בס"ד. שיחת ש"פ מטות-מסעי, מבה"ח מנחם-אב, ה'תשכ"ט.
בלתי מוגה
א. ידוע שעניני השבוע קשורים עם הפרשה בתורה שקורין בשבוע זה, ובלשון רבינו הזקן1 – שצריכים לחיות עם הזמן, שפירושו – פרשת השבוע.
אך יש גם שבתות שבהן קורין ב' פרשיות, וכמו ביום הש"ק זה, שקורין פרשת מטות ופרשת מסעי, שהן ב' פרשיות,
– ולהעיר ממ"ש בזהר2 שיש ג"ן סדרים דאורייתא (נ"ג פרשיות), וידועה השאלה בזה: הרי ישנם נ"ד פרשיות? וא' התירוצים בזה3, שנצבים-וילך (שברוב השנים הן מחוברות) הן פרשה אחת. אבל בנוגע למטות מסעי, לכל הדעות הן ב' פרשיות –
ואעפ"כ קורין ב' הפרשיות בשבת א'.
ב. ובכן: חפשתי למצוא הטעם בפנימיות הענינים שלפעמים קורין כל פרשה בפני עצמה, ולפעמים קורין ב' פרשיות בשבת א'.
– הטעם הפשוט הוא, לפי שהכלל בנוגע לקריאת התורה הוא שקורין בכל שבת פרשה אחת, וכל פרשה קורין רק פעם אחת, ובהתאם לכך יש שינויים משנה לשנה – מצד ב' ענינים:
א) מצד מספר שבתות השנה, שבשנה מעוברת שבה ניתוסף (חודש שלם, וממילא ניתוסף) במספר השבתות, יש צורך במספר גדול יותר של פרשיות, ולכן קורין כל פרשה בפני עצמה (משא"כ בשנה פשוטה, קורין בכמה שבתות ב' פרשיות),
ב) מצד השינויים בקביעות השנה, כמו בפרשיות נצבים-וילך, שכאשר יש שתי שבתות בין ר"ה לסוכות, צריכים לחלק נצבים וילך, כדי שיקראו וילך בין ר"ה לצום כפור, והאזינו בין צום כפור לסוכות, אבל כשאין בין ר"ה לסוכות אלא שבת אחת, שקורין בה האזינו, אז וילך קורין עם נצבים קודם ר"ה4 (כמבואר בספרים שעוסקים בעניני קריה"ת ועיבור השנים, וגם בטור ושו"ע5 ).
אבל עדיין צריך להבין טעם הדבר בפנימיות הענינים.
ג. ויש לומר הביאור בזה:
ובהקדים – שע"פ דברי הגמרא6 "מי שטרח בערב שבת (דקאי על כל ימות השבוע) יאכל בשבת", היינו, שהאכילה שבשבת – לא רק בגשמיות, אלא גם ברוחניות – תלוי' בעבודת ששת ימי החול, מובן, שכאשר הקריאה בתורה בשבת ("יאכל בשבת") היא בריבוי גדול יותר, ב' פרשיות, אזי גם העבודה והטירחה שבערב שבת היא בריבוי גדול יותר, וממילא מובן שגם הנתינת-כח על העבודה היא גדולה יותר.
וכיון שמיום השבת "מתברכין כולהו יומין"7, הרי מובן, שהריבוי בקריה"ת דיום השבת פועל גם על ימי השבוע שלאחרי השבת – שעי"ז ניתוסף ריבוי אצל בנ"י, שמציאותם תלוי' בתורה, שהיא "חיינו ואורך ימינו"8, והם כ"דגים שבים"9, שכאשר ניתוסף בהים, ניתוסף גם בהדגים.
ועפ"ז יש לבאר הטעם שבשנת העיבור הפרשיות הם נפרדות:
איתא בכמה ספרים10, וכידוע גם פתגם רבותינו נשיאינו11, שבשנת העיבור העבודה היא קשה יותר.
