בס"ד. שיחת ש"פ בלק, י"ד תמוז, ה'תשל"ג.

בלתי מוגה

א. בנוגע ליום השבת שלאחרי י"ב-י"ג תמוז – הנה נוסף על השייכות של יום השבת לכל ימי השבוע (החל מיום ראשון), יש שייכות מיוחדת ביניהם בקביעות שנה זו, שי"ב-י"ג תמוז הם בסמיכות ממש ומהם נכנסים מיד ליום השבת, ללא הפסק ביניהם, שאז השייכות היא גדולה ופנימית ובנקל יותר מאשר בקביעות אחרת שיש ימים נוספים (י"ד או ט"ו תמוז וכיו"ב) שמפסיקים ביניהם, שאז צריך לעסוק בעניני עבודה ששייכים לאותם ימים, שהרי "כל יומא ויומא עביד עבידתי'"1, ואח"כ בבוא יום השבת צריך לחזור לעניני העבודה די"ב-י"ג תמוז.

והענין בזה – שאע"פ ש"מי שטרח בערב שבת יאכל בשבת"2 קאי (לא רק על ערב שבת ממש, אלא) גם על כל ימי השבוע, כיון שענין השבת תלוי בעבודת כל ששת הימים שלפני השבת, מ"מ, הרי זה בעיקר וביחוד ביום ששי, ובלשון הכתוב3 : "והי' ביום הששי והכינו גו'" – כפי שהי' הסדר בהיות בנ"י במדבר בנוגע ל"מן" [וקשור במיוחד עם זמן הגלות, כפתגם אדמו"ר מהר"ש4 שפרנסה בזמן הזה היא באופן נסי, ע"ד ה"מן", אלא שזה מכוסה יותר בלבושי הטבע], ומזה נמשך גם בבואם "אל ארץ נושבת"5 – שעיקר ההכנה לשבת היא ביום הששי, ערב שבת ממש.

וכמדובר כמ"פ6 שכל ענין מתבטא גם בהלכה בפועל – שע"פ דין השו"ע7 יש כמה קולות בנוגע לרץ בערב שבת לצורך ההכנה לשבת, שדין זה הוא דוקא בערב שבת, משא"כ בשאר ימי השבוע, גם אם עוסקים בענינים שהם הכנה לשבת.

וזוהי המעלה בקביעות שנה זו, שבערב שבת ממש חל י"ג תמוז, שבו היתה הגאולה למטה בפועל ובגלוי לעיני כל עמי הארץ (משא"כ בי"ב תמוז היתה רק הבשורה אודות הגאולה, דכיון שהמשרד הי' סגור, לא היתה יכולה להגיע הידיעה בוודאות), ע"י באי-כחם של אלו שהושיבוהו במאסר, באופן ש"הפה שאסר הוא הפה שהתיר"8, שבזה יש תכלית העילוי ד"יתרון האור מן החושך"9, ועד שהחושך עצמו נעשה אור10.

ב. וההוראה מזה בעבודת האדם – כמדובר כמ"פ שמכל ענין (אפילו ענין התלוי בקביעות הזמן) יש ללמוד הוראה בעבודת ה', כמאמר הבעש"ט11 שכל ענין שיהודי רואה או שומע יש בו הוראה בעבודת ה':

ענינו של יום השבת הוא – שבו נעשית השלימות של כל ימי השבוע באופן של תענוג (נוסף לכך ש"אין עצב בה"12 ), כמ"ש13 "ויכולו גו'", שהפירוש בזה14 הו"ע השלימות וגם ענין התענוג, ועד לדרגת התענוג של יום השבת לאחר חצות, שזהו הזמן של "רעוא דכל רעוין"15, שזוהי הבחי' היותר נעלית בענין התענוג – עצם התענוג, שלמעלה מכל עניני תענוג המורגש כו' (כמבואר בהמשך תרס"ו16 ובכ"מ).

ומהתענוג של יום השבת נמשך בכל עניני ימי השבוע, ובלשון הכתוב13: "ויכולו השמים והארץ וכל צבאם", היינו, שהתענוג ("ויכולו") נמשך בשמים וארץ וכל צבאם שנבראו בששת ימי השבוע.

ומזה מובן, שביום השבת שלאחרי י"ב-י"ג תמוז, ובפרט בקביעות שנה זו שמי"ב-י"ג תמוז נכנסים מיד ליום השבת (כנ"ל ס"א), צריך להשלים את כל עניני י"ב-י"ג תמוז, ההחלטות הקשורים עם ימים אלו וכו', שיהיו באופן של תענוג.

ג. ובהקדמה:

ידוע המאמר17 "גדול תלמוד שמביא לידי מעשה" (שהובא ונתבאר גם בשו"ע של רבינו הזקן18 ), והיינו, שכל ענין בתורה, הן בנגלה והן (אפילו) בפנימיות התורה, הנה הגדלות והשלימות שבזה היא כשבא במעשה בפועל.

ולכאורה, איך שייך הדבר בנוגע להוראה הנ"ל אודות השלמת עניני י"ב-י"ג תמוז באופן של תענוג ביום השבת – בה בשעה שביום השבת אי אפשר לעשות זאת במעשה בפועל?

אך הענין הוא – ש"מפקחין על צרכי ציבור בשבת"19, שזהו אמנם ענין של דיבור, אבל זהו דיבור שקשור עם מעשה (שהרי הדיבור הוא בנוגע לענין המעשה), וכיון שזהו דיבור ע"פ תורה, ו"מאן מלכי רבנן"20, הרי זה באופן ש"אמר מלכא עקר טורא"21, כך, שזהו דיבור שנחשב לענין של מעשה בפועל (בדוגמת דיבורו של הקב"ה שחשיב מעשה22, שהרי "בעשרה מאמרות נברא העולם"23 ).

וההסברה בזה:

כיון שעומדים ביום השבת, שאסור בעשיית מלאכה, צריך להמתין עד בוא הזמן שלאחרי השבת, שאז יהי' מותר בעשיית מלאכה; אבל הוא מצדו, עומד כבר מוכן לעשיית הדבר, וכיון ש"שארית ישראל לא יעשו עולה"24, בודאי יבוא הדבר לידי מעשה בפועל; וכיון שע"פ תורה נחשב כאילו כבר נעשה הדבר, לא שייך גם מניעה ועיכוב מצד העולם.

