היותר תחתונה היא כמו בפשטות באדם התחתון שישנו חולי שיש בו סכנה, ודוגמתו ברוחניות28, שנפשו האלקית נמצאת בגלות בנפש הבהמית ובגוף באופן שהם מעלימים ומסתירים לגמרי עד שיש סכנה ממש, היינו לעבור על ענינים הקשורים עם מיתת ב"ד, מיתה בידי שמים או כרת רח"ל. ועוד זאת, שכאשר בא לדברים האסורים בכלל (גם בעבירות שמצד עצמם הן קלות יותר) הרי זה ענין של סכנה, כמובן מהמבואר באגה"ת29 המשל מחבל עב שזור מתרי"ג חבלים, ועד"ז בתרי"ג מצוות, שכשעובר ח"ו על אחת מהנה (היינו שעובר על מצות לא תעשה או שאינו מקיים מצות עשה) נפסק חבל הדק כו', ולא עוד אלא שבריבוי החטאים (ואפי' בכפילת חטא אחד פעמים רבות מאד) יכול להיות פגם כמו בלאו אחד שיש בו כרת או מיתה, וכפי שמבאר המשל מהבדלת ענן קל וקלוש, שמחיצות קלות וקלושות לרוב מאד הן מאפילות כמו מחיצה אחת עבה ויותר30, ובלשון הכתוב31 כעבותות העגלה חטאה. ויש עוד מדריגה בענין החולי באופן דק יותר, שהוא חולי שאין בו סכנה (אלא שממנו אפשר לבוא ג"כ לחולי שיש בו סכנה), ובכללות הו"ע תאוות היתר, דאף שע"פ תורה אין זה ענין שאסור וקשור בידי החיצונים32, מ"מ הרי כתיב33 לתאוה יבקש נפרד, דע"י שממלא תאות הגוף ונפש הבהמית, היפך הענין דקדש עצמך במותר לך34, נעשה נפרד מעניני קדושה ואלקות, שזהו ענין של חולי, שהרי הוא נפרד ממקור חיותו. ויתירה מזה, שכאשר נעשה מושקע בתאוות היתר, שלכאורה הרי זה רק חולי שאין בו סכנה, הנה מזה יכול לבוא להמדריגה התחתונה דחולי שיש בו סכנה.
והנה ב' אופנים הנ"ל בחולי, שרשם מבחי' חולי באופן דק עוד יותר, שהו"ע דחולה בגימטריא מ"ט35, לפי שחסר אצלו שער הנו"ן. והענין הוא36, דהנה ענינו של שער הנו"ן הוא שמחבר חכמה ובינה37. וענינו בעבודת האדם, דענין הבינה כללותו הוא כח האדם להבין ולהשיג. אך כיון שהשכל מצ"ע יכול לפעמים לילך בדרך עקלתון, לכן יש צורך אשר יסודות השכל, שהם המושכלות הראשונות, וההנחה וקליטה הכללית, יהיו באופן אמיתי, והו"ע נקודת החכמה, שהיא שומרת שהשכל לא ילך בדרך עקלתון. וזהו ענין נקודה בהיכלא38, היינו, שהשכל עצמו נקרא בשם היכל, לפי שההבנה והשגה בונה ענין שלם בכמה פרטים ואופנים, אלא שכדי שיהי' בנין חזק ואמיתי צ"ל נקודה בהיכלא, נקודת החכמה השומרת על ההיכל דבינה. אמנם, כאשר חסר הענין דנקודה בהיכלא, היינו, שחסר אצלו שער הנו"ן שמחבר חכמה ובינה, וענינו בעבודת האדם, שעבודתו היא רק ע"פ טעם ודעת, שהולך רק אחרי שכלו, הרי זה ענין של חולי, אלא שתחילה אין זה חולי שיש בו סכנה, שהרי חסרה רק הנקודה ששומרת את שכלו, הבנתו והשגתו, אבל בינתיים הולך הוא בדרך הישר, ואעפ"כ, כיון שעבודתו היא רק ע"פ טעם ודעת, ע"פ שכל, והשכל יש עליו שליטת הרצון, והרצון מטה את השכל, ובנוגע להרצון אין יודעים עדיין היכן הוא נמצא (וואו ער האַלט), הרי יכול להיות שהרצון יטה את השכל, ועאכו"כ כשיבוא לידי נסיון כו', ואז יכול לסור מן הדרך, דרך המלך, מלכו של עולם, ולירד למטה מטה עד למדריגה היותר תחתונה, שזהו חולי שיש בו סכנה רח"ל. וזהו"ע חולה בגימטריא מ"ט, כי מצד החסרון דשער הנו"ן נעשה ענין החולי. וכדי לשלול את ענין החולי צ"ל הענין דשער הנו"ן, שהוא השער שמחבר חכמה ובינה, והיינו שבשכלו תהי' נשמרת נקודת היהדות, הנקודה שעל ידה קשור עצם נפשו עם העצם שלמעלה, שנקודה זו תמיד בשלימות בכאו"א מישראל, ואין שייך בה העלמות והסתרים כו'.
