התוועדויות תשל"ב

תקיעת שופר בחודש אלול – יראה תתאה, הבאה ע"י עבודת האדם (היציאה לקראת המלך לקבל פניו); תקיעת שופר בראש-השנה – יראה עילאה, הבאה ע"י גילוי מלמעלה (המלך בבואו להיכל מלכותו). וכדי לבוא מיראה תתאה ליראה עילאה צ"ל תחלה אהבה ("פנים יפות" ו"פנים שוחקות").

ומ"מ יש מעלה בהיראה דאלול על היראה דראש-השנה, כי היראה דראש-השנה (כשנמצאים בהיכל מלכותו) היא מצד הרגשת הגילוי, ולכן היא קשורה עם מציאות האדם, משא"כ היראה דאלול (כשנמצאים בשדה) היא באופן של קבלת-עול, שהיא אמיתית ענין הביטול. ולכן המשכת המקיף בראש- השנה היא בעיקר ע"י היראה והחרדה הבאה ע"י תקיעת שופר דחודש אלול, שהיא באופן של ביטול ושפלות ("עני ונכה רוח").

וכן הוא בענין התשובה דאלול (תשובה על ענינים בלתי- רצויים), שהיא למעלה מהתשובה דראש-השנה (תשובה עילאה), כי תשובה זו מגיעה בבעל הרצון שלמעלה מהרצון דמצוות, מצד מעלתם של ישראל שקדמו לתורה.

ולכן נכלל "ודודי לי" בר"ת ד"אלול", כי ההמשכה ד"ודודי לי" בראש-השנה ויום-הכפורים (ענין הגילויים) נמשכת מצד העבודה דחודש אלול (המגיעה בהעצמות, שמשם נמשכים כל הגילויים).

מאמר ד"ה אני לדודי (מוגה)

א. הקשר דתקיעת שופר וענין ה"מקלט" שבחודש אלול
השופר (גם באלול) מעורר מ"השינה" לעשות תשובה, הן בעצמו והן לעורר אחרים, וזהו גם ענין המקלט – לפרסם ולעורר הישנים ולהקל דרכם לנוס שמה ולשוב לה'; הקלת העבודה – ע"י הידיעה שהעבירה אינה מצד עצמו, אלא מצד "אנה לידו" ל' נסתר – נפה"ב, ואילו "ושמתי לך" – ל' נוכח, קאי על נה"א; ניצול חודש אלול לעבודה ד"מקלט" (מוגה) (ב-ה)

ב. 1) אדר"ח אלול: "תוקעין להתלמד"
אדר"ח אלול מקשר ימי אב ("מפני חטאינו") עם אלול (התשובה עליהם), ולכן בו היא ההכנה והלימוד דתק"ש דאלול, והתשובה באופן דהפיכת הזדונות ("והפכתי אבלם"), ובאלול עצמו – תשובה ד"והרוח תשוב גו'" (ו-ז)

2) תהלים עא, יו"ד-יא: כי אמרו אויבי לי גו' לאמר אלקים עזבו גו'
יל"פ פסוקים אלו ש"לפי האמת אינם רק ברכות" – שגם האויבים נהפכים ומשבחים ("אמרו") את ישראל ("לי"; דלפי' הפשוט הול"ל "עלי"), ונועצו באופן דיחדיו (שאינו שייך בלעו"ז) איך לשבחם – "לאמר: אלקים (מדת הדין) עזבו", והניצוצות שנפלו רודפות אחריו להעלותו כו', והטעם לכ"ז – כי בחי' "אַין" (כתר, "בך גו'") הוא "מציל" (מוגה) (ח-יב)

השייכות לענין התשובה – "והוי' יאספני" ועד לבחי' "אין" שממלאת הפגמים בשם הוי', ובאופן ד"והפכתי אבלם ("אויבי") לששון" (יג)

3)  "מיהו יהודי"
רק בגיור כהלכה נעשה "והפכתי" כו'; יה"ר שתהפך ה"אבלות" שבחורבן דעתה, שמכניסים גוי ב"קדש הקדשים", ויעשו תשובה לפני שבקרוב ממש אפי' הגויים יצוו שצ"ל גיור כהלכה (יד-טו)

הביכורים ("ראשית פרי האדמה") קאי על ישראל (שקדמו לתורה), שמצד שורש נשמתם הם הקדימה לכל סדר ההשתלשלות. "והי' כי תבוא אל הארץ" קאי על הארת הנשמה המתלבשת בגוף, ועיקר עבודת האדם הוא לחבר את הנשמה שבגוף (פרי האילן) לשורש ומקור הנשמה ("ולקח גו' והניחו לפני מזבח ה' אלקיך"). "וענית ואמרת" הוא המשכת בחי' הביכורים של הנשמה מלמטה למעלה, והנתינת כח לזה הוא מלמעלה ("אשר הוי' אלקיך נותן לך").

