יום א' פ' קרח, כ"ד סיון – למסיימות ומדריכות, ה'תשל"ג

בס"ד. שיחת יום א' פ' קרח, כ"ד סיון, ה'תשל"ג.

– לתלמידות המסיימות ד"בית רבקה",

ולמדריכות דמחנות "אמונה" ו"פרדס חנה" תחיינה –

בלתי מוגה

א. דובר כבר כמ"פ שכיון שחיים יהודיים מיוסדים על התורה, שנקראת "תורת חיים", שהיא הוראה1 בכל החיים, הרי מובן, שבנוגע לכל מאורע בחיים, ובפרט מאורע הקשור עם כמה או רבים מישראל, יש הוראה בתורה.

ובודאי יש הוראה בנוגע למאורע שאינו רגיל לגמרי, אלא מאורע גדול שיכול להביא לתוצאות גדולות ועמוקות, ולמשך זמן ארוך – כמו בנוגע לענין הקשור עם חינוך, שכל פעולה טובה בזה פועלת על המחונך, ועל ידו – על כל אלו שתהי' לו השפעה עליהם, כך, שהתוצאה יכולה להיות נמשכת לדורי דורות.

ב. כיון שהתורה "ארוכה מארץ מדה ורחבה מני ים"2, אפילו בכמות, ועאכו"כ באיכות – נשאלת השאלה: היכן מחפשים למצוא הוראה בנוגע למאורע מיוחד, בה בשעה שיש בתורה חמשה חומשים, ששה סדרי משנה, ששים מסכתות, ומאמרי חז"ל עד אין מספר – "עלמות3 אין מספר"?!

אך על זה ישנה ההוראה המפורסמת של רבינו הזקן שצריך "לחיות עם הזמן"4 – שלכל לראש יש לחפש את ההוראה בפרשה שקוראים בתורה (וצריך גם ללומדה) בשבוע זה.

ולכן, כשמתעוררת המחשבה להתבונן היכן ניתן למצוא הוראה בנוגע לפגישתנו זו – הנה לכל לראש יש לחפש זאת בפרשת השבוע שהתחילו לקרוא במנחת שבת, וממשיכים עד לשבת שלאח"ז.

וכיון שהפרשה נחלקת לשבעה חלקים-פרשיות, כנגד שבעת ימי השבוע – הרי מובן שיש להתחיל לחפש הוראה מהחלק הראשון שבפרשת השבוע.

ובנוגע לפרשה הראשונה שגם בה יש ריבוי פסוקים – מובן גם שלכל לראש עולה במחשבה לחפש ביאור והוראה בתוכן הכללי של הפרשה, ובענין שבהשקפה ראשונה, לפני העמקה בעיון, נראה בלתי מובן, ועד שמעורר שאלה וקושיא: היתכן שענין זה מסופר בתורה, ומתוך הוראה שיקראו וילמדו זאת מדור לדור, במשך מאות שנים, כדלקמן.

ג. התוכן של הפרשה הראשונה הוא – שקרח רצה לחלוק על משה רבינו, באמרו, "כי כל העדה כולם קדושים", "כולם שמעו דברים בסיני מפי הגבורה", "ומדוע תתנשאו על קהל ה'"5, ומזה רצה להוכיח שמסתמא עושה זאת משה רבינו מצד שכלו ורצונו, ח"ו, ולא מצד ציווי, מצוה, מהקב"ה.

וכאן מתעוררת מיד השאלה:

מדובר אודות מאורע פראי שאירע לפני אלפי שנים, שהי' מישהו שמצד פני' אישית (שהי' נדמה לו שפגעו בכבודו, כדברי רש"י6 ) העיז לחלוק על משה רבינו – מבלי הבט על כך שכל בנ"י ראו בכל יום, גם באותו יום שבו היתה המחלוקת, ש"מן" יורד מן השמים, וכל שאר הנסים שראו מידי יום ביומו, שעליהם התפלל וביקש ופעל משה רבינו אצל הקב"ה.

