בס"ד. שיחת ש"פ ויקהל-פקודי, פ' פרה, מבה"ח ניסן, ה'תשל"א.
בלתי מוגה
א. ביום הש"ק זה ישנם כמה ענינים: לכל לראש – בנוגע להתוועדות – הרי זה שבת מברכים חודש ניסן. ובזה גופא – שהרי שבת מברכים ניסן יכול להיות בפ' פרה או בפ' החודש (כפי שנקבע ע"פ הקביעות דר"ח ניסן אם הוא חל בימות החול או בשבת) – הרי זה פרשת פרה. ובזה גופא – שהרי פ' פרה יכולה להיות בכמה פרשיות – הרי זה פרשת ויקהל-פקודי, שזוהי פרשת השבוע, שעל זה נאמר פתגם רבינו הזקן1 שצריך לחיות עם הזמן.
ונוסף על הענינים התלויים בקביעות השנה, ישנו ענין שהוא קבוע בכל שנה – שפרשת פרה היא לעולם בחודש אדר, ובחציו השני – לאחרי פורים: פרשת זכור ועאכו"כ פרשת שקלים – הם לעולם לפני פורים; פרשת החודש – שייכת כבר לחודש ניסן (שהרי "החודש הזה לכם ראש חדשים"2 הוא חודש ניסן, והמשך הפרשה הוא בנוגע לקרבן פסח), ולפעמים חלה בר"ח ניסן (כבקביעות שנה זו); ואילו פרשת פרה היא לעולם בחציו השני של חודש אדר, לאחרי פורים (כמבואר בארוכה במשנה ובגמרא ובפוסקים3 ).
ב. והענין בזה:
בנוגע לחודש אדר (ש"בריא מזלי'"4 ) אמרו רז"ל5 "משנכנס אדר מרבין בשמחה". וכמדובר כמ"פ6 אודות הדיוק "מרבין", שבכל יום מימי חודש אדר צ"ל שמחה גדולה יותר מאשר ביום שלפניו, כי, אם השמחה היא רק כמו ביום שלפניו, הנה לא זו בלבד שאין כאן ריבוי ("מרבין") בשמחה, אלא אדרבה, כפי שרואים בטבע האדם שלאחרי שכבר הורגל בשמחה דאתמול, אזי השמחה באותה מדה ביום שלאח"ז נחשבת אצלו לשמחה מועטה.
וכיון שגם בימים שלאחרי פורים צ"ל "מרבין בשמחה"7 – הרי מובן שהשמחה בימים שלאחרי פורים היא גדולה יותר מאשר השמחה שבימי הפורים.
ומעלה נוספת בימי חודש אדר שלאחרי פורים – שבהם מודגש הענין ד"מסמך גאולה לגאולה":
בנוגע לשנה שיש בה אדר ראשון ואדר שני, איתא בגמרא8 שכל עניני הפורים צ"ל באדר השני, וא' הטעמים לזה – "מסמך גאולה לגאולה" (פורים לפסח).
וענין זה מתחיל בימים שלאחרי פורים, שבהם היא הסמיכה דגאולת פורים, שהיתה באופן ש"אכתי עבדי אחשורוש אנן"9, לגאולת פסח שהיתה באופן של יציאה מהגלות לגמרי – גאולה שלימה.
ג. וענין הגאולה בימים שלאחרי פורים נעלה יותר מההוספה בשמחה שבימים אלו:
ענין השמחה – ישנו אפילו בזמן הגלות, כי, אע"פ שנאמר10 "אז ימלא שחוק פינו", "אז" דייקא, "בשוב ה' את שיבת ציון"11, לאחרי הגאולה, הרי הדיוק בפסוק זה הוא "ימלא שחוק", היינו, ששמחה במילואה ובשלימותה יכולה להיות רק לאחרי הגאולה, ומזה גופא מובן ששמחה סתם (לא באופן של "ימלא") יכולה להיות גם עתה, בזמן הגלות;
ולא רק שמחה סתם, אלא אפילו שמחה גדולה ביותר, כמו שמחת פורים, שאע"פ שנמצאים עדיין בגלות ("אכתי עבדי אחשורוש אנן"), מ"מ, השמחה היא באופן ד"לבסומי כו' עד דלא ידע"12 (שחיוב זה נקבע בשנה הבאה, ומזה מובן במכ"ש וק"ו גודל השמחה שהיתה בשנה שבה אירע הנס, אע"פ שהיו עדיין בגלות).
וכיון שענין השמחה ישנו גם בזמן הגלות, הרי מובן שענין הגאולה הוא למעלה מענין השמחה.
ד. ויש להוסיף ולבאר, שענין השמחה "עד דלא ידע" שישנו גם עתה בזמן הגלות, אינו בסתירה לענין ד"אז (דוקא לעתיד לבוא) ימלא שחוק פינו" – אף ששמחה "עד דלא ידע" הו"ע נעלה יותר מאשר "ימלא שחוק פינו".
ויובן ממה שמצינו דוגמתו בנוגע לכללות ענין העבודה:
עבודת ה' במילואה ובשלימותה – ע"ד "ימלא שחוק פינו", כמו כלי מלא אור, וכמו בחי' ממלא כל עלמין, ודוגמתו בעבודה פנימית שממלאת וחודרת את כחותיו הפנימיים, "בכל לבבך ובכל נפשך"13 – אינה שייכת אצל כל אחד מישראל, כמובן מהמבואר בתניא14 שאפילו אצל בינוני נופלת מחשבה זרה כו' (אלא שדוחה אותה מיד כו'), ועאכו"כ מי שלמטה מדרגת הבינוני, בודאי לא שייכת אצלו עבודת ה' במילואה ובשלימותה.