"וירשתה" (ירושת הארץ מז' עממים) קאי על בירור ז' המדות דנה"ב, שע"י בירור הגוף ונה"ב וחלקו בעולם יורשים את האורות דתהו שנפלו בדברים גשמיים.

ג' התפילות בכל יום הוא במקום הביכורים. דע"י ההתבוננות בפסוד"ז ובברכות ק"ש באים בק"ש לביטול והתאחדות נה"א במקורה ושרשה (הבאת הביכורים), ובתפלת שמו"ע נמשך אוא"ס עד לענינים גשמיים דבקשת צרכיו (דוגמת ההמשכה למטה ע"י קריאת פרשת הביכורים). ולכן ענין הדיבור מודגש הן בתפלה (מפני שתכלית הכוונה הוא ההמשכה למטה בגילוי) והן בביכורים ("ושמת בטנא", ר"ת טעמים נקודות אותיות).

א-ב. ביכורים – רמז לתכלית בריאת האדם ועבודתו
פרשת ביכורים (ענין פרטי ומוגבל לכאורה) היא ההקדמה והיסוד ל"היום הזה ה"א מצוך גו'" על כללות התומ"צ: בירידת הנשמה לעולם – "והי' כי תבוא וגו'" ["והי'" ל' שמחה, כי העולם "ניתן" לבעלותה, והיא גם בבחי' הנותן – "וירשתה"; ועד שנשלל גם בגלוי ענין "נהמא דכסופא", כי עלי' לעבוד עם עניני העולם, "וישבת בה"] – אופן העבודה הוא ליתן מהמובחר דעניני העולם ("מראשית") לקדושה, היינו, לא לבטלם (כמו בקרבן), אלא להמשיך הקדושה במציאותם (אכילת הביכורים) – תכלית התומ"צ. ועי"ז זוכה גם להרחבה בגשמיות, "וענית ואמרת"; ועוד הוראה – היוקר דחינוך הנוער (הבאת הפירות ש"ביכרו" ב"כרם ה'" לביהמ"ק), כהנהגת הבעש"ט ואדה"ז כו', עד שהשכר על זה – "תשנה לשנה הבאה" (מוגה) (א-ז)

מאמר (כעין שיחה) ד"ה והי' כי תבוא

ג-ד. פשש"מ (כו, ה-ח): טעם שקריאת המביא ביכורים היא רק אודות הצלת יעקב מבית לבן ויציאת מצרים (הוגה) (ט)
הסדר ד"כלל ופרט וכלל" – בפ' ביכורים ובעבודת היום (ועד"ז בר"פ נצבים, וכן בכללות השנה, ובגאולה העתידה) (י)

ה. לקוטי לוי"צ (ליקוטים ע' יא): תיקון ה"פגם" ו"ביטול" ו"שבירה" דתהו
מהו שבחו"ב דתהו הי' "ביטול" ובכתר רק "פגם" (יא)

כל ע' אומות יונקים מז' אומות (שמז"ת דתהו) שהיו בא"י, ולכן בטלים לבנ"י בעלי א"י, ומזה מובן הצורך בתיקון חוק מיהו יהודי; השתתפות בתענית ציבור לביטולו (יב-ד)

ו. הביאור בלקוטי לוי"צ
ה"ביטול" (ולא שבירה) בחו"ב – ע"ד תלמיד שמתבלבל ע"י השפעת שכל נעלה, שיש לו שייכות עכ"פ, וסיבת השפעת הרב באופן כזה היא מצד ה"פגם" ברצון (כתר) להשפיע; התיקון לזה – ע"י ההתכללות דק' כ' ז' (כתר חו"ב ז"ת) ב"שני חיי שרה" (טו-יז)

ח"י אלול מכניס חיות באלול (ע"ד מ"ש אשר יעשה אותם האדם וחי בהם, שממשיך חיות בהמצוות) – גילוי הכוונה והנשמה והפנימיות שבעניני אלול, החל מהמשל דהקבלת פני המלך – אור פני מלך חיים, בקשו פני, ועד להפנימיות שבפנימיות הלב. והשייכות לח"י אלול דוקא – להיותו יום החשבון על חודש תשרי, שהתחלתו ראש השנה, כמו ה"ראש" שממנו נמשכת החיות על כל השנה.