ובהשקפה ראשונה, לא מובן, מדוע מאורע כזה צריך להיכתב בתורה לדורות עולם, ולצוות את בנ"י ללמוד ולהתבונן בו ולחפש בו הוראות:

זהו מאורע שהוא לגמרי "יוצא-דופן", ולא מאורע שע"ד הרגיל יכול לקרות שוב, וח"ו לחשוד שיש צורך להזהיר יהודי בזמננו זה, באיזה מעמד ומצב שיהי', שלא יכשל כפי שקרח נכשל.

וכיון שאין צורך לשלול זאת – מהו הצורך לכתוב זאת בתורה, ובריבוי פסוקים, בכל הפרטים, בפרטי-פרטיות, מה היתה טענת קרח, ומה השיב לו משה רבינו?!

אפילו אם יש צורך לדעת כללות הענין – הי' מספיק לכתוב בתורה שקרח חלק על משה רבינו, והתברר שמשה רבינו צודק, "משה אמת ותורתו אמת"7, ומאז ניתוסף חוזק באהרן בתור כהן גדול, ובבניו בתור כהנים.

ועכצ"ל, שיש בזה לימוד והוראה, אלא שצריך להתבונן בזה, ואז תתורץ השאלה מדוע נכתב הדבר בתורה באופן נצחי, ומצווים ללמוד זאת בכל שנה בבוא הזמן המתאים לכך, וגם ללמוד מזה הוראה בכל שנה, בכל מקום שבו נמצאים בנ"י.

ואז נמצא בזה גם "תורה" והוראה שיכולים לנצלה בנוגע לפגישתנו זו, וכאמור, בשטח חינוך ילדי ישראל.

ד. ויובן בהקדם הביאור בטענת קרח "כי כל העדה כולם קדושים גו' ומדוע תתנשאו על קהל ה'" – שלכאורה בהשקפה ראשונה גם היא אינה מובנת:

קרח בעצמו ידע – והתנהג בהתאם לכך – שהוא לוי, והרי הלוים היו כבר אז מובדלים משאר בנ"י (שאר השבטים) בענינים הקשורים עם קדושה, כמו שמירת המשכן (כמסופר בפרשיות שלפנ"ז8 ). וכיון שכן, הרי אין מקום שיבוא בטענה ש"כל העדה כולם קדושים" – שהפירוש בזה בהשקפה ראשונה שכולם שוים בקדושתם – בה בשעה שהוא בעצמו מתנהג באופן אחר?!

והביאור בזה:

קרח לא טען שכל בנ"י שוים תמיד בכל עניניהם. – בודאי יש ענינים שנמסרו ללויים בלבד, כמו בנוגע לשמירת המשכן, שהקב"ה הבדיל את הלויים משאר שבטי ישראל בשייכות לקדושת המשכן לשמור שלא יכנסו אליו אלו שעליהם נאמר8 "הזר הקרב יומת";

אלא טענתו היתה בנוגע לענינים שבהם כולם קדושים, ולדוגמא – כפי שמביא רש"י בדברי קרח: "כולם שמעו דברים בסיני מפי הגבורה" (כל עשה"ד, החל מ"אנכי ה' אלקיך"9 ) – שבענינים אלו לא צריך להיות חילוק בין כהן לוי וישראל, שאחד יחזיק את עצמו גדול יותר מחבירו.

וכיון ששמע ממשה שיש חילוק גם בענינים ש"כולם קדושים", שקדושתו של פלוני גדולה יותר וממנו נדרש יותר – הנה על זה טען, שזהו דבר שאינו מתקבל בשכל, ומזה רצה להוכיח שיש למשה רבינו איזו פני' ח"ו10.