ד) ועפ"ז יש לבאר גם מאמר הגמרא39 בנוגע לענין טריפות הוושט, שנתבאר ע"י בעל השמחה40. ומקדים לבאר41, שהלימוד כמו שלומדים את התורה למטה בגשמיות בתורה המלובשת בענינים הגשמיים, הרי אי אפשר להיות למודה באופן כזה למעלה, במתיבתא דרקיע, בגן עדן התחתון ובגן עדן העליון ולמעלה מעלה. ובהכרח לומר שאף שלומדים שם אותם ההלכות, הנה הלימוד הוא כפי שהלכות אלו הם בענינים רוחניים [ובפרטיות יותר ישנו החילוק בין הלימוד כפי שהוא בעולם הבריאה וכפי שהוא בעולם האצילות, כמאמר42 ועל תורתך שלימדתנו, תורתך כמו שהיא באצילות שלימדתנו בעולם הבריאה43, שבעולם הבריאה (ועד"ז בגעה"ת וגעה"ע) הלימוד הוא כפי שענינים אלו הם בנוגע לנבראים, ובעולם האצילות, ששם איהו וחיוהי וגרמוהי חד44, הלימוד הוא כפי שענינים אלו הם בהשמות דאלקות45]. ולאחרי הקדמה זו מבאר בעל השמחה מ"ש בגמרא39: אמר רבא שני עורות יש לו לוושט, חיצון אדום ופנימי לבן, ניקב זה בלא זה כשר, למה לי' למימר חיצון אדום ופנימי לבן, דאי חליף טריפה. ומסיים דנקובת הוושט במשהו. דהנה, לימוד הלכה זו למטה הוא בבהמה גשמית ובוושט גשמי בפרטי הענינים שבזה, דהיינו, שכאשר צריך לבדוק ספק דרוסה (כהמשך דברי הגמרא) אזי וושט אין לו בדיקה מבחוץ אלא מבפנים, לפי שהעור החיצון אדום ואין טפת דם ניכרת בו46, ורק מבפנים, בעור הפנימי שהוא לבן אפשר לבדקו. ואם נחלפו העורות, שהעור הפנימי הוא אדום והעור החיצון הוא לבן, הרי זו טרפה. והלכה זו בלימודה בג"ע התחתון וכ"ש בג"ע העליון הוא במדריגה נעלית במדריגה רוחנית. וכללות הענין בזה, כמבואר בכתבי האריז"ל47 בביאור ג' הענינים דקנה וושט וורידין, שוושט הוא בחי' בינה, וזהו שעור החיצון אדום, שהו"ע הדינין דמתערין בסיפא.