ביאור המשל מהבעש"ט על תק"ש (בר"ה, ועד"ז בחודש אלול), מבן מלך ששכח לשון מדינתו, וצועק בקול פשוט – שאין זה בגלל שחטא ופגם ועבר את הדרך, שהרי אמיתית ענין התשובה (שזהו"ע השופר) הוא (לא על עון וחטא, אלא) "והחזירנו בתשובה שלימה (תשו"ע) לפניך", לפנימיותך, עי"ז ש"פניך הוי' אבקש", ולכן צריך לשכוח חיזו דהאי עלמא – כל העולמות שלמטה מבחי' "לפניך", וזהו"ע הקול פשוט שלמעלה מאותיות שעל ידם נעשים הגילויים היותר עליונים.

ב' פירושים ב"הרועה בשושנים": (א) שושנה אית בה תליסר עלין כנגד י"ג מדה"ר שמאירים באלול, ובזה גופא – לא רק כשושנה בין החוחים, חיצוניות המלכות, שממנה נמשכים הרחמים על חיי הגוף (יגמה"ר שבכל השנה), אלא מבחי' פנימיות המלכות, רעייתי בין הבנות, שהיא בבחי' נשמתא לגבי חיצוניות המלכות, וממנה נמשכים הרחמים על חיי הנשמה (יגמה"ר שבאלול). ואעפ"כ הרי זה נמשך גם בעניני הגוף (כשושנה בין החוחים), כמובן מהמשל דמלך בשדה. (ב) א"ת שושנים אלא ששונים בהלכות, שעי"ז נמשך הארת הפנים – חכמת אדם תאיר פניו – בגלוי.

ההמשכה למטה (בחיצוניות המלכות) ע"י צדקה – החיית את נפש העני, ועי"ז מחי' חיים יתן לך חיים.

מאמר ד"ה אני לדודי

א. ח"י אלול: חיות והוספה בכל עניני העבודה
הדגשת הענין ד"בקדשים לילה הולך אחר היום" בח"י אלול, שמכניס חיות (קדושה) כו' ע"י עריכת החשבון-צדק (שזמנו בלילה, כזמן הקטר אברי הקדשים) (ב)

ע"ד הוספה (הסימן על חיות) בכמות ובאיכות בג' הקוין; קבלת פני המלך ("באור פני מלך חיים") "כולנו כאחד" – ע"י התעסקות עם אלו ש"בשדה" (ג-ד)

ב. אודות ה"תענית שעות" ביום א' דסליחות
אלו שאינם יכולים (והרי ידוע גודל הענין דחיי הגוף כו'), יתענו חצי יום או יפדו התענית בצדקה; חשיבות הצטרפות כאו"א (מבלי להתחשב במסיתים כו') להראות ש"כולנו כאחד", והמשכת הברכה – ע"י עצם ההחלטה להתענות (ה-ח)

ג. המשך
הצטרפות גם אלו שהגנו על גיור שלא כהלכה (א' מסיבות התענית), שגם הם חלק מ"כולכם", אלא שאינם יכולים להיות מהסוג ד"ראשיכם" (שמוסמכים לגייר, "גרך גו' שואב מימיך"). ואין בזה ענין של פירוד כו', אלא זהו כמו שבעניני רפואה "ניתנה רשות (רק) לרופא לרפאות"; וח"י אלול הוא ההזדמנות עבורם להתייצב "כולכם" בסוג המתאים (ט-יג)

הוספה לצדקה בח"י אלול – לפחות כפליים (שזהו"ע התשובה) לגבי אשתקד בזמן זה (יד)

"נצבים" – לשון קימה ועמידה בעילוי אחר עילוי (למעלה מעמידה דמלאכים), בתוקף – נצב מלך, שזהו אופן עמידת נש"י, כולכם, לפני (למעלה מ)הוי' אלקיכם. ו"(נצבים) היום" – (א) בר"ה, שכולל את כל השנה כולה בנקודה אחת, וכך עומדים כל ניצוצי הנשמות בהתכללות, לאחדים כאחד. (ב) בקיום תמידי, כי אור היום מורה על אור עולם.