ואעפ"כ, מבואר בתניא15, שכל אחד מישראל, אפילו קל שבקלים – כשבא לידי נסיון בדבר אמונה כו', באופן שאינו יכול לדמות ("זיך איינרעדן") שעודנו ביהדותו, הרי הוא מוסר את נפשו על קדושת ה'; והרי ענין המס"נ הוא למעלה מהבנה והשגה – "עד דלא ידע".
ונמצא, שאע"פ שעבודת ה' במילואה ("ימלא") שייכת דוקא בעוה"ב ("אז ימלא"), שהוא "עולם ברור"16, מ"מ, ענין המס"נ באופן ד"עד דלא ידע", שייך גם (ואדרבה: דוקא) בעוה"ז, "עולם הפוך .. עליונים למטה ותחתונים למעלה"16, כיון שיש בו גילוי בחי' סובב כל עלמין שלמעלה מסדר השתלשלות17.
ובעומק יותר:
הענין ד"ימלא שחוק פינו" לעתיד לבוא – נעשה ע"י מעשינו ועבודתנו בזמן הגלות18. וע"ד מ"ש19 "אמלאה החרבה", שהענין ד"נתמלאה ירושלים" נעשה ע"י "חורבנה של צור"20, היינו, עי"ז שמבטלים את הענינים הבלתי-רצויים שגרמו לענין הגלות – "מפני חטאינו גלינו מארצנו"21, ובהבטל הסיבה, בטל בדרך ממילא המסובב.
ומזה מובן, שבעבודה שבזמן הגלות ישנו ענין נעלה יותר מאשר הענין ד"ימלא שחוק פינו" דלעתיד לבוא – ע"ד המבואר22 במארז"ל23 "יפה שעה אחת בתשובה ומעשים טובים בעולם הזה מכל חיי העולם הבא", דכיון שכל עניני עוה"ב תלויים בעבודה בעוה"ז, בהכרח לומר שבעבודה דעוה"ז יש ענין נעלה יותר מהשכר שנגרם עי"ז בעוה"ב, כי הדבר הגורם (העבודה דזמן הגלות) חזק יותר מהדבר שנגרם על ידו (העילוי דלעתיד לבוא).
ועפ"ז מובן גם בנוגע לענין השמחה – שבזמן הגלות ישנו ענין נעלה יותר מהענין ד"ימלא שחוק פינו" שיהי' לעתיד לבוא דוקא, שזהו הענין ד"עד דלא ידע" שבימי הפורים.
ה. ובנוגע לעניננו – הנה מלבד מעלת הימים שלאחרי פורים מצד ההוספה בענין השמחה ("מרבין בשמחה"), יש בהם גם מעלת הסמיכה לענין הגאולה (שלמעלה מענין השמחה, כנ"ל) – "מסמך גאולה לגאולה".
ובפנימיות הענינים, יש לומר, שהטעם להוספה בענין השמחה בימים שלאחרי פורים הוא – בגלל שבהם יש מעלת הגאולה, מצד הסמיכות לגאולת פסח שהיתה גאולה שלימה, כנ"ל.
ולהעיר, שכללות הענין ד"משנכנס אדר מרבין בשמחה" קשור גם עם חג הפסח, כמובן מפירוש רש"י5: "ימי נסים היו לישראל פורים ופסח"24, שזהו מצד חלקו השני של חודש אדר שבו ישנה הסמיכות לחג הפסח; ולכן מצינו25 שהענין ד"מרבין בשמחה" צ"ל לא רק בחודש אדר, עליו נאמר26 "החודש אשר נהפך גו' לשמחה", אלא גם בחודש ניסן.
ו. וכאן המקום להתעכב על השאלה הידועה באחרונים27 בנוגע לענין ד"משנכנס אדר מרבין בשמחה" – מדוע לא הובא ענין זה ברמב"ם ושו"ע [כידוע מ"ש בזה בשו"ת חת"ס28, ובנמוקי או"ח (להרה"צ ממונקאַטש)29 הקשה על דבריו ונשאר בצ"ע], ולאידך גיסא, הובא ענין זה במגן אברהם30 (והרי ידוע עד כמה סמך רבינו הזקן על דבריו בחיבור השו"ע31 ).
וביותר יוקשה ע"פ ההנהגה בדרך החסידות שמדגישה ביותר את גודל מעלת ענין העבודה בשמחה דוקא, כמ"ש32 "עבדו את ה' בשמחה", וכמובא בתניא33 שנודע לכל פי' האריז"ל34 על הפסוק35 "תחת אשר לא עבדת את ה' אלקיך בשמחה וגו'", ולפנ"ז שולל את ענין העצבות, ומבאר ש"מ"ש36 בכל עצב יהי' מותר .. הנה אדרבה, מלשון זה משמע שהעצב מצד עצמו אין בו מעלה, רק שיגיע ויבוא מזה איזה יתרון כו'", וכפי שמוסיף37, ש"באמת אין לב נשבר ומרירות הנפש .. נקראים בשם עצבות כלל וכו'"; ואעפ"כ, לא הובא ברמב"ם ובשו"ע הענין ד"משנכנס אדר מרבין בשמחה", ואילו המג"א הביאו, וכך צ"ל ע"פ חסידות.
ויש לומר הביאור בזה בדרך אפשר – שהמימרא "משנכנס אדר מרבין בשמחה" אמר רב יהודה ברי' דרב שמואל בר שילת משמי' דרב [והיינו, שאע"פ שישנם ריבוי מימרות שנאמרו ע"י רב בעצמו, הנה במימרא זו הדיוק הוא שנאמרה "משמי' דרב"38, ע"י רב יהודה39 ברי' דרב שמואל בר שילת], שבכל הש"ס נזכרו ממנו מימרות ספורות בלבד, כך, שמימרא זו היא בהתאם לכך שאזיל לשיטתו במק"א; ולכן, הרמב"ם שאזיל לשיטתי', לא הביא מאמר זה, כדלקמן.
