בס"ד. שיחת י"ט כסלו, ה'תשי"ד.
בלתי מוגה
א. אודות הגאולה שחוגגים בי"ט כסלו – כפי שיודעים הכל שי"ט כסלו הוא היום שבו נגאל רבינו הזקן מהמבצר הפטרופבלי ("פּעטראָפּאַוואָלסקער קרעפּאָסט") שבו ישב במאסר עבור הפצת התורה – כותב רבינו הזקן במכתבו1: "כשקריתי בס' תהלים בפסוק2 פדה בשלום נפשי .. יצאתי בשלום".
ומזה גופא שרבינו הזקן מדגיש שגאולתו היתה בעת שקרא הפסוק "פדה בשלום נפשי", מוכח, שמקשר הוא את שני הענינים יחדיו.
ב. בנוגע לסיום הפסוק – "כי ברבים היו עמדי" – מצינו התאמה עם גאולת רבינו הזקן:
בפירוש הפסוק "פדה גו' כי ברבים היו עמדי" שבפעם הראשונה אמרו דוד המלך – איתא בירושלמי3 שגם אנשי אבשלום (שלחמו נגד דוד) היו עם דוד, אף שבגלוי היו מוכרחים לעמוד יחד עם אבשלום.
ועד"ז בנוגע לגאולתו של רבינו הזקן – כפי שסיפר כ"ק מו"ח אדמו"ר כמ"פ4 שאפילו אלה שבתחילת העלילה התנגדו לרבינו הזקן, הרי לאח"ז, בהכירם מקרוב מהי תורת החסידות ומי הם החסידים, עברו גם הם לצדו של רבינו הזקן, חלקם – גם בגלוי, וחלקם – לכל הפחות בפנימיות לבבם.
ונמצא, שסיום הפסוק, "כי ברבים היו עמדי", מתאים להמצב שהי' בגאולת רבינו הזקן – שאפילו אלה שבתחילה נלחמו נגדו, עברו אח"כ לצדו.
ג. ואם בנוגע לסיום הפסוק מצינו התאמה עם גאולת רבינו הזקן, עאכו"כ שצריכה להיות התאמה גם בנוגע לתחילת הפסוק – שאותו מציין רבינו הזקן במכתבו בפירוש – "פדה בשלום נפשי":
נוסף על הפירוש ב"פדה בשלום" שהפדי' היתה ע"י שלום – ישנו גם הפירוש שהפדי' עצמה היא באופן של שלום.
וענין זה מצינו גם בנוגע לגאולתו של רבינו הזקן – שהרי באגרת הקודש ד"ה קטנתי5 שכתבה "אחר ביאתו מפטרבורג" (אחר יציאתו מהמאסר), מביע רצונו ופקודתו שתהי' הנהגה של שלום ביחס לאחיהם (אלה שעדיין לא הכירו את הפנימיות והאמיתיות שמונחת בתורת החסידות),
ומסיים, "וכולי האי ואולי יתן ה' בלב אחיהם כמים6 הפנים וגו'", שגם מצדם תהי' הנהגה של שלום – שזהו רצונו של צדיק, שנמשך גם במעשה דכתיבה, ובהכרח שסוכ"ס יתקיים בפועל (אף שכותב רק "כולי האי ואולי"), שאכן יהי' מעמד ומצב של שלום.
ד. ויש להוסיף בנוגע לדיוק הלשון "כמים הפנים וגו'":
המשמעות ד"כמים הפנים לפנים" היא – שנרגשת פנימיותו של האדם. וענין זה נעשה ע"י ההתקשרות עם פנימיות התורה, אשר, על ידה מגיעים בהפנימיות דהקב"ה, כמ"ש7 "בקשו פני את פניך הוי' אבקש" – שעי"ז מתגלה גם הפנימיות דבנ"י.
וזהו שהענין ד"כל ישראל חברים" – שזהו מצד פנימיותם8 – נתגלה כשהיו בנ"י באים לביהמ"ק בשלש רגלים9, כי, בעלי' לרגל הי' הענין ד"יראה כל זכורך גו' את פני (הפנימיות של) ה' אלקיך"10, ו"כדרך שבא לראות כך בא ליראות"11 – שנתגלית ונראית גם הפנימיות דבנ"י.
ודוגמתו גם בזמן הזה [דאף ש"מפני חטאינו גלינו מארצנו"12 וחרב בית מקדשנו, הרי החורבן הוא רק בנוגע לביהמ"ק שנעשה מעצים ואבנים, ולא בנוגע לביהמ"ק שבלבו של יהודי (כמ"ש13 "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם", בתוך כל אחד ואחד מישראל14), שאף אחד אינו יכול לשלוט עליו, וקיים בשלימותו גם בזמן הזה] – שכאשר יהודים נפגשים יחד בלבביות ("אין אַ האַרציקן אופן"), ע"ד ובדוגמת פגישתם בביהמ"ק הכללי, אזי נעשית ההתקשרות דחלק אחד של נשמה עם חלק שני של נשמה, ועד שמתגלית הפנימיות דישראל כפי שהיא קשורה עם הפנימיות דתורה, שנתגלתה בתורת החסידות, ולאט לאט הולכת ומתפשטת ומגעת גם לחוגים כאלה שעד עתה לא ידעו אודותה.
ה. וזהו תוכן דברי רבינו הזקן, שהפדי' שלו – וכמו כן הפדי' של כל נשמה מישראל – היא בשלום:
הפדי' ממעמד ומצב של חסרון ידיעה אודות חסידים וחסידות – יכולה להיות בדרך מלחמה או בשלום. ועל זה אומר רבינו הזקן שהפדי' היא בשלום דוקא.
וענין זה נעשה ע"י הגישה ליהודי מתוך אהבת ישראל, שאז "לוקח" הוא עם הפנימיות שלו את הפנימיות של הזולת, ושניהם יחדיו מתקשרים בפנימיות התורה, היא תורת החסידות.
וזהו חוב קדוש המוטל על כל יהודי – לעשות את ההכנה המתאימה, עד כמה שהדבר תלוי בו, שהמפגש עם עוד יהודי יהי' באופן של שלום, מתוך אהבת ישראל, כך, שמצד אהבתו אליו, רצונו וחפצו שגם חבירו יהנה מהזכות והטובה שהגיעה אליו – הידיעה בפנימיות התורה, תורת החסידות, וכאשר מספר זאת לחבירו מתוך אהבה – אזי "אבנים שחקו מים"15, שגם אם לבו (של היהודי שפגש) כ"לב האבן"16, הרי סוכ"ס ימיסו ה"מים" דתורה17 (ועאכו"כ פנימיות התורה) את "לב האבן", ויעשוהו "כלי קיבול" לקבל בתוכו גליא דתורה ביחד עם סתים דתורה.
ועז"נ "פדה בשלום גו' כי ברבים היו עמדי":
כל אחד מאתנו צריך לפעול בד' אמותיו ובסביבתו פדי' ממצב שלעת-עתה יש חסרון בידיעה אודות חסידים וחסידות, בשלום, ע"י אהבת ישראל.
ואין לו להתיירא מהעובדה שהוא יחיד והם רבים, וא"כ, איך יוכל לשנותם כו' – "כי ברבים היו עמדי", היינו, שכל אחד מהם (מה"רבים") בפנימיות נפשו אוחז גם הוא כמותו, ויסייע לו בעבודתו.
ו. וכאשר מתגלה בעולם (לא רק גליא דתורה, אלא גם) פנימיות התורה, ה"ז הכנה קרובה לגילוי פנימיות הכוונה שבעולם – שתכלית בריאתו הוא כדי לעשות לו ית' דירה בתחתונים18.
וענין זה יתגלה בביאת משיח צדקנו, שאז יקויים היעוד "לתקן עולם במלכות שד-י"19, היינו, שתמורת ההעלם והסתר שבעולם בזמן הזה, יראו בגלוי ש"ה' אחד ושמו אחד"20, ועד ש"אז אהפוך אל עמים גו' כולם גו' לעבדו שכם אחד"21, היינו, שהאחדות תחדור גם אצל עמי הארץ.
והעיקר – שכל זה יבוא לידי גילוי במהרה בימינו, ע"י משיח צדקנו.
* * *
ז. צוה לנגן ואמר מאמר ד"ה אמר ר' אושעיא מאי דכתיב צדקת פרזונו בישראל.
* * *
ח. הסדר אצל רבותינו נשיאינו, החל מרבינו הזקן עד לכ"ק מו"ח אדמו"ר, הוא, שכל רבי נקרא "ממלא מקום"22 של הרבי שלפניו. ואין ענין יוצא מידי פשוטו, שהוא ממלא את כל ה"מקום" – מקום רוחני, שהו"ע המעלה וההשגה וההבנה (כמ"ש הרמב"ם23) – של קודמו. כך הי' אצל אדמו"ר האמצעי לאחרי רבינו הזקן, אצל הצמח-צדק לאחרי אדמו"ר האמצעי, וכן הלאה, עד לכ"ק מו"ח אדמו"ר.
אבל אעפ"כ, יש גם שינויים בהנהגתם של הנשיאים מדור לדור – כי, מדור לדור, "דור הולך ודור בא"24, משתנה אופן הבירורים (שהרי לולי השינוי בעבודת הבירורים, לא הי' צריך להיות שינוי הדורות), ומצד זה משתנה גם אופן העבודה, ובמילא משתנים גם ההוראות של הנשיא שבכל דור ודור.
ולכן מצינו בסיפורים שמספרים על מה שכל רבי הי' מאחל לעצמו ("וואָס יעדער רבי האָט זיך געוואונטשען") – שלא היתה אותה ברכה אצל רבינו הזקן, אצל הנשיא שלאחריו, ואצל הנשיאים בדורות הבאים, אלא היו שינויים בזה – לפי אופן העבודה שהיתה דרושה בשביל אותו דור.
ומשום זה לא יפלא גם החילוק שבין הברכה שהי' אדמו"ר האמצעי מאחל לעצמו, להברכה שהי' כ"ק מו"ח אדמו"ר מאחל לעצמו:
אדמו"ר האמצעי הי' מאחל לעצמו – שאברכים ההולכים ברחוב ידברו אודות יחודא עילאה ויחודא תתאה25.
וכ"ק מו"ח אדמו"ר הי' מאחל לעצמו – שכל אברך, ואפילו בחור, יהפוך ל"עסקן", לפעול בהסביבה שלו בהתאם למעמדה ומצבה – אם בנוגע לשמירת שבת או בנוגע ללימוד אל"ף בי"ת, ואפילו באנגלית...
ושניהם תבעו זאת אצל כל השייכים אליהם:
כשם שאדמו"ר האמצעי תבע שאברכים ידברו אודות יחודא עילאה ויחודא תתאה, מבלי להתחשב מניין מוצאו של אברך זה, ומהו מעמדו ומצבו ("פון וואַנעט ער שטאַמט און באַ וואָס ער האַלט"),
כך גם בנוגע למעשה בפועל תבע כ"ק מו"ח אדמו"ר מכל אחד ואחד – מבלי להתחשב במעמדו ומצבו, גודל מעלתו ומעלת הענינים שעוסק בהם – שימסור חלק (לא רק מממונו, אלא גם) מגופו, ואפילו מנשמתו, כדי לעשות טובה ליהודי,
ולאו דוקא כשצריך ללמדו ענינים עמוקים בתורה או עניני הידור בקיום המצוות, אלא גם כאשר צריך לדבר עמו אודות ענין פשוט ביותר,
ולא להמתין עד שיבואו להזמינו ולהביאו "בתופים ובמחולות", ולהכריז לפניו: ראו מי הוא הבא לעשות מצוה... אלא לרוץ ולחפש בעצמו להציל יהודי, אפילו לשעה קלה, ואפילו בענין פשוט.
ט. והנה, מה שיודעים אנו בענין זה אודות רבינו הזקן – יובן מהסיפור דלקמן26:
פעם, כאשר אדמו"ר האמצעי ישב בחדרו ולמד, ובאותו חדר ישן תינוק בעריסה27, נפל התינוק – תוך כדי שינה – מן העריסה על הרצפה, ופרץ בבכי, אבל אדמו"ר האמצעי, בהיותו שקוע בלימודו, לא שמע מאומה. ואילו רבינו הזקן, שישב ולמד בחדר אחר, היינו, בריחוק מקום יותר, ומאחורי מחיצה – שמע את בכיו של הילד, ונכנס והרים את התינוק והרגיעו והשכיבו בעריסה.
לאחר זמן, דיבר רבינו הזקן עם בנו אדמו"ר האמצעי על-דבר מאורע זה, באמרו כיצד צריך להיות אופן העבודה – שבודאי צריכים להיות שקועים בעמקות הלימוד, אבל, בשעה שילד קטן בוכה, אפילו מתוך שינה, צריכים "לשמוע" את קול בכיו, להפסיק הלימוד ולהרגיעו כו'.
וע"פ הידוע שכל הענינים שישנם למטה הם בדוגמת אותם ענינים כפי שהם ברוחניות – יש לבאר תוכן סיפור הנ"ל ברוחניות.
י. ובהקדמה:
לפעמים נמצא אדם במעמד ומצב שאינו יודע מה נעשה מסביבו – בגלל היותו בתנועה של פחד ויראה, אפילו יראה תתאה, ועאכו"כ כשמדובר אודות יראה פנימית, יראת בושת, שהיא יראה עילאה, או למעלה מזה.
וכמדובר לעיל (בהמאמר28) שענין זה הוא בכחו של כל יהודי – דכיון שיש בו יראה תתאה (אפילו יראת העונש, או גם למטה מזה), שעז"נ29 "מה ה' אלקיך שואל מעמך כי אם ליראה גו'", הרי זה "כלי" שמעורר וממשיך ומקבל גם היראה עילאה, עלי' נאמר30 "הן יראת ה' היא חכמה".
