פדה בשלום נפשי, מוצש"ק פ' וישלח, י"ט כסלו, ה'תשל"ג

בס"ד. מוצש"ק פ' וישלח, י"ט כסלו, ה'תשל"ג

(הנחה בלתי מוגה)

פדה1 בשלום נפשי מקרב לי כי ברבים היו עמדי2, ואיתא על זה בגמרא ברכות בתחילתה3, אמר הקב"ה כל העוסק בתורה ובגמילות חסדים ומתפלל עם הצבור, מעלה אני עליו כאילו פדאני לי ולבני מבין אומות העולם, וענין זה נלמד ממ"ש פדה בשלום גו', כפירוש רש"י4 שקאי על זה שעסק בדברי שלום, דהיינו תורה, דכתיב וכל נתיבותי' שלום5, וכן גמילות חסדים נמי שלום הוא, שמתוך שגומל חסד בגופו לחבירו הוא מכיר שהוא אוהבו ובא לידי אחוה ושלום (והיינו שעושה שלום בין העני והעשיר, ועושה שלום בעולם), ועד"ז מתפלל עם הצבור הו"ע השלום, וזהו גם הענין דברבים היו עמדי כפשוטו (שהתפללו עמי4). ומבואר במהרש"א6 ובמפרשי הש"ס7, שג' ענינים אלו הם ג' העמודים שעליהם העולם עומד, תורה, עבודה (תפלות במקום קרבנות תקנום8 ) וגמ"ח, והם גם כנגד ג' הענינים דמחשבה דיבור ומעשה (שבכל אחד מישראל בכל מקום וזמן), כי, העוסק בתורה שצ"ל באופן דלמוציאיהם בפה9, ודברת בם10, הו"ע הדבור, ובגמ"ח הו"ע המעשה (מעשה המצוות, שזהו שגמ"ח שקולה כנגד כל המצוות11, ובדוגמת יד ימינו של האדם שבה מתבטא כחו של כל גוף האדם), ומתפלל עם הצבור, איזו היא עבודה שהיא בלב זו תפלה12, ולב הו"ע המחשבה. וזהו פדה גו' מקרב לי, כי, כאשר המחשבה דבור ומעשה הם אצלו בשלימות, אין לו להתיירא ממלחמת היצר, שהיא העיקר והסיבה לכל המלחמות, שזהו אומרו פדה גו' מקרב לי. ומוסיף עוד בקשה, שיהי' זה באופן ד(פדה ב)שלום. דהנה, מצינו בעבודה של כל אחד ואחד, שלפעמים עבודת המלחמה עם הא-ל זר אשר בקרבך13 באה ביגיעה גדולה, ועד שאמרו14 כל הגדול מחבירו יצרו גדול ממנו, ולכן צריך לזה מלחמה גדולה, ולפעמים יש לו סיוע שהקב"ה עוזרו15 שתהי' המלחמה באופן קל כו'. ובדוגמת מלחמה גשמית כפשוטה, שהנצחון במלחמה תלוי סוכ"ס ביד ה' (כשם שבמלחמת היצר צ"ל הקב"ה עוזרו), אבל במלחמה גופא יש כמה אופנים, באופן של קרב, או באופן דפדה בשלום (מקרב לי). וזהו שאמר דוד פדה בשלום, שהפדי' שלו היתה באופן של שלום. וכמו"כ הי' הענין דפדה בשלום אצל שלמה, לאחרי שדוד הכין את כל הענינים עבור שלמה (שהרי רק בנין הבית בפועל הוצרך להיות ע"י שלמה, כמ"ש16 בנך גו' הוא יבנה הבית, אבל ההכנה לזה באופן שמיד ה' עלי השכיל17 היתה ע"י דוד).