וההסברה בזה:
ענינה של שנת העיבור הוא – להשוות ולמלא את החסרון של שנת הלבנה לגבי שנת החמה, והרי החסרון של שנת הלבנה הוא מצד מיעוט הלבנה בגלל שקטרגה כו'12 [וכל זה מתחיל משבירת הכלים דתוהו כו', כמבואר במאמרי י"ב-י"ג תמוז של בעל הגאולה משנת תרצ"א13 ], ועי"ז נעשית האפשרות לחטא עה"ד, שעל ידו נעשה ענין החטא בעולם; אבל לולא זאת, לא היתה כלל מציאות של חטא אצל בנ"י, שמצד עצמם אינם שייכים לחטא, וכידוע תורת רבינו הזקן14 על הפסוק15 "שמע ישראל", שיהודי אינו יכול ואינו רוצה להיות נפרד מאלקות.
[וכמשנת"ל16 בפירוש מארז"ל17 "וכי נחש ממית כו'": וכי אפשר שתהי' לנחש שליטה ח"ו על יהודי?! – אלא זהו רק בגלל שהקב"ה ברא את היצה"ר, "דכתיב18 ואשר הרעותי", "אני בראתי את יצר הרע המחטיאם וגרמתי להם כל זאת"19 ].
ונמצא, שמיעוט הלבנה מורה על החסרון בעבודת בנ"י, ואילו היתה הלבנה בשלימותה, הנה גם אצל בנ"י – שמונין ללבנה, דומין ללבנה ונמשלו ללבנה20 – לא הי' חסרון בעבודתם.
ואז היתה גם מתבטלת הקושיא21 היתכן שלמרות ש"אני הוי' לא שניתי" הנה "אתם בני יעקב לא כליתם"22, ש"אין לכם כלות הנפש" לאלקות באופן תמידי, אלא יש אצלם שינויים כו' – שזהו מצד השינוי דמיעוט הלבנה, ולולי זאת לא היו שינויים אצל בנ"י, אלא היו עומדים בכליון תמידי לאלקות.
ועפ"ז מובן הקושי המיוחד שישנו בשנת העיבור – כיון שמזכירה ומעוררת על מיעוט הירח (שבגלל זה יש צורך במילוי החסרון דשנת הלבנה, ע"י שנת העיבור), שעי"ז נעשית האפשרות לענין החטא.
וזהו גם הטעם שלפי כמה נוסחאות מוסיפים בתפלת מוסף דר"ח בשנת העיבור: "ולכפרת פשע"23.
ועפ"ז יש לבאר הטעם הפנימי לכך שבשנת העיבור רוב הפרשיות הן נפרדות – כי, מצד הענין דמיעוט הירח כו' שמודגש בשנת העיבור, אין לבנ"י כח לפעול הריבוי בקריה"ת דיום השבת (שתלוי' באופן העבודה בימים שלפני השבת), ורק בשנה פשוטה יש בכח לפעול הריבוי בתורה ולקרוא ב' פרשיות – כפלים (נוסף על ענין הכפל שישנו בכל שבת24 ).
ועד"ז בנוגע לפרשיות נצבים וילך:
נוסף על האמור לעיל שהחילוק באופן קריאת פרשיות נצבים וילך תלוי אם יש בין ר"ה לסוכות שתי שבתות או שבת אחת, הרי זה תלוי גם בקביעות דר"ה עצמו, כהסימן שהובא בטור4 ע"פ לשון הכתוב25 "פת בג המלך", "בג המלך פת וילך", היינו, שכאשר הקביעות דר"ה – "המלך", שהרי ר"ה הוא ה"מלך" של כל השנה26 – היא בימים ב' או ג', "ב"ג המלך", אזי "פת וילך", "פת" מלשון "פתות אותה פתים"27, שצריך לחלק ולהפריד פרשת וילך לקרותה בפני עצמה.