ונמצא, שכל המניעה אינה אלא בגלל שצריך להמתין עד צאת השבת, והרי "מחוסר זמן לאו מחוסר מעשה"25, כך, שכאשר מפקחין על צרכי ציבור בשבת, אזי נעשה כבר הענין, ומיד לאחרי שבת הרי זה בא בפועל ממש.

ד. ובנוגע לפועל:

כל ההחלטות שנתקבלו [וכן ההחלטות שהיו צריכים להתקבל ולא נתקבלו, שיכולים לקבלם עכשיו, ביום השבת, שמשלים את כל הענינים] בקשר לי"ב-י"ג תמוז, ע"פ מ"ש בעל הגאולה במכתבו26 ש"ראוי הוא לקובעו ליום התועדות והתעוררות בחיזוק התורה והיהדות כו'" (כיון שבכל שנה יש התעוררות מעין המאורע כו') – יש להביאם למעשה בפועל למטה בענינים גשמיים (כולל גם ענינים חומריים שנעשו ענינים גשמיים, ואח"כ עושים מהם רוחניות27 ).

וענינים אלו צריכים להעשות באופן ד"כל חלב לה'"28, ע"י הענינים המובחרים והנעלים שבו – כמודגש ביום השבת, שגם הענינים הגשמיים שבו צריכים להיות באופן הכי מובחר, כמ"ש הרמב"ם29 ש"צריך לתקן תבשיל שמן ביותר ומשקה מבושם לשבת", היינו, לא סתם בשר, אלא בשר שמן, ולא סתם יין, אלא יין ישן, ובלשון רבינו הזקן בתניא30 : "בשרא שמינא דתורא" ו"יין מבושם".

ועי"ז זוכים לקיום היעוד31 "לילה כיום יאיר", בביאת משיח צדקנו.

* * *

ה. דובר לעיל32 שאחת ההחלטות שצריכים ליקח מימי הגאולה י"ב-י"ג תמוז צריכה להיות בנוגע לענין החינוך33 – שזהו היסוד של המאמר דפורים קטן תרפ"ז34 (שהביא לענין המאסר35 ), שמיוסד על הפסוק36 "מפי עוללים ויונקים יסדת עוז להשבית אויב ומתנקם", היינו, שענין החינוך מתחיל כבר אצל "עוללים ויונקים" (לפני בן שש ובן שבע המובא בגמרא37 ), שזהו א' הענינים שתבע בעל השמחה והגאולה, כמודגש כמ"פ בהתוועדויות.

ואופן הנ"ל בחינוך (החל מ"עוללים ויונקים") הוא הן בנוגע לילדים והן בנוגע לילדות – כפי שהיתה הנהגת בעל השמחה והגאולה, שצוה להדפיס כמה שיחות וכמה ענינים שבמאמרי חסידות בשפה המדוברת, כדי שגם נשים ובנות יוכלו להבין (כמבואר במכתב אודות נשי ישראל בריגא וכו'38 ), ומאז התחילה הפצת המעיינות באופן שיהי' מובן גם לנשי ובנות ישראל.

ובנוגע לחינוך הקטנים והקטנות, מוטלת עיקר ההשתדלות על עקרת הבית39, שעל ידה נעשה עיקר החינוך בשנים הראשונות של הילדים40 – לא כ"כ בענין הלימוד, אלא בעיקר בכל מה שהילדים רואים מסביבם, שהרי מטבע הדברים שהסביבה פועלת, ובפרט אצל קטן שעדיין לא הגיע לשלימות ענין השכל, גדולה יותר פעולת הסביבה, ולכן הרי זה נוגע ביותר.

ו. כללות ענין החינוך נחלק לג' ענינים – ג' הקוין שעליהם העולם עומד, תורה עבודה וגמ"ח41.

ובכללות יותר – הם ב' אופני עבודה הכלליים שנאמרו בנוגע לאברהם אבינו (ש"אחד הי' אברהם וירש (זרעו – כל אחד מישראל) את הארץ"42 ): "כי ידעתיו למען אשר יצוה (שזהו ענין החינוך) את בניו ואת ביתו (היינו נשים43 ) אחריו ושמרו דרך ה' לעשות צדקה ומשפט"44, ש"צדקה ומשפט" הם ב' אופני עבודה: צדקה – מלמעלה למטה, ומשפט – מלמטה למעלה, או כפי שמבואר לפעמים בסגנון הפכי, שע"י "צדקה", שהו"ע המצוות45, מעלים את כל הענינים הגשמיים מלמטה למעלה, וע"י "משפט", שהו"ע התורה (כפי' התרגום ע"פ46 "כמשפט הראשון", "כהלכתא קדמייתא"47 ), ממשיכים את כל הענינים העליונים מלמעלה למטה.

והענין בזה – שכללות העבודה היא בב' הקוין דתורה וצדקה (וגמ"ח), אבל בכדי שב' קוין אלו יהיו כדבעי, יש צורך בהקדמת היסוד דקו השלישי, קו העבודה, שהו"ע עבודת התפלה, שעי"ז מעמיד יהודי את עצמו במעמד ומצב של עבד ("כעבדא קמי מרי'"48 ), שאז לא נוגע מה נוח לו – אם "בהפקירא ניחא לי'"49, או בענינים אחרים – אלא עובד עבודתו בתורה ובגמ"ח כדבעי ובשלימות.

וע"פ המדובר כמ"פ שבכל ענין של קדושה יש התכללות – הנה כן הוא גם בענין "צדקה ומשפט", שבענין הצדקה כלול גם ענין המשפט (תורה), ובענין המשפט כלול גם ענין הצדקה.

ולדוגמא: איתא בגמרא50 : "וצדקתו עומדת לעד51.. זה הכותב תורה נביאים וכתובים ומשאילן לאחרים", שזהו ענין הצדקה כפי שכלול בתורה; וכמו"כ ישנו ענין התורה כפי שכלול בצדקה – נתינת הצדקה עבור מוסד חינוך שבו מלמדים תורה.

[ולהעיר גם מהסיפור הידוע52 אודות הבעש"ט, שכאשר באו בטענות אודות אלו שחיים במקומות שבהם יש בתי-מרזח ("קרעטשמעס"), שצריכים להתעסק עם פלוני ופלוני כו', ובמילא היו במסחרם ענינים בלתי רצויים כו' – לימד הבעש"ט זכות עליהם, שהתעסקותם בכל עניני הפרנסה היא בכדי שיוכלו להשיא בנותיהם לת"ח (כמבואר בגמרא53 גודל העילוי שבדבר), או כדי שיוכלו לשכור מלמדים לבניהם כו'].