וכללות הביאור בזה, שבמעמד ומצב של ישראל בין העמים יש כמה אופנים. ישנו אופן שיש צורך במלחמה, ועז"נ18 קומה ה' ויפוצו גו', אך ישנו גם האופן דפדה בשלום, כפי שהי' בזמן שוישב שלמה על כסא ה'19, שישב במקומו בירושלים עיר הקודש, וכל מה שהוצרכו לכבוש משאר העמים, הי' זה באופן שהם מעצמם היו נושאים ומביאים מס לשלמה, כבמלכת שבא20. והדרגא הכי עליונה בזה תהי' לעת"ל, ע"י משיח (שגם הוא יהי' מבית דוד, כמ"ש הרמב"ם21, ובמ"א22 מוסיף: מזרע דוד ושלמה), שאז יקויים היעוד23 אז אהפוך אל עמים שפה ברורה גו' לעבדו שכם אחד, והיינו, שלא זו בלבד שכל העמים יביאו מס, כפי שהביאו מס לשלמה, שרק המס הובא לשלמה, אבל העם עצמו נשאר בשבא וכיו"ב, אלא באופן שכל העמים עצמם יתהפכו לגמרי לעבדו שכם אחד24. ועד שיקויים היעוד25 מלאה הארץ דעה את הוי' (כפי שמסיים הרמב"ם בפרק שלאח"ז26 ), היינו, שכל העולם יהי' מלא בדעה את הוי', ועד שאפילו בהמות וחיות הטורפות לא ירעו ולא ישחיתו25 (כמבואר במפרשים27 שכיון שגם אצלם יהי' הענין דמלאה הארץ דעה את הוי', לכן לא ירעו ולא ישחיתו), כיון שכל מקום שימצאו בו יהי' בבחי' הר הקודש (בכל הר קדשי25).

אמנם כיון שהפסוק פדה בשלום נאמר לכל אחד, אפילו בזמן הגלות, וכמובן גם ממאמר חז"ל זה בגמרא עצמה: כאילו פדאני לי ולבני מבין אומות העולם, היינו שנמצאים עדיין בגלות, הרי מובן, שגם כשנמצאים עדיין בגלות, ישנה עבודה כזו שעל ידה נעשה בזמן הגלות גופא מעמד ומצב דפדאני לי ולבני מבין אומות העולם, שזוהי כללות העבודה דתורה עבודה וגמ"ח, אלא שבזה גופא צריך להיות אופן מיוחד: העוסק בתורה ובגמ"ח ומתפלל עם הצבור.

ב) ויובן בהקדם משנת"ל28 על הפסוק29 קטנתי מכל החסדים ומכל האמת וגו' כי במקלי עברתי את הירדן הזה, וידוע הדיוק30 בנוגע לסדר הדברים, שאומר תחילה מכל החסדים ואח"כ ומכל האמת. ובהקדים הפירוש דקטנתי מכל החסדים ומכל האמת, כמבואר בגמרא שבת31 אם עושין לו נס מנכין לו מזכויותיו, מאי קראה, קטנתי מכל החסדים ומכל האמת (הוקטנו ונתמעטו זכיותי בשביל החסדים אשר עשית וגו'32 ). וכפי שמבאר רבינו הזקן באגרת שכתב אחר ביאתו מפטרבורג (לאחרי הנס די"ט כסלו)33, שבכל חסד וחסד שהקב"ה עושה לאדם צריך להיות שפל רוח במאד, כי חסד כו' היא בחי' קרבת אלקים ממש כו', וכל הקרוב אל ה' ביתר שאת כו' צריך להיות יותר שפל רוח כו', כל שהוא קמי' יותר הוא יותר כלא וכאין ואפס כו', ולכן הי' יעקב קטן במאד בעיניו מחמת ריבוי החסדים כו'. אבל עפ"ז אינו מובן הסדר שמקדים מכל החסדים ואח"כ מכל האמת, הרי הפירוש דמכל האמת הוא (כמ"ש רש"י בפירושו על התורה) אמתת דברך, ששמרת לי כל ההבטחות שהבטחתני, ומובן, שמצד החסדים (שהקב"ה עושה בתורת חסד) נעשה הענין דקטנתי יותר מאשר מצד האמת (שהקב"ה מקיים מה שהבטיח). והיינו, שאע"פ שגם בנוגע לענין של הבטחה (כל האמת) יש חשש שמא יגרום החטא34, ולכן שייך לומר קטנתי גו' מכל האמת, שאעפ"כ שמרת לי כל ההבטחות שהבטחתני, הרי בודאי ישנו עילוי גדול יותר בכל החסדים. ואילו מלשון הפסוק שמקדים תחילה מכל החסדים ואח"כ מוסיף מכל האמת, משמע, שיש ענין נעלה יותר בכל האמת. גם צריך להבין מה שאומר לאח"ז כי במקלי עברתי את הירדן הזה35, שהפירוש הפשוט בזה הוא (כפירוש רש"י) לא הי' עמי לא כסף ולא זהב ולא מקנה, אלא מקלי לבדו, דלכאורה, הרי מקל אינו ענין של נכסים, אלא רק סיוע בה להילוך, וא"כ, מה שייך זה להענין דקטנתי מכל החסדים36. וגם לפי הפירוש37 נתן מקלו בירדן ונבקע הירדן, הרי ענין זה הוא אחד מהחסדים והאמת שנזכרו בהתחלת הענין, ולמה מחלק ענין זה מכל שאר החסדים והאמת.