וביאור הענין בעבודת האדם, דהנה וושט הוא בחי' בינה, דכשם שענין הוושט בפשטות הוא שדרכו עוברים המאכלים, שהם דברים שיש להם טעם, כן הוא בעבודת האדם ענין ההבנה והשגה. וזהו גם מש"נ בגמרא39 וושט דאכלה בי' ופעיא בי' רווח גמדא לי' ופשטא לי' (שמתארך ומתקצר), שכן הוא גם בענין השכל, שיש בו שינויים, שמבין ומשיג בכמה אופנים שונים. וזהו שוושט יש לו שני עורות, שהם ב' מדריגות בענין ההבנה וההשגה. ענין ההבנה והשגה כפי שהוא כלפי פנים, פנימיות בינה, עור הפנימי, וענין ההבנה והשגה כלפי חוץ, חיצוניות בינה, עור החיצון, דמיני' דינין מתערין. וזהו גם מה שהפנימי לבן והחיצון אדום. והיינו, שפנימיות בינה, פנימיות ההבנה וההשגה, הו"ע הביטול לנקודת החכמה (כנ"ל ס"ג), אמיתית השכל, שזהו אמיתית המציאות, עצומ"ה א"ס ב"ה. וזהו שצבעו לבן, שלבן מורה על האחדות, כמבואר בענין בגדי בד48, בד בבד49, והיינו לפי שהוא בביטול לענין החכמה. אבל עור החיצון צ"ל אדום, כי תכלית ההבנה והשגה הוא שהשכל יומשך בשבע המדות (שבעת ימי הבנין) ועד לבכן בפועל במחשבה דיבור ומעשה, כמרז"ל50 לא המדרש עיקר אלא המעשה, ולכן צריך להיות אדום, אותיות א' דם, דם הו"ע הגבורות (שלכן צבע אדום בכלל מורה על הגבורות), כי ענין המדות בכללותו הו"ע ההתרגשות וההתלהבות (פאַרקאָכטקייט), אלא שצ"ל גם ענין הא' (א' דם) כדי שיהיו גבורות ממותקות, שזהו ע"י המשכת אור השכל, ובאור השכל עצמו נקודת החכמה, שעי"ז ממתיקים את הגבורות.
והנה הבדיקה בספק דרוסה היא לא מבחוץ אלא מבפנים דוקא, לפי שהעור החיצון הוא אדום ואין טפת דם ניכרת בו. והענין הוא, שהבדיקה בענין המדות לידע אם הם מדות דקדושה או מדות דלעו"ז, אינה יכולה להיות בעור החיצון, דהיינו כפי שהענין נמשך במדות ובא לידי פועל, כי, בהחיצוניות לא תמיד ניתן להכיר ולהבחין ולברר בהשקפה ראשונה בין מדות דקדושה למדות דלעו"ז, כיון שגם מדות דקדושה צריכים להיות באופן של חיות והתלהבות, ועד שנמשך מזה ענינים של גבורות ודינים, ולכן לא ניכר בהם טיפת דם. ודוקא בתחלת המדות כפי שנמשכים ממוח הבינה, שזהו עור הפנימי, פנימיות בינה, שם יכולים לבדוק ולהכיר אם נמשך בהמדות ענין הביטול כו'. ואי חליף טרפה, והיינו שכאשר העור הפנימי הוא אדום, שההבנה והשגה היא מתוך התלהבות, ללא ההתיישבות שפועלת נקודת החכמה (נקודת האמת) באריכות ההתבוננות וההשגה, ועד"ז להיפך, כאשר העור החיצון הוא לבן, שההתעסקות בעניני קדושה היא ללא חיות והתלהבות, הרי זו טרפה.
והנה נקובת הוושט במשהו הוא ע"ד דכתיב51 ונוקב שם הוי' כו'. והענין בזה, כידוע בקבלה52 שמבחי' חיצוניות בינה נעשה מסך ופרסא תחת רגלי זו"ן, והוא המסך והפרסא שבין אצילות לבי"ע, שענינו הוא שאורות האצילות לא ירדו (יותר מן המדה) למטה בבי"ע (שאז תהי' אצלם נפילה ממדריגתם, דמאן דנפיל מדרגי' איקרי מית53), וכן לאידך, שהענינים הבלתי-רצויים דבי"ע לא יעלו לקבל יניקה מהאורות דאצילות. ונקובת הוושט הוא ע"ד דכתיב ונוקב שם הוי', שהוא המשכת האור במקום שאינו ראוי, שנמשך ע"י המסך והפרסא יותר מכפי שנמדד, ועז"נ יומת, שהו"ע של טריפה (עד כאן תוכן הביאור דבעל השמחה).