השמחה שעלי' נאמר "משנכנס אדר מרבין בשמחה" אינה שמחה של מצוה, אלא עניני הרשות שמביאים לידי שמחה – כמובן מהתחלת המימרא: "כשם שמשנכנס אב ממעטין בשמחה כך משנכנס אדר כו'", והרי הדין ד"ממעטין בשמחה" בר"ח אב הוא בנוגע ל"בנין של שמחה, כגון בית חתנות לבנו, או בנין של ציור וכיור [שדירה נאה מרחבת דעתו של אדם41 ], ובנטיעה של שמחה, כגון אבורנקי של מלכים כו'" (כדאיתא בשו"ע42 ), ומזה מובן שבענינים אלו מרבין בשמחה מר"ח אדר, בהוספה על כל השנה כולה.
ואילו שמחה של מצוה – אינה ענין ששייך במיוחד לר"ח אדר, אלא זהו ענין שצריך להיות בקיום כל מצוה במשך כל השנה כולה, וכפי שמאריך הרמב"ם בסוף הל' לולב: "השמחה שישמח אדם בעשיית המצוה כו' עבודה גדולה היא" (ועד שמצינו בנוגע לבעש"ט שזכה לכל הגילויים שלאו כל מוחא סביל דא – בזכות שמחה של מצוה43 ).
וכמובן בפשטות – שהרי מצוה היא מלשון צוותא וחיבור44, שעל ידה מתחברים עם הקב"ה, מצַוה המצוות, וכידוע המשל על זה45 משני אנשים שהם בריחוק הערך, כמו חכם גדול ואיש פשוט, עד כדי כך, שהאיש הפשוט אינו נחשב למציאות כלל אצל החכם הגדול, אך כאשר החכם מצווה לאיש פשוט לעשות דבר, הנה עצם הציווי עושה את האיש פשוט למציאות לגבי רצונו של החכם, ועאכו"כ בנוגע לציווי של הבורא, שאין ריחוק הערך גדול יותר מאשר בין בורא לנברא, שהציווי מחשיב את האדם למציאות לגבי רצונו ית', שהוא ורצונו אחד46, ולכן, כשיהודי זוכה לקיים מצוה, צריך להיות בשמחה גדולה, ובלשון רבינו הזקן בתניא47 : "ישמח לבו ויגיל ויתן הודאה על חלקו בשמחה ובטוב לבב על שזכה להיות אושפזיכן לגבורה כו'".
והרי הענין דשמחה של מצוה ישנו ריבוי פעמים במשך היום – ולדוגמא: כיון שיש חיוב לברך מאה ברכות בכל יום48 [ואע"פ שברכות היא מצוה מדרבנן49, הרי חביבין דברי סופרים יותר מדברי תורה50, וענין השמחה קשור עם חביבות], נמצא, שכשמברכים מאה ברכות בכל יום, ישנו ענין שמחה של מצוה מאה פעמים בכל יום!
ובזה יש חידוש מיוחד "משנכנס אדר", שנוסף על עניני שמחה של מצוה שישנם בכל יום מימות השנה, הנה גם בשאר הזמנים – בין ברכה לברכה – צריך להרבות בעניני שמחה של דברי הרשות (מלבד השמחה דימי הפורים שהיא שמחה של מצוה – מצוה מדרבנן).
ח. ועפ"ז מובן שדברי רב יהודה ברי' דרב שמואל בר שילת משמי' דרב "משנכנס אדר מרבין בשמחה" הם בהתאם לשיטתו בחילוק שבין שמחה של מצוה לשמחה שאינה של מצוה:
איתא בגמרא במסכת שבת51 : "אמר רב יהודה ברי' דרב שמואל בר שילת משמי' דרב, בקשו חכמים לגנוז ספר קהלת, מפני שדבריו סותרין זה את זה .. כתיב52 ושבחתי אני את השמחה, וכתיב53 ולשמחה מה זה עושה (מה תועיל ומה טוב תעשה), לא קשיא .. ושבחתי אני את השמחה, שמחה של מצוה, ולשמחה מה זה עושה, זו שמחה שאינה של מצוה".
וכיון שרב יהודה ברי' דרב שמואל בר שילת ס"ל שעל שמחה שאינה של מצוה נאמר "לשמחה מה זה עושה", לכן ס"ל שדוקא "משנכנס אדר מרבין בשמחה" שאינה של מצוה, משא"כ בשאר ימות השנה – "לשמחה מה זה עושה".
ט. אמנם, שיטת הרמב"ם היא שבכל ימות השנה צ"ל (מלבד שמחה של מצוה) גם שמחה בכלל:
בהל' דעות54 כותב הרמב"ם: "הדרך הישרה היא מדה בינונית שבכל דעה ודעה מכל הדעות שיש לו לאדם .. לא יהא מהולל ושוחק, ולא עצב ואונן, אלא שמח כל ימיו בנחת בסבר פנים יפות".
ועפ"ז מובן מדוע לא הביא הרמב"ם המימרא "משנכנס אדר מרבין בשמחה", כי, מימרא זו היא לפי השיטה ששמחה שאינה של מצוה נאמר עלי' "לשמחה מה זה עושה" (ורק "משנכנס אדר מרבין בשמחה"), ואילו הרמב"ם לשיטתי' אזיל שצ"ל "שמח כל ימיו", ולא רק משנכנס אדר.
ועד"ז לא הובא מימרא זו בשו"ע – כמובן ע"פ דברי הרמ"א בהגהותיו לשו"ע (שהם כמו "מפה" לשולחן-ערוך):
בסוף הל' מגילה כותב הרמ"א: "י"א שחייב להרבות במשתה ושמחה בי"ד שבאדר ראשון", ומסיים, "וטוב לב משתה תמיד"55.