ג) והביאור בזה (כמשנת"ל בארוכה28), ובהקדים, שענין זה (קטנתי מכל החסדים וגו') אמר יעקב במעמד ומצב שהי' צורך לפעול הקיום של כל בני יעקב, קיום כל עם ישראל עד סוף כל הדורות, שעל זה אמר בבקשתו: הצילני נא מיד אחי מיד עשו פן יבוא וגו' ואתה אמרת היטב איטיב עמך ושמתי את זרעך כחול הים אשר לא יספר מרוב38, שהבטחה זו תקויים באחרית הימים, כמ"ש39 והי' מספר בני ישראל כחול הים אשר לא ימד ולא יספר. ומזה מובן, שהיתה זו בקשה ותפלה שנוגעת לכל הדורות. ומזה מובן גם שכל אחד מישראל שנוגע לו ענין זה [שלכן, הנה בכל מקום וזמן שנמצא אומרים עליו: לעולם יראה אדם את עצמו שקול וכל העולם כולו שקול, עשה מצוה אחת הכריע את עצמו ואת כל העולם כולו לכף זכות40 ], שייכת גם אצלו הבקשה דקטנתי מכל החסדים ומכל האמת וגו', בדוגמת מה שהי' אצל יעקב אבינו, בחיר שבאבות41. ומזה מובן, שאצל כל אחד מישראל ישנו גם הענין דחסדים ואמת, והיינו, שאע"פ שבגשמיות, הנה משחרב ביהמ"ק נמצאים כל עניני אלקות בהעלם והסתר, ולא כמו בביהמ"ק, שעשרה ניסים נעשו לאבותינו בביהמ"ק42, וראו אותם בעיני בשר, הרי זה רק מה שאותותינו לא ראינו43, ואין בעל הנס מכיר בניסו44, אבל עניני הניסים ישנם, ואדרבה, באופן דלעושה נפלאות (גדולות) לבדו45, וכדרשת רז"ל על זה46, שהוא לבדו יודע שהוא נס, אבל בעל הנס אינו מכירו. וכללות הענין בזה, שישנה עבודה רוחנית שעל ידה פועלים שיומשכו חסדים ואמת, ועי"ז נעשה אצלו הענין דקטנתי, ואז פועל את קיום ההבטחה ואתה אמרת היטב איטיב עמך, תחילה בנוגע לעצמו, ולאח"ז מכריע את עצמו ואת כל העולם כולו לכף זכות.

והענין שפועל למעלה המשכת החסדים והאמת הוא – העוסק בתורה ובגמ"ח ומתפלל עם הצבור, ובענין זה צריכה להיות עבודת כל אחד מישראל באופן שלמעלה מהטבע והרגילות שלו, שאז יכולים לפעול עי"ז הענין דפדה בשלום, שזהו"ע שלמעלה מהטבע (שלכן יש צורך בתפלה מיוחדת על זה), שלא זו בלבד שתהי' הפדי' מקרב, אלא שיהי' זה באופן של שלום, ובאופן שברבים היו עמדי, כדאיתא בירושלמי47 שגם אנשי אבשלום התפללו לנצחונו של דוד, ובשביל זה צריכה להיות גם עבודת כל אחד מישראל באופן שלמעלה מהטבע והרגילות שלו.