ה) ויש לבאר הנקודה האחרונה (ענין נקובת הוושט שהוא ע"ד מ"ש ונוקב שם הוי' יומת, שהו"ע נקיבת הפרסא שבין אצילות לבי"ע) ביתר ביאור, דהנה כתיב54 כי תבנה בית חדש55 ועשית מעקה לגגך ולא תשים דמים בביתך כי יפול הנופל ממנו. ואיתא בספרי, אין לי אלא בונה, לקח וירש ונתן לו במתנה מנין, ת"ל בית מכל מקום. ומבואר בכתבי האריז"ל56 שקאי בכללות על ד' עולמות אבי"ע שהם כדמות ד' בתים זו בנוי' למעלה מזו וזו למעלה מזו, ונמצא, שקרקע עולם האצילות הוא עצמו גג לעולם הבריאה. ולהיות כי מכתר דאצילות ולמעלה אין לנו רשות לדבר כו', לכן אין לנו עסק לבאר ענין הגג והמעקה של עולם האצילות שהוא הבית העליונה שבכולם, אבל נבאר בגג של עולם הבריאה, שהוא הבית השני, כנגד בינה. ועלי' נאמר כי תבנה בית חדש, הוא עולם הבריאה, אשר קרקע עולם האצילות הוא הגג שלה, והוא בחינת המסך המבדיל בין אצילות לבריאה. ולכן, צריך לבנות מעקה, שהם ארבע כתלים מקיפים ד' רוחות הגג, כדי שלא יפלו האורות דאצילות למטה וימותו (כי ירידתם למטה מן אצילות אל הבריאה היא מיתתם), וזהו שאמר הכתוב ועשית מעקה לגגך גו' כי יפול הנופל ממנו. ומבאר, שגגך בגימטריא שם הוי' שעולה כ"ו, ומעקה עם הכולל הוא בגימטריא ג"פ ע"ב שהם ג' המילויים דשם הוי'57, והיינו שג' הויות אלו נעשים מעקה אל הוי' דאצילות הנקרא גגך. ובזה מבאר מ"ש בגמרא58 כי המעקה די שיעשהו בהוצא ודפנא, אע"פ שהאור עובר דרכם, כי תכלית הכוונה אינה ח"ו שהאורות דאצילות לא יומשכו כלל לעולם הבריאה ולמטה הימנו, שהרי אדרבה, תכלית הכוונה היא להמשיך האורות למטה דוקא, אלא שכוונת המעקה היא שלא יומשך האור למטה יותר מכפי המדה וההגבלה (שזהו היפך הכוונה, ע"ד הענין דנוקב שם הוי', ונקובת הוושט, כנ"ל), ולזה מספיק שיעשה המעקה בהוצא ודפנא, שעי"ז יומשך האור מאצילות לבי"ע לפי המדה וההגבלה כפי הרצון העליון. ומ"מ, גם כאשר עושה מחיצה של אבנים, הרי אפילו מחיצה של ברזל אינה מפסקת בין ישראל לאביהם שבשמים59, וכן אין מחיצה של אבנים מפסקת60.
וענינו בעבודת האדם61, שמעקה הו"ע הזהירות שכללות ההנהגה תהי' באופן המתאים ע"פ התורה והמצוה, ועז"נ ולא תשים דמים בביתך כי יפול הנופל ממנו, שהו"ע שופך דם האדם באדם62, כמבואר בלקו"ת63 שהו"ע שפיכת דם וחיות אדם דקדושה באדם בליעל, שנעשה ע"י ונוקב שם הוי', שעובר ח"ו על מצות עשה או מצות לא תעשה, שהם כנגד רמ"ח אברים ושס"ה גידים הרוחניים64. אמנם ע"י המעקה נעשה בנין הבית חדש בנין עדי עד, על יסודות התורה והמצוה, שלא זו בלבד שלא תשים דמים בביתך ולא יפול הנופל ממנו, אלא אדרבה, כתפארת אדם לשבת בית65, דירה לו ית'.
ו) אמנם גם כאשר יש חסרון בעבודה, שזהו כללות הענין דעל משכבי בלילות, ענין השינה, שחסר הענין דשאו מרום עיניכם וראו מי ברא אלה, ועד לענין החולי, החל מהענין דחולה בגימטריא מ"ט, שחסר הענין דשער הנו"ן שמחבר חכמה ובינה, שהו"ע טרפת הוושט, שלא ניכר בבינה ענין הלבנונית (עור הפנימי לבן) שמצד החכמה, שהו"ע נקודה בהיכלא (כנ"ל ס"ג), ומזה נעשה לא רק חולי שאין בו סכנה, אלא גם המדריגה היותר תחתונה דחולי שיש בו סכנה, שעז"נ ולא ימות ונפל למשכב [היינו שאין זה אלא שלא ימות, כיון שגם בשעת החטא ממש היתה באמנה אתו ית'66], הנה גם אז בקשתי את שאהבה נפשי, שהו"ע האהבה מסותרת (ונכלל בה גם דחילו) שהיא ירושה לנו מאבותינו67, שלכן, גם כאשר אני ישינה בגלותא, הנה לבי ער להקב"ה ולתורתו ולמצוותיו, ולבי ער לגאולה68.