אמנם, כל זה הוא מצד שרש נש"י כפי שהוא למעלה, אבל מצד ירידת הנשמה למטה נעשים חילוקי הדרגות ד"ראשיכם שבטיכם" עד ל"חוטב עציך ושואב מימיך".

אך ירידה זו היא לצורך עלי', שע"י העבודה למטה בכל פרטי הענינים ד"ראשיכם" (ענין התורה), "כל איש ישראל" (ע"ש "כי שרית גו'", בירור נה"ב) ו"טפכם ונשיכם" (העבודה עם הזולת שהוא בחי' מקבל), מתעלית הנשמה לדרגא נעלית יותר מכמו שהיתה קודם ירידתה, ועד לתכלית העילוי – לאשתאבא בגופא דמלכא, שזהו"ע "לעברך בברית" – לא רק באופן דמחיצה מכאן ומחיצה מכאן ועוברים באמצע, שאז ישראל ומלכא בלחודוהי, אבל הם עדיין כמו שני דברים, אלא שנעשים מציאות אחת, כמו שני חצאי צורות.

א. "אתם נצבים": ברכת הקב"ה בעצמו לחודש השביעי
ענין זה נתגלה כמו כללות תורת החסידות בדורות האחרונים דוקא, שהמשל לזה הוא משחיקת האבן שבכתר המלך עבור בן המלך – המשכת הענין היותר נעלה באופן פנימי (ו"יחוד נפלא") לכאו"א מישראל, ועד"ז בברכה נעלית זו – שנמשכת עד בפרטי פרטים (א-ג)

ב. המשך
"אתם נצבים .. זוכים בדין" – שהברכה נמשכת גם ע"פ דין וב"ד שלמעלה (ולא "נהמא דכסופא"), אבל הברכה עצמה היא מ"הקב"ה בעצמו", ונמשכת ע"י "כולכם", אחדות שחודרת גם בהתחלקות לפרטים (למעלה מ"ויחן" שבמ"ת) – שעי"ז גם "שואב מימיך" פועל ב"ראשיכם" העילוי דבע"ת; וההוראה – התעסקות "ראשיכם" עם כל הסוגים (ד-ו)

מאמר (כעין שיחה) ד"ה אתם נצבים

ג-ד. פשש"מ (נצבים ל, א-ב): "והי' כי יבואו עליך גו' הברכה והקללה גו' ושבת עד ה"א גו'" – איך פועלת הברכה את ענין התשובה (הוגה) (ח)

ה-ו. לקוטי לוי"צ (וילך ע' תנט): "קרא לון בנין בוכרין קדישין אחין"
ד' התוארים – כסדר ד' העולמות מלמטלמ"ע. ואעפ"כ מקדים הענין היותר נעלה ד"קוב"ה אתרעי בהו" (רצון, "תאוה" שלמעלה מקושיא) – שישנו בכ"א מישראל מצד עצם מציאותו ("אתרעי בהו", ולא רק "קרא לון"); השייכות לאלול – "הרועה ("אתרעי") בשושנים" (ט-יב)

ע"ד "מיהו יהודי", וע"ד ה"תענית שעות" מחר (יג-ד)

פשש"מ (המשך): שייכות הבטחת ענין הברכה ליום הדין דר"ה (הוגה) (טו)

הלימוד מקביעות ר"ה שחל בשבת
יוקר הזמן דימי ההכנה לר"ה, ובזה גופא – ר"ה שחל בשבת, שאז שהשנה כולה שבתית, מוארת וללא דאגות, כמודגש בתפקיד הנשים להכניס את השבת בהוספת אור של מצוה, שעי"ז ניכר גם בחיצוניות ועד באופן ההליכה ברחוב מהותו של יהודי שהוא למעלה מדאגות ועניני החולין (כמודגש גם בענינה של שנת השמיטה) ואינו מתפעל מה"הוּ-האַ" של העולם (א-ו)

שייכות הענין ד"משביעין אותו כו'" לראש-השנה ("בחודש השביעי" – "ירחא דשבועתא") – כי הוא יום בריאת האדם, ולכן הוא גם יום ההולדת של כאו"א מישראל (שיש בהם חלק מנשמת אדם הראשון).