ד) והענין בזה48, דהנה, בעבודת בנ"י יש ב' חלוקות (בכללות), עבודה שע"פ טעם ודעת, ועבודה שלמעלה מטו"ד, שזהו אופן עבודת איש ישראל בהיותו בתנועה של מס"נ, שאז נעשה לימוד התורה וקיום המצוות שלו מתוך חיות ואור נעלה ביותר, משא"כ כאשר העבודה היא מצד טו"ד, שהרי עצם הענין של טעם ודעת הו"ע של מדידה והגבלה, שהרי כל ענינו של שכל הוא להגביל ולתפוס הענין לכל פרטיו, או כלשון הידוע בששה קצוות רוחניים שלו (כמבואר בארוכה בהקדמת אמרי בינה49 ענין ששה קצוות רוחניים). וטעם הדבר שיש ב' אופני עבודה הנ"ל אצל כל אחד מבנ"י, לפי שנבראו באופן כזה, ובלשון הכתוב50 נעשה אדם בצלמינו כדמותינו, והיינו, שאף שבנוגע לשני הענינים דצלם ודמות נאמר שהאדם למטה הוא בצלם שלמעלה (בצלמינו) ובדמות שלמעלה (כדמותינו), מ"מ, יש חילוק ביניהם. דהנה, נתבאר לעיל28 בארוכה החילוק בין צלם ודמות51, שזהו עד"מ כמו שעושין צלם גוף האדם מעץ או מתכת, הנה כשעושה זאת אומן טוב, אזי כל ענין האברים, האורך והרוחב והגובה שבכמות האברים כו', יכול להתבטא בהעץ או המתכת באותו אופן ממש כמו שהוא בהאדם החי, ולכן נקרא בשם צלם, כיון שבזה רואים את עצם הדבר. ועז"נ נעשה אדם בצלמנו. ונוסף לזה ישנו גם הענין דכדמותנו, שהדוגמא לזה היא מאומן שהוא גם צייר, שע"י הצבעים, מוסיף בהצלם גם פנים יפות ופנים שוחקות, שבהם מתבטא ענין החיות שבאדם. אמנם, ענין זה אינו אלא דמות ודמיון בעלמא, שאין לו שייכות וערך להחיות שבפנים שוחקות כו' שבאדם עצמו, ולכן נקרא בשם דמות (כדמותינו) בלבד. וכיון שבריאת האדם בצלמנו כדמותנו היא בשביל לשמש את קונו (כמארז"ל52 אני לא נבראתי אלא לשמש את קוני), ע"י כללות העבודה דלעבדו בכל לבבכם ובכל נפשכם53, שהו"ע התפלה, לימוד התורה וקיום המצוות, יש בזה ב' האופנים דבצלמנו כדמותנו, בצלמנו הוא אופן העבודה שיכול לבוא במדידה והגבלה, וכדמותנו, שמורה על ענין החיות שאין ביכולת האומן לבטא אפילו ע"י הוספת צבעים, כי אם באופן של דמיון בלבד, קאי על אופן העבודה שלמעלה ממדידה והגבלה.

ה) וביאור הענין, דהנה, כללות עבודת האדם כפי שהנשמה היא מצד עולמות בי"ע, היא בענין השכל והמדות, שכל עניניהם הם במדידה והגבלה. ועבודה זו נקראת בצלמנו, להיותה כמו צלם שמורה על עצם הדבר, והיינו, לא רק באופן של דמיון, אלא זהו מעין ובערך הענינים שבעולמות בי"ע. וכמבואר בארוכה בדרושי חסידות54, שנשמת האדם גם בהתלבשותה למטה בגוף בשר ודם, יכולה להגיע בעבודתה למעלת הנבראים דעולם העשי' הרוחנית, עולם היצירה ועד לעולם הבריאה.