– האמת היא, שהגילוי דיראה עילאה יהי' רק בביאת המשיח,
וכפי שמצינו במאמר חסידות31 שמתחיל גם הוא בפסוק32 "צדקת פרזונו", ע"ד "מעלת היראה הפנימי' שהי' בבעש"ט ז"ל שהי' מעין יראה של משיח כו'",
אבל אעפ"כ, יכול כל יהודי לעורר ולהמשיך יראה עילאה מה"אוצר" של הקב"ה, שעליו נאמר33 "אין לו להקב"ה בעולמו אלא אוצר של יראת שמים בלבד".
וא"כ, במצב כזה שאינו יודע מה נעשה מסביבו, אפילו בנוגע לענינים שנעשים בעולם שלו – איך אפשר לדרוש ממנו שישמע קול ילד בוכה, ולא רק בכי' שכלית, אלא גם בכי' מתוך שינה?!
זאת ועוד: גם אם היתה מציאות שיוכל לשמוע קול ילד בוכה – מה מקום להפסיק מעבודתו ב"יחודים עליונים" כדי לעשות טובה לילד קטן?!
והמענה לזה – ע"פ ביאורו של בעל השמחה ש"נפש השנית בישראל היא חלק אלקה ממעל ממש"34, שענין זה נאמר על כל איש ישראל, אפילו על "הפושעים ומורדים בתלמידי חכמים"35, שגם נשמתם היא לא רק "חלק אלקה ממעל", אלא גם (בתוספת תיבת) "ממש"36!
ובמילא, לא צריך להיות נוגע לו כ"כ המצב של הגוף ונפש הבהמית, ואפילו המצב של נפש האלקית מצד כחות הגלויים; עליו לדעת שהולך הוא לעסוק עם "חלק אלקה ממעל ממש" – שנמצא בגלות בגופו ונפשו של יהודי זה.
וגם אם הלה הוא במעמד ומצב ד"מי שאין בו דעה" ש"אסור לרחם עליו"37 – הרי ידוע38 מה שאמר כ"ק אדמו"ר (מהורש"ב) נ"ע אל כ"ק מו"ח אדמו"ר, בנוגע לאדם כזה שהתורה פוסקת ש"אסור לרחם עליו": תאר לעצמך עד כמה גדולה הרחמנות עליו...
ועד"ז בנדו"ד, שמדובר אודות "ילד קטן" – שהרי בשעה שאדם עובר עבירה, אין זה אלא מפני ש"נכנס בו רוח שטות"39, והיינו, שאין בו דעה, ובמילא, הרי הוא "קטן", ואפילו "קטן שלא הגיע לחינוך", וא"כ, הרחמנות עליו גדולה עוד יותר!
זאת ועוד – שענין הרחמנות נוגע להגדול ביותר דוקא, אשר, ככל שתגדל מעלת האדם, יתעורר ברחמים גדולים יותר, כידוע40 שהתעוררות רחמים גדולים היא דוקא אצל זה שיש לו מדת ההתנשאות מצד עצמו,
וכמו החילוק שבין שר למלך – שאצל שר יש חילוק בין הרחמנות על איש זה לרחמנות על איש אחר, לפי ערך העושר והעוני שלהם, וכיו"ב, משא"כ אצל מלך גדול ביותר, שהכל לפניו כאין וכאפס, יש בו רחמים גדולים על הכל;
אלא, מי שהוא "דכא ושפל רוח" גם בהרגש שלו, הרי הוא "כלי" שבו יתקבלו הרחמים גדולים דהמלך גדול, וכמאמר הנביא41 "מרום וקדוש אשכון ואת דכא ושפל רוח", שעם היותו מצד עצמו "מרום וקדוש", שהכל שוים לפניו, הרי ה"כלי" לזה הוא "דכא ושפל רוח" דוקא.
יא. וזוהי ההנהגה שקבע הנשיא הראשון של חסידות חב"ד לדורותיו אחריו עד ביאת המשיח (וגם לאחרי זה):
כאשר פוגשים "ילד קטן" ברוחניות [כדברי כ"ק מו"ח אדמו"ר42 שבכגון-דא אין להתחשב בהנרשם ב"תעודת לידה" או ב"דרכון", כי אם במספר השנים של אורח-חיים הראוי ליהודי, כך שיתכן שב"דרכון" נרשם שהוא בן שבעים שנה, ובפועל ממש חי כיהודי שנים אחדות בלבד, ובמילא נחשב הוא כ"ילד קטן"] – יכול לחשוב לעצמו: מה לו, כגדול בישראל, ולילד קטן ששקוע בשינתו, נפל מהעריסה ונחבט ובוכה, שבשבילו יפסיק מתורתו ותפלתו?!
וההסברה בזה – שדוקא בהנהגה כזו נראה וניכר תכונתו של נשיא בישראל, כדאיתא במדרש43 שכאשר הקב"ה לקח את משה רבינו לרועה על ישראל "לא בחנו אלא בצאן", והיינו, שלא בחנו בהנהגתו ביחס ל"נשמות", אפילו לא נשמות בגופים, אלא "בצאן" דוקא: "יש לך רחמים לנהוג צאנו של בשר ודם – "הצלעה והנדחה"44 – כך חייך אתה תרעה צאני ישראל".
וכך היתה דרכם של רועי ישראל בכל הדורות שלאח"ז, ודרך זו הורו לכאו"א מישראל – בנתנם את הכחות הדרושים לכך – שגם כאשר נמצאים במעמד ומצב נעלה, ובתנועה של רוממות והבדלה כו', הרי בשעה שפוגשים ילד קטן בוכה, אפילו בשינתו, צריכים להפסיק מעניניהם ולטפל בילד הקטן להביאו לידי מנוחה.
זוהי איפוא ההוראה שהתחילה ע"י בעל השמחה, שהפסיק מעניניו, יחודים עליונים כו', בשביל להרגיע ילד קטן.
ומזה נולדה ההוראה של כ"ק מו"ח אדמו"ר, שתבע ותובע וימשיך לתבוע מכאו"א,
[בכלל הי' כ"ק מו"ח אדמו"ר תקיף בדעתו, ומעולם לא התעייף "לרדת לחייו" של מישהו ("דערגיין יענעם די יאָרן")... – דהיינו, לזכות אותו – עד שהצליח לפעול פעולתו],
אשר ככל שתגדל מעלת עצמו כפי הנראה בעיניו, ויתכן שאכן גדלה מעלת עצמו בפועל ממש באמת – יתן בכל יום ויום (לא רק מממונו, אלא גם) מגופו ונשמתו לעזור ולסייע ל"ילד קטן" (או "ילד גדול") ברוחניות.
וכמאמר הבעש"ט45 שנשמה יורדת מלמעלה למטה להתלבש בגוף גשמי ולחיות בו שבעים-שמונים שנה, בשביל לעשות טובה ליהודי בגשמיות או ברוחניות, אפילו פעם אחת!
יב. ולא לדרשה קאתינא; זוהי תביעה שתובעים מכאו"א מאתנו, אשר, מיד כשיוצאים מכאן, מבלי לדחות לאחר זמן, יתחילו לחפש ענין של "פרנסה" – למלא שליחותו של הקב"ה, שזוהי ה"פרנסה" של נשמת כאו"א מישראל – להשתדל בעשיית טובה ליהודי, גם אם נדמה לו שפעולה זו אינה שייכת לדרגא ומדריגה שלו.
ונכון יהי' לבו בטוח ש"אין הקב"ה מקפח שכר כל ברי'"46, כך, שפעולה זו תביא לו הצלחה בענינים שלו.
ומזה באים לנקודה נוספת – שזה גופא שמזמינים לו עשיית טובה ליהודי, הו"ע של "צדקה" עבורו, כיון שעי"ז תהי' לו הצלחה בעניניו.
וזהו גם המענה על השאלה מהי התכלית שבכל זה – שזהו ע"ד מארז"ל47 על הפסוק32 "צדקת פרזונו בישראל", "צדקה עשה הקב"ה בישראל שפיזרן לבין האומות":
אין לך ריחוק גדול יותר מהריחוק שבין נפש אלקית, "חלק אלקה ממעל ממש", לבין אומות העולם שנמצאים בקצוי תבל, באשור ובמצרים. ואעפ"כ נאמר על זה "צדקה עשה הקב"ה כו'", שפיזורן של ישראל לבין האומות הוא צדקה (לא לאומות העולם, אלא) בישראל!
ולכאורה: יהודי טוען שבהיותו בארץ ישראל, "תחת גפנו ותחת תאנתו"48, בזמן שביהמ"ק הי' קיים – יכול הי' לפעול הרבה יותר, ובמילא הי' הקב"ה נהנה ממנו שלא בערך יותר?! – והמענה על זה: "בהדי49 כבשי דרחמנא למה לך"...
ועד"ז בנדו"ד, שכאשר תובעים מיהודי לבזבז את האוצרות שלו בשביל חבירו (כשם שהקב"ה מבזבז את אוצרותיו בשבילו), עליו לדעת שסוכ"ס ה"ז "צדקה" בשבילו עוד יותר מאשר בשביל חבירו, וכמארז"ל50 "יותר ממה שבעה"ב עושה עם העני העני עושה עם בעה"ב".
יג. וגם בענין זה יש הוראה מסיפור שאירע אצל הצמח-צדק51:
פעם רצה הצמח-צדק לראות את רבינו הזקן – לאחר הסתלקותו – ולמרות כל ההשתדלות ע"י תפלות ובקשות כו', לא עלה הדבר בידו. ויהי היום ובלכתו לתפלה פגש יהודי קצב שביקש ממנו רובלים אחדים בתור הלואה, והשיב לו, שיכנס אליו אחר התפלה ואז ילוה לו המעות. כשהמשיך בהליכתו לבית-הכנסת, עלה במחשבתו ("ער האָט זיך געכאַפּט") שאצל פלוני ה"ז ענין של פרנסה, ואיך אפשר לדחותו לאחר התפלה?! חזר איפוא הצ"צ לביתו, לקח את המעות ונתן לו. ואז52... בהכנסו לבית-הכנסת... ראה את רבינו הזקן, לאחרי הפסק זמן ארוך... שלא ראהו.
והגע עצמך:
גמילות-חסד – לא זה הי' ענינו העיקרי של הצ"צ. הוא לא הי' ה"גביר" של העיירה, וגם לא ה"גבאי" של קופת גמילות-חסדים; בסך-הכל דובר אודות הלואה של סכום קטן שהי' לו משלו.
ובזה גופא – מדובר רק על הזריזות בהקדמת ההלואה משך זמן קצר לפנ"ז (כשיעור זמן תפלתו של הצ"צ), שבמקום ליתן לו את ההלואה לאחר התפלה, כפי שאמר בתחילה, הקדים ונתנה קודם התפלה.
ואעפ"כ, דוקא ענין זה – זריזות במצוה שלכאורה אינה לפי ערך דרגתו – פעלה פעולה כזו שלא פעלו הבקשות והתפלות במשך זמן לפנ"ז!
סיפור זה – ככל סיפורי התורה, וכן תושבע"פ, וכן סיפורים שמספרים צדיקים ששומרים על כח הדיבור ונזהרים מדברים בטלים, כמו סיפור הנ"ל שסיפרו כ"ק מו"ח אדמו"ר כו"כ פעמים, וגם כתבו ופירסמו53 – מהוה הוראה כיצד ואיך צריכים להתנהג, ולאיזה ענין יכולים לבוא עי"ז.
ונקודת הדברים – שכאשר ממלאים את רצונו של הקב"ה בענין כזה שנדמה לנו שאינו אלא "קטנות שבקטנות", הרי, ענין זה יכול להיות קשור עם מדת הנצחון שלמעלה, וכמדובר לעיל (בהמאמר54) שמצד מדת הנצחון לא נוגע תוכנו של הענין שבו נתלבשה מדת הנצחון, אלא נוגע שיבוא הדבר לידי פועל, ובשביל זה מבזבזים אוצרות גדולים ביותר, הן אוצרות רוחניים והן אוצרות גשמיים.
[ניגנו ניגון שמחה וכ"ק אדמו"ר שליט"א עמד מלא קומתו ורקד על מקומו משך זמן].
* * *
יד. רבינו הזקן, בעל השמחה, כותב בסוף אגרת הקודש (באגרת המתחלת "הוכח תוכיח את עמיתך אפילו מאה פעמים")55: "לגמור כל הש"ס בכל שנה ושנה .. לחלק המסכתות .. בכל מנין ומנין, ואם איזה מנין קטן מהכיל, יצרפו אליהם אנשים מאיזה מנין גדול".
ומשנים קדמוניות נקבע המנהג אצל חסידים לערוך חלוקת הש"ס בכל שנה – בי"ט כסלו56, שאז עורכים סיום הש"ס, וגם חלוקת הש"ס ללמדו בשנה הבאה עלינו ועל כל ישראל לטובה ולברכה, כמו בתושב"כ, שכאשר מסיימים "וזאת הברכה", מתחילים מיד מ"בראשית".
טו. ובענין זה – שמיד לאחרי הסיום חוזרים ומתחילים מההתחלה – ב' טעמים:
טעם הא' – "שלא ירגל בעם זו כו'"57, כלומר, "כדי שלא יהי' פתחון פה לשטן ("דער ניט-גוטער") לקטרג לומר כבר סיימו אותה ואינם רוצים לקרותה עוד"58.
אמנם, טעם זה הוא בתקפו כל זמן שעדיין לא נתקיים היעוד59 "את רוח הטומאה אעביר מן הארץ"; ובמילא יש צורך שיהי' מן המוכן טעם נוסף – בשביל הזמן שבו תתבטל מציאות הלעו"ז.
– ולהעיר, שענין זה שייך גם להחילוק בין דרך החסידות לדרך המוסר:
דרך המוסר – יש לה מקום רק לפני שיתקיים היעוד "את רוח הטומאה אעביר מן הארץ", משא"כ לאחרי זה, שלא תהי' בעולם מציאות של גאוה, שקר, לשון הרע וכיו"ב, אזי נשארים "מחוסרי עבודה", וצריכים לילך ולבקש "דמי אבטלה" ("אַנעמפּלוימענט")...