והנה, יש אחרונים שסוברים שהענין ד"טוב לב משתה תמיד" שייך רק לי"ד שבאדר ראשון, אבל, כמדובר פעם56, פשטות הלשון "טוב לב משתה תמיד" – שהובא בהלכה, שבה לא משתמשים במליצות כו' – הוא ענין תמידי, שתמיד צ"ל ענין השמחה.
ובפרט ע"פ הרמז המובא באחרונים57 אודות "שני התמידים" שבדברי הרמ"א בהתחלת וסיום השו"ע: "שויתי ה' לנגדי תמיד"58 – בהתחלת השו"ע, ו"טוב לב משתה תמיד" – בסיום השו"ע, ומזה מובן, שכשם שה"תמיד" ד"שויתי ה' לנגדי" צ"ל באופן תמידי (כמבואר בארוכה במורה נבוכים59 ), כך גם ה"תמיד" ד"טוב לב משתה" צ"ל באופן תמידי.
ולכן לא הובא בשו"ע ש"משנכנס אדר מרבין בשמחה", כיון שענין השמחה צ"ל (לא רק משנכנס אדר, אלא) תמיד.
י. אבל המג"א מביא הענין ד"משנכנס אדר מרבין בשמחה":
ובהקדים – שהמג"א הי' מקובל, וכפי שרואים שמביא בחיבורו כו"כ ענינים מספרי קבלה, ומציין ל(שער ה)כוונות וכו' (עוד יותר מאשר הב"י, שגם הוא הי' מקובל, ומביא מדברי הזהר כו', אבל רק במקומות ספורים60 ), ועד שיש כמה סיפורי מופתים ממנו.
וענין זה קשור עם "מ"ש האריז"ל דדוקא בדורות אלו האחרונים מותר ומצוה לגלות זאת החכמה"61, ובפרט לאחרי שהתחיל הזמן של גילוי תורת החסידות ע"י הבעש"ט באופן ש"יפוצו מעינותיך חוצה"62, ואח"כ ע"י רבינו הזקן שהמשיך זאת באופן ד"יתפרנסון"63, בהבנה והשגה בחב"ד, באופן שיחדור באופן פנימי גם בכחות פנימיים, וכהמשל הידוע64 מהאבן טובה שבה תלוי כל היוקר שבכתר המלך, שהמלך מצוה לפורר ולערב במים ולשפוך על שפתותיו של בנו החולה כו' – ודוגמתו בנמשל, שמצד התגברות חושך הגלות שנעשה חושך כפול ומכופל, לא די בכל ההארות והגילויים שהיו עד אז, אלא יש צורך בנתינת כח וגילוי נעלה יותר, ע"י התגלות תורת החסידות, שעי"ז יוכלו להתגבר ("דורכברעכן") על החושך כו'65.
ובנוגע לעניננו:
כיון שבזמן המג"א (ועאכו"כ בדורות שלאח"ז) התגבר חושך הגלות יותר מכמו שהי' בזמן הרמב"ם והשו"ע – לא הי' יכול להיות ענין השמחה באופן תמידי, והיינו, שאע"פ שיהודי מבין בשכלו שצ"ל בשמחה, אין זה חודר ברגש הלב, והרי ענין השמחה צ"ל (לא רק בשכל שבמוח, אלא) ברגש הלב, ולכן הי' צורך בנתינת כח מיוחדת לפעול את ענין השמחה – עי"ז ש"משנכנס אדר מרבין בשמחה"; משא"כ בזמן הרמב"ם והשו"ע, שחושך הגלות לא הי' גדול כ"כ, הי' יהודי יכול להיות "שמח כל ימיו", ולא הי' צורך בענין ד"משנכנס אדר מרבין בשמחה".
יא. וזוהי גם הוראה לכל אחד מישראל:
אע"פ שנמצאים במעמד ומצב ש"אכתי עבדי אחשורוש אנן", בחושך כפול ומכופל של הגלות, ולכן חושבים שלא יכולים לפעול בעצמם ענין השמחה – הנה על זה בא הציווי "משנכנס אדר מרבין בשמחה", שלהיותו ציווי של הקב"ה, ש"אינו בא בטרוניא עם בריותיו כו'"66, בודאי יכולים לקיימו, ומה גם שעצם ציווי התורה הוא נתינת כח, וענין זה נותן תוספת כח לבקוע ("דורכברעכן") את חושך הגלות ולהמשיך את ענין השמחה, ועד לשמחה באופן ד"לא ידע".
וכיון ששמחה פורצת גדר67, אזי נעשית פריצת גדרי הגלות, ובאים אל הגאולה – "בניסן נגאלו ובניסן עתידין להגאל"68, ו"כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות"69, בביאת משיח צדקנו, בקרוב ממש.
* * *
יב. בנוגע לענין השמחה, רואים במוחש בטבע בני אדם בנוגע לתכונות הנפש, שבשעה שהאדם הוא שמח, אזי רוצה שגם אחרים ישתתפו בשמחתו, וכמ"ש בנוגע לשמחת יו"ט: "ושמחת בחגך אתה ובנך ובתך ועבדך ואמתך והלוי והגר וגו'"70, וככל שתגדל השמחה, משתדל בעל השמחה שישתתפו בה יותר אנשים, וללא נפק"מ אם זה אדם נעלה או איש פשוט, והיינו לפי שהשמחה במילואה ובשלימותה היא בשעה שבאה בגילוי ובהתפשטות לכל (כמבואר בארוכה בדרושי חסידות71 ).