ואע"פ שעבודת הנבראים בעולמות הנ"ל היא עבודת המלאכים, שנקראים שכלים נבדלים (כמ"ש הרמב"ם55 ), כיון שנבדלים מן החומר, ואינם אלא צורה בלבד (בלא גולם כלל56 ), או כהלשון המובא בחוקרים57 שהם למעלה מן הזמן והמקום, הרי זה שהם למעלה מזמן ומקום אינו אלא בנוגע לזמן ומקום גשמי, אבל לא בנוגע לזמן ומקום רוחני, שישנו גם אצלם58. דהנה, בנוגע לענין המקום ברוחניות איתא בהל' יסודי התורה להרמב"ם59 שהו"ע המעלה והמדריגה, והרי ענין זה ישנו גם אצל המלאכים, כמ"ש הרמב"ם60 שיש עשרה שמות שנקראו בהן המלאכים, על שם עשר מעלות שלהן, ובמה יבדלו זה מזה61, הרי זה מצד שעבודתם היא באופן אחר, ע"ד שמלאך מיכאל מימין ומלאך גבריאל משמאל62, ובנוגע למלאך מיכאל גופא איתא בזהר63 שמחנה מיכאל קפ"ו אלף מחנות, שזה מורה על חילוק המדריגות שישנם בעבודת מיכאל במדת האהבה, ועד"ז בהנוגע לשאר המלאכים. וכמו"כ ישנו גם הענין דזמן רוחני, דהנה, ענין הזמן הוא קדימה ואיחור64, וברוחניות הו"ע עילה ועלול, והרי מוכרח שתחילה תהי' העילה ואח"כ יהי' העלול, תחילה הסיבה ולאח"ז המסובב, ונמצא שגם בעו"ע העליונים ישנו הענין של קדימה ואיחור, שזהו"ע הזמן. ומזה מובן, שכאשר האדם עובד עבודתו, הנה אע"פ שעבודתו היא במקום וזמן גשמי, הרי החילוק בין עבודתו לעבודת המלאכים אינו אלא חילוק של גשמיות לגבי רוחניות, אבל אין זה חילוק בעצם הענינים, דכשם שכאן יש זמן ומקום, יש גם שם זמן ומקום, אלא שהוא ברוחניות. ולכן מצינו שלפעמים נתפס גם מלאך בזמן ומקום גשמיים, בנוגע למקום, כמאמר65 מלאך בשליש עולם עומד (וכב' הדעות בזה, אם המלאך הוא שליש העולם, או שהעולם הוא שליש מהמלאך66 ). וכן איתא בגמרא67 בנוגע לסולם שמלאכי אלקים עולים ויורדים בו68, כמה רחבו של סולם שמונת אלפים פרסאות כו', עולים שנים ויורדים שנים כו' הוו להו ארבעה, וכתיב בי' במלאך וגויתו כתרשיש69, וגמירי דתרשיש תרי אלפי פרסי הוו (שזהו שליש עולם, שהעולם כולו שיתא אלפי פרסי70 ). ועד"ז בנוגע לענין הזמן, מצינו במדרש71 מניין ידע משה בהיותו בהר סיני אימתי יום ואימתי לילה, כששמע שהמלאכים אומרים קדוש, ידע שזה יום, וכששמע שאומרים ברוך, ידע שזה לילה, ומזה מוכח שהמלאכים נתפסים ביום ולילה גשמיים (שהם הארבעים יום וארבעים לילה שנזכרו בחומש בנוגע למשה רבינו בהיותו נשמה בגוף), ובהתאם לכך הוא אופן עבודתם. ועד"ז לאידך גיסא, שנשמה למטה יכולה להיות במעמד ומצב שלמעלה מזמן ומקום גשמיים, כמו בלימוד התורה, שכל העוסק בתורת עולה כאילו הקריב עולה72, ועד שעי"ז מוחל הקב"ה על כל עוונותיהם (כדאיתא בגמרא בסוף תענית73 ), והיינו74, שגם כאשר הלימוד הוא בלילה ובחוץ לארץ, והלומד אינו כהן, ועד"ז בנוגע לשאר ההגדרות שצ"ל בקרבן, הרי זה נחשב כאילו הקריב עולה ונתכפר כו'.