ועז"נ כרע שכב כארי וכלביא גו', שגם בזמן של שכיבה (על משכבי בלילות), שבכללות הוא זמן הגלות (כרע שכב מצדקיהו עד מלך המשיח), שהוא זמן השינה וזמן החולי, הנה גם אז ישנו הענין דכארי וכלביא, שעומדים משינתם ומתגברים כלביא וארי כו' לקרוא את שמע69. והענין בזה, דהנה כללות הענין דק"ש הוא כדאיתא בזהר70 דשמע ישראל גו' הוי' אחד וברוך שם כו' הו"ע יחודא עילאה ויחודא תתאה. וזהו מ"ש71 וידעת היום והשבות אל לבבך כי ה' הוא האלקים בשמים ממעל ועל הארץ מתחת, כמבואר במק"א הפירוש בזה, שגם כאשר האדם הוא במעמד טוב, בשמים ממעל, וגם בהיותו בארץ מתחת, כמו בזמן הגלות, צ"ל הידיעה כי הוי' הוא האלקים, שהו"ע יחוד הוי' ואלקים, בב' האופנים דיחודא תתאה ויחודא עילאה. וזהו שגם בלילה, כאשר אני ישנה, במעמד ומצב דבארץ מתחת, ישנו הענין דק"ש. ובפרטיות יותר הנה ק"ש של שחרית הו"ע יחודא עילאה, וק"ש של ערבית (בזמן הגלות) הו"ע יחודא תתאה. וכללות הענין דיחודא תתאה הוא שילוב הוי' באדנ"י72, שגם שם הוי' כמו שמתלבש בשם אד' ובשם אלקים, הנה אף שאלקים בגימטריא הטבע73, שכאשר מסתכל בעיני בשר רואה הוא ענין של טבע, מ"מ, צריך לדעת (וידעת היום) כי הוי' הוא האלקים, ולא רק ידיעה במוח, אלא גם והשבות אל לבבך, ההרגש בלב, שיומשך במדות שבלב, ע"י הוושט, בעור הפנימי שהוא לבן ובעור החיצון שהוא אדום, וממנו מתפשט בכל הגוף. והיינו, שההבנה וההשגה דיחו"ת פועלת שאפילו במעמד ומצב של שינה וחולי יהי' הענין דבקשתי את שאהבה נפשי. וזהו גם מ"ש74 סמכוני באשישות גו' כי חולת אהבה אני, היינו, שהעצה לענין החולי הו"ע דאשישות, דקאי על התורה שנתנה באש שחורה ע"ג אש לבנה75, וקאי גם על תשובה שהיא האש שאוכלת את האש76 זרה דלעו"ז (תאוות ורצונות זרים), וכנ"ל שגם בטבע יהי' נראה שהוי' הוא האלקים, שהו"ע שילוב הוי' באד'.
ויש להוסיף ולבאר השייכות דארי' (כרע שכב כארי) להענין דק"ש. דהנה כתיב77 פני ארי' אל הימין, שהו"ע החסד, וביחד עם זה, הרי ענינו של ארי' הוא גבורה78. ועד"ז הוא גם בפרשיות דק"ש, שיש בהם הענין דאחליפו דוכתייהו, אור החסד בכלי הגבורה ואור הגבורה בכלי החסד79, שהו"ע פרשה ראשונה ופרשה שני' דק"ש, שבפרשה ראשונה כתיב80 ואהבת גו' בכל מאדך, שהו"ע החסד, ומ"מ יש בה מ"ב תיבות (מואהבת עד ובשעריך), ומ"ב הוא שם של גבורה. ובפרשה שני' נאמרו ענינים של היפך הרצוי, שהו"ע הגבורה, ומספר התיבות הוא ע"ב (עד ושמתם), שהוא שם של חסד. וענין זה מרומז גם בשני העורות שיש בוושט (שעל ידו נמשכת ההשגה דק"ש בלב ובכל הגוף, כנ"ל), עור הפנימי לבן ועור החיצון אדום, שהרי לבן ואדום הם חסד וגבורה. ויש לקשר זה גם עם ענין המעקה (שעל ידו לא יומשך האור למטה יתר מן המדה, שהו"ע נקובת וושט, כנ"ל), כי, ארי' בגימטריא רי"ו, שזוהי גם הגימטריא דמעקה (עם הכולל).