משא"כ הדרך החסידות – כיון שעוסקת ב"עשה טוב", להראות את גדלות הנשמה, שהיא "חלק אלקה ממעל ממש", וכיצד יש בכח האדם לגלות בעצמו את כל עניני הנשמה שיבואו מן הכח אל הפועל, ולהתקשר עם בורא העולם, שהוא "למעלה מעלה עד אין קץ ולמטה מטה עד אין תכלית"60 – הרי עבודה זו היא בתקפה גם לאחרי קיום היעוד "את רוח הטומאה אעביר מן הארץ",
ואדרבה, אז תהי' עבודה גדולה הרבה יותר, כי:
בזמן הזה יש "תירוץ" על כל דבר בלתי-רצוי שזוהי אשמתו של היצה"ר, ובמילא, יכול לילך לישון במנוחה, בידעו שכשיקראוהו ל"בית דין הגדול" (או לב"ד הקטן) יוכל לענות שאין זו אשמתו ("וואָס איז ער שולדיק") שה"שאור61 שבעיסה מעכב"... ומה גם – טוען הוא – שהקב"ה בעצמו מתחרט על בריאת היצה"ר, "דכתיב44 ואשר הרעותי"62. ובמילא, על סמך חשבון זה – ישן הוא מחצית השעה על חשבון היצה"ר ומחצית השעה על חשבון עצמו... אבל כאשר יקויים היעוד "את רוח הטומאה אעביר מן הארץ" – אזי לא יהי' עוד "תירוץ" זה.
ובכלל, יחיו אז בדרך חיים אמיתית, ובמילא יעסקו בעבודה ד"עשה טוב" ביתר שאת וביתר עוז, באופן נעלה יותר שלא בערך לגבי אופן העבודה בזמן הזה.
וע"ד המבואר באגה"ק63 בהחילוק שבין "אילנא דחיי" (פנימיות התורה) ל"אילנא דטוב ורע דאיהו איסור והיתר טומאה וטהרה"64, וכפי שמסיים שם65, ש"אחר שיושלם בירור הניצוצות (שזוהי עיקר העבודה בזמן הזה) .. לא יהי' עסק התורה והמצות לברר בירורין (כבזמן הזה), כי אם לייחד יחודים עליונים יותר כו'".
ובנוגע לעניננו – יש צורך בטעם פנימי ונצחי (שהוא בתקפו בכל הזמנים) על המנהג להתחיל עוד הפעם מחדש תיכף ומיד לאחרי סיום תושב"כ, ועד"ז בתושבע"פ. והוא:
כאשר יהודי מסיים את התורה, עלול הוא לחשוב שיש לו כבר את כל התורה כולה. ועל זה אומרים לו: למדת אמנם כל תושב"כ, אבל היכן אוחז אתה – ב"בראשית"!... עכשיו עליך להתחיל ללמוד, ואז תווכח שכל מה שלמדת עד עתה, אין לו תפיסת מקום כלל לגבי העומק שיש בתורה!
– ענין זה אינו ע"פ חסידות בלבד, אלא מפורש הדבר במדרש בנוגע לתורתו של משיח (עלי' נאמר66 "ישקני מנשיקות פיהו כי טובים דודיך מיין"): "התורה שאדם למד בעולם הזה, הבל הוא לפני תורתו של משיח"67. ועד"ז מצינו לגבי תורה בכלל: "נובלות חכמה של מעלה תורה"68.
אלא שבנדו"ד, אין צורך להגיע לכל זה – שהרי לא אוחזים עדיין בדרגא כזו שכבר למדו כל התורה כולה בכל האופנים שאפשר ללמדה... ועדיין חסר הרבה בידיעת התורה, וככל שלומדים יותר, מבינים ומכירים ומרגישים יותר עד כמה שלא הגיעו עדיין להעומק שבתורה.
וענין זה בא לידי ביטוי בכך, שכאשר לומדים ומסיימים כל הש"ס כולו מתחילים עוד הפעם מתחילת הש"ס, להורות שלימוד וסיום הש"ס הביא רק להכרה והגברת החשק שעכשיו צריכים להתחיל ללמוד גמרא, ולא מאמצע הגמרא, אלא מ"מאימתי", מתחילת תושבע"פ.
זהו איפוא היסוד ל"מנהג ישראל" – "תורה היא"69 – שביחד עם סיום הש"ס, עושים גם חלוקת הש"ס לשנה הבאה, דאף שלכאורה ה"ז אותו ש"ס שכבר סיימו לימודו בשנה שעברה, הרי, לאמיתו של דבר, ה"ז דבר חדש לגמרי, וכמארז"ל70 "בכל יום ויום יהיו בעיניך כחדשים", גם אם כבר למד ענין זה כו"כ פעמים.
טז. (כ"ק אדמו"ר שליט"א הורה שיחלקו הש"ס, ואמר): מסתמא יש אצל כמה מהבחורים פתקאות ומכשירי כתיבה (עט או עפרון). יכריזו איפוא את שמות המסכתות, וכל אחד יבחר את המסכת שרוצה ללמדה ולסיימה במשך השנה הבאה, וכך יחלקו את כל הש"ס – ל"ו המסכתות שיש עליהם גמרא, ומה טוב – גם את שאר המסכתות שיש בהם משניות בלבד.
(ואח"כ אמר בבת-שחוק:) אולי יבחרו "גבאי" של י"ט כסלו ("אַ י"ט כסלו גבאי"), כמו שיש "פורים גבאי" ו"שמחת תורה גבאי" – בשביל חלוקת הש"ס. ואם יש צורך – יעשו אפילו "ועדה" ("אַ גאַנצע קאָמיטע"), והעיקר – שיעשו החלוקה בזריזות.
* * *
יז. בסיום הש"ס שנינו: "תנא דבי אליהו כל השונה הלכות בכל יום מובטח לו שהוא בן העולם הבא".
כלומר, סיום הש"ס – "גמרה של תורה" דתושבע"פ – הוא בהעילוי ד"השונה הלכות", הלכות דוקא, כפירוש רש"י "משנה וברייתא הלכה למשה מסיני", היינו, שאין זה הפלפול ושקו"ט שבתורה, כי אם ידיעת ההלכה (אלא שכדי לפסוק הלכות, יש צורך בהקדמת לימוד הגמרא, שהרי אלה ש"מורין הלכה מתוך משנתן" – משנה בלבד, ללא גמרא – נקראים "מבלי עולם"71).
[ויש להוסיף, שהמעלה דלימוד ההלכות מוכרחת (לא רק מצד סיום הש"ס ב"כל השונה הלכות", אלא) גם מזה שמצינו שההסברה על מעלת לימוד התורה, ש"אין לך מצוה בכל המצות כולם שהיא שקולה כנגד ת"ת, אלא ת"ת שקול כנגד כל המצות", היא, משום "שהתלמוד מביא לידי מעשה .. כל המצות כולן, שאי אפשר לקיים כל המצות כהלכתן .. בלי לימוד היטב לידע כל ההלכות כו'"72, שלכן, "הי' לפניו עשיית מצוה (איזו שתהי', לא רק "חמורה שבחמורות", אלא גם "קלה שבקלות") ות"ת .. אם אי אפשר למצוה להעשות ע"י אחרים .. יפסיק תלמודו ויעשה המצוה"73].
ולכאורה אינו מובן:
הדרגא הכי נעלית בלימוד התורה – הרי היא לימוד התורה לשמה (כפי שמבקשים בכל יום בברכות השחר: "ונהי' אנחנו .. לומדי תורתך לשמה"), היינו, שהלימוד הוא לשם התורה עצמה, מבלי לחפש תכלית נוספת בזה.
ומובן, שהלימוד לשם התורה עצמה מתבטא בעיקר בהבנה והשגה שבתורה, שעיקרה בחלק הפלפול ושקו"ט שבתורה, ולא (כ"כ) בלימוד הלכות פסוקות, שיכולים ללמדן גם ללא הבנת והשגת טעמי ההלכות [שהרי בהמאמר ד"תנא דבי אליהו כל השונה הלכות מובטח לו כו'" לא נאמר תנאי שצריך להיות ידיעת טעמי ההלכות דוקא], ומה גם שלימודן הוא לשם תכלית – לידע "את המעשה אשר יעשון"74.
וא"כ, איך יתכן שהסיום דכל תושבע"פ – שלזה מגיעים לאחרי ככלות הכל – הוא "כל השונה הלכות כו'" (שעי"ז "מובטח לו שהוא בן העולם הבא"), לימוד הלכות פסוקות לידע את המעשה אשר יעשון דוקא, שאין זה תכלית העילוי דלימוד התורה לשמה75, לשם התורה עצמה?!
יח. והביאור בזה:
האמור לעיל שהעילוי הכי גדול הוא לימוד התורה לשמה – ה"ז רק כפי שהענין הוא מצד התורה.
כלומר, כשמדובר אודות תורה מצד עצמה, ישנם כמה אופני לימוד – החל מהחילוקים בצד הלא-טוב, שזהו הלימוד שלא לשמה: "שאינו לומד אלא לקנטר חביריו", או "שלומד על מנת שיכבדוהו" (שיקראוהו רבי73), וכיו"ב (כמבואר בתוס'76); למעלה מזה – לימוד התורה סתם; ולמעלה מזה – לימוד התורה לשמה, שבזה גופא יש כמה דרגות, ועד להדרגא היותר עליונה בהלימוד לשמה, כפי שמצינו בדוד שהי' מחבר תורה שלמעלה בהקב"ה77, שזוהי תכלית השלימות בהלימוד לשם התורה עצמה – לפעול תוספת אור אפילו בהתורה שלמעלה, לחברה בהקב"ה78.
אמנם, מלבד התורה עצמה, ישנו גם האדם הלומד תורה, וישנה גם פעולת התורה, וישנו גם – והוא העיקר – "נותן התורה".
ובמילא, הן אמת שמצד התורה עצמה האופן היותר נעלה הוא לימוד התורה לשמה (ועד להאופן היותר נעלה דחיבור תורה שלמעלה בהקב"ה) – הרי כל זה הוא מצד התורה עצמה בלבד, שעל ידה מגיעים עד היכן שהיא (התורה) מצד עצמה מגעת, ולא יותר;
וכדי להגיע לדרגא נעלית יותר, למעלה מהדרגא שאליו מגעת התורה מצד עצמה – ה"ז ע"י לימוד הלכות התורה ("כל השונה הלכות") דוקא (אף שמצד התורה עצמה אין זה שלימות הלימוד), כדלקמן.
יט. ויובן בהקדם מאמר המדרש79 "ששה דברים80 קדמו לבריאת העולם .. התורה .. וישראל", וביניהם גופא, "איזה מהם קודם .. מחשבתן של ישראל (ש"עלו במחשבה", ועליהם נאמר81 "עם המלך במלאכתו ישבו שם") קדמה לכל דבר", וראי' לדבר, ממש"נ בתורה "צו את בני ישראל", "דבר אל בני ישראל" – "אילולי שצפה הקב"ה .. (ש)ישראל עתידין לקבל את התורה, לא הי' כותב בתורה צו את בני ישראל, דבר אל בני ישראל".
כלומר: אף שגדלה ביותר מעלת התורה, עד ש"אורייתא וקוב"ה כולא חד"82, מ"מ, גדלה מעלתן של ישראל יותר ממעלת התורה – שזהו הפירוש ב"מחשבתן של ישראל קדמה לכל דבר", שאין הכוונה לקדימה בזמן (שהרי המדובר הוא קודם לבריאת העולם, ובמילא גם קודם לבריאת הזמן83), כי אם קדימה במעלה, וכמו סיבה ומסובב, היינו, שישראל הם הסיבה והתורה היא המסובב, כאמור, שהסיבה להציווי והדיבור שבתורה ("צו גו'", "דבר גו'"), היא, משום שלפנ"ז ישנה המציאות דבנ"י, מקבלי התורה.
וכדי להגיע להדרגא היותר נעלית שבה מושרשים נשמות ישראל כפי שהם למעלה מהתורה – לא מספיק לימוד התורה באופן של הבנה והשגה (פלפול ושקו"ט) בלבד, אלא יש צורך בלימוד ההלכות ("כל השונה הלכות") דוקא:
ענינם של הלכות התורה – שבהם מתגלה ועל ידם נשלם רצון העליון84 – להיות לו ית' דירה בתחתונים18,
– כמובא לעיל (בהמאמר85) מ"ש בתנא דבי אליהו86 בפירוש הפסוק32 "מקול מחצצים גו'", "אלו האומרים על טמא טמא ועל טהור טהור .. הלכות שבת והלכות חגיגה ומעילות", היינו, שעושים חציצה והבדלה בין טמא לטהור, בין רשות היחיד לרשות הרבים (הלכות שבת), בין קודש לחול (הלכות חגיגה ומעילות), וכיו"ב בשאר הלכות התורה, שעי"ז עושים לו ית' דירה בתחתונים –
שהחידוש בזה הוא – שלוקחים דבר גשמי ואפילו דבר חומרי, שלכאורה אין לו שייכות לרוחניות, אפילו רוחניות של שכל האנושי, ועאכו"כ שאין לו שייכות לרוחניות וקדושה דנפש האלקית, ועאכו"כ שאין לו שייכות להעומק דתורה, ואעפ"כ עושים מדבר גשמי וחומרי זה דירה לו ית'.
ובשביל מילוי רצונו ית' (שמתגלה ונשלם בהלכות התורה) – בזבז הקב"ה אוצרותיו ונתן תורתו לעמו ישראל.
וזהו שסיום הש"ס הוא במעלת הלכות התורה דוקא ("כל השונה הלכות כו'") – להיותן תכלית הכוונה דכל התושבע"פ כולה.
כ. ובהמשך לזה מתחילים עוד הפעם מהתחלת הש"ס – "מאימתי קורין את שמע בערבין":
"ערבין" – מורה על מעמד ומצב של חושך, שלא ניכר שום ענין של זכות ובהירות, ולא ניכר ענין של רוחניות וקדושה; כל מה שרואים מסביב אינו אלא חושך.