ה. וזהו גם תוכן המשל שמביא רש"י6 (מדברי המדרש11 ) – "טלית שכולה של תכלת חייבת בציצית או פטורה":

בטעם הציווי "ועשו להם ציצית על כנפי בגדיהם גו' ונתנו על ציצית הכנף פתיל תכלת"12 (כשצבע התכלת הי' קיים) – מבאר רש"י13 ש"צבע התכלת דומה לרקיע המשחיר לעת ערב", וכאשר מסתכלים על צבע התכלת שדומה לרקיע, אזי נזכרים על כסא הכבוד (שהרי "רקיע דומה לכסא הכבוד"14 ) שקשור עם השראת השכינה, ועי"ז – "וזכרתם את כל מצוות ה'"15.

וזו היתה טענת קרח, שטלית שכולה של תכלת פטורה מציצית – שאין צורך בחוט אחד בצבע תכלת שיזכיר את הרקיע ועל ידו את כסא הכבוד, בה בשעה שהטלית כולה היא באותו צבע, כך, שהטלית עצמה שכולה של תכלת מזכירה את הרקיע וכסא הכבוד.

ו. אך על זה השיב לו משה: הן אמת שזהו אותו צבע, שדומה לרקיע ולכסא הכבוד ומזכיר על הקב"ה ומצוותיו, אבל אעפ"כ, פתיל התכלת שצוה הקב"ה ליתן על ציצית הכנף, קדוש יותר, ומעורר ("גיט אַ טרייסל") יהודי יותר מאשר צבע התכלת שבטלית כולה, שלא צוה הקב"ה.

ודוגמתו בנוגע לכללות שאלת קרח – שגם בענין שמצינו אצל שני הסוגים של בנ"י, כהנים ולוויים וגם ישראלים, כמו הענין שכולם שמעו "אנכי הוי' אלקיך" (כפי שמביא רש"י5), אין הקדושה שוה בכולם, אלא מלוי וכהן נדרש יותר, ולכן צריך להתנהג באופן של זהירות וקדושה יותר, לא רק בנוגע לשמירת המשכן, אלא אפילו בענינים פשוטים.

ז. וכאן באה ההוראה הנפלאה בנוגע לחיי היום-יום של כל אחד מישראל, שיש לה משמעות וחשיבות מיוחדת בנוגע לחינוך, הן חינוך עצמו והן חינוך הילדים:

בדרך כלל רגילים, שכאשר כל אחד צריך לחנך את עצמו שיהודי הוא שונה משאר העמים, ועליו לזכור תמיד ש"הנה ה' נצב עליו .. ומביט עליו ובוחן כליות ולב אם עובדו כראוי"16 – הנה בהשקפה ראשונה, ללא הסברה מיוחדת, נראה שענין זה קשור ונוגע בשעה שצריך לקיים מצוה או ללמוד תורה, כמובן בפשטות, שצריך לידע ולזכור מיהו שנתן את התורה וצוה לקיים את המצוה, ולעשות זאת במלוא ההתלהבות ומס"נ, כיון שיש לו קשר ישיר עם הקב"ה שצוה עליו ישירות לקיים מצוותיו וללמוד תורתו;

אבל בנוגע לענינים שקבע הקב"ה בטבע העולם, שבהם שוים לכאורה יהודים ואינם-יהודים, כמו לדוגמא אכילה ושתי' ודומיהם – נוגע רק שצריך להתנהג כבן-אדם, לא לגנוב ולא לגזול וכיו"ב בשבע המצוות שצריכים לקיים גם בני נח, כל מי שמתנהג כמו בן-אדם; ולאחרי שמתנהג כן, שוב אין צורך שיהי' מובדל וקדוש יותר בענינים שהקב"ה בעצמו קבע בטבע העולם שכל אדם, הן יהודי והן אינו יהודי, חייב לאכול ולשתות כדי שהנשמה תהי' קשורה עם הגוף.