ז. וזהו גם מה שדובר לאחרונה54 שצריכה להיות הדגשה מיוחדת בנוגע לב' הענינים דצדקה ומשפט (תורה) – שבכל מקום יקימו "קרנות גמ"ח", וגם "ספריות"55, כדי שכל מי שרוצה ללמוד ולעיין בספר קדוש (והרי הכוונה היא לא רק ללימוד עצמו, אלא שיומשך במעשה בפועל), יוכל לבוא לשם וללמוד מתוך מנוחה, ללא ענינים המבלבלים.

ואכן ישנם כו"כ שכבר קיימו זאת, ואלו שעדיין לא קיימו זאת – בודאי ישתדלו לקיים זאת בהקדם הכי אפשרי.

וכל זה צריך להיות בפירסום הכי גדול – כמו ענין הגאולה, החל מהגאולה של רבינו הזקן בי"ט כסלו, שאודותה כותב56 ש"הפלה ה' והגדיל לעשות בארץ .. ובפרט בעיני כל השרים וכל העמים כו'" (וחוזר וכופל זאת ג"פ57, ש"בתלת זימני הוי חזקה"58 ), וכן הגאולה די"ב-י"ג תמוז שהיתה בפירסום גדול, ובאופן שהדהד בכו"כ מדינות, שהרי ההשתדלות אודות השחרור והגאולה הגיעה מכמה ארצות ומלוכות, ולכן גם הידיעה אודות השחרור והגאולה הגיעה לכל אותם מקומות59.

ח. ובכל זה ניתוסף דבר נפלא בדור הזה – שנתבטלו כל המניעות והעיכובים והמדידות וההגבלות שהיו אז, הן אלו שמבחוץ, מהגויים שבמדינות אלו, והן אלו שמצד אחינו בנ"י שלא גרסו את השיטה של רבינו הזקן, והשיטה של רבינו בעל השמחה והגאולה, ועכשיו אין הדבר תלוי אלא ברצונו של כל אחד ואחת, שהפעולה בכל ענינים אלו תהי' בכל העולם כולו, באופן ד"וירד מים עד ים ומנהר עד אפסי ארץ"60.

אלא שכדי להיות מושל ושולט בכל העולם כולו, צריך תחילה כל אחד להיות מושל ושולט על עצמו, ולהתגבר על בלבולי היצה"ר כו',

– שהכוונה בזה היא רק כדי שלא יהי' ענין של "נהמא דכיסופא"61, אלא באופן שיהי' צורך בענין של בחירה, כמ"ש62 "ראה נתתי לפניך גו' את החיים ואת הטוב וגו' ובחרת בחיים" (ובפרט אצל חסידים ואנ"ש63 ), שעי"ז ניתוסף עילוי גדול יותר, כמבואר בחסידות64 בפירוש הכתוב65 "כי מנסה ה' אלקיכם אתכם לדעת הישכם אוהבים גו'", ש"מנסה" הוא מלשון "נס על ההרים"66, שהקב"ה רוצה להגבי' עי"ז את בנ"י כו' –

ולהיות בעצמו במעמד ומצב ד"וירד מים עד ים" – בכל כחות הנפש, ו"מנהר עד אפסי ארץ" – במחשבה דיבור ומעשה67,

ולהפסיק לישון... ולהבטיח שלא יהיו ענינים של עצלות ועצבות כו', ולפעול על עצמו לצאת מד' אמותיו, ולצאת מכל המדידות וההגבלות והחשבונות כו', ולעסוק בהפצת המעיינות חוצה – לחזור עניני חסידות (נוסף על עניני נגלה דתורה, ועד לענינים של פועל, לידע את המעשה אשר יעשון),

– מתוך ידיעה שעצמות אוא"ס זקוק אליו, כביכול, שהוא ילך ויחזור חסידות, כיון שבשביל הדיבור למטה יש צורך בבשר-ודם שיש לו פה ושפתיים גשמיים כו'68, ולכן בחרו את אלו שיפיצו את המעיינות –

ועד שיפעלו "ס'זאָל זיך גיסן69 חסידות אין די גאַסן", באופן ש"מלאה הארץ דעה את הוי' כמים לים מכסים"70 (עד כמה ששייך בזמן הגלות).

וענין זה צריך להעשות באופן של פריצת כל הגדרים – "נחלה בלי מצרים"71, ובמילא יהי' זה מתוך שמחה ותענוג (וכנ"ל (ס"ב) בנוגע להוראה מיום השבת, שכל הענינים צריכים להיות באופן של תענוג), שהרי הא בהא תליא: ענין של עצבות והיפך השמחה – שייך רק כשיש מניעות והגבלות כו', אבל כשאין מניעות והגבלות – אזי יכולים לפעול את כל הענינים מתוך תענוג ומתוך שמחה.

* * *

ט. בהמשך לזה ישנו גם מה שדובר בי"ב תמוז72 אודות "קופת רבינו" – שגם בזה ישנם ב' הענינים של צדקה ומשפט, שהרי "קופה" הו"ע הצדקה, ו"רבינו" קשור עם לימוד התורה.

ובפשטות – הרי זו קופה שממנה מסייעים לאלו שלומדים תורה לשמה, היינו, לשם התורה עצמה, ולא לשם ענינים אחרים, כולל גם בכדי לידע את המעשה אשר יעשון,

– שהרי בודאי אין צורך לשלול את הלימוד שלא לשמה ממש, שלומד על מנת שחכם יתקרי ורבי יתקרי וכו'73 –

שזהו רק התחלת הלימוד, כדברי הגמרא74 "מעיקרא כי עביד איניש אדעתא דנפשי' קא עביד"; ומזה באים אח"כ לאופן נעלה יותר בלימוד התורה – לשם התורה עצמה, גם כאשר אין הדבר נוגע להלכה למעשה, כי אם באופן ד"יגדיל תורה ויאדיר" (כדברי הגמרא במסכת חולין75 ), "דרוש וקבל שכר"76 (והרי ב' אופני לימוד הנ"ל ישנם בכל הדרגות).

י. וכאן המקום להשלים הענינים שלא נשלמו בי"ב תמוז – לאחרי ההקדמה בנוגע לשמה של פרשת השבוע:

ע"פ הכלל ששם הפרשה מורה על תוכנה77, הוצרך להיות לכאורה שם הפרשה "בלעם", כיון שכל תוכן הפרשה הוא אודות ביאתו של בלעם כדי ליתן לבנ"י היפך הברכה, אך לפועל הוצרך לברכם וכו', ועד שגם בסיום הסדרה מדובר אודות עצת בלעם כו'; ולמה נקראת בשם "בלק" דוקא?