ולמקום זה ("ערבין") ירדה נשמתו של איש ישראל – כדי לפעול את הענין ד"קורין את שמע בערבין", היינו, שבמקום החושך יקרא ויכריז "שמע": "שמע ישראל ה' אלקינו ה' אחד"87, כפירוש רבינו הזקן88: "שמע ישראל – יהודי שומע ("אַ איד דערהערט") – הוי' אלקינו – שכחנו וחיותנו הוא למעלה מהטבע, ואשר – הוי' אחד".
ויש להוסיף בביאור הענין ד"שמע" – ע"פ מ"ש בתיקוני זהר89 ש"שמע" ר"ת "שאו מ.רום ע.יניכם"90, שמורה על ב' ענינים הפכיים:
מחד גיסא – ה"ז מורה שהוא בעצמו נמצא בעומק תחת, שלכן צריכים לצוותו "שאו מרום עיניכם", כיון שאינו נמצא שם, ולא עוד אלא שצריך לישא את עיניו כדי לראות ה"מרום", והיינו, שאינו יכול להגיע לשם בגופו, כי אם באופן של ראי' בלבד, שהיא ממרחק גדול ביותר;
אבל לאידך גיסא – כאשר ישא עיניו וירצה לראות, אזי יוכל לראות ("שאו מרום עיניכם וראו מי ברא אלה") גם ה"מרום" – כדאיתא בזהר91 דקאי על עתיקא קדישא, היינו, שיוכל לראות גם תכלית העילוי באלקות.
וענין זה שגם בהיותו בעומק תחתית (שצריך לומר לו "שאו מרום עיניכם"), וכאשר בחוץ שורר חושך ("בערבין"), צריך לפעול הענין ד"קורין את שמע" – הוא ציווי המוטל על כאו"א מישראל, גם אם הוא אינו בעל-שכל, ואינו שייך לשקו"ט שבתורה – שכן, "עם הארץ", "אפילו לא קרא אלא קריאת שמע .. קיים92 לא ימוש"93, היינו, ששייכותו לתורה היא ע"י קריאת שמע, שהיא הלכה פסוקה (ללא שקו"ט) ש"ה' אלקינו ה' אחד", שנמשכת ופועלת "בערבין".
וזהו גם הדיוק "מאימתי קורין את שמע בערבין" – כפי שפירש ר' אברהם המלאך (בנו של המגיד ממעזריטש) בלמדו עם רבינו הזקן, ש"מאימתי" הוא מלשון אימה94, "באימה וביראה וברתת ובזיע"95, היינו, שההתחלה והיסוד דכל תושבע"פ כולה הו"ע הקבלת עול ומסירת נפש, שעי"ז ממשיכים ופועלים את ההלכה פסוקה ש"ה' אלקינו ה' אחד" – "בערבין".
ועי"ז פועלים – כהמשך המשנה – "שהכהנים נכנסים לאכול בתרומתן":
ענינם של כהנים – "לא שבט לוי בלבד אלא כל איש ואיש אשר נדבה רוחו אותו כו'" – "שהובדלו מדרכי העולם .. לעמוד לפני ה' לשרתו ולעובדו וכו'" (כמ"ש הרמב"ם בסוף הל' שמיטה ויובל).
וכיון שכן, יש מקום לחשוב שמוטב שלא תהי' להם שום שייכות לגשמיות וחומריות.
ועל זה אומרת המשנה – שגם "כהנים" צריכים להיות "נכנסים לאכול", אכילה כפשוטה, אלא שהאכילה היא "בתרומתן", היינו, שעושים מהגשמיות ענין של קדושה, שלכן, "כל האוכל תרומה מברך ברכת אותו מאכל ואח"כ מברך אשר קדשנו במצוותיו וצונו לאכול תרומה"96.
ו"עד – שפועלים – סוף האשמורה הראשונה":
איתא בגמרא97 "שלש משמרות הוי הלילה, ועל כל משמר ומשמר יושב הקב"ה ושואג כארי, שנאמר98 ה' ממרום ישאג גו' שאוג ישאג על נוהו". והיינו, שלילה בכלל הו"ע של העלם והסתר, ומ"מ, על כל משמר ומשמר ישנו זמן של "עת רצון".
וזהו "עד סוף האשמורה הראשונה" – שע"י העבודה ד"קורין את שמע בערבין", שגם בחשכת הלילה ממשיכים הגילוי ד"ה' אלקינו ה' אחד", אזי בהזדמנות הראשונה שיש "עת רצון", ב"אשמורה הראשונה", נעשה מיד ה"סוף" דכללות הלילה – כהיעוד המקווה "לילה כיום יאיר"99, בביאת משיח צדקנו.
* * *
כא. ידוע מאמר כ"ק מו"ח אדמו"ר – אשר להיותו ממלא מקום אבותיו ואבות אבותיו, עד לרבינו הזקן בעל השמחה (כנ"ל ס"ח), הרי מאמר שלו הוא פסק הלכה – שהולכים אנו לקראת משיח צדקנו ("מ'גייט אַנטקעגן משיח'ן")100. וכיון שכן, צריכים להתכונן לכך באופן המתאים.
ובהקדים סדר ההכנה ל"פּאַראַד" (מצעד-מסדר צבאי) – שאין זה באופן שתחילה מופיע ראש הצבא ("קאָמאַנדיר-אין-טשיף"), ולאחריו הולכים ומתקבצים לאט לאט מפקדי הצבא וכל החיילים, אלא הסדר הוא להיפך – שלכל לראש מקבצים המפקדים הפחותים יותר – ה"קאָרפּאָראַלן" (רבי טוראי) וה"סאַרדזשענדטס" (סמלים) – את ה"פּרייוועטס" (טוראים), וכיו"ב101, ומסדרים אותם, וכאשר רואים שכולם עומדים מוכנים, במדים מצוחצחים וכו', באופן המתאים לשביעות רצונו של ראש הצבא, אזי מודיעים לראש הצבא שכל אנשי הצבא מוכנים, ואז יוצא ראש הצבא, ומתחיל ה"פּאַראַד" של הצבא, להפקת רצון ראש הצבא, שמביע "יישר כח", "נחת רוח לפני שאמרתי ונעשה רצוני"102.
אמנם, במה דברים אמורים שדורשים את כל הדקדוקים כו' – בנוגע לאנשי-החיל הבריאים שעומדים על משמרתם; אבל איש-חיל שנפצע במלחמה ואושפז בבית-חולים, וצריך עדיין לחזור לאיתנו, כך שאינו יכול ללבוש את המדים, ואינו יכול לעמוד על רגליו משך זמן ארוך – מצטרף הוא והולך לאחרי ראש הצבא. אך, גם בשעה שגופו פצוע, וצריך להתרפא ולשוב לאיתנו – הרי מצד נפשו, עומד גם הוא באותה תכונה של קבלת-עול שדורש ראש הצבא מכל אנשי הצבא הבריאים.
וככל הדברים האלה וככל החזיון הזה – בנוגע אלינו:
כיון שהרבי אמר שהולכים אנו לקראת משיח צדקנו – עלינו להתכונן למעמד שבו יבוא המלך הגדול ויסקור את כל "צבאות השם"103, כל בנ"י.
ובכן: אלה שהם "בריאים", כמ"ש104 "תמים תהי' עם ה' אלקיך", היינו105, שהוא שלם בקיום כל רמ"ח מצות עשה שכנגד רמ"ח אברים, ובשמירת כל שס"ה מצות לא תעשה שכנגד שס"ה גידים106 – עומדים הם ב"טור המסדר" ("אין סטראָי"), ומדקדקים על אופן עמידתם בכל פרטי הדקדוקים ("מיט אַלע פּיטשעווקעס") שיהיו ראויים לביאת המלך;
אמנם, כאשר ישנו מי שמצד כמה סיבות "נפצע" ע"י הסט"א (הצד שכנגד) בא' מאבריו, בא' מרמ"ח מ"ע או בא' משס"ה מל"ת – שגם אז אין לו ליפול ברוחו ולהתייאש, כיון שישנה ההבטחה ש"לא ידח ממנו נדח"107, ו"הבטיחה תורה שסוף ישראל לעשות תשובה"108, "שמביאה רפואה לעולם"109 – ממנו לא יתבעו להקדים ולהתכונן לבואו של שר הצבא ע"י עמידה שעה שלימה במדים מצוחצחים מבלי להזיז יד או רגל... אלא יתחשבו במעמדו ומצבו בהיותו "שוכן בתי חומר"110, ומה גם שישנו הנסיון ד"הרבה שכנים הרעים עושים"111, וכיו"ב בשאר הענינים שצריכים להצדיק את הזולת. ומשום זה יתנו לו כו"כ "הנחות", ועד כדי כך, שיוכל להמתין עד שיצא שר הצבא תחילה, ורק לאח"ז יקחו גם אותו... – ע"ד שמצינו במתן-תורה, שהקב"ה הקדים ובא אל בנ"י, "ומצאן ישנים"112, והוצרך להעירם משנתם כדי לקבל את התורה.
אבל בכל אופן, צריכים לדעת כולם – הן אלה שהם שלימים, הן אלה שהם במעמד ומצב שקול, מחצה זכיות ומחצה עונות, והן אלה שהם למטה מזה – שלקראת ה"פּאַראַד" מוכרחים כולם להתייצב ("אַלע מוזן זיך צושטעלן"),
– שהרי הרבי אמר113 שבגלות האחרון לא ישאירו אף אחד52... כיון שהקב"ה מבעיר את כתלי הגלות114, כך שאין איפוא להשאר. זהו מצב ד"מי לה' אלי"115, שלוקחים את כל ניצוצות הקדושה, אפילו אלה "האובדים בארץ אשור והנדחים בארץ מצרים"116;
הנפק"מ אינה אלא שיש כאלה שלקראת ה"פּאַראַד" יהיו מעוטרים ב"אות-הצטיינות" בן ארבעה סרטים ("בּענדלאַך"), שלשה סרטים, שני סרטים או סרט אחד; יהיו כאלה שלא יהיו מעוטרים כלל, אבל הם יעמדו ב"טור המסדר"; ויהיו גם כאלה שיגררו אותם ב"כסא גלגלים"... כיון שמצד עצמם אינם בקו הבריאות, אלא שכאשר גוררים אותם, נגררים גם הם...
אבל הצד השוה הוא – שכולם צריכים להמצא, ומצד תכונת נפשם צריכים כולם לעמוד באותה תנועה של אנשי החיל העומדים ב"טור המסדר" – תנועת המסירת נפש וקבלת עול,
וביחד עם זה, מתוך שמחה – כפי שהרבי מוסיף ומטעים, שכאשר אנשי-חיל צועדים ב"פּאַראַד", הולכים הם עם ניגון שמח ("מאַרש")117. – בכלל הי' הרבי מטבעו (אפילו מצד טבע גופו) שמח ביותר, וגם כאשר מצד כמה סיבות לא הי' מקום לשמחה, הי' משתדל תמיד לצמצם ולהעלים את הדבר, כדי שלא לבלבל את הזולת.
זהו איפוא מה שנדרש מאתנו: בין אם נמצאים ב"טור המסדר", ובין אם נמצאים מאחריו, מלפנים או מאחור – צריכים להתאזר עם מעט קבלת עול, "כחודה של מחט"118, ועם ריבוי שמחה, ובכח זה52 יבקעו-יפרצו... את שירי ההעלמות... וההסתרים... ויעמידו את עצמם להמקום שמשם יקחו אותנו להמעמד ומצב ד"לכו ונלכה באור הוי'"119.
[כ"ק אדמו"ר שליט"א ציוה לנגן הניגון אני מאמין].
* * *
כב. כאשר כ"ק מו"ח אדמו"ר סידר את חלוקת שיעורי הלימוד בספר התניא לימי השנה, כלל בחלוקה זו גם את "דף השער" (לא כולו, אלא חלקו): "ספר לקוטי אמרים חלק ראשון הנקרא בשם... וקצרה בעזה"י", וביאר טעם הדבר – לפי שזהו לשונו של אדמו"ר הזקן120, ובמילא ה"ז נכלל בספר התניא.
ובהקדם הדיוק ב"הנקרא בשם" – ע"פ הידוע ומבואר בכ"מ121 עד כמה גדול ונוגע ענין השם, שלכן נוגע גם שמו של הספר: "לקוטי אמרים", "ספר של בינונים", או "תניא"122.
והיינו, ששם הספר אינו ענין של מקרה, או ענין שנקבע לאחר זמנו של רבינו הזקן, אלא רבינו הזקן בעצמו קרא הספר בשם "לקוטי אמרים", כפי שכותב בהקדמתו ("הקדמת המלקט"), וכמו כן השם "ספר של בינונים", שכתבו רבינו הזקן בעצמו ב"דף השער" הראשון.
[אלא שבתחילה חל שם זה ("ספר של בינונים") על חלקו הראשון בלבד, וחלק שני נקרא "שער היחוד והאמונה", או "חינוך קטן", וחלק שלישי נקרא "אגרת התשובה"; אבל במשך הזמן (גם במשך חיים חיותו של רבינו הזקן בעלמא דין) נקראו גם "שער היחוד והאמונה" ו"אגרת התשובה" בשם "ספר של בינונים" חלק ב' וחלק ג', כפי שמצינו בדרושי הצ"צ הלשון "סש"ב ח"ב" ו"סש"ב ח"ג" על "שער היחוד והאמונה" ו"אגרת התשובה"].
וגם בנוגע להשם "תניא" – הנה בספר התניא שנדפס בשנת תקנ"ט (שנת המאסר והיציאה לחירות) בזאַלקווי, עיר רחוקה ממקום מושבו של רבינו הזקן, כתבו הרבנים דשם בדברי הסכמתם: "ספר לקוטי אמרים אשר פי השם יקבנו תניא קדישא" [השם "תניא" מופיע באותיות גדולות, ולאחריו ניתוסף (באותיות רגילות) התואר "קדישא"], היינו, שכבר אז ידעו שנקרא בשם "תניא". וכך נתקבל אצל חסידים, ומזה ראי' שנתקבל הדבר אצל רבינו הזקן בעצמו, שלכן מצינו בכמה מאמרי חסידות שלו מהשנים הראשונות – בסוף שנות הנו"ן, או התחלת שנות הסמ"ך – שמזכיר את הספר בשם "תניא".