וכמו"כ בנוגע לחינוך הילדים: מובן מעצמו שיהודי לא זקוק להסברה מיוחדת שצריך לחנך את ילדיו ללמוד תורה ולקיים מצוות; אבל יש צורך בהסברה מיוחדת לפעול להרגיל את הילדים מקטנותם שאפילו בשעה שאוכל ושותה או משחק עם חבירו, והילדה עם חברתה – גם אז צריך להיות ניכר במשחק ובאכילה ושתי' שהוא קדוש ומובדל מהחבר או החברה.

וזה הי' החילוק בין טענת קרח למענה של משה רבינו:

קרח טען, שבענינים הקשורים עם קדושה שבהם קיבלו כולם הוראה מהקב"ה, כמו בנוגע לגניבה וגזילה וכיו"ב – "מדוע תתנשאו" – למה צריך לדרוש מעצמו ולחנך את הילדים להיות קדושים ומובדלים יותר מאחרים?! די בכך שיהיו כמו כולם; ואילו התבטאות הקדושה שלו תהי' – אצל לוויים למשל – בשעה שצריך לשמור על המשכן, אבל לא בדברים אחרים.

ועל זה השיב משה רבינו, שכיון שהקב"ה בחר מצות ציצית, אזי נעשים כל פרטי המצוה קדושים יותר מאותם פרטים כפי שהם בטלית, כנ"ל בנוגע לצבע התכלת.

ועד"ז בנוגע לבחירת הקב"ה בבנ"י, "אשר בחר בנו מכל העמים" – שבחר בהם להיות שונים מכולם לא רק בשעה שמתפללים, לומדים תורה ומקיימים מצוות, אלא השוני שלהם הוא בכל פרטיהם, אפילו באכילה ושתי', וכן במסחר, כשמזדמן לו לסחור עם אינו יהודי, ועד שנעשים שותפים במסחר – צריך להיות ניכר שהם מובדלים לגמרי גם בהנהגת המסחר מצד מוסר ויושר יהודי.

ח. ועד"ז בענין הקרוב יותר אלינו ואליכן במיוחד – בנוגע לחינוך ילדים, תלמידים ותלמידות, שקשור גם עם חינוך עצמו:

הקב"ה ברך וזיכה אתכן בזכות גדולה בנתנו בכן אימון, שבמשך כמה שבועות יהיו תחת הנהגתכן והשפעתכן ילדי ישראל הקטנים,

– שכל אחד מהם נחשב לבן יחיד אצל הקב"ה, וכידוע פתגם הרב המגיד17, שמתברך שבזמן הקדוש ביותר בשנה תהי' לו אהבת ישראל כפי שהיתה לבעש"ט (עוד לפני התגלותו) בשעה שהי' מוליך ילדי ישראל הקטנים ל"חדר" ואומר עמהם "אמן יהא שמי' רבא"18 –

באופן שתראו בהם איך שע"י החינוך כדבעי, הנה "זה הקטן גדול יהי'"19, שאז תהי' לכן זכות בגדלות שלהם ובפעולותיהם בעניני יהדות, תורה ומצוות.

אך כאן יכולה להיות טעות, שמספיק לחנך את הילד שידע שבכל יום צריך ללמוד תורה ולקיים את המצוות השייכות ליום זה, אבל לא כ"כ חשוב שגם באכילתו ושתייתו ומשחקיו יהי' מובדל מכל שאר העמים, שלכן צריך להיות גם המשחק באופן שיהי' ניכר שמשחק ילד יהודי, בן אברהם יצחק ויעקב ובת שרה רבקה רחל ולאה.

ועל זה באה ההוראה מהפרשה – שגם בנוגע לאכילה ושתי' וטיול ומשחק ואפילו שינה, שכבר נקבעה אצל כל המחנכות, גם אינם-יהודים, הדרך הראוי' להנהגת הילדים בענינים אלו – אין זה מספיק כלל עבור ילדי ישראל, להיותם "גוי קדוש"20, וכדברי רבינו הזקן21 שעל כל אחד מישראל נאמר22 "גוי אחד בארץ", שממשיך את האחדות של "ה' אחד" גם "בארץ", בעניני ארציות, שגם בהם צריך להיות ניכר שכל פרט קשור עם הקב"ה, שנתן "תורה אחת לכולנה"23, שלא משתנית מצד שינויי הזמן והמקום, אלא היא תמיד אותה "תורת אמת".