וענין זה קשור גם עם המדובר לעיל72 בנוגע לפורים, שההתחלה היתה בענין ד"לך כנוס את כל היהודים"73 – דכשם שהגזירה היתה על "כל היהודים מנער ועד זקן טף ונשים"74, הנה ב"מדה כנגד מדה"75 הוצרך להיות גם ביטול הגזירה באופן ד"לך כנוס את כל היהודים" – כי, כדי לפעול ענין של שמחה, ושמחה גדולה ביותר עד לאופן ד"לא ידע", יש צורך בהשתתפות כל בנ"י.
ולכן גם הענין ד"מתנות לאביונים" בפורים הוא באופן ש"כל הפושט יד נותנין לו"76, והיינו, שאע"פ שבגמרא במסכת ב"ב77 בסוגיא שמבארת מעלת הצדקה מצינו הענין ד"הכשילם בבני אדם שאינן מהוגנין כו'", מ"מ, בפורים אין מדקדקין כו' – דכיון שהשמחה היא גדולה ביותר, לכן רוצים שכל בנ"י ישבו ביחד וישתתפו במשתה ושמחה.
יג. וענין זה קשור גם עם פרשת פרה (שלכמה דעות גם היא מדאורייתא, מלבד פרשת זכור שלכל הדעות היא מדאורייתא78 ):
ענינה של פרה אדומה – שעל ידה נפעל ענין הטהרה אפילו מטומאת מת [ועד"ז ברוחניות הענינים – "מאן דנפיל מדרגי' איקרי מית"79 ], שהיא טומאה הכי חמורה, כדאיתא במדרש80 שבשעה ששמע משה אודות טומאת מת, "נתכרכמו פניו", בגלל שתמה ולא ידע "במה תהא טהרתו" [ולא כמו שאר הטומאות, כמו טומאת שרץ וכיו"ב, שידעו העצה כיצד להטהר מהם], וכיון ש"אוהב ישראל הי'"81, רצה שבנ"י יוכלו להיטהר גם מטומאה זו, ואז אמר לו הקב"ה פרשת פרה אדומה: "זו טהרתו, ולקחו לטמא מעפר שרפת החטאת", באמרו, "לך אני מגלה טעם פרה, אבל לאחר חוקה"82.
אלא שבשביל זה יש צורך ב"מים חיים", כמ"ש83 "ונתן עליו מים חיים אל כלי" – לא רק מי מקוה, מים שנקוו בחפירה בקרקע, אלא מי מעיין, ומהם צריך להזות עליו – הזאה כל שהוא (ללא שיעור)84 – ביום השלישי וביום השביעי וכו'.
ולהעיר, שבשנים כתיקונם היו כל ענינים אלו כפשוטם, אבל עתה אין זה שייך בגשמיות, כי אם ברוחניות, ולכן גם הענין דיום השלישי ויום השביעי אינו בימים כפשוטם, אלא במדריגות – שבע מדריגות85, שיכולים להיות ביום אחד, בשעתא חדא וברגעא חדא86.
וכל זה – הן מצד המיטהר שעליו מזים, שאין שום מניעה מצדו להיטהר, והן מצד המטהר שהוא המזה, שאין מקום לטענה: איך ביכלתו לעשות זאת, מאחר שאינו יודע את הכוונות כו', אלא יש להתנהג ע"פ הוראת כ"ק מו"ח אדמו"ר (שכבר נדפסה ב"היום יום"87 ) ש"אלו שאין דעתם יפה לכוון (כמו כוונות האריז"ל) .. בעת התפלה, מספיק שיכוונו כוונה כללית: להיות תפלתו נשמעת לפניו יתברך עם כל הכוונות המבוארות בספרי קבלה", ועד"ז כשהולכים בשליחותו של רבינו נשיאנו לטהר יהודים ע"י הפצת היהדות והפצת המעיינות, צ"ל רק כוונה כללית – שפעולתו תהי' כאילו כיוון את הכוונות שמכוין רבינו נשיאנו, וזה מספיק כדי לפעול ענין הטהרה.
ולאחרי שנטהר מטומאתו, הרי הוא בדרגא נעלית יותר – ע"ד מ"ש הרמב"ם88 בנוגע לבעל תשובה, ש"אהוב ונחמד הוא לפני הבורא .. ולא עוד אלא ששכרו הרבה, שהרי טעם טעם החטא ופירש ממנו וכבש יצרו", ולכן מעלתו גדולה ממעלת הצדיקים שלא חטאו מעולם; וזהו גם התוכן דטומאת מת – עי"ז שניתק ("זיך אָפּגעריסן") מהתורה שהיא "תורת חיים", והטהרה היא עי"ז שמתחיל להתנהג ע"פ התורה, שאז הוא בדרגא נעלית יותר, כמובן גם מזה שהטהרה היא ע"י "מים חיים", ועי"ז מתעלה לדרגת "מים חיים".
יד. וענין הטהרה (תוכנה של פרשת פרה) נוגע לאחדותם של בנ"י:
כדי שכל בנ"י יוכלו לשבת ולאכול ביחד, צריך להסיר את הדבר המונע – היפך הטהרה, שהרי מי שאינו טהור, הנה כל זמן שאינו מטהר את עצמו, אינו יכול לשבת ולאכול עם כולם, וכפי שמצינו לדינא שחייב אדם לטהר את עצמו ברגל89, ונאמן על זה90.
ונמצא, שענין הטהרה פועל שיוכל להיות הענין ד"לך כנוס את כל היהודים", אלא שאז הי' זה לצורך הענין ד"צומו עלי גו'"73, אבל עכשיו אין צורך בענין התענית, וכמ"ש אדמו"ר האמצעי בשערי תשובה91 שכבר יצאו י"ח כל הענינים של תעניות וסיגופים, ועכשיו צריכה להיות העבודה באופן ד"עזוב תעזוב עמו"92, יחד עם הגוף כו', ולכן, הענין ד"כנוס את כל היהודים" הוא באופן שמתאספים לאכילה ושתי'.