ו) אמנם כ"ז הוא כפי שהנשמה היא מצד עולמות בי"ע, שזהו"ע בראתה יצרתה ונפחתה75, אבל לפנ"ז ישנו הענין דנשמה שנתת בי טהורה היא (כפי שאומר כל אחד מישראל)76, שזהו מעמד ומצב הנשמה כפי שנמצאת ועובדת עבודתה בעולם האצילות75, שבכללות הו"ע הביטול, בהתאם לענינו של עולם האצילות, ששם איהו וחיוהי חד איהו וגרמוהי חד (בלשון הקבלה)77, ובכללות נקרא עולם האחדות78, ששם יש רק אלקות (כי כל ענין העולמות מתחיל מבריאה, שהרי תיבת ברא מורה על התהוות יש מאין79, והו"ע התחלת אפשריות המציאות, כמבואר במ"א80 בארוכה). ובעבודת האדם הו"ע העבודה שלמעלה מטו"ד, למעלה משכלו ומדותיו, שזוהי כללות הנקודה של קבלת עול או מסירת נפש (והיינו, קב"ע כפי שהיא בדרגא התחתונה, או מס"נ שמעלה את האדם למעלה מעלה), שמעמידה אותו במעמד ומצב דכדמותינו, שלגבי אמיתית הענין דלמעלה ממדידה והגבלה הרי זה דמיון בלבד.

והענין בזה, דהנה ידוע הדיוק במ"ש81 ואהבת את הוי' אלקיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך, שבכל מדה ומדה שהוא מודד לך82, ללא חילוק, צ"ל הענין דואהבת את הוי' אלקיך באופן שוה, שזהו לפי שעבודתו היא למעלה מטו"ד. ולכן דוקא על עבודה זו נאמר עושין רצונו של מקום, כידוע ביאור הרב המגיד83 (שי"ט כסלו הוא יום ההילולא שלו84 ) בדברי הגמרא85 שפרשה שני' של ק"ש היא באופן שאין ישראל עושין רצונו של מקום, כיון שבה נאמר רק בכל לבבכם ובכל נפשכם53, ולא נאמר ובכל מאדך, ורק בפרשה ראשונה שבה נאמר בכל מאדך, הרי זה באופן דעושין רצונו של מקום, כיון שזוהי עבודה שלמעלה מטו"ד, כנ"ל. אבל אעפ"כ הרי זה רק בכל מאדך, מאד שלך86, כי, ההתבוננות שהביאה אותו למעמד ומצב שלמעלה ממדידה והגבלה, הנה אצל חכם גדול ממנו לא היתה התבוננות זו מוציאה אותו מהמדידה והגבלה שלו, ובלשון העולם, שעדיין לא הי' יוצא מהכלים, שענינם הוא מדידה והגבלה. ולכן הרי זה רק דמיון (כדמותנו) לאמיתית הענין שלמעלה ממדידה והגבלה, כיון שההתבוננות עצמה היא מדודה, ולכן רק הכלים שלו, שכלו ומדותיו, אינם יכולים להכיל אותה, עד שיוצא ממדידה והגבלה ועומד בתנועה של מס"נ, משא"כ חכם גדול ממנו ביכלתו להכיל גם הבנה והסברה זו, ולהשאר במדידה בכלים. אמנם, אף שעבודתו היא רק באופן של דמיון לגבי למעלה, הרי כיון שלפי מעמדו ומצבו הרי זה אצלו ענין שלמעלה ממדידה והגבלה, הנה עי"ז נמשך מלמעלה בחי' הבל"ג האמיתי.

ז) והנה ההמשכה שלמעלה ממדידה והגבלה לאמיתתה שנעשית ע"י העבודה דבכל מאדך, זהו ענין כל החסדים, וכמבואר בקבלה ובדרושי חסידות87 שמ"ש כל החסדים קאי על רב חסד דאריך אנפין (או על חסד דעתיקא), שזהו למעלה ממדידה והגבלה. וזהו קטנתי מכל החסדים, דקאי על מי שעובד עבודתו בעבודת התפלה, כדאיתא בגמרא שבת88 ובפרש"י89 שעיון תפלה היינו בכלל גמילות חסדים, דכתיב90 גומל נפשו איש חסד, וכיון שעבודת התפלה שלו היא באופן שלמעלה מכל מדידה והגבלה, הנה באתעדל"ת נמשך כן גם מלמעלה, דבמדה שאדם מודד בה מודדין לו91, שמעורר וממשיך מכל החסדים, מבחי' חסד דאריך אנפין.