ז) ועפ"ז יובן מ"ש בגמרא בקשו לקבוע פרשת בלק בקריאת שמע כו' משום דכתיב בה האי קרא כרע שכב כארי וכלביא מי יקימנו, שמדייק להביא הפסוק דכרע שכב גו' דוקא12, כדי להורות שגם בזמן הזה, כאשר נמצאים במעמד ומצב דכרע שכב, מצדקיהו עד מלך המשיח, דהיינו, בזמן הגלות, במצב של שינה ועד לחולי, ישנה העבודה דכארי וכלביא, להתגבר על כל המניעות והעיכובים, עד למסירת נפש. וזהו הדיוק כארי וכלביא, כארי' דאיהו תקיפא וכלביא דאיהי תקיפא יתיר81, שמורה על ענין התשובה, דבעלי תשובה משכין לי' בחילא יתיר82. וזהו גם מש"נ מי יקימנו, שלשון זה מורה על התמיהה שבדבר, כדאיתא בגמרא83 שלעתיד לבוא מביאו הקב"ה ליצר הרע כו' צדיקים נדמה להם כהר גבוה כו' ואומרים היאך יכולנו לכבוש הר גבוה כזה כו' ואף הקב"ה תמה עמהם כו'. אמנם, ענין זה נעשה עי"ז שהקב"ה עוזרו, שאז יכול לו84. ועז"נ מי יקימנו, מי היינו כמ"ש מי ברא אלה85, שכח זה נמצא בתמידות באלה תולדות השמים והארץ, כמ"ש86 לעולם הוי' דברך נצב בשמים, וכח זה (מי) פועל גם בענין העבודה, כמ"ש87 מי יתן והי' לבבם זה ליראה אותי וגו', שבכח זה יכולים לנצח היצה"ר. ועי"ז נעשה יקימנו, שהו"ע הקימה מהחולי והשינה של הגלות, שהכח לזה נמשך ע"י בחי' מי, מי יקימנו.
ח) והנה הנתינת כח לעבודה בזמן בגלות (כרע שכב גו' מי יקימנו) היא גם ע"י ענין הנסים. דהנה, ישנם ב' סוגי נסים88. הא', ע"ד הנס דקריעת ים סוף, שהי' נס גלוי, ובזמן הגאולה, שאז היתה גאולה שלימה. והב', ע"ד הנס דאסתר, שהם הנסים שישנם בהזמן שעליו נאמר89 ואנכי הסתר אסתיר פני ביום ההוא, דקאי על זמן הגלות, במעמד ומצב שאכתי עבדי דאחשורוש אנן90, ומ"מ, הנה גם בערבין91, במעמד ומצב דכרע שכב, ישנו הענין דראו כל אפסי הארץ92 את הנס ונהפוך הוא93. וכן הוא בכללות זמן הגלות, ואפילו בזמן דחושך כפול ומכופל, הנה לפעמים ישנם נסים באופן דראו כל אפסי ארץ, נס גלוי שלמעלה מדרך הטבע. ונס זה נותן כח בהעבודה שלאחרי זה, שמבלי הבט על זה שנמצאים במצב דלא ימות ונפל למשכב בכל האופנים האמורים, מ"מ עומדים כארי וכלביא לקרוא את שמע, שהו"ע הוי' אחד וברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד, שממשיכים ענין זה בהבית חדש דעולמות בי"ע. וזהו ההכנה והכלי להענין דמי יקימנו מחושך הגלות, בגאולה האמיתית והשלימה, עי"ז שבמשך זמן הגלות ישנו הענין דמי יתן והי' לבבם זה להם ליראה אותי, וע"י עבודה זו (שבה תלויים כל הגילויים דלע"ל94) זוכים לגאולה השלימה והאמיתית, במהרה בימינו, ע"י משיח צדקנו.
הוסיפו תגובה