וזוהי ההוראה לכל אחת שנמצאת באמצע החינוך של עצמה ושל משפחתה, ויתירה מזה, אלו שהם מחנכים ומחנכות של תלמידים ותלמידות, וגם אלו שמתכוננות מצעירותן לכך שבמשך הזמן יהיו מחנכים ומחנכות, או בחוג קטן – שלאחרי החתונה תהי' כל אחת מהן "עקרת הבית"24, והרי הנהגת הבית מתבטאת לא רק בנוגע לעניני תורה ומצוות, אלא גם ובעיקר בנוגע לאופן האכילה והשינה, וכללות ההנהגה במשך השעות לאחרי שחוזרים מבית-ספר, "חדר", או "בית רבקה", "בית יעקב" וכיו"ב.

וברור הדבר שכל אחד שיש לו בהשגחה פרטית מהקב"ה שליחות ותפקיד לעסוק בעבודה של חינוך ילדים, נותן הקב"ה גם את הכחות וכל המצטרך כדי שיוכל למלא את השליחות במילואה, בשמחה רבה ובטוב לבב, מתוך התלהבות גדולה, ובאופן טוב ובריא.

ט. ויהי רצון, שלכל אחת מכן ולכולכן יחד – שעל ידכן תגיע שליחות זו שע"פ הוראת התורה לכל אלו שיכולים לעסוק בחינוך – יתן הקב"ה הצלחה רבה וגדולה בחינוך עצמו ובחינוך והדרכת התלמידים והתלמידות, להשפיע עליהם להתנהג באופן המתאים לילדי ישראל, במשך כל כ"ד שעות המעת-לעת, לא רק בשעת התפלה, לימוד התורה וקיום המצוות, אלא גם בשעת האכילה ושתי' וטיול ומשחק עם החברים או עם החברות,

ולהעמיד מהם ילדים ש"כל רואיהם" – כל מי שיפגוש אותם, לא רק ב"ישיבה" או ב"חדר", אלא גם באכילתם ושתייתם ומשחקיהם – "יכירום כי הם זרע ברך ה'"25,

וכך יעמידו דורות של "צבאות השם", שעל ידם יכבשו את כל העולם, שהעולם כולו יהי' דירה לו יתברך26, שתהי' ניכרת נוכחותו של הקב"ה בכל הפינות ובכל הפרטים של העולם.

וזו תהי' ההכנה האמיתית והטובה ביותר לזכות בקרוב ממש לביאת משיח צדקנו,

– שאז יתגלה גם מה שאמר כ"ק מו"ח אדמו"ר [שבעוד שבועיים, י"ב-י"ג תמוז, הוא חג הגאולה שלו], בשם אביו27, שנשמתו של איש ישראל לא גלתה מעולם, והיא תמיד במעמד ומצב של חירות, ויש לה את מלוא האפשרות להתנהג כפי שיהודי צריך להתנהג, ללא הפרעה ע"י גוי; צריך רק לפעול שהנשמה תשלוט על הגוף (שנמצא בגלות), שגם הגוף יציית להוראות של הנשמה –

שאז יוכר בגלוי ש"והיתה לה' המלוכה"28, שכולם יכירו שהקב"ה הוא בעל-הבית, המלך והמנהיג של כל העולם.

תנצלו את הזכות הגדולה שביכלתכן לפעול ע"י חינוך על טהרת הקודש במלוא המדה, ויהי' לכם קיץ מוצלח, והצלחה תמיד כל הימים, ונשמע מכן בשורות טובות.