ואע"פ ששמו של בלעם לא נזכר מיד בהתחלת הפרשה – הרי הקב"ה הי' יכול לסדר את התורה באופן שיוזכר שמו בהתחלת הפרשה.

[ועפ"ז יובן איך יתאימו ב' הכללים: הכלל ששם הפרשה צריך להופיע בהתחלת הפרשה, והכלל ששם הפרשה צ"ל באופן שמורה על תוכן הפרשה – וכיון ששניהם כללים בתורת אמת, לא יתכן שתהי' סתירה ביניהם – כיון שהענין שמורה על תוכן הסדרה יכול וצריך להקבע בהתחלת הפרשה].

וביותר יוקשה ע"פ מ"ש בגמרא78 "בקשו לקבוע פרשת בלק בקריאת שמע .. משום דכתיב בה האי קרא79 כרע שכב כארי וכלביא מי יקימנו", והרי פסוק זה נאמר ע"י בלעם, ואעפ"כ נקראת "פרשת בלק" דוקא?!

והביאור בזה80 – ע"פ מ"ש בהפטרה (שהיא "מענין הפרשה"81 ) "עמי זכר נא מה יעץ בלק מלך מואב ומה ענה אותו בלעם בן בעור"82, שבזה מודגש שהסיבה העיקרית לכל הענין היא עצת בלק, ואילו בלעם – "ענה אותו" (מענה בלבד), אבל מצד עצמו לא הי' בלעם מציע את עצמו כו'. וכפשטות הכתובים83 : "וירא בלק גו' ויגר גו' ויקץ וגו'", ולכן – "וישלח מלאכים אל בלעם וגו'", ככל המשך הענין שלאח"ז. ולכן נקראת הפרשה בשם בלק, כיון שהוא הי' עיקר סיבת הענין כולו.

ובענין זה רואים דבר פלא – שבנוגע לעצת בלק, נתקיים רצונו שבנ"י לא יפגעו בו (אם כי לא בגלל רצונו של בלעם, אלא בגלל שהקב"ה צוה "אל תצר את מואב"84 ), ואילו בנוגע לעצת בלעם שתהי' לבנ"י היפך הברכה – לא נתקיימה עצתו!

יא. ומכאן יש ללמוד הוראה ומוסר השכל:

יכול מישהו לטעון שאין צורך ליזהר כ"כ מנתינת עצה שאינה הוגנת, כיון שזוהי רק עצה בלבד, ואילו המעשה נעשה ע"י אחר, כך, שאי אפשר להאשים אותו בדבר, לפי ש"אין שליח לדבר עבירה"85.

[ולהעיר, שלדעת כמה פוסקים86, הדין ש"אין שליח לדבר עבירה" הוא גם אצל אוה"ע בנוגע לז' מצוות דידהו, כיון שזהו מילתא בטעמא – "דברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעים"85].

ועל זה מכריזה פרשת בלק – שאע"פ שבלק רק יעץ, ואילו בפועל נעשה הדבר ע"י בלעם, מ"מ, נקראת הפרשה ע"ש בלק דוקא, כיון שעצתו היתה הסיבה העיקרית לכך.

ועד"ז מובן שאין מקום לטענה שנותן העצה הוא הקטן ואילו פלוני הוא הגדול כו' – שהרי כך הי' גם אצל בלק ובלעם, שבלק ידע שבלעם גדול ממנו, שהרי נתמנה למלך ע"י ברכתו87, ובפרט שמצד הגאוה וגסות הרוח של בלעם בודאי לא יאמר שעשה דבר בגלל שכך הציע בלק, ואעפ"כ, נקראת הפרשה ע"ש בלק דוקא.

יב. עוד ענין שדובר בהתוועדות די"ב תמוז88 – שבימות המשיח יהיו שתי תקופות: תחילה תהי' התקופה שעלי' נאמר89 "אין בין העוה"ז לימות המשיח אלא שעבוד מלכיות בלבד", ולאח"ז תהי' התקופה דתחיית המתים; ונתבאר שענין זה תלוי במעמדם ומצבם של בנ"י באופן ד"לא זכו" – שאז ישנו רק ביטול שעבוד מלכיות, או באופן ד"זכו"90 – שאז יתוסף חידוש במעשה בראשית;

וכיון שהתורה על הרוב תדבר91, לכן פסק הרמב"ם בנוגע לגאולה הוא כפי שתהי' גם במעמד ומצב ד"לא זכו", שלכן כותב92 רק שמשיח יבנה מקדש במקומו ויקבץ נדחי ישראל, ואינו מזכיר כלל הענין דתחה"מ; אבל בהכרח לומר שגם לשיטת הרמב"ם תהי' אח"כ תקופה נעלית יותר כו'.

ושאלו על זה: כיון שתחה"מ תהי' ע"י טל תחי'93, הרי זה ענין שנמשך מלמעלה, ואינו תלוי בעבודת האדם, שיהי' מעמד ומצב ד"זכו" דוקא?

והמענה על זה – בפשטות – שהן אמת שענין הטל בא מלמעלה כו', אבל אעפ"כ, כיון שיש צורך בהכנה מצד המקבלים שיהיו ראויים לקבל ההשפעה מלמעלה, הרי מובן שהדבר תלוי גם בעבודת התחתונים.

יג. אך עדיין יש מקום לשאלה בזה – מדברי הזהר בפ' וירא94 "ארבעים שנה קודם הקיבוץ גלויות לתחיית המתים", ולכאורה, אם זהו ענין שתלוי בעבודת האדם, לא שייך בזה קביעות זמן?

ויש לומר הביאור בזה:

ובהקדים – שאין לומר שכוונת הזהר שהענין של תחה"מ קשור עם משך זמן של ארבעים שנה דוקא, שהרי מצינו בדברי רז"ל95 שיהיו כמה דרגות בתחה"מ, שתחילה יקומו המתים שבא"י, "יחיו מתיך"96, ותחילה יקומו הצדיקים וכו', ועכצ"ל בא' מב' האופנים: (א) ארבעים שנה לאחרי קיבוץ גלויות יתחיל הענין דתחה"מ, ואז יהיו כל פרטי הדרגות בזה עד לשלימות הענין, (ב) עד ארבעים שנה לאחרי קיבוץ גלויות יסתיים כבר הענין דתחה"מ (אבל זהו דוחק גדול). ועפ"ז, הזמן הקבוע דארבעים שנה הוא בנוגע להתחלת (או סיום) הענין דתחה"מ, ואילו משך הזמן דתחה"מ עד לסיומו ושלימותו (או הזמן שבו יתחיל) תלוי ב"זכו".