ובכן:
כאשר הקביעות דר"ה היא בימים ב-ג (ב"ג המלך), אזי המשכת הברכה מהשבת שלפני ר"ה היא על יום אחד (כשר"ה חל ביום ב') או שני ימים (כשר"ה חל ביום ג') בלבד; משא"כ כאשר הקביעות דר"ה היא לאחרי יום ד' (שהרי ר"ה אינו חל ביום א' או ד', כהכלל "לא אד"ו ראש"28 ), אזי המשכת הברכה מהשבת שלפני ר"ה צריכה להיות לכל הפחות לארבעה ימים, שהם רוב ימי השבוע, וכשר"ה חל ביום השבת – על כל ימי השבוע.
ומובן, שכדי שיהי' בכחו של יום הש"ק שלפני ר"ה לברך את רוב או כל ימי השבוע, יש צורך לקרוא ב' פרשיות, משא"כ כשצריך לברך רק יום א' או ב' ימים, די בקריאת פרשה אחת.
ד. ומכל זה מובן בנוגע לעניננו – גודל מעלת יום הש"ק, שקורין בו ב' פרשיות: מטות ומסעי.
וכמה פרטים בזה: (א) מעלת יום השבת עצמו, שיש בו ריבוי ב(קריאת ה)תורה. (ב) גודל הברכה שנמשכת ממנו על כל ימי השבוע שלאחריו, (ג) גודל מעלת העבודה של ששת ימי השבוע שלפניו, שבכחה לפעול את הריבוי ב(קריאת ה)תורה ביום השבת, וכמודגש גם בכך שכל ימי השבוע, החל מיום ראשון, נקראים ע"ש ב' הפרשיות: יום א' לפ' מטות מסעי, וכן בשאר הימים.
ה. אמנם, אע"פ שגם בשנים שהפרשיות הן מחוברות הרי הן ב' פרשיות (כנ"ל), מ"מ, יש קשר ושייכות ביניהם.
וכמובן גם מזה: (א) שיש הפטרה אחת לב' הפרשיות, (ב) כיון שבזמן התלמוד הראשון (כהן) מברך לפני' והאחרון (מפטיר) לאחרי', נמצא שהיתה ברכה אחת לב' הפרשיות29.
וכל זה – נוסף על השייכות שבין כל הפרשיות שבספר אחד, ולדוגמא: השייכות של כל הפרשיות שבספר בראשית, שנקרא "ספר הישר"30, כיון שבו מסופר אודות האבות "שנקראו ישרים"31, והיינו, שאע"פ שיש פרשיות שבהן מסופר רק אודות אברהם, רק אודות יצחק או רק אודות יעקב, מ"מ, נקראין כולן באותו שם: "ספר הישר", מצד הנקודה המשותפת שבהן – ענין היושר. וכמו"כ יש נקודה משותפת בכל הפרשיות שבספר שמות, וכן בשאר הספרים, ובנדו"ד – השייכות של הפרשיות מטות ומסעי בגלל היותן בספר במדבר.
וכפי שמצינו גם בהלכה (וכאן רואים איך שכל ההלכות קשורות זב"ז) – שאם מאיזו סיבה לא קראו בתורה בשבת, אזי קורין בשבת שלאחרי' ב' פרשיות (גם הפרשה שהיו צריכים לקרוא בשבת שלפני'), אבל, זהו רק כאשר ב' הפרשיות הן בספר אחד, משא"כ אם בשבת שלפני' היו צריכים לסיים ספר, אי אפשר לקרוא בשבת שלאחרי' גם פרשת השבוע שלפני' שהיא בספר אחר32. ומזה למדים: (א) כל הפרשיות שבספר אחד שייכות זל"ז, (ב) אי אפשר לקרוא ב' פרשיות שאין להן שייכות זל"ז.
אלא, שבנוגע לשתי פרשיות שקורין ביחד מצד מאורע בלתי רגיל (כמו אם לא קראו בתורה בשבת שלפני'), מספיקה השייכות של הפרשיות מצד היותן בספר אחד; אבל בנוגע לשתי פרשיות שנקבעו לקרותן ביחד בכו"כ שנים, יש צורך בשייכות גדולה יותר.