אך ישנו ענין נעלה יותר, כהמשך הכתוב: ומכל האמת, דקאי על התורה92 שנקראת בשם אמת93, שגם בהיותה למטה, בעולם שכל ענינו הוא ענין השינויים, הן במקום והן בזמן, הרי היא נשארת כמו שהיא, ללא שינויים, כמ"ש94 הלא כה דברי כאש, מה אש אינו מקבל טומאה אף דברי תורה אינן מקבלין טומאה95, והיינו, שגם כשהתורה נמצאת למטה ונלמדת ע"י אדם שאינו טהור, הנה כשם שאש אינו מקבל טומאה, כך גם דברי תורה, דברי, שנאמרים ע"י אדם שהוא במעמד ומצב של היפך הטהרה, הם באופן של אש, שאינם מקבלים טומאה. וזהו לפי שהתורה היא אמת, כדאיתא בירושלמי96 שתיבת אמת מורכבת מג' אותיות, אל"ף רישי' דאלפא ביתא, מ"ם באמצעיתה (כשמונים גם את האותיות הכפולות97 ), תי"ו בסופה, לומר אני הוי' ראשון כו' ומבלעדי אין אלקים98, ללא שינויים, שזהו ענין האלקות שהוא למעלה מכל שינויים, כמ"ש99 אני הוי' לא שניתי, ומזה נמשך גם בתורה, וע"י התורה ה"ז נמשך ע"י ישראל גם בעבודתם למטה עד לאופן דאמת הוי' לעולם100.

וענין זה (מכל האמת, תורה) הוא למעלה יותר מענין התפלה (מכל החסדים), כי, הן אמת שע"י תפלה נעשה ענין ההתקשרות כו', כמרומז בשם תפלה, מלשון נפתולי אלקים נפתלתי101, הנה ע"י תפלה, הקשורה עם הרצון והצמאון והתשוקה שבנפש (שזהו ענין התפלה), תופסים רק בבחי' חיצוניות העצמות, אבל ע"י התורה, עלי' נאמר אנא נפשי כתבית יהבית102, תופסים בפנימיות עצמות ומהות שלמעלה, ועד שאפילו ע"י האותיות שבתורה קוראים וממשיכים שמותיו של הקב"ה (כדאיתא בזהר103 ), שהם שמות עצמיים (כמבואר בהמשך ע"ב104 ובכ"מ), ועאכו"כ ע"י לימוד התורה באופן נעלה יותר, ועד ללימוד פנימיות התורה.

ועפ"ז יובן סדר הכתוב קטנתי מכל החסדים (דקאי על תפלה, ואח"כ) ומכל האמת (דקאי על תורה), כי, הענין דקטנתי נעשה מצד הקירוב לאלקות, כנ"ל (ס"ב) שכל הקרוב קרוב אל הוי' ביותר, נעשה אצלו הענין דקטנתי ביותר. ולכן נאמר תחילה קטנתי מכל החסדים, שזהו הענין דקטנתי שנעשה מצד הקירוב אל הוי' שע"י התפלה, ולאח"ז נאמר ומכל האמת, דקאי על התורה, שעז"נ105 קרוב הוי' גו' לכל אשר יקראוהו באמת, ואין אמת אלא תורה93, שזהו באופן נעלה יותר מאשר בתפלה (וזהו גם כללות הענין שמי שתורתו אומנתו פטור מן התפלה106, ובהביאור על זה107 מובא הלשון108 בכלל מאתיים מנה).

ח) והנה כאשר העבודה היא באופן שלמעלה ממדידה והגבלה (כנ"ל ס"ו), הנה גם כשבא אח"כ לעבודת הבירורים בעולם, שנקרא עולם מלשון העלם והסתר109, שלכן יש צורך בענין של מלחמה (החל ממלחמת היצר), שזהו"ע מקרב לי, וכמ"ש110 בחרבי ובקשתי (החל מענין התפלה, בצלותי ובבעותי111, וכדאיתא בזהר112 שעת צלותא שעת קרבא), הרי זה נעשה באופן דפדה בשלום.