ולאחרי ההקדמה אודות שמו של הספר ("הנקרא בשם כו'") – ממשיך לבאר ב"דף השער" תוכנו של הספר: "מיוסד על פסוק123 כי קרוב אליך הדבר מאד בפיך ובלבבך לעשותו, לבאר היטב איך הוא קרוב מאד בדרך ארוכה וקצרה בעזה"י".
וכאמור, כל זה נכלל בשיעורי הלימוד דספר התניא כפי שנחלקו ע"י כ"ק מו"ח אדמו"ר – שהורה שיתחילו ללמוד לא רק מפנים התניא, "משביעין אותו תהי צדיק", ולא רק מ"הקדמת המלקט", אלא גם ה"הסכמות" – ב' ההסכמות שנדפסו ע"י רבינו הזקן (וכידוע הדיוקים בלשון ה"הסכמות", כפי שמבאר כ"ק מו"ח אדמו"ר במכתבו שכבר נדפס124), ואפילו נוסח "דף השער" – גם הוא נכלל בחלוקת התניא ללמדו בתחלת השנה החדשה לתורת החסידות, דרכי החסידות ומנהגי החסידות.
כג. ויש לבאר מ"ש ב"דף השער" "מיוסד על פסוק כי קרוב אליך הדבר מאד בפיך ובלבבך לעשותו, לבאר היטב איך הוא קרוב מאד וכו'":
הפירוש ד"בפיך ובלבבך לעשותו" הוא – ש"בפיך" קאי על דיבור, "בלבבך" קאי על מחשבה, ו"לעשותו" קאי על מעשה125.
ולכאורה, כשמבארים "איך הוא קרוב מאד", צריך להיות הסדר בא' מב' האופנים: מלמטה למעלה – לעשותו בפיך ובלבבך (מעשה דיבור ומחשבה), או מלמעלה למטה – בלבבך בפיך לעשותו (מחשבה דיבור ומעשה); ואילו "בפיך ובלבבך לעשותו" הוא לא בסדר דמלמעלה למטה ולא בסדר דמלמטה למעלה?!
ועכצ"ל, שסדר העבודה דכל אחד ואחד – שאליו נאמר "קרוב אליך", ולא רק "קרוב" סתם, אלא "קרוב מאד", היינו, שמבלי הבט על החילוקים שיש מי שמגיע לזה "בדרך ארוכה" ויש מי שמגיע לזה "בדרך קצרה", הרי על כל אחד ואחד נאמר "קרוב אליך הדבר מאד" – הוא באופן ד"בפיך ובלבבך לעשותו" דוקא, היינו, שלכל לראש ישנו ענין הדיבור, ולאח"ז מחשבה, ולאח"ז מעשה.
כד. והביאור בזה:
סדר חיי האדם הוא באופן שהתחלת הלימוד הוא "משיתחיל לדבר", והסדר הוא שתחילה "מלמדו אותיות התורה", ואח"כ נקודות, ואח"כ קריאה ("עברי"), ורק לאח"ז מלמדים אותו פירוש המילות וכו' (כמבואר בפרטיות בהלכות ת"ת126). ונמצא, שההתחלה היא בענין הדיבור – "בפיך" – עוד קודם שתוכן הדברים מובן בשכלו ("בלבבך").
והמשך הדברים בסדר חיי האדם – שלא ממתינים עד בר-מצוה שאז נעשה מחוייב במעשה המצוות, "לעשותו", אלא עוד לפנ"ז – משהגיע לחינוך – מחנכים אותו (גם) בענינים של הבנה ושכל, לא רק פירוש המילות, אלא גם פירוש (תוכן וכוונת) המצוות, וגם תורה – ענין המחשבה ("בלבבך").
ורק לאח"ז, כשנעשה "בן שלש עשרה שנה למצוות"127 – בא עיקר ושלימות ענין המעשה ("לעשותו").
וכן הוא סדר העבודה בכל יום ויום – "חדשים לבקרים רבה אמונתך"128, שאז מתחיל עולם חדש, חיים חדשים129:
מיד כשניעור משנתו – עוד לפני שנוטל ידיו, ועוד לפני שמהרהר בדברי תורה – ישנו ענין הדיבור, "בפיך", בלבד: אמירת "מודה אני לפניך"130 (ורק לאח"ז נוטל ידיו – קודם שהולך ד' אמות131, ואח"כ עומד ממטתו, ורק אז יש לו להרהר בדברי תורה132). ואח"כ ישנו ענין התפלה ולימוד התורה, שכולל גם ענין המחשבה – "בלבבך" – פירוש המילות בתפלה, והבנה והשגה בתורה. ורק לאח"ז (לאחרי התפלה והתורה) הולך לעבודתו במעשה המצוות – "לעשותו".
וכן הי' הסדר בחיי כללות בנ"י בתור קומה שלימה – במעמד הר סיני, שאז פרחה נשמתם133, ולאח"ז ניתנה להם נשמה חדשה (שלכן למדים דיני גירות – גר שנתגייר כקטן שנולד דמי134 – ממתן תורה135):
לכל לראש הי' ענין הדיבור ("בפיך") – ששמעו הדיבור "אנכי" וקיבלוהו על עצמם, ואז לא הי' עדיין ענין של הבנה והשגה, ואדרבה: "פרחה נשמתם".
ולאחרי זה, כשהחזירה להן הקב"ה בטל תחי', שהוא "טל תורה"136 – אזי הי' אצלם הענין דהבנה והשגה בעשרת הדברות, שזהו"ע ד"בלבבך".
ולאחרי זה, בלכתם מהר סיני, כמ"ש137 "שובו לכם לאהליכם" – התחיל הענין ד"לעשותו".
וכן הוא גם בכללות משך הזמן דשית אלפי שנין דהוי עלמא, שנחלק לשני אלפים תוהו, שני אלפים תורה, ושני אלפים ימות המשיח138:
ידוע ששלימות הענין דקיום המצוות יהי' בימות המשיח, כמ"ש139 "ושם נעשה לפניך כו' כמצות רצונך", משא"כ קיום המצוות בזמן הזה אינו אלא באופן ד"הציבי לך ציונים"140, "סימנים" ו"הכנות" להמצוות שיקיימו "כמצות רצונך" בימות המשיח, אשר, שלימות זו לא היתה אפילו בזמן בית שני ובית ראשון, כמבואר בארוכה בתחלת המשך וככה141 לאדמו"ר מהר"ש פרטי החילוקים שבין קיום המצוות בזמן הבית, בזמן הגלות ובימות המשיח.
ונמצא, שההתחלה היא בשמיעת דיבורי התורה והמצוות וקבלתם בהר סיני – "בפיך".
ולאחרי זה בא ענין הלימוד – בשני אלפים תורה – ללמוד ולהבין – "בלבבך" – את הענינים שקיבלו בהר סיני;
ולאחרי זה באים שני אלפים ימות המשיח שבהם נעשית ההכנה לקיום המצוות – "לעשותו" – "כדבעי לי' למיעבד"142, בתכלית השלימות – כמבואר בהמשך הנ"ל שאז יהי' האדם שלם בתכלית, והבריאה כולה תהי' שלימה בתכלית (באופן נעלה יותר מכמו שהי' לפני החטא), ובמילא יהי' גם קיום המצוות (פעולת האדם השלם בעניני הבריאה כפי שהם בשלימותם) בתכלית השלימות,
כן תהי' לנו במהרה בימינו ע"י משיח צדקנו, עליו נאמר143 "הנה ישכיל עבדי ירום ונשא וגבה מאד" – למעלה גם מאדם הראשון, כמרומז בתיבת "מאד", אותיות "אדם", אלא שזהו בצירוף אחר שהוא למעלה מ"אדם"144 – והוא ימשיך וישפיע ענין זה לכל בנ"י, אם בתורת לימוד, שלכן ילמד תורה לכל ישראל145, או באופן של קבלת עול, בדרך מתנה, שלכן נקרא מלך לכל ישראל146.
* * *
כה. בהמשך להמדובר לעיל (סכ"ב) אודות גודל הדיוק בכל ענין בנוגע לדף השער דספר התניא – יש להוסיף גם בנוגע לציון פרט השנה:
כאשר נדפס ספר התניא בפעם הראשונה – בשנת תקנ"ו, ונשלמה ההדפסה בשנת תקנ"ז – צויין ב"דף השער": "נדפס .. בשנת כ.י קרוב אל.יך הדבר מאוד בפיך ובלבבך לעשותו. לפ"ק" (תקנ"ו). ופשוט, שציון פרט השנה בפסוק "כי קרוב וגו'" דוקא, הוא מדוייק – שהרי על פסוק זה מיוסד ספר התניא. ויש מקום לומר שרבינו הזקן בעצמו קבע נוסח זה בציון פרט השנה.
וכמו כן כאשר נדפס ספר התניא בשקלאָב (בסמיכות למקומו של אדמו"ר הזקן) – שאז ניתוסף בספר התניא גם אגרת התשובה (מהדורא בתרא, זו שבהוצאתנו) – צויין פרט השנה ג"כ בפסוק זה: "כי קרוב אליך הדבר מ.אוד בפיך ו.בלבבך לעשותו" (בשינוי האותיות המודגשות באופן שיעלה בגימטריא תקס"ו).
וכל זה – בנוגע לציון פרט השנה בפסוק "כי קרוב וגו'", שהדיוק שבזה הוא דבר הבולט לעין ("עס וואַרפט זיך אין די אויגן").
והנה, בספר התניא שנדפס ע"י תומכי תמימים, בשנת תר"ס – אשר, ע"פ הוראת כ"ק אדמו"ר מהורש"ב נ"ע, "הוגה היטב בתוצאה חדשה ומתוקנת כו'", בהשתדלותו של השו"ב ר' אשר147 [הי' נקרא "אשר דער שוחט", ללא הקדמת "ר'"] – צויין פרט השנה בפסוק148 "בקדוש ישראל. יגיל.ו" (בהדגשת האותיות שהגימטריא שלהם תר"ס).
וכמו כן כאשר זכות הדפסת ספר התניא נרכשה לטובת תומכי תמימים, בשנת תרס"ט, שאז הוגה ספר התניא פעם שני', וניתוספו בו כמה תיקונים – נשאר ציון פרט השנה בפסוק "בקדוש ישראל. יג.יל.ו" (בשינוי האותיות המודגשות כו').
וכן כאשר הדפיסו את ספר התניא בתל-אביב (בשנת תש"ג) – השאירו את ציון פרט השנה בפסוק "בק.דוש ישראל יג.ילו".
– [באותה שנה נדפס ספר התניא (ע"י פוטוגרפיא) גם בשנגהאי, וכנראה לא עלה על דעתם שיש איזה דיוק בפסוק זה דוקא, בחשבם שאינו אלא גימטריא יפה בלבד, ובמילא, השמיטו הפסוק, וציינו רק מספר השנה].
כאשר עמדו להדפיס את ספר התניא כאן – שזו היתה הפעם הראשונה להדפסת ספר התניא בחצי כדור התחתון – עלתה בדעתי ("האָבּ איך זיך געכאַפּט") סברא בטעם הדיוק בפסוק "בקדוש ישראל יגילו" דוקא, כיון שיש בו שמו של הבעש"ט – "ישראל", וכן שמו של המגיד – באותיות ד' וב' שבתיבת "ב.קד.וש".
ולכן, במקום לכתוב פרט השנה בפשטות – תשי"ד – מוטב לציינו בפסוק "בקדוש ישראל יגילו", כדי לקשר זה עם הזכרון – "נזכרים ו(עי"ז) נעשים"149 – של אבות החסידות.
ובמכ"ש וק"ו מהא דמצינו במסכת יומא150 בנוגע להקרבת התמיד, שהיו אומרים "האיר פני כל המזרח עד שבחברון", "כדי להזכיר זכות אבות מזכירין חברון"151, כיון ששם נקברו האבות [ולכן נקראת "קרית ארבע", "ע"ש ד' זוגות שנקברו שם .. אדם וחוה, אברהם ושרה, יצחק ורבקה, יעקב ולאה"152], ועאכו"כ כשיכולים להזכיר את האבות עצמם (לא רק הזכרת המקום שמזכיר אודותם), כבנדו"ד, שבפסוק "בקדוש ישראל יגילו" נזכרים שמותיהם של אבות החסידות עצמם: ישראל – שמו של הבעש"ט, והאותיות ד' ב' ("ב.קד.וש") דשמו של המגיד.
כו. ולהעיר מהשייכות המיוחדת של המגיד לי"ט כסלו – שהרי י"ט כסלו הוא גם יום ההילולא של המגיד.
וכידוע153 שמקשרים את יום ההילולא של המגיד בי"ט כסלו עם העובדה שביום זה היתה היציאה לחירות של רבינו הזקן, וכן היציאה לחירות דתורת החסידות, אשר, מיני אז באה תורת החסידות בהתרחבות והתפשטות ביותר.
כז. ובהמשך להמדובר אודות המגיד – ישנו סיפור שסיפר כ"ק מו"ח אדמו"ר154:
אצל הבעש"ט היו כמה סוגי חסידים, גאונים וצדיקים כו', עד לאנשים פשוטים.
אחד מהם – יהודי פשוט, אכסנאי ("אַ קרעטשמער"), שבדרך חזרתו מביקורו אצל הבעש"ט הוצרך לעבור בעיירה שבה שימש המגיד כ"מלמד" בעת ההיא ("דער מגיד איז דאָרטן געזעצן און געקנעלט מיט קינדער"), ביקשו הבעש"ט שבעברו בעיירה ההיא, ימסור פרישת-שלום לתלמידו, תלמידו החביב וכו' – כפי שהי' קורא לו.
כאשר האכסנאי הגיע לעיירה – הנה בידעו שהבעש"ט שולח פרישת-שלום מיוחדת לתלמידו בלשון של חביבות ויוקר כו', התחיל לעורר רעש בעיירה אודות "הרב הגאון...", עם כל התוארים הראויים לא' שהבעש"ט פורש בשלומו, בשאלו היכן מקום מגוריו. – אך בני העיירה השיבו לו שאין בעיירתם אדם כזה.