ו. ביאור השייכות של הפרשיות מטות מסעי – שדוקא ע"י ירידת הנשמה למטה באופן שלא ניכרת בגלוי דביקותה באלקות33, בדוגמת "מטה" שנעשה לאחרי כריתת הענף מן האילן (שאז נעשה חזק וקשה), ניתוסף בה עילוי שבאין-ערוך, שנעשית בבחי' מהלך, "מסעי" – הוגה ע"י כ"ק אדמו"ר שליט"א, ונדפס34 בלקו"ש חי"ח ע' 380 ואילך.
ז. אמנם, שייכות הנ"ל היא באופן של קדימה ואיחור, והיינו, שתחילה צ"ל עבודת הנשמה למטה באופן של "מטות", ולאח"ז מקבלת שכר עבודתה שנעשית בבחי' מהלך, "מסעי"; אבל מזה שבכמה שנים קורין ב' הפרשיות ביחד, מוכח, שב' הענינים דמטות ומסעי (עבודת הנשמה למטה, וענין ההילוך) באים בבת אחת.
והביאור בזה – ע"פ דברי רבינו הזקן בתניא35 בענין "שכר מצוה מצוה"36, ש"הגורם שכר המצוה היא המצוה בעצמה", ונמצא, שמיד בעת עשיית המצוה, כשנמצאים עדיין במעמד ומצב ד"מטות", ישנו כבר השכר ד"מסעי", שנעשים בבחי' מהלך, אע"פ שגילוי הדבר יהי' רק לעת"ל (וכמשל מאוצר של אבנים טובות ומרגליות שמונח בקופסא, וישנו גם המפתח לפתוח את הקופסא37 ).
וכאשר קורין מטות מסעי ביחד – אזי בולט ומתבטא בתוקף יותר שאין צריך להמתין עד סוף אלף הששי (או אלף השביעי, כמבואר בתניא38 ) בשביל ענין העלי', אלא העלי' היא תיכף ומיד.
וידיעת דבר זה גופא פועלת תוספת כח (מלבד העילוי שע"י הריבוי בתורה) בעבודה ד"מטות".
ח. ויש להוסיף בהקשר והשייכות של הפרשיות מטות מסעי – שבענין הנדרים שבהתחלת פרשת מטות ("וידבר משה אל ראשי המטות ("ואח"כ לכל בני ישראל") גו' איש כי ידור נדר וגו'"39 ), ישנו ענין של הילוך ממדריגה למדריגה (ג' מדריגות), שזהו הענין ד"מסעי":
לכל לראש40 – ישנו מעמד ומצב שהאדם מתנהג באופן ש"דייך מה שאסרה לך תורה"41, ומשתמש בכל הדברים המותרים. ואח"כ ישנו מעמד ומצב שהאדם נודר ואוסר על עצמו דבר המותר. ולאח"ז ישנו מעמד ומצב שהחכם עוקר את הנדר מעיקרו42, שאז, הנה גם דבר שאצל מישהו אחר הוא בבחי' "מותרות", וצריך לפרוש ממנו (באופן דאתכפיא) – הרי אצלו זה באופן שמשתמש בו לקדושה, שזהו אופן העבודה דאתהפכא – להפוך את הדבר עצמו לקדושה.
והנתינת כח על הענין דאתהפכא היא ממשה רבינו43 – "וידבר משה אל ראשי המטות וגו'".
וע"י העבודה דאתהפכא פועלים את הענין ד"והפכתי אבלם לששון"44, שיהפכו ימים אלו לששון ולשמחה45, בביאת משיח צדקנו, בקרוב ממש.
* * *
ט. בהמשך להמוזכר לעיל אודות הענין דאתכפיא ואתהפכא (וכמשנ"ת גם בהתוועדות די"ב תמוז46 ), יש להוסיף, שבפרטיות יותר יש בזה ג' דרגות, כי, לפני הדרגא דאתכפיא ישנה דרגא פחותה ממנה – שעז"נ47 "כי ברח העם", והיינו, שעדיין