וזהו שדרשו חז"ל על הפסוק פדה בשלום גו' שקאי על העוסק בתורה ובגמ"ח ומתפלל עם הציבור, כיון שזהו אופן העבודה שלמעלה ממדידה והגבלה, שעי"ז נעשה הענין דפדה בשלום. דהנה, בנוגע לתורה וגמ"ח נאמר כל העוסק כו', היינו, שזהו אצלו באופן של עסק דוקא, שמורה שזהו ללא מדידה והגבלה, וכפי שרואים שמי שהוא בעל עסק (כפשוטו) בכל הפרטים, אזי הנהגתו היא באופן שיום ולילה לא ישבות113, וחושב תמיד אודות העסק איך להגדילו וכו'. וזהו כל העוסק בתורה ובגמ"ח, שהעבודה בתורה וגמ"ח צריכה להיות שלא במדידה והגבלה, אלא בדוגמת העסק, שאינו מסתפק במה שיש לו, אלא משתדל תמיד להרבות וכו'. ועד"ז בענין ומתפלל עם הצבור, דהנה, מעלת תפלת הצבור מובנת מדברי הגמרא ביבמות114 עה"פ115 דרשו הוי' בהמצאו קראוהו בהיותו קרוב, הא ביחיד הא בצבור, ויחיד אימת, אלו עשרה ימים שבין ראש השנה ליום הכפורים, ומזה מובן116, שמעלת תפלת הצבור היא כמו מעלת עשי"ת שעליהם נאמר דרשו הוי' בהמצאו קראוהו בהיותו קרוב, ובלשון הרמב"ם117 שאז התשובה היא יפה ביותר ומתקבלת היא מיד, כיון שהקב"ה הוא בקירוב מיוחד, ולכן ה"ז באופן שכל הקרוב קרוב אל הוי' (כנ"ל ס"ז), ועד לפירוש הידוע של רבינו הזקן118, שכאן ביחיד רומז לעבודת האדם כפי שהיא מצד יחידה שבנפש, שהיא למעלה מכל מדידה והגבלה (כי, מדידה והגבלה אינו ענין של יחיד, אלא ענין של פרטים, שאפילו כשבאים בהתאחדות, נעשה מזה הענין דאחד, אבל עדיין אין זה הענין דיחיד119 ). וכיון שע"י עבודתו מגיע למעלה ממדידה והגבלה, אזי נעשה אצלו הענין דפדה (ולא רק פדי' סתם, אלא פדי') בשלום, והיינו, שאין מקום להתנגדות דלעו"ז שיצטרך ללחום עמהם, כיון שהם נמצאים תמיד במדידה והגבלה, ואילו הוא נתעלה למעלה ממדידה והגבלה.

וזהו פדה בשלום גו', אמר הקב"ה כל העוסק בתורה ובגמ"ח ומתפלל עם הצבור מעלה אני עליו כאילו פדאני לי ולבני מבין אוה"ע, היינו, שכאשר כל אחד מישראל עובד עבודתו באופן שעוסק בתורה ובגמ"ח ומתפלל עם הצבור כדבעי, ועי"ז פועל בעבודתו הפרטית את הגאולה הפרטית שלו באופן דפדה בשלום, הרי כיון שתורת אמת אומרת שלעולם יראה אדם את עצמו שקול ואת כל העולם כולו שקול, וע"י מעשה אחד מכריע את עצמו ואת כל העולם כולו לכף זכות (כנ"ל ס"ג), הנה עי"ז נעשה תחילה הענין דמעלה אני עליו כאילו פדאני לי ולבני מבין אוה"ע, ולאח"ז נעשה כן בפועל, שמכריע עצמו וכל העולם כולו לכף זכות, ופודה את הקב"ה ובנ"י (לי ולבני) מבין אוה"ע, בגאולה האמיתית והשלימה ע"י משיח צדקנו, ובקרוב ממש.