וענין זה קשור גם עם יום השבת פרשת ויקהל – שבו מודגשת אחדותם של ישראל, כדאיתא במדרש93 על הפסוק94 "ויקהל משה", "אמר הקב"ה (למשה), עשה לך קהלות גדולות ודרוש לפניהם ברבים הלכות שבת, כדי שילמדו ממך דורות הבאים [לאחרי שיצאו מהמדבר ויתחיל סדר העבודה שבארץ נושבת] להקהיל קהלות בכל שבת ושבת ולכנוס בבתי מדרשות ללמד ולהורות לישראל" – שאז יכולים לאכול ביחד עם כל בנ"י, כיון שאפילו עם הארץ אינו משקר בשבת, ונאמן על הדמאי לומר שהוא מעושר95.
טו. ויה"ר שמפרשת פרה נבוא לפרה העשירית שיעשה מלך המשיח96,
– דכשם שהפרה הראשונה נעשתה ע"י משה רבינו, כך תיעשה הפרה העשירית ע"י מלך המשיח, כי, גואל ראשון הוא גואל אחרון97 –
כשיבנה מקדש (ביהמ"ק השלישי – "משכן דאיקרי מקדש ומקדש דאיקרי משכן"98 ) במקומו99, שאז יודעים ש"הרי זה משיח בודאי"99,
ועי"ז יטהר את כל בנ"י, ש"אתם תלוקטו לאחד אחד בני ישראל"100, בגאולה האמיתית והשלימה בקרוב ממש.
* * *
טז. מאמר (כעין שיחה) ד"ה זאת חוקת התורה וגו'.
* * *
יז. הביאור בפירוש רש"י על הפסוק101 "ויעש בצלאל את הארון", "לפי שנתן נפשו על המלאכה יותר משאר חכמים נקראת על שמו" – כיון שאי אפשר לפרש בפשטות שבצלאל עצמו עשה לבדו את הארון, כי בנוגע לארון נאמר102 "ועשו ארון", לשון רבים, לפי שלא הי' יכול להעשות ע"י איש אחד, בגלל כובד הכפורת "שהי' עובי' טפח"103 – הוגה ע"י כ"ק אדמו"ר שליט"א, ונדפס בלקו"ש חי"א ע' 163 ואילך.
* * *
יח. הביאור בלקוטי לוי"צ104 לאגה"ת פ"ט במ"ש בתנא דבי אליהו "אם הי' רגיל לקרות דף אחד יקרא ב' דפים לשנות פרק א' ישנה ב' פרקים .. כמשל חבל הנפסק וחוזר וקושרו שבמקום הקשר הוא כפול ומכופל", ש"כפול ומכופל הוא ב' קשרים זה ע"ג זה (שאז הוא קשר של קיימא) .. כפול הוא מה ששונה ב' דפים ומכופל מה ששונה ב' פרקים",
– שענין ב' הקשרים זה ע"ג זה, שאז הוא קשר של קיימא, שייך לתוכן העבודה דתשו"ע כאן, שהוא (רק) מה שפועלת קיום בעבודה דתשו"ת, וכמו בתושב"כ (לקרות) ותושבע"פ (ולשנות), שהלימוד דתושבע"פ (שבה מתגלה רצון העליון שבתושב"כ105 ) הוא הפועל קיום וחיזוק בלימוד תושב"כ106 –
הוגה ע"י כ"ק אדמו"ר שליט"א, ונדפס בלקו"ש חל"ט ע' 111 ואילך.
יט. ויש להוסיף בביאור הטעם שמדייק רבינו הזקן להביא מאמר זה מתנא דבי אליהו (אף שבתדב"א הנדפס לפנינו ליתא), ולא מויק"ר107 :
א) משמעות הלשון בתדב"א – שצריך הן לקרות והן לשנות (ולא שהם שני אופנים התלויים ברגילות האדם, כמשמעות הלשון בויק"ר), שדוקא אז הוי "ב' קשרים זה ע"ג זה .. קשר של קיימא .. כפול ומכופל".
ועפ"ז יש לבאר דיוק הלשון "כפול ומכופל", דהיינו ד' פעמים ככה (כמו בשם הוי', שמלבד החלוקה לב' בחי' י"ה ו"ה, יש גם החלוקה לד' אותיות שם הוי'):
ובהקדים, שנתבאר פעם108 דכיון שבכל פרק יש כמה דפים, נמצא, שבלימוד ב' פרקים, מספר הדפים הוא ד"פ ככה. אבל, ענין זה שייך רק כשיש משנה וגמרא, משא"כ בתנא דבי אליהו שיש רק ברייתות (כמו הברייתות דר' חייא ור' אושעיא שלא נכללו במשנה), שגם הם בלשון קצרה כמו המשנה, אין בכל פרק כמה דפים.
ויש לומר הביאור בזה: לקרות היינו בתושב"כ, ולשנות היינו בתושבע"פ. וכיון שבתושבע"פ (גם במשנה וברייתא) נתבארו באריכות – הן בכמות והן באיכות – כל הענינים דתושב"כ (ובלשון הידוע: "מנא הני מילי, דאמר קרא"), נמצא, שלימוד ב' פרקים בתושבע"פ הוא ד"פ ככה לגבי דף אחד בתושב"כ.
ב) בויק"ר נאמר רק "אם נכשל אדם בעבירה", היינו, שקאי על כל העבירות, גם עבירות שאין בהם חיוב מיתה109. ואילו בתדב"א הלשון הוא "אדם עבר עבירה ונתחייב מיתה למקום", היינו, שמדובר אודות עבירה שיש בה חיוב מיתה – בהתאם להמדובר כאן אודות עבירה שיש בה חיוב מיתה בידי שמים, כמשנת"ל באגה"ת110.