אמנם, כיון שהיתה לו שליחות מהבעש"ט, הרי בודאי לא יעזוב את העיירה עד שימלא את שליחותו. התחיל איפוא לחזר בעיירה ולחפש היכן נמצא ר' בער, ולא הצליח למצאו. עד שסוף כל סוף שמע ממישהו, שבקצה העיירה, באיזה בית קטן, חורבה, יושב מלמד בשם ר' בער ולומד עם ילדים קטנים. אולי הוא – הפטיר הלה – אותו ר' בער שהנך מחפש אחריו.
נוּ, בראותו שעד עתה לא מצא מישהו אחר, החליט לגשת לשם ולראותו. – סוכ"ס שלחו הבעש"ט, ובמילא אין לשאול קושיות... אולי אכן אליו נתכווין.
בבואו לשם, מצא בית-חורבה שבו שררה עניות גדולה, עד כדי כך שהמגיד יושב – לא על כסא, כיון שלא הי' בביתו ["כורסה" – עאכו"כ שלא היתה בביתו, ו"ספה" – אין על מה לדבר בכלל...], כי אם – על חתיכת עץ, וכך לומד עם הילדים.
לאחרי שמילא שליחותו במסירת פרישת-שלום מהבעש"ט – שאל אותו, היתכן שעם היותו איש קדוש, צדיק [כפי שמבין מזה שהבעש"ט שולח לו פרישת-שלום], אשר "צדיק גוזר והקב"ה מקיים"155 – חי הוא בדחקות ועניות גדולה ביותר, עד כדי כך שאין לו אפילו כסא לישב עליו, וצריך לישב על חתיכת עץ?!...
השיב לו המגיד – תוך כדי שאלה אודות מעמדו ומצבו הוא, והאכסנאי מספר לו שזכה ב"ה לעשירות גדולה, והמגיד מבקשו לצייר בפניו את דירתו, מספר החדרים שיש לו, ואיזה רהיטים יש לו וכו', והאכסנאי מסביר לו את יקר תפארת גדולתו... שואל אותו המגיד: היתכן שעכשיו הנך לבוש בגדים פשוטים?! והיכן מתאכסן אתה עכשיו – בחדר פשוט, "אָן התפעלות", שלא כדבעי, ולא באופן מסודר?! – והאכסנאי משיב: רבי, מה הנכם רוצים ("וואָס ווילט איר"), הרי עכשיו הנני בדרך; אצלי בבית – אילו הייתם רואים, הייתם נוכחים לדעת שהנני גביר גדול, אבל עכשיו רואים אתם אותי בהיותי בדרך, באכסניא, ובמילא, לא איכפת לי שיהי' באופן כזה, ולא אבלבל לעצמי את הראש ליטול עמי רהיטים וכל שאר הדברים שיש לי בביתי.
נענה המגיד ואמר: כן הוא גם אצלי. "בבית" – הכל מתוקן כדבעי, בעושר מופלג, "דירה" טובה ביותר, ו"רהיטים" יפים ויקרים ביותר; אבל כשנמצאים ב"אכסניא" – בעולם הזה שאינו אלא כ"פרוזדור"156 – לא איכפת לי לישב על חתיכת עץ, בידעי ש"בבית" מוכן עבורי עושר מופלג.
כח. זהו גם המענה לאלה ששואלים קושיא בנוגע לנשיא הדור: כיון ש"צדיק גוזר והקב"ה מקיים" – הי' נשיא הדור יכול לפעול ("דורכפירן") את כל הענינים שרצה לפעול, ואיך יתכן שענין פלוני לא נשלם בגלל חסרון כסף, וענין פלוני לא נשלם בגלל שנגזרה גזירה, העלם והסתר, וכיו"ב?!
ועד"ז בנוגע לעבודתו של כאו"א: כיון שתובעים עבודה כזו שלפי-ערך נחשבת היא לעבודה קשה – למה מוסיפים עוד "נדן"... העלם והסתר וגזירה, כאן חסר קצת בבריאות, וכאן חסר קצת כסף, וכאן ה"שאור שבעיסה מעכב"61 – ענינים שמבלבלים לעבודה?!
והתירוץ לזה:
כשנמצאים "בבית" – יש צורך במנוחה, הן בנוגע ל"ראש" והן בנוגע ל"לב" ("אַ רוּאיקע קאָפּ און אַ רוּאיקע האַרץ"), ללא פיזור הנפש וללא בלבולים. ואכן "בבית" – מוכן עבור כאו"א שלא בערך יותר מזה, כפי שמצינו במדרשי חז"ל157 שהראו לרבי אבוה שמוכן עבורו י"ג נהרי אפרסמון... וכל זה – מה שהראו לו, ובמילא, אין זה אלא "גן עדן", ואילו "עדן", עליו נאמר158 "עין לא ראתה אלקים זולתך", "זה עדן שלא שלטה בו עין כל ברי'"159 – הרי זה שלא בערך יותר!
אבל כשנמצאים במעמד ומצב ד"בלכתך בדרך"160 – דקאי על כללות הזמן שהנשמה נמצאת "בדרך"161, הן ההליכה בדרך מלמעלה למטה, "מאיגרא רמה לבירא עמיקתא"162, והן ההליכה בדרך מלמטה למעלה, לעלות מ"בירא עמיקתא" לה"איגרא רמה", אשר, במשך כל הזמן נמצא יהודי במעמד ומצב ד"מהלך" ("בין העומדים")163, היינו, שאינו נשאר על עמדו, אלא מיום ליום הולך ומתעלה בעבודתו בעילוי אחר עילוי, כמשל המהלך בדרך שאינו נשאר באותה "אכסניא", אלא "הלוך ונסוע"164 מ"אכסניא" אחת לחברתה – אזי לא נוגע כל כך איזה "רהיטים" יש לו בדרכו;
מה שנוגע הוא – עשיית המלאכה כפי רצון בעל-הבית, היינו, מילוי השליחות שבשבילה ירדה נשמתו "מאיגרא רמה לבירא עמיקתא", שאז יוכל לחזור במהרה מבירא עמיקתא לאיגרא רמה, ולקבל ה"שכר מצוה מצוה"165 – מלשון צוותא וחברותא166 עם האדון, שהוא בורא העולם, והעולם הוא הדירה שלו – שזהו מה שנפעל ע"י העבודה לעשות לו ית' דירה בתחתונים18, שגם העולם למטה יהי' דירה לו ית', דירה דייקא, דירת קבע, "טרקלין", ולא "פרוזדור".
כאשר נמצאים "בלכתך בדרך" – צריכים למלא את השליחות כפי רצון הקב"ה. ואם רצונו של הקב"ה שיהי' זה באופן ד"לפום צערא אגרא"167, היינו, ע"י מלחמה ויגיעה דוקא – "בהדי כבשי דרחמנא למה לך"49. – צריך לידע שאין זה בתור עונש ח"ו, כי אם – כלשון חז"ל47 "צדקה עשה הקב"ה בישראל" – מפני שרצונו ליתן שכר גדול יותר ויותר, שלכן צריכה להיות העבודה באופן כזה דוקא (גם אם אין אנו מבינים את ההסברה שבדבר).
כט. ועוד נקודה בזה:
צריכים לידע שהעבודה שלנו היא – להאיר, כדברי כ"ק מו"ח אדמו"ר בשם הצ"צ168: "אנן פועלי דיממי אנן"169. ובמה מתבטא ה"להאיר" – בכך שאנו מצידנו עושים את ההכנה וההכשרה לכך, גם אם עדיין לא בא הדבר לידי פועל.
ובהקדמה – שמצינו בבניית המשכן והמקדש, שבנ"י הוצרכו להביא את הכסף והזהב, כל הי"ג או ט"ו דברים שנימנו בתורה170, ואח"כ הקימו את המשכן, ולאחרי כל זה עדיין לא נעשה הענין, עד ש"ותצא אש מלפני ה'"171. ונמצא, שעבודתם של בנ"י לא היתה אלא בעשיית ההכנה וההכשרה להמשכן ומקדש.
וכמו כן גם בנוגע לעבודה בזמן הגלות:
העבודה שלנו היא לעשות את ההכנה וההכשרה הדרושה לכך שבית המקדש – שכבר בנוי ועומד למעלה מוכן172 – ירד מלמעלה למטה, למטה מעשרה טפחים, במקום שהוא מוכשר לקבל את ביהמ"ק,
שלכן, כל מה שנדרש מאתנו הוא (אפילו לא להביא את הי"ג או ט"ו דברים הדרושים לבנין ביהמ"ק – שהרי ביהמ"ק כבר בנוי כנ"ל, כי אם) לנקות את המקום – ע"י "סור מרע", ולהכשירו להיות מקום טהור – ע"י "עשה טוב", ואז ירד ביהמ"ק על הר הבית – כפי שהוא בחלקו של כאו"א מישראל, ועד להר הבית וביהמ"ק כפשוטו ממש.
ל. ויש להוסיף, שענין זה שיש ענינים שמבלבלים לעבודה כו', שייך גם לכללות המעמד ומצב דזמן הגלות, שבנ"י היו צריכים לעבור במשך זמן הגלות ענינים של גזירות ושמדות וכו'.
ועל זה משיב הנביא בתיבות ספורות – "ואמרת ביום ההוא אודך ה' כי אנפת בי ישוב אפך ותנחמני"173:
בפסוק לא נאמר "אודך ה'" על זה ש"ישוב אפך ותנחמני", אלא "אודך ה' כי אנפת בי", היינו, שיתנו שבח והודי' להקב"ה על המעמד ומצב דזמן הגלות.
וטעם הדבר, לפי שלעתיד לבוא תתגלה הכוונה הפנימית שבמעמד ומצב דזמן הגלות – שזוהי הדרך היחידה שעל ידה יכולים לבוא לכל העילויים דלעתיד לבוא,
כי, אילו היתה דרך קלה יותר לבוא לזה, לא הי' הקב"ה – שהוא עצם הטוב174 – מוליך אותנו בדרך הקשה, בה בשעה שיכולים להשיג את אותה מטרה בדרך קלה יותר175,
ועד כדי כך, שיוכלו לומר בלב שלם "אודך הוי'" על כל הענינים שעברו במשך ה"רגע קטן (ש)עזבתיך"176, כיון שלולי זאת לא הי' יכול להיות הענין ד"ברחמים גדולים אקבצך"176.
וההכנה לזה – עי"ז שעבודתו הפרטית של כאו"א היא באופן שאינו מתיירא מפני הצער והיגיעה שבעבודתו, ואז מובטח לו שעבודתו תהי' בהצלחה, וגם מובטח לו – כדברי כ"ק מו"ח אדמו"ר – שכל זה ימשיך ברכה והצלחה בעניניו הפרטיים, בהמצטרך לו ולבני ביתו.
* * *
לא. כ"ק מו"ח אדמו"ר סיפר177 שהמגיד ממעזריטש מסר לתלמידיו "יחודים" עבור כל המדינות, מלבד על מדינת אשכנז.
– במשך כל השנים לא הבינו את פשר הדברים: מה רוצים ממדינת אשכנז?!... אמנם, ריבוי שנים לאח"ז – למעלה ממאה וחמישים שנה לאחרי זמנו של המגיד – תופסים ("כאַפּט מען זיך") עד כמה גדולה ראייתו של צדיק, שרואה בעיני בשר למרחק של כמה וכמה שנים ודורות לאח"ז!...
ובכל אופן, בנוגע לכל שאר המדינות נמסרו "יחודים" כו', שעל ידם נקל יותר לבנ"י לעסוק בעבודת הבירורים בכל אותם מקומות גם בימינו אלה. – ולהעיר, שכתוצאה מזה, לא מופרך שבימינו אלה יהי' ענין של בירורים גם במדינת אשכנז.
וע"ד שמצינו בנוגע לארץ מצרים, שאע"פ שהיציאה ממצרים היתה באופן ד"וינצלו את מצרים"178, "כמצודה שאין בה דגן .. וכמצולה שאין בה דגים"179, היינו, שהוציאו משם כל ניצוצות הקדושה180, ו"לא נשאר בהם עד אחד"181, מ"מ, מצד הגלויות שהיו לאח"ז, אף שהיו במקומות אחרים, גלות בבל, פרס מדי יון ואדום, חזרו ונפלו ניצוצות קדושה גם במצרים182, שלכן, אף ש"הזהירה תורה שלא לשוב למצרים, שנאמר183 לא תוסיפו לראותם עוד עד עולם"184, מ"מ, "מותר לחזור לארץ מצרים לסחורה ולפרקמטיא"185 – להרוויח שם עבור ההוצאה, ולהשתמש בזה עבור ענינים של תומ"צ.
לב. ובנוגע לעניננו:
כאשר יהודי נמצא במקום מסויים – ה"ז סימן שיש בידו "יחוד", שעל ידו יכול להחדיר במקום זה "נר מצוה ותורה אור"186.
כ"ק מו"ח אדמו"ר אומר187, שכל אחד ואחד, בכל מקום שבו נמצא, צריך לידע שהגיע למקום זה לא מצד בחירתו, אלא מצד הרצון העליון, ובמילא, ה"ז דבר ברור שהגיע למקום הנכון. מה פירוש "מקום הנכון"? – מקום המתאים אליו, שבמקום זה יכול הוא לפעול, ובמקום זה צריכה להיות הפעולה שלו דוקא, פעולה שלא תעשה ע"י אחרים.
ולכן צריך לעבוד עבודתו במקומו הוא, ולא לרוץ למקום אחר בחשבו אולי שם הוא המקום שלו – שכן, אילו הי' מגיע למקום זה מצד בחירתו, הי' מקום לספק אם אכן כיוון או שמא קלקל, אבל כיון שהגיע למקום זה מצד הרצון העליון, הרי בודאי שהגיע למקום הנכון בזמן הנכון, והוא האדם הנכון בשביל לפעול במקום זה.