אך התירוץ העיקרי הוא – שמשנ"ת שתחה"מ תהי' בתקופה הב' דימות המשיח לא היתה הכוונה שהתחלת התקופה השני' תהי' בתחה"מ, אלא שבבוא תחה"מ, אזי יהי' ברור שנמצאים כבר בתקופה השני' [והיינו, שהענין דתחה"מ נזכר רק בתור הכרח לכך שבימות המשיח יהיו שתי תקופות, כדמוכח מזה שהרמב"ם מזכיר רק בנין ביהמ"ק וקיבוץ גלויות, ואינו מזכיר הענין דתחה"מ שהוא דבר נפלא ביותר, ועכצ"ל שהרמב"ם מדבר רק אודות התקופה הראשונה בימות המשיח, ואילו הענין דתחה"מ יהי' בתקופה שלאח"ז]; ואילו זמן התחלת תקופה הב' – תלוי ב"זכו".

יד. ועדיין צריך להבין:

כיון שבימות המשיח יהיו "כל המעדנים מצויין כעפר .. יהיו ישראל חכמים גדולים .. וישיגו דעת בוראם כו'"97 – הרי בודאי יהיו מיד במעמד ומצב ד"זכו", וא"כ, למה תהי' התקופה הב' רק לאחרי משך זמן?

ויובן בהקדם המבואר בתניא98, ש"מ"ש רז"ל99 דמצות בטלות לע"ל, היינו בתחיית המתים, אבל לימות המשיח קודם תחה"מ, אין בטלים", ואדרבה: דוקא בימות המשיח יהי' קיום המצוות בתכלית השלימות – "כמצות רצונך"100, כמבואר בהמשך וככה101, שזהו לפי שאז יהי' האדם בשלימות, וכן הענינים שבהם מקיימים המצוות (ובנוגע לקרבנות – הבהמה הנקרבת כו') יהיו בשלימות כו'.

ומזה מובן, שיש מעלה נפלאה בתקופה הא' דימות המשיח, קודם תחה"מ, שעדיין יהי' עולם כמנהגו נוהג.

ולכן, אע"פ שמצד עצם עבודתם יהיו בנ"י במעמד ומצב ד"זכו", כך, שיכולים כבר לזכות לתחה"מ, מ"מ, ימשוך הקב"ה ויאריך את זמן תקופה הא', כדי שבנ"י יוכלו ליהנות ממעלת קיום המצוות "כמצות רצונך".

טו. וע"פ מ"ש הרמב"ם102 ש"כל אלו הדברים וכיוצא בהן לא ידע אדם איך יהיו עד שיהיו, שדברים סתומין הן וכו'" – הנה יה"ר שבקרוב ממש נזכה לראות כל ענינים אלו בפועל ולהשתתף בהם, והוא – בעל הגאולה – בתוכם (כנ"ל שצדיקים יקומו תחילה), ויוליכנו קוממיות לארצנו, בקרוב ממש, ואפילו בלשון תרגום: בעגלא דידן103.

* * *

טז. ישנו גם הענין שהנהיגו לאחרונה "מחנה" ו"גן" ילדים עבור ילדים קטנים ביותר104 [ותבוא עליו ברכה, וממנו יראו וכן יעשו] – בהתאם להאמור לעיל (ס"ה) שענין החינוך מתחיל כבר אצל "עוללים ויונקים".

ובהמשך לזה, ובשייכות לי"ב תמוז שהוא לא רק יום הגאולה של כ"ק מו"ח אדמו"ר, אלא גם יום הולדתו – כאן המקום להתעכב על סיפור בעל הגאולה105 אודות מאורע שאירע בשנות החינוך הראשונות של אביו, כ"ק אדמו"ר (מהורש"ב) נ"ע, שיכולים ללמוד ממנו ענין של הלכה, ועד לסברא בדקות ההלכות (כדרך הלימוד שנתחדש דוקא בזמן הזה):

הביאור בסיפור אודות הוראת הצ"צ לאדנ"ע בערב פסח לאכול את הסוכריות שהשליך לו (באמרו שהשליכם) מלאך מיכאל106 בעת הכנסתו לחדר, אף שלכאורה יש אפשרות למכרם לנכרי או להפקירם, כך, שישארו אצלו סוכריות יקרות אלו; השקו"ט בהלכה – בענין המכירה לנכרי, אם עי"ז מתבטלת הקדושה שמצד נתינת הצדיק, שתלוי אם איסור חמץ חל רק על התואר או גם על עצם הדבר, ובענין ההפקר, אם הוא רק סילוק הבעלות או שנעשה שייך לכל107 ; ביאור מנהג החסידים שלא למכור לנכרי או להפקיר דבר שניתן ע"י הצדיק, כיון שזהו היפך כבוד רבו108 ; וההוראה בנוגע לגודל ההשתדלות בענין החינוך גם במנהגי החסידים –

הוגה ע"י כ"ק אדמו"ר שליט"א, ונדפס בלקו"ש חט"ז ע' 129 ואילך.

(וסיים כ"ק אדמו"ר שליט"א:)

ולכן יש לעסוק בענין החינוך באופן הנ"ל, וכמדובר בשבועות האחרונים109 אודות ההשתדלות בימי הקיץ להכניס מספר היותר גדול של ילדי ישראל לחינוך הכשר ע"פ תורה, והחינוך שבימי הקיץ יהי' הכנה להמשך החינוך בימי חודש אלול שלאח"ז.

ועוד לפנ"ז – מכינים אותם לימים שיתחילו מיום שלישי בשבוע, שיהפכו לששון ולשמחה, עי"ז שכבר בג' ימים אלו יבוא משיח צדקנו.

* * *

יז. מאמר (כעין שיחה) ד"ה דרך כוכב מיעקב וגו'.

* * *

יח. רגיל ללמוד ענין בפירוש רש"י בפרשת השבוע, כולל גם בנוגע לענינים שרש"י אינו מבאר, אע"פ שנתבארו ע"י פשטני המקרא. ובפרשתנו יש ענין שמתעכבים עליו כל פשטני המקרא: אבן עזרא, רמב"ן, ספורנו ואוה"ח הקדוש (וגם הרמב"ם במו"נ110 ), ואילו רש"י אינו מפרש מאומה, ובהכרח לומר שרש"י הבהיר זאת באיזהו מקומן לפנ"ז.