ויובן בהקדים משנ"ת בתניא חלק ראשון111, ש"החוטא ועובר רצונו ית' אפילו בעבירה קלה, בשעת מעשה הוא בתכלית הריחוק מקדושה העליונה שהיא יחודו ואחדותו ית', יותר מכל בעלי חיים הטמאים .. המושפעים מס"א וקליפת ע"ז", "שכולם אינם משנים את תפקידם ופקודתו ית' שמרה רוחם";
"אלא שלאחר מעשה החטא", יש חילוק בין עבירות שיש או שאין בהם כרת ומיתה בידי שמים, ש"אין נפשו האלקית מתה לגמרי ונכרתת משרשה .. רק שנפגם קצת דביקותה ואחיזתה בשרשה כו'", וכפי שמבאר בהגהה ש"לפי ערך וחלוקי בחי' הפגם בנפש ובשרשה בעליונים, כך הם חילוקי בחי' המירוק והעונש כו'", ולכן, "גם נפשו החיונית הבהמית המלובשת בגופו, וכן גופו, חוזרים ועולים מהס"א וקליפה זו, ומתקרבים לקדושת נפש האלקית כו'".
ובכן: בויק"ר המדובר הוא בשעת מעשה החטא, שאז כל החטאים הם בשוה, ולכן נאמר "אם נכשל אדם בעבירה" סתם, כיון שלא שייך לחלק בין עבירה אחת לחברתה; משא"כ באגה"ת שבה מדובר אודות התשובה שלאחרי החטא, מביא מתדב"א ששם הלשון הוא "אדם עבר עבירה ונתחייב מיתה למקום", היינו, שיש חילוק בין עבירה סתם לעבירה שיש בה חיוב מיתה כו'.
כ. הביאור שהמובא מתנא דבי אליהו רומז על השייכות של אליהו לתיקון פגם הברית – נכלל בלקו"ש הנ"ל (סי"ח) הערה 15.
* * *
כא. בעמדנו בשבת מברכים חודש ניסן, יש ענין נוסף שצריך להזכיר אודותיו – בהמשך להמדובר באחרון של פסח לפני שנתיים112 אודות מצב השכונה:
אע"פ שכבר עברו שנתיים מאז – לא עשו מאומה! יש מי שישן, ויש מי שיוצא י"ח בכך שחושב על ענין זה, ויש מי שאפילו מדבר על זה ואומר היתכן שפלוני לא עושה מאומה... ובכך מסתיים הענין, אבל בנוגע לפועל אינו עושה מאומה; ויש מי שעסוק בענינים אחרים לגמרי, ואומר, שאין לו פנאי עבור ענינים כאלו.
כותבים לי "פתקים" שעשו כך וכך, וכששאלתי מה עשו בפועל – השיבו, שערכו אסיפה... וכששאלתי מה היו התוצאות של האסיפה, השיבו, שהחליטו לערוך עוד אסיפה ביו"ד שבט!... לאחרי שחכיתי כל חודש טבת שיעשו משהו!
בתחילה טענו שאין כסף. ואז הרעשתי אודות הצורך בכסף, ועי"ז הגיע לידם כסף ללא טירחא מצדם. ועכשיו טוענים, שאינם יכולים להתדבר ביניהם; כשנערכת אסיפה, נעשה מיד מעמד ומצב ש"יגח שור איש את שור רעהו"... כשג' אנשים אומרים כך, יש מיד ג' אנשים שאומרים להיפך, וכיון שהם מחצה על מחצה, אזי לא יכולים לעשות מאומה.
ומוסיפים לטעון, שכיון שמדובר אודות ממון של ציבור, חוששים להוציא כסף, שמא פלוני יקפיד על זה. – בשאר ענינים הסדר אצלם הוא שכל אחד עושה כרצונו, גם אם אין זה "כרצון איש ואיש"... ופתאום נעשים "דתיים", להקפיד על דקדוק קל של דברי סופרים, ולהתנהג לפנים משורת הדין, שלכן אין יכולים להוציא כסף על ענין מסויים, שמא פלוני יקפיד על זה.
ובכל אופן, בנוגע לפועל לא עושים מאומה, כיון שעסוקים לריב זה עם זה!
כבר אמרתי כמ"פ: אל תערבו אותי במחלוקת ופוליטיקה שלכם!...
ובכלל אין זה הענין שלי לדבר אודות נושאים כאלו. – אם צריכים לדבר קשות ("זידלען אידן"), גם את זה אני צריך לעשות?! – שיעשה זאת מישהו אחר; לא בשביל זה נקבע הענין ד"ויקהל משה", להקהיל קהלות ביום השבת! אלא שאין ברירה אחרת, כיון שכבר "כלו כל הקיצין"!...
יש כאלו שרוצים "לנחם" אותי שלא תהי' לי נפילת-הרוח מזה שאינני יכול לפעול ("אויספירן") שלא יהיו מחלוקות וכו', כיון שאיני היחיד בכך, אלא כן הוא המצב מזמנו של רבינו הזקן, שכתב על זה ענין שלם בלקו"ת113, ולא הי' יכול לפעול זאת אצל החסידים שלו, ועד"ז אדמו"ר האמצעי והצ"צ, עד לכ"ק אדמו"ר (מהורש"ב) נ"ע, שמבאר ענין זה באריכות בקונטרס החלצו114, וכן כ"ק מו"ח אדמו"ר שכתב ביאוריו על זה115, וכולם לא הצליחו לפעול זאת אצל החסידים שלהם, ולכן אין לי ליפול ברוחי שאינני פועל זאת!... אבל כמה הוא השיעור לזה?!...