לג. והנה, נמצאים כאן עתה יהודים מכל מיני מדינות ומקומות שבהם עובדים עבודתם – העבודה דעתה, שהיא ההכנה לביאת המשיח, עי"ז ש"יפוצו מעינותיך חוצה"188, היינו, עבודה חסידותית ("אַ חסידישע שטיקל אַרבּעט") – ששייכת במיוחד לי"ט כסלו, ראש השנה לחסידות189, לתורת החסידות, דרכי החסידות ומנהגי החסידות, שהוא יום שמסוגל ליקח ממנו ברכת הצלחה על העבודה של כל השנה כולה, עד י"ט כסלו הבא עלינו ועל כל ישראל לטובה.
וכאן ישנה הברירה לקחת את כל הענינים מיום זה מתוך שמחה – כדברי כ"ק מו"ח אדמו"ר117 שטובת העבודה דורשת לעשותה בשמחה, שאז נעשית העבודה במהירות יותר ובאופן טוב יותר.
ולכן – כפי שנהגו בהתוועדות קודמת190 – כל אלה שבאו ממקומות שונים, יאמרו "לחיים", קבוצות קבוצות בהתאם למקומותיהם, ויקחו עמהם שמחה על כל השנה כולה, לנצלה בשמחה של תורה ושמחה של מצוה, ולהמשיכה בכל הענינים שבהם עובד את ה' – "בכל דרכיך דעהו"191, באכילתו ובשתייתו ובשינתו וכו' (כל שאר הפרטים שנימנו ברמב"ם192), שיהיו כולם בשמחה.
וכיון שבנוגע למדינות וארצות קודמת ארץ ישראל לכל הארצות193 – יאמרו תחילה "לחיים" בני ארץ ישראל, ואח"כ אלה שבאו מחוץ לארץ – באופן שכל הקודם זכה, אבל כל מדינה ועיר בפני עצמה, ללא עירוב מדינה ועיר אחרת.
* * *
לד. בנוגע להשייכות די"ט כסלו לפרשת השבוע, שבכמה שנים חל בשבוע דפרשת וישב (כידוע194 שכל ענין שייך להפרשה שקורין באותו שבוע) – ידוע סיפור כ"ק מו"ח אדמו"ר195 אודות מה שאירע בחיי המגיד בקשר לקריאת הפסוק196 "ויקנאו בו (ברבינו הזקן) אחיו (תלמידי המגיד) ואביו (המגיד) שמר את הדבר".
ולכאורה אינו מובן: איך שייך להמליץ הסיפור שבפרשת השבוע, "ויקנאו בו אחיו וגו'" (וכל ההמשך שלאח"ז) – ביחס למאסרו של רבינו הזקן?!
אך הענין הוא – ע"פ הידוע אצל חסידים (וכבר נדפסו הדברים בבית רבי197) שהמאסר למטה בא כתוצאה מהקטרוג למעלה על זה שרבינו הזקן אומר חסידות בהתפשטות ובהתרחבות ברבים, ועפ"ז י"ל, שהנתינת מקום להקטרוג למעלה היא העובדה ש"אחיו" (שאר תלמידי המגיד) סבורים שעדיין לא הגיע הזמן לפרסם תורת החסידות בהתפשטות ובהתרחבות, כיון שאין זה בהתאם להעולם כו', כך שהנהגתו של רבינו הזקן היא שלא כדעת הרבים, וכתוצאה מזה נתעורר הקטרוג למעלה, ומזה נשתלשל המאסר למטה, ונמצא, שבדקות מן הדקות אפשר להמליץ על זה "וימכרו גו'"198.
לה. ויש להוסיף בביאור הקשר והשייכות דהנהגת יוסף (עליו נאמר "ויקנאו בו אחיו") עם ההנהגה דנשיאי חב"ד, החל מרבינו הזקן:
מהחילוקים שבין יוסף לאחיו199 – שאחי יוסף חיו במשך זמן ארוך בארץ כנען (ולא בארץ מצרים), ולא עוד אלא שגם בבואם לארץ מצרים חיו לבדם בארץ גושן200, כיון שפחדו לחיות בארץ מצרים עצמה [ומשום זה באו גם בתחבולות ע"ד בקשת פרעה ליוסף "ושמתם שרי מקנה על אשר לי"201]; משא"כ יוסף, שהי' משנה למלך מצרים, ובמעמד ומצב זה הי' דבוק ומיוחד באלקות.
וכמו כן מצינו אצל נשיאי חב"ד מתחילת הנהגתם – שבד בבד עם התעסקותם בתורת החסידות והפצתה ביגיעה גדולה ובהתפשטות גדולה, היו גם "בארץ מצרים", בענינים הקשורים עם מיצרים וגבולים – ענינים של עסקנות ציבורית, שבשביל זה צריכים לבוא במגע עם הממשלה, עם ענינים של גזירות, העלמות והסתרים [ובכללות יותר – להתעסק לא רק בענינים של תורה ותפלה בלבד, אלא גם עם גשמיות, "בכל דרכיך דעהו"191], וכדי להצליח בזה, אי אפשר שתהי' הפעולה מן השפה ולחוץ (שאז לא נפעל הענין הדרוש), כי אם באופן של התעסקות דוקא – למרות שזה מבלבל מתורה ותפלה כו'.
וכדמוכח מדברי הירושלמי202 ש"העוסק בצ"צ כעוסק בד"ת", ויתירה מזה, כפי שנפסק להלכה בשו"ע203 שהעוסק בצרכי ציבור פטור אפילו מתפלה וק"ש (וכ"ש מלימוד התורה)204, והיינו, שהעסק בצרכי ציבור הוא באופן כזה שבשעת מעשה אי אפשר להיות שקוע ביחודים עליונים דק"ש ותפלה, או בהבנה והשגה בעמקות התורה, כי, אילו היו יכולים להיות שניהם יחד, לא היו פוטרים אותו מתלמוד תורה, תפלה וק"ש. וראי' לדבר – מהא ד"שלוחי מצוה פטורין מן הסוכה"205, שאין זה אלא כאשר אין יכולים לקיים שניהם, "דאי מטרדי בקיום מצות סוכה הוו מבטלי ממצוות", אבל כשאפשר לקיים שניהם, חייבים בסוכה206. וכיון שהעוסק בצרכי ציבור פטור מן התפלה, ואפילו מק"ש – מוכח, שהעסק בצרכי ציבור הוא באופן שלפעמים אי אפשר לעמוד בב' התנועות בבת אחת.
ואעפ"כ היתה הנהגת נשיאי חב"ד בב' הקצוות: קצה אחד בעומק רום – בההתפשטות דהמאור שבתורה, פנימיות התורה; וקצה השני – בעבודה בעומק תחת – בהעסק בצרכי ציבור שמבלבלים מתורה ותפלה, שגם בענינים אלו תהי' דירה לו ית'207.
לו. והנה, אף שבתחילה לא הסכימו שאר תלמידי המגיד לדרכו של רבינו הזקן בגילוי והתפשטות תורת החסידות, עד כדי כך, שבגלל זה נתעורר קטרוג למעלה, ומזה נשתלשל המאסר למטה (כנ"ל סל"ד), הרי, כאשר נתבטל הקטרוג למעלה, והסכימו שרבינו הזקן ימשיך לומר חסידות כדרכו, כיון שכבר התחיל בכך208, הנה סוכ"ס נעשית התועלת מזה גם בנוגע לשאר תלמידי המגיד.
וכמו בסיפור דיוסף ואחיו – שבסופו של דבר נתברר ש"וישלחני אלקים לפניכם גו' להחיות לכם לפליטה גדולה"209, היינו, שהיתה בכך תועלת גם עבור האחים שלא אחזו מדרכו של יוסף.
אלא, שבינתיים הוצרך להיות ענין המאסר – ע"ד מארז"ל210 "מה זית אינו מוציא שמנו אלא ע"י כתיתה", "שמן זית גו' כתית למאור"211, שע"י ה"כתית" נעשה "למאור" (לא רק "אור" אלא גם "מאור", מקור האור)212, ודוגמתו בנוגע לבנ"י, שכדי לגלות את המאור שבתורה213, והמאור שבנשמה, שעי"ז מגלים את ה"סתים" דקוב"ה214 – צריך להיות הענין ד"כתית", שבא לידי ביטוי גם בגשמיות בענין המאסר.
וכאמור, סוכ"ס מכירים שענין זה הוא "לפליטה גדולה" – כפי שראו בפועל ממש שהחזקת אור החסידות בהתפשטות והתרחבות גדולה, הועיל לא רק בתורת חב"ד כשלעצמה, אלא גם בהענינים דחג"ת וחסידי חג"ת שבאים משאר תלמידי המגיד, והיינו, שהשמירה שלא יבוא זר בגבולם, ביחד עם כיבוש פלטרין של אחרים (ללא חשבונות), להחדיר שם תורת הבעש"ט, תורת המגיד ותורת רבינו הזקן – נעשה "לפליטה גדולה" גם עבור אלה שבאים משאר תלמידי המגיד.
ומזה באים לצעד נוסף – שהרי כל הענינים הם באופן של עלי' אחר עלי':
כשם שרואים כבר את התועלת – "לפליטה גדולה" – אצל חסידי חג"ת, כמו כן מתחילים כבר לראות את הפעולה של התפשטות תורת החסידות – "לפליטה גדולה" – גם אצל אלה שלפי שעה עוסקים בגליא שבתורה בלבד.
העובדה שאצלם נשמרת בשלימותה החמימות וההתקשרות במדה גדולה, ועכ"פ אצל כאו"א לפי מעמדו ומצבו – היא, מצד זה שבמרחק-מה ("אַ ביסל ווייטער") מואר כבר בהמאור שבתורה זוהי תורת החסידות, ולכן יכול גם "נר קטן" שלו (של זה שלעת-עתה לומד רק גליא שבתורה) לחדור ("דורכשפּאַרן") את החושך, כיון שבמרחק-מה כבר נהפך החושך ע"י המאור שבתורה.
וכיון שכן, הרי, אין כל ספק שסוכ"ס יבואו גם הם להכרה שיקויים ביחס אליהם "יוסף הוי' לי בן אחר"215 – שזהו ענינו של יוסף, ששמו נושא את הבשורה על הוספת עוד יהודי (ובנדו"ד –) לתורת החסידות.
לז. ויש לומר, שכל זה התחיל כבר בזמנו של המגיד – שכאשר רבינו הזקן הי' עדיין תלמידו, בחר בו וצוה עליו "להורות הלכה ברורה .. לסדר כל פסקי דינים הבאים בשו"ע"216:
ענינו של חיבור "שולחן ערוך" הוא – "השונה הלכות .. הליכות עולם"217 – הוראת דרך בחיי היום יום בעוה"ז הגשמי והחומרי, כך, שבחירתו של המגיד ברבינו הזקן לסדר ה"שולחן ערוך" משמעותה, שרבינו הזקן הוא הוא ה"מורה דרך" בחיי היום יום לכל העולם כולו218.
ובמשך הזמן הולך ענין זה ומתגלה יותר ויותר בעולם למטה מעשרה טפחים – שתורת החסידות שנתגלה ע"י רבינו הזקן הולכת ומתפשטת יותר ויותר, כולל גם בשכונותיהם של אלה שלעת-עתה למדו רק גליא שבתורה.
וכל אלה שרוצים למהר ולהקדים ביאת משיח צדקנו – שביאתו תלוי' בהפצת המעיינות חוצה, כהמענה שלו על השאלה "אימתי קאתי מר", "לכשיפוצו מעינותיך חוצה"188 – יכולים לפעול בזה ע"י כל השתדלות שיעשו (מבחוץ או מבפנים) להחדיר את האור של המאור שבתורה בהלימוד דגליא שבתורה ובד' אמות של גליא שבתורה, שעי"ז ממהרים ביאת משיח צדקנו, שאז יקויים היעוד ש"כולם ידעו אותי גו' למקטנם ועד גדולם"219, "כי מלאה הארץ דעה את הוי' כמים לים מכסים"220.
[כ"ק אדמו"ר שליט"א צוה לנגן ניגון ד' בבות לאדמו"ר הזקן (בבא הד' – ג"פ). "ניע זשוריצי כלאָפּצי"].
* * *
לח. ידוע שכל עניני התורה ומצוותי' קשורים עם יציאת מצרים – כמודגש בכך שהדיבור הראשון דעשרת הדברות, שבו מתחיל כללות הענין דמתן-תורה, הוא: "אנכי הוי' אלקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים"221.
ובפרט ע"פ הידוע222 שעשרת הדברות כוללים כל תרי"ג מצוות (כפי שמפרש רבינו סעדי' גאון באזהרות שיסד לכל דיבור ודיבור מצוות התלויות בו223) וז' מצוות דרבנן224, וכל עשרת הדברות כלולים בדיבור הראשון, והדיבור הראשון מיוסד על זה ש"הוצאתיך מארץ מצרים".
ובלשון החינוך במצות סיפור יציאת מצרים225: "בא לנו מצוות רבות על זה, מצות עשה ומצות לא תעשה, כי הוא יסוד גדול ועמוד חזק בתורתנו ובאמונתינו, ועל כן אנו אומרים לעולם בברכותינו ובתפלתנו זכר ליציאת מצרים".
לט. והביאור בפנימיות הדברים – נוסף על האמור לעיל בנוגע לחיצוניות הדברים:
כדי שיהודי יוכל ללמוד תורה כדבעי ולקיים מצוות כדבעי – אין דרך אחרת מלבד הקדמת יציאתו ("ער זאָל אַרויסקריכן") מהמיצרים וגבולים של הגוף, מהמיצרים וגבולים של נפש הבהמית, מהמיצרים וגבולים של נפש הטבעית והשכלית, ואפילו מהמיצרים וגבולים של השכל דנפש האלקית – שכן, דוקא באופן כזה יכולים לקיים את המצוות כרצון ה', "כמצות רצונך", היינו, שקיום המצוות יהי' אך ורק משום שזהו רצונו של הקב"ה, ללא שום פני'.