בפרשת השבוע מסופר אודות המאורע ש"ויפתח ה' את פי האתון ותאמר גו'"111.

ואינו מובן: לשם מה הוצרך הקב"ה לעשות נס מיוחד שהאתון תפתח את פי' ותדבר אל בלעם – היפך הכלל ש"לא עביד קוב"ה ניסא למגנא"112, המובן גם בפשטות לבן חמש למקרא שכבר למד אודות חוקי הטבע ש"יום ולילה לא ישבותו"113 ; לכאורה הי' יכול להיות די בכך שהאתון תעמוד בדרך, ואז יראה בלעם את מלאך ה', ולמה הוצרך ה' לפתוח את פי האתון?!

והגע עצמך:

לעיל בפרשת קרח114 מסופר שמשה רבינו אמר בקשר לנבואתו: "בזאת תדעון כי ה' שלחני וגו'" – עי"ז ש"בריאה יברא ה' ופצתה האדמה את פי' וגו'", ואכן אירע הדבר: "ותפתח הארץ את פי' וגו'".

ואילו כאן לא מפרש רש"י מאומה מה הי' צורך בפלא דומה – "ויפתח ה' את פי האתון", כפי שמצינו במשנה במסכת אבות115 ש"פי הארץ" ו"פי האתון" הם מעשרת הדברים ש"נבראו בערב שבת בין השמשות" (אע"פ שהבן חמש למקרא לא למד זאת עדיין).

יש מפרשים116 ש"ויפתח ה' את פי האתון" הי' רק בחלום הלילה. אבל אי אפשר לומר כן לפי מה שפירש רש"י בדברי המלאך "כי עתה גם אותכה הרגתי ואותה החייתי"117, "ועתה מפני שדיברה והוכיחתך ולא יכלת לעמוד בתוכחתה .. הרגתי', שלא יאמרו זו היא שסלקה את בלעם בתוכחתה כו'", היינו, שאנשים ששמעו את דברי האתון יאמרו כך וכך, ועכצ"ל שהי' זה דיבור גשמי בפועל (ולא בחלום בלילה), שזהו נס גלוי. ואעפ"כ לא מבאר רש"י מה הי' צורך בנס זה.

וביותר יוקשה, שבפסוק שלפנ"ז, "ויוסף מלאך ה' עבור ויעמוד במקום צר אשר אין דרך לנטות ימין ושמאל"118, שזהו פרט בסיפור זה, מחפש רש"י ביאור טעם עמידת המלאך בשלשה מקומות, ועד כדי כך, שכאשר אינו מוצא ביאור בפשוטו של מקרא, מביא רש"י מ"מדרש אגדה" ש"סימני אבות הראהו"; ועאכו"כ שרש"י הי' צריך להבהיר את הקושיא שבכללות הסיפור, לשם מה הי' צורך בנס ד"ויפתח ה' את פי האתון".

וכפי שיתבאר לקמן.

יט. בנוגע להערות אאמו"ר על הזהר, יש הערה על מאמר הזהר119 אודות ההפרש בין משה לבלעם (על יסוד מארז"ל120 על הפסוק121 "ולא קם נביא עוד בישראל כמשה", "אבל באומות קם ואיזה זה בלעם"), ש"במשה כתיב122 ויקרא אל משה, ובבלעם כתיב123 ויקר אלקים אל בלעם".

וממשיך לבאר מ"ש "ויקרא אל משה גו' מאוהל מועד", "מהיכלא קדישא, מהיכלא מתקנא, מהיכלא יקירא".

ובהערות אאמו"ר124 : "קנקט ג"פ היכל", שמזה מובן שהם ג' דרגות שונות, כפי שמבארם באותיות הקבלה, ו"זהו הג' לשונות קדישא מתקנא יקירא. קדישא, מיד ימין .. שבימין הוא קדושה .. מתקנא, מיד שמאל, כי תיקון הוא שמתקנים איזה דבר מקלקולו .. יקירא, מיד האמצעי, קו האמצעי. והוא הג' אבות וכו'".

ועדיין נשאר לנו להבין לבד – ביאור הענין באותיות דתורת החסידות, וכפי שיתבאר לקמן.

* * *

כ. הביאור בנוגע לפירוש רש"י:

על הפסוק125 "ויתיצב מלאך ה' בדרך לשטן לו", פירש רש"י: "מלאך של רחמים הי', והי' רוצה למנעו מלחטוא, שלא יחטא ויאבד".

ועפ"ז מבין הבן חמש למקרא גם בנוגע למ"ש "ויפתח ה' את פי האתון" – דכיון שה' שלח מלאך של רחמים למנוע את בלעם מלחטוא, הנה מצד ענין הרחמים, הוסיף ה' ופתח אפילו את פי האתון... ובלבד למנוע את בלעם מלחטוא!

כא. אך עדיין נשאלת השאלה: כיון שהקב"ה ידע שפתיחת פי האתון לא תועיל שבלעם ישוב מדרכו, וסו"ס יהי' צורך בכך ש"ויגל ה' את עיני בלעם וירא את מלאך ה' גו'"126 – הי' יכול להיות מיד הענין ד"ויגל ה' את עיני בלעם", ולמה הוצרך תחילה לפתוח את פי האתון?!

ויובן ע"פ מה שכבר פירש רש"י בס"פ בהר127, ש"הפרשיות הללו נאמרו על הסדר: בתחלה הזהיר על השביעית, ואם חמד ממון ונחשד על השביעית, סופו למכור מטלטליו, לכך סמך לה וכי תמכרו ממכר, לא חזר בו, סוף מוכר אחוזתו, לא חזר בו, סוף מוכר את ביתו .. לא חזר בו, סוף מוכר את עצמו, לא חזר בו, לא דיו לישראל אלא אפילו לנכרי", והיינו, שכאשר יהודי מתנהג באופן בלתי-רצוי, ולא עוד אלא שלא מתקן הנהגתו גם כשרואה הפסד בנכסיו שלא כדרך הטבע כו' [ולדוגמא: למרות שחרש וזרע בשביעית, וע"פ דרך הטבע היתה שדהו צריכה להצמיח כו', אעפ"כ הגיע למעמד ומצב שהוצרך למכור אחוזתו כו'] – מתערב הקב"ה ועושה כמה ענינים כדי לפעול שישוב בתשובה.