כב. ויה"ר שיצאו י"ח עם הצער והעגמת-נפש שהיו עד עתה, ועכ"פ מכאן ולהבא יתחילו לפעול בענין השכונה (ללא עצלות), ולכן הנני מדבר על זה עתה – בשבת מברכים חודש ניסן, שיש בו ב' נו"נין שהו"ע "נסי נסים"116, ולכן נקל יותר לפעול זאת, כיון שישנם כל הענינים וכל הכחות הדרושים באופן המונח בקופסא – מתוך תקוה שתיכף ומיד לאחרי הבדלה יתחילו לעסוק בזה ביתר שאת וביתר עוז, כך, שבאחרון של פסח לא אצטרך לחזור ולדבר על זה.
ויש להוסיף ולהדגיש שהמדובר הוא אודות שכונת קראון-הייטס כולה – לא כהטענה שדואגים לשלשה בתים בלבד, או לכמה רחובות בלבד, אלא בנוגע לכל הענינים השייכים לשכונה שנקראת בשם "קראון הייטס", ובמיוחד בנוגע לבתי כנסיות ובתי מדרשות, שע"פ הלכה אסור למוכרם, ועד שנאמר על זה דבר מבהיל שאין לפרשו עתה117, ולכן חייבים להשיג בחזרה את כל בתי-הכנסיות ובתי-מדרשות שכבר נמכרו, ולהחזיר עטרה ליושנה, כמדובר כמ"פ, החל מהפעם הראשונה שדובר בענין זה112.
ולא כמו אלו שאומרים שכיון שלא דובר על זה בהתוועדות מסויימת, הרי זו הוכחה שהתחרטתי כו' – כאמור כמ"פ118 שאינני מתחרט, ולעולם לא אתחרט, ואינני יכול להתחרט, כיון שזהו פס"ד בשו"ע117, והתורה היא נצחית119, ולא תהי' מוחלפת120, כך, שאף אחד אינו יכול לשנות פס"ד השו"ע!
ויה"ר – כאמור – שמכאן ולהבא יעסקו בזה כדבעי, ובמילא לא יכשילו אותי באיסור של דברים בטלים (כמבואר בארוכה בספרי מוסר, ובפרט בראשית חכמה121, חומר האיסור וההבהלה שבדבר) – כמדובר כמ"פ122 בנוגע לדיוק הלשון "דברים בטלים", ולא דברים אסורים, מאוסים או בזויים, שהכוונה היא לענין שנשאר בדיבור בלבד, ואינו פועל פעולתו – היפך הכוונה והתכלית של הדיבור, שיפעל על השומע לקיים את הדברים; וענין זה – אם הדברים יהיו בטלים או לא – הוא בידכם ותלוי רק בכם!
[(כ"ק אדמו"ר שליט"א הוסיף בבת-שחוק:) ובאמת תלוי הדבר בענין נוסף – כמובן מדברי הגמרא123 ש"כל אדם שיש בו יראת שמים דבריו נשמעין"... אבל, בנוגע לעניננו, לא נעים כ"כ ("ס'איז ניט אַזוי געשמאַק") לומר זאת, ועאכו"כ לומר זאת ביום הש"ק, ובפרט שלאח"ז יתפרסמו הדברים124 בכל העולם ויתעורר רעש ("ס'וועט ווערן אַ גאַנצער טומל") שפלוני בן פלוני אמר כך וכך...].
והעיקר – שיתחילו לעסוק בחיזוק וביסוס השכונה, להביאה למעמד ומצב כפי שהיתה לפני עשר-עשרים שנה, וכפי שהיתה בבוא כ"ק מו"ח אדמו"ר לכאן, ועוד יותר מכמו שהיתה אז.
ולאחרי כן – עתידים כל בתי כנסיות ובתי מדרשות שבקראון-הייטס שיקבעו בארץ ישראל125, בביאת משיח צדקנו בקרוב ממש.
* * *
כג. ה"יינה של תורה" שבפירוש רש"י – שבצלאל מסר נפשו על מלאכת הארון שבו עיקר הגילוי ד"ושכנתי בתוכם"126, בגלל שאבי אביו, חור, מסר נפשו למנוע חטא העגל, שהוא היפך ענינו של המשכן. והרמז בשם בצלאל, "בצל א-ל", שמורה על המס"נ שלמעלה מכחות מקיפים ופנימיים (ז"א – אורי, ומלכות – חור), ולכן עשה המשכן תחילה ואח"כ עשה הכלים, כיון שצריך להמשיך תחילה בחי' המקיף, שפועל אח"כ על הכחות פנימיים127 – נדפס בלקו"ש הנ"ל (סי"ז).
(וסיים כ"ק אדמו"ר שליט"א:)
ועי"ז באים למ"ש בסיום פרשת פקודי128 : "ולא יכול משה לבוא אל אוהל מועד כי שכן עליו הענן וכבוד ה' מלא את המשכן", ובהמשך לזה נאמר בהתחלת פרשת ויקרא: "ויקרא אל משה וידבר ה' אליו מאוהל מועד", באופן שהקול הולך ומגיע עד פתח אוהל מועד129, ומשם המשיכו זאת בכל העולם כולו, ועד ש"ונגלה כבוד ה' וראו כל בשר יחדיו גו'"130, בגאולה האמיתית והשלימה – ש"בניסן נגאלו ובניסן עתידין להגאל"68 – ע"י משיח צדקנו, בקרוב ממש, ובשמחה וטוב לבב.
[לאחרי תפלת מנחה התחיל כ"ק אדמו"ר שליט"א לנגן הניגון "כי אלקים יושיע ציון"].
הוסיפו תגובה