ומשום זה קשה כל כך לבוא להשלימות דקיום המצוות "כמצות רצונך", עד שבשביל זה צריך להיות ביאת המשיח (כנ"ל סכ"ד) – כיון שהשלימות דקיום המצוות הוא באופן שהנקודה הפנימית דנפש האלקית יוצאת אפילו מהמיצרים וגבולים של נפש האלקית, ובזמן הזה לא שייך ענין זה כי אם אצל יחידי סגולה, או בעתים מזומנים, כמבואר באגה"ק226 שזהו"ע היציאה מהגלות (ביאת המשיח) בכל נשמה פרטית, אלא שכיון שאין זה אלא בנוגע לנשמה פרטית בלבד, לכן ישנו ענין הגלות גם לאח"ז, עד שתהי' היציאה מהגלות (ביאת המשיח) בנוגע לכללות ישראל.
ובכל אופן, עיקר גדול בדת, הוא, שלימוד התורה וקיום המצוות לא יהי' באופן שמגביל את עצמו ללמוד תורה ולקיים מצוות עד כמה שמתחייב מצד השכל שלו, הרצון שלו והרגש שלו, ותו לא ("אַזוי פיל טראָגט זיין שכל, זיין רצון און זיין געפיל, און ווייטער ניט"), שכן, קיום שכזה הוא מתחילתו באופן ד"שדא תכלא (לשון שיכול וריעותא) בכולה"227, היינו, שגם כאשר מקיים תומ"צ, הרי מעורב בזה פני' ועכ"פ הגבלה, כיון שנקבע אצלו הסדר שיעשה רק עד כמה שמתקבל אצלו וכפי שמתקבל אצלו, כך שכל ענין שעושה הוא במיצר וגבול, אשר, במקרה הטוב ביותר ה"ז מיצרים וגבולים דקדושה, ואולי עוד למטה מזה. ולכן צריכה להיות העבודה מתחילתה באופן שמייגע את עצמו לצאת מהמיצרים וגבולים שלו.
וכאשר האדם עושה מה שבכחו כדי לצאת מהמיצרים וגבולים שלו, וכמ"ש228 "ומלתם את ערלת לבבכם", "אתם בעצמכם", שענין זה הוא בכח האדם – אזי מוסיף הקב"ה לעשות הדבר הקשה על האדם, שעל זה נאמר229 בביאת המשיח "ומל ה' אלקיך את לבבך", שזהו"ע הסרת הקליפה והתאוה הדקה, כמבואר באגה"ק הנ"ל226.
מ. וזהו אחד הענינים שתורת החסידות תובעת מיד בתחילת העבודה – שצריך להיות הנחת עצמותו.
– לכאורה הרי זה דבר פראי ("אַ ווילדקייט"): למה תובעים מבני-אדם בעלי שכל שמיד בתחילת העבודה יניחו את מציאותם ואת שכלם ("אָפּזאָגן זיך פון דער אייגענער מציאות און פון דעם אייגענעם שכל"); צריכים להמתין תחילה עד שיגדל מעט ("ער זאָל שטייגן אַ ביסל"), שיהי' לומד תורה ומקיים מצוות וכו', ואח"כ ידרשו ממנו דרגא ומעלה נוספת – שעבודתו תהי' מתוך מסירת נפש והנחת עצמותו ("אַוועקלייגן זיך אָן אַ זייט").
אך לא כן הוא הסדר. כאשר מתחילים ללמדו אל"ף בי"ת, מלמדים אותו מיד את האל"ף בי"ת של חסידות – שיסוד ושורש העבודה הו"ע היראה (לכל-הפחות יראה תתאה) וקבלת עול230, מבלי להתחשב עם עצמו;
– מהיכא תיתי אם מתקבל הדבר גם בשכלו, שאז צריכים לקוות שלא יזיק הדבר במשך הזמן... אבל אם אין הדבר מתקבל בשכלו, ועושהו מצד קבלת עול – הרי זה אולי עוד יותר טוב!
כ"ק מו"ח אדמו"ר סיפר231 שפעם נכנס חסיד להצמח-צדק, והתאונן, שאף שיודע שלימוד התורה היא מצוה גדולה, והוא אכן לומד תורה, אבל, אין לו חשק ללמוד ("אים ווילט זיך ניט לערנען"). והשיב לו הצמח-צדק: "פּעטאַח" (שוטה שכמותך), מה אעשה אני שיש לי חשק ללמוד ("וואָס זאָל איך טאָן אַז מיר ווילט זיך יאָ לערנען").
והענין בזה – שכאשר יש חשק ללמוד, אזי גם כאשר הלימוד הוא "לשם שמים", הרי סוכ"ס נהנה גם שכלו, ויש בזה הרצון והתענוג שלו, וכל שאר כחות נפשו; אבל כאשר אין לו חשק ללמוד – אין מקום לחשד שלימודו הוא מצד ההנאה שלו, ואז מקיים הוא מצות תלמוד תורה כתיקונה.
(כ"ק אדמו"ר שליט"א אמר בבת-שחוק:) אינני דורש ממישהו שיעבוד על עצמו שלא יהי' לו חשק ללמוד... לא כדאי להשקיע עבודה בשביל זה, מוטב להשקיע עבודה בשביל דברים טובים וגדולים יותר...
כוונת הדברים אינה אלא שאין להתפעל מהעובדה שלעת-עתה אין לו חשק ללמוד, או שאין לו חשק ללמוד חלק מסויים בתורה, חלק גדול בתורה או חלק קטן בתורה,
ומה גם שזה גופא (שאין לו חשק ללמוד חלק מסויים בתורה) מהוה ראי' שדוקא חלק זה שבתורה נוגע לו יותר משאר חלקי התורה, שלכן התלבש היצה"ר ("דער יצה"ר האָט זיך פאַרלייגט") שלא להניחו ללמוד חלק זה שבתורה, שלא יבוא למעמד ומצב ד"המאור שבה מחזירו למוטב"213, אלא ישאר במעמד ומצב ד"השמן לב העם הזה ואזניו הכבד ועיניו השע", שלא יהי' "ושב ורפא לו"232.
ונחזור לעניננו – שקבלת עול, מסירת נפש והנחת עצמותו, אינו ענין שצריך לבוא בשלימות העבודה; חבל על הזמן, שהרי צריך לעבוד עבודתו בכל יום, "כל יומא ויומא עביד עבידתי'"233, ובכל יום צריכה להיות עבודתו ללא עירוב דברים צדדיים כו'. ובמילא, אין עצה אחרת, אלא מיד בתחילת העבודה צריך להתחיל לחנך עם האל"ף בי"ת החסידי – הנחת עצמותו, שזהו גם תוכן הענין דהקדמת נעשה לנשמע, שעי"ז קיבלו בני ישראל את הענין ד"אנכי הוי' אלקיך", ולאח"ז כל התורה כולה.
מא. (וסיים כ"ק אדמו"ר שליט"א:) כיון שעומדים כבר בסיום ההתוועדות – ינגנו עתה "ממצרים גאלתנו", ובאופן שיקחו ענין זה על כל השנה כולה.
– אין זה ענין של "דרשות", כי אם בפשטות, שענין זה יבוא בפועל היום בלילה, מחר בבוקר, ובכל יום ויום;
צריך לידע שמ"ש "אנכי ה' אלקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים" הרי הכוונה בזה היא בנוגע אליו ("דאָס מיינט טאַקע אים אַליין"), שגם בשעה שאוכל ושותה כו' לא יחשוב אודות חומריות וגשמיות, ובשביל זה לא מספיקה הברכה לפני ולאחרי האכילה ושתי' להבטיח שהאכילה ושתי' לא תוריד אותו למטה, אלא צריכה להיות ההכנה הכללית לידע שכללות הענין דחומריות וגשמיות הוא "חמור שונאך", וצריך להתייגע בעבודה ד"עזוב תעזוב עמו"234.
וכשאומרים-מנגנים "ממצרים גאלתנו מבית עבדים פדיתנו" – צריך כל אחד לעשות התלוי בו לצאת מ"מצרים" ו"בית עבדים" שלו, ואז, יעזור לו השי"ת ויוציאנו מה"מצרים" וה"בית עבדים" שבשביל זה צ"ל הענין ד"ומל ה' אלקיך את לבבך"235.
[ניגנו "ממצרים גאלתנו"].
* * *
מב. ידוע הלשון בנוגע ליציאה מזמן של שמחה: "קשה עלי פרידתכם" – כפי שמצינו במדרש236 בנוגע לשמיני-עצרת שלאחרי שבעת ימי החג, שהקב"ה אומר לבנ"י "קשה עלי פרידתכם", ולכן מבקש מהם "עשו לי סעודה קטנה", "בוא ונגלגל אני ואתה", כדי להקל את ה"קשה עלי".
ואינו מובן הלשון "קשה עלי פרידתכם" – דלכאורה, ביחס להקב"ה ובנ"י מתאים יותר הלשון "קשה עלי פרידתנו."?!
והביאור בזה237 – שלא תתכן מציאות של "פרידתנו." (פירוד בין הקב"ה לבנ"י), אם לא יהי' "פרידתכם" (פירוד בין בנ"י עצמם).
כל זמן שבני ישראל הם באחדות, אין מציאות של "פרידתנו." – כדברי כ"ק מו"ח אדמו"ר238: אף פעם אין אנו בודדים ("מ'איז קיינמאָל ניט עלענט"), כיון שיש לנו עמנו את הקב"ה, ויש לנו עמנו את הרביים;
אבל כאשר ישנו מצב של "פרידתכם" ב"פמליא של מטה"239, שאחד נפרד מהשני, ולא עוד אלא שגם הוא בעצמו נמצא במצב של פירוד ומלחמה, שהנשמה מושכת לצד אחד והגוף מושך לצד שני, ללא מושל ושולט [מושל ושולט אמיתי – שהיא הנשמה, שהרי הגוף אינו יכול להיות מושל ושולט על הנשמה, כמבואר בתניא240 ש"גם בשעת החטא היתה באמנה אתו ית'", וא"כ, האופן היחידי של העדר מלחמה, הוא, שנפש האלקית מושלת ושולטת על הגוף] – אזי נעשה "קשה עלי", ע"ד מארז"ל241 "בשעה שאדם מצטער שכינה מה לשון אומרת קלני מראשי קלני מזרועי".
ועד"ז בכל מסיבה שבה נפגשים כו"כ מישראל מתוך כוונה לבוא להתעוררות בנוגע ללימוד התורה וקיום המצוות בהידור – שנוסף על עצם המעמד של עשרה מישראל ש"שכינתא שריא"242, שאינו אלא השראה בבחינת מקיף בלבד243, נעשית גם התעוררות בפנימיות – שצריך להבטיח שגם בשעה שיוצאים ממסיבה זו לא יהי' מצב של "פרידתכם",
– הן בנוגע ליהודי אחד עם השני, והן ובעיקר בנוגע לעצמו, בנפשו פנימה, שתהי' אצלו ההתאחדות של הגוף והנפש, שתהי' שליטה וממשלה לנפש ונשמה לכל הפחות באופן שיוכל להרדים את הרע שבתוכו שיהי' כישן244 (אלא שתרדימה זו תהי' שינת עולם...) –
וכיון שלא יהי' הענין ד"פרידתכם", אזי במילא לא יהי' גם המצב ד"קשה עלי".
מג. (וסיים כ"ק אדמו"ר שליט"א:) כיון שעומדים כבר בסיום ההתוועדות, ומתכוננים לברך ברכה אחרונה – ינגנו עתה "כי בשמחה תצאו", כדי שתהי' היציאה מההתוועדות בשמחה,
וזה יועיל גם לשלילת הענין ד"פרידתכם" – דכיון ששמחה פורצת גדר245, מבטלת השמחה גם את המחיצה שמפסיקה בין אדם לחבירו.
ועוד מעלה בזה – שכאשר יש לו אהבת ישראל לחבירו, שאז רואה אצלו רק את ה"מעלות", אזי עוזר לו חבירו שגם אצלו יבואו בפועל רק ה"מעלות".
וכדברי כ"ק מו"ח אדמו"ר246 בשם אדמו"ר האמצעי, שרצונו הי' שלכל אחד יהי' חבר שיוכל להתדבר עמו ("ער זאָל זיך קענען אויסריידן די האַרץ") בעניני עבודת ה', באמרו טעם הדבר – שאז ישנם שתי נפשות אלקיות כנגד נפש בהמית אחת.
ועד"ז בנדו"ד, שכאשר ישנו הענין דאהבת ישראל, שמביט על חבירו בעין יפה – אזי נפש האלקית של חבירו יחד עם נפשו האלקית, "מתלבשים" ("זעצן זיך אָן") על נפשו הבהמית, ואז נעשית בטלה ברוב (לכל הדעות), שהרי ישנם שנים נגד אחד.
וכך יוצאים מההתוועדות באופן שנשלל המצב ד"פרידתכם", וממשיכים את ההתעוררות שהיתה בשעת ההתוועדות – על כל היום כולו, על כל השבוע כולו, על כל החודש כולו ועל כל השנה כולה, עד לזמן של התעוררות נוספת, שממנו לוקחים חיות חדש על כל השנה כולה.
[ניגנו "כי בשמחה תצאו"].
* * *
מד. לאחרי כל הנ"ל – יש לזכור שצריכים בפועל ממש ללמוד חסידות, לנהוג בדרכי החסידות ולקיים מנהגי החסידים.
ועל זה ניתנו כחות – לבנ"י בכלל, ולחסידים בפרט – שיוכלו ליישם את הדברים בחיים היום-יומיים, באופן ד"קרוב אליך הדבר מאד (לא רק) בפיך ו(לא רק)בלבבך (אלא גם) לעשותו".
וההתחלה בזה צריכה להיות "בפיך" – ללמוד תורתם של רבותינו נשיאינו, שענין זה יהי' מגין ומציל247 וימשיך כל טוב בכל השנה כולה.
(טרם צאתו אמר כ"ק אדמו"ר שליט"א:) לשנה טובה בלימוד החסידות ובדרכי החסידות תכתבו ותחתמו.
[ניגנו עוה"פ "כי בשמחה תצאו"].
הוסיפו תגובה