ולכאורה נשאלת כאן אותה השאלה: כיון שהקב"ה יודע שמכירת מטלטליו ואחוזתו לא תועיל שיחזור בו, עד שיצטרך למכור את עצמו לנכרי – הי' לו לגרום מיד שיצטרך למכור את עצמו לנכרי, ולמה הוצרך להקדים את כל השלבים שלפנ"ז?!

והביאור בזה – שהנהגת הקב"ה היא ע"פ דרך הטבע, וכיון שמצד טבע בני אדם יש מי שיתעורר ("ער וועט זיך כאַפּן") לחזור בו מיד כשיראה שהוצרך למכור מטלטליו, ולא יצטרך להגיע למכירת אחוזתו וכו', ויש מי שכדי לפעול שיחזור בו יצטרך להגיע למכירת אחוזתו וכו', לכן הסדר בזה הוא מדרגא לדרגא, מן הקל אל הכבד, שתחילה מביאים אותו למעמד ומצב שיצטרך למכור מטלטליו, ואם זה לא מועיל ואינו חוזר בו, אזי מביאים אותו למעמד ומצב שיצטרך גם למכור אחוזתו וכו', ורק אם לאחרי ככלות הכל אינו חוזר בו, אזי מביאים אותו למעמד ומצב שיצטרך למכור את עצמו.

ועד"ז בנדו"ד, שמצד מדת הרחמים עושה הקב"ה כו"כ פעולות למנוע את בלעם מלחטוא – בסדר מסודר, תחילה ע"י ענין קל יותר, ורק כשאינו מועיל ואין ברירה אחרת, אזי מוסיף הקב"ה לעשות ענין גדול יותר כו'.

כב. אבל השאלה היא: מדוע הענין ד"ויפתח ה' את פי האתון" הוא קל יותר מאשר הענין ד"ויגל ה' את עיני בלעם וירא את מלאך ה' גו'"?!

והביאור בזה:

על הפסוק128 "ויאמר אליהם (בלעם) לינו פה הלילה", פירש רש"י: "אין רוח הקודש שורה עליו אלא בלילה, וכן לכל נביאי עכו"ם כו'". וכן בהמשך הענין, בדברי בלעם "אולי יקרה ה' לקראתי"129 – ש"אינו רגיל לדבר עמי ביום", "לא הי' נגלה עליו ביום, אלא בשביל להראות חיבתן של ישראל"130, אבל לולי זאת, מושלל לגמרי שיהי' לבלעם ענין של נבואה ביום.

ומזה מבין הבן חמש למקרא גם בנוגע לענין ד"ויגל ה' את עיני בלעם וירא את מלאך ה' גו'" – שאין זה ענין של נבואה ממש, אבל הבן חמש למקרא אינו מבחין לחלק בין נבואה ממש לראיית מלאך ה' כו' – שזהו דבר שאינו רגיל כלל, דבר פלא וענין של נס!

וכיון שזהו נס ביחס לטבע הנבואה של אוה"ע – הרי מובן שזהו נס גדול יותר מאשר הנס דפתיחת פי האתון.

ולכן הסדר הוא שתחילה פתח ה' את פי האתון, ורק כאשר ענין זה לא הועיל, אזי עשה הקב"ה פלא גדול יותר – "ויגל ה' את עיני בלעם וירא את מלאך ה' גו'".

כג. ועדיין צריך להבין בנוגע לדברי האתון:

כיון שהאתון כבר דיברה – למה אמרה רק "הלוא אנכי אתונך גו' ההסכן הסכנתי לעשות לך כה"131, ולא אמרה שהסיבה להנהגתה היא בגלל שראתה את מלאך ה'?!

והביאור בזה – ע"פ דברי רש"י (הנ"ל סי"ח) בפירוש הכתוב "כי עתה גם אותכה הרגתי ואותה החייתי"117, "ועתה מפני שדיברה והוכיחתך ולא יכלת לעמוד בתוכחתה .. הרגתי', שלא יאמרו זו היא שסלקה את בלעם בתוכחתה ולא יכול להשיב, שחס המקום על כבוד הבריות"; ומובן, שאילו האתון היתה אומרת לבלעם שהיא ראתה את מלאך ה', אזי הי' הבזיון של בלעם (היפך כבוד הבריות) – שלא ראה מה שראתה האתון – גדול הרבה יותר. וכיון ש"חס המקום על כבוד הבריות", נאמר בדברי האתון רק "ההסכן הסכנתי גו'", ולא נאמר שראתה את מלאך ה'.

ויש בזה גם ענינים של "יינה של תורה", וכפי שיתבאר לקמן.

כד. הביאור בג' הדרגות "היכלא קדישא", "היכלא מתקנא" ו"היכלא יקירא" – באותיות החסידות:

מבואר בתורה אור בתחלתו על הפסוק132 "השמים כסאי והארץ הדום רגלי", ש"שלשה נקראו ארץ, כנסת ישראל, ותורה שבע"פ, ומצוות (והיינו, שמצוות לגבי תורה נקראים ארץ, ובתורה גופא, תושבע"פ לגבי תושב"כ נקראת ארץ), וכולן נרמזין במקרא אחד, ארץ133 ארץ ארץ שמעי דבר ה'".

אמנם, עיקר הענין ד"ארץ" קאי על כנסת ישראל (וכתורת הבעש"ט134 על הפסוק135 "כי תהיו אתם ארץ חפץ", בדוגמת הארץ שטמונים בה אוצרות יקרים כו', וצריך רק לחפור ולגלותם) – שהרי מחשבתן של ישראל קדמה לכל דבר, אפילו לתורה, וכדמוכח מזה שבתורה גופא נאמר "צו את בני ישראל דבר אל בני ישראל"136, ונמצא, שגם מה שתושבע"פ ומצוות נקראים בשם "ארץ", הרי זה בגלל שכנס"י נקראת "ארץ".

ומזה מובן שכל הג"פ "ארץ" שבכתוב קאי על כנס"י, וע"ד מש"נ על בנ"י "היכל ה' היכל ה' היכל ה' המה"137 – ג"פ היכל.