השייכות בין ג' הפירושים ב"שביעי" וב"משביעין" – לשון שבועה, לשון שובע ולשון שבעה: ענין השבועה (בינה) הוא שמקשר את עצמותו בענין זה, המשכת שורש הנשמה; ענין השובע (מלכות) הוא שהמשכה זו באה בגילוי בהנשמה כמו שהיא מלובשת בגוף ונפש הבהמית, והוא נתינת כח להתגבר עליהם; והענין דשבעה הוא שהמשכה זו היא ע"י היסוד, שהוא שביעי מבינה.

ושייכות שבועה זו לבריאת האדם – כי הכוונה בהבריאה היא שהאדם יפעל בהעולם, והכח שיש בו לפעול פעולה זו היא ע"י השבועה (וזהו תכלית הכוונה בענין השבועה, שגם הוא בכלל הבריאה). ועד"ז הוא בראש-השנה שבכל שנה.

הרצון והתענוג בעולמות שבבחינת "חפץ חסד" – הוא בבריאת העולמות, והרצון והתענוג שע"י עבודת האדם – בהענין ד"דירה בתחתונים". ולכן ישנה מעלת העבודה גם בראש-השנה שחל להיות בשבת, כי אף שעצם המשכת התענוג נעשית מאלי', מ"מ עיקר הכוונה הוא המשכתו בגילוי (בשביל הנתינת כח להאדם), הנעשה ע"י אמירת פסוקי שופרות, שישנם גם בשבת.

א. קבלת פנים לאורחים
העילוי בפגישת כולם ביחד באופן שכאילו הי' הדיבור עם כאו"א בפ"ע (כראוי מצד החביבות לאורחים אלו) – ע"ד "נצבים כולכם" ביחד עם החשבת כל א' מעשרת הסוגים בפ"ע, והשייכות להכתרה דר"ה – שהיא ע"י כאו"א בפ"ע אבל "ברוב עם הדרת מלך" (א-ג)

ב. המשך: גדולה לגימה שמקרבת
העילוי בקירוב הלבבות ע"י שמצטרפים יחד ב' הענינים ד"הכנסת אורחים" ו"לגימה שמקרבת" (שמצ"ע אינם תלויים זב"ז), ועד לעשיית "נפשם עיקר" שעי"ז נעשים לב אחד, שמשלים גם ה"חצי צורה" שלמעלה – כהכנה להכתרה בר"ה (ד-ו)

מאמר ד"ה יו"ט של ר"ה שחל להיות בשבת (מוגה)

ג. 1) המשך: קירוב הלבבות ע"י תורה (מאמר דא"ח)
הקדמת הקירוב שע"י לגימה למאמר – כיון שלאמירת דא"ח אין צורך בטעמים נוספים, והשלום (ובשלימות) שע"י התורה – הוא בהוספה לענינה מצ"ע (ח)

2) ע"ד עריכת פרוזבול בער"ה
דיוק ל' אדה"ז שעריכתו היא "בסוף הששית" (ולא רק "לפני ר"ה של שביעית") – שיש לאחרו דוקא לסוף השנה, כדי שיועיל לעוד הלוואות; ומצוה להזכיר על ענין זה (ט-יב)

ד. בהמשך למאמר: ביאור הצ"צ בענין "משביעין אותו"
הצ"צ מביא מהגמ' שהמקור לזה הוא ממ"ש "בי נשבעתי וגו'", אף שבגמ' הובא רק סוף הפסוק "כי לי תכרע גו' תשבע כל לשון", כי בפנימיות התורה מתבארת גם הנתינת כח על השבועה – "בי נשבעתי", בחי' עתיק, ובאופן ד"שובע" ו"שביעי" כו'; ועי"ז פועלים בנ"י ש"כי לי תכרע כל ברך" דאוה"ע (יג-טז)

ע"ד "מיהו יהודי" – בברכה ש"תכלה שנה כו'" ו"תחל שנה וברכותי'" (יז)

ה. קביעות ר"ה: הצטרפות ב' העילויים דשבת ושמיטה
אמם בשבת אסורים גם מלאכות שמותרות בשמיטה, אבל בשמיטה יש עילויים שאינם בשבת – "אפקעתא דמלכא", וההשתוות דמאכל אדם ובהמה, היינו ביטול היש בתכלית גם בנוגע למאכלו ואפילו בנכסיו [שעיקרם בארה"ק, השייכת לכאו"א מישראל כו'], ובשנה זו ישנם ב' העילויים, ובאופן דשבת – מתוך מנוחה והוספה בתורה (יח-כב)

מילוי המשאלות וכוח"ט באופן דשבת – "בשובה ונחת תושעון"