אלא שיש חילוק בין "ארץ" ל"היכל" – ש"ארץ" מורה על הרצון והתשוקה, כמארז"ל138 "למה נקרא שמה ארץ, שרצתה לעשות רצון קונה", ואילו "היכל" מורה רק על המקום שנמצא בו בפועל (ע"ד מ"ש139 "וה' בהיכל קדשו", דקאי על שם אדנ"י – בגימטריא "היכל", שהוא היכל לשם הוי'140 (ע"ד שילוב הוי' באד'); וזהו גם ש"היכל" הוא ה"י כ"ל, בגימטריא נו"ן שערי בינה141 ), אבל לא על הרצון והתשוקה.

וענין ג"פ היכל מורה על ג' העליות שיש בספירת המלכות (כנס"י) – ע"ד המבואר בתו"א142 בענין "צדקה תרומם גוי"143, שע"י הצדקה נעשית העלאת המדות בבחינת "גוי", שהם אותיות ג' ו' י' שמורים על ג' דרגות כו'.

והטעם שיש צורך בג' עליות הוא – לפי שבהשפעה מהמשפיע למקבל (מלכות) יש ג' צמצומים, כמבואר במ"א144 שלכל לראש צריך המשפיע לצמצם את שכלו לפי ערך המקבל, ולאח"ז צ"ל הצמצום לפי ערך כלי המקבל, וכל זה עדיין כפי שכלי המקבל הם אצל הרב, ולאח"ז צ"ל צמצום שלישי – כפי שההשפעה יוצאת מן הרב אל המקבל ע"י הדיבור של הרב (ולאח"ז יש גם צמצום רביעי – כפי שהתלמיד שומע את דיבור הרב, ועד שעי"ז קאי אדעתא דרבי' לאחרי ארבעין שנין145 ).

וכיון שיש ג' צמצומים בהשפעה אל המקבל – הנה גם בעליית המקבל (מלכות) צ"ל ג' עליות: לכל לראש – העלי' לבחי' נה"י, שהם לבר מגופא146, שזוהי העלי' לבחי' הדיבור שנעשה נפרד (אלא שזהו עדיין הדיבור של הרב, ולא כפי שבא בשמיעת התלמיד), ולאח"ז העלי' לבחי' המדות (ז"א), ולאח"ז העלי' לבחי' המוחין (שבמדות, ששייכים כבר אל הזולת, ולא בחי' המוחין כפי שהם לעצמו).

וע"י מעשינו ועבודתינו במשך זמן הגלות זוכים לג' העליות הנ"ל, וגם לעלי' הרביעית, ועד לעלי' השביעית147 שתהי' לעתיד לבוא, בבנין ביהמ"ק השלישי, שיהי' נעלה יותר מביהמ"ק שבימי שלמה, ובו יהי' הענין ד"הוי' בהיכל קדשו" באופן של גילוי בכל העולם – "כשאני נכתב אני נקרא"148, וכדברי רבינו הזקן בתניא149 שאפילו "בשעת מתן תורה" הי' רק "מעין זה", כיון שלעת"ל יהי' עצמות א"ס בגילוי, ולכן יקויים אז היעוד "לבוא בנקרת הצורים גו'"150, "והיתה לה' המלוכה"151.

* * *

כה. בנוגע למוסר-השכל שיכולים ללמוד מהמדובר לעיל בנוגע לפירוש רש"י152 :

למרות שמדובר אודות בלעם הרשע, ש"הי' שונאם (של בנ"י) יותר מבלק"153 – ריחם עליו הקב"ה והשתדל שלא יחטא ויאבד, וחיפש על זה כמה עצות, עי"ז ששלח מלאך שיעצור את האתון, ולא רק פעם אחת, אלא ג' פעמים, ואח"כ "ויפתח ה' את פי האתון", ואח"כ "ויגל ה' את עיני בלעם וירא את מלאך ה'".

ואם בנוגע לבלעם היתה ההנהגה באופן של רחמנות גדולה כל כך – הרי מובן עד כמה צ"ל גודל הרחמנות בנוגע ליהודי שזקוק לעזרה, להשתדל בזה מתוך מסירה ונתינה, ולחפש את כל העצות איך לעזור לו, ולא להסתפק בפעם אחת וכו'.

לכאורה יכול מישהו לטעון: למה עליו להקדיש עבור פלוני ריבוי זמן, בה בשעה שרואה שלא יצליח לפעול עליו, ואפילו אם יפעל משהו, יהי' זה רק לפי שעה בלבד.

ועל זה באה ההוראה מפרשת בלק – שכיון שהקב"ה התעסק כל כך בטובתו של גוי, הרי עאכו"כ שצריך להתעסק ביותר בטובתו של איש ישראל, ולזכור שעל כל אחד מישראל נאמר "כי תהיו אתם ארץ חפץ", וכתורת הבעש"ט שכל אחד מישראל נמשל ל"ארץ חפץ" שצריך רק לחפור בה ואז מגלים אוצרות של זהב וכסף וכו' (כנ"ל סכ"ד), כך, שסוכ"ס בודאי יתפוס מעמדו ומצבו כו'.

והוראה נוספת – עד כמה צריך להזהר בנוגע לצער בעלי חיים, עד כדי כך, שהדבר הראשון שאמר מלאך ה' לבלעם הוא: "על מה הכית את אתונך זה שלש רגלים"154, שמזה מובן גודל העוולה שבהכאת האתון.

ואם הדברים אמורים בנוגע לבעל-חי – עאכו"כ שצריך להזהר ביותר בנוגע ליהודי שלא לצערו ולהכותו ח"ו כו'.

ולהעיר גם מדברי רבינו הזקן באגרת שכתב לאחרי צאתו מבית האסורים155, שלמרות שהמתנגדים רדפוהו, צריך להזהר שלא לרודפם כו'.

כו. ולסיים בדבר טוב:

בפרשת השבוע נאמר156 "דרך כוכב מיעקב וגו'", וידוע מ"ש הרמב"ם157 בנוגע לפסוקים אלו, שחצי פסוק קאי על דוד וחצי פסוק קאי על משיח.

ויה"ר שאכן יהי' בפועל "דוד מלך ישראל חי וקיים"158, ע"י משיח צדקנו, שיקבץ נדחי ישראל.

[בסיום ההתוועדות חילק כ"ק אדמו"ר שליט"א משקה לשלוחים מכמה מקומות, אח"כ התחיל לנגן הניגון "ופרצת". קודם צאתו אמר שכל אלו המחוייבים בברכה אחרונה שיעשו ברכה אחרונה בשמחה ובטוב לבב.

לאחרי תפלת מנחה התחיל כ"ק אדמו"ר שליט"א לנגן עוה"פ הניגון "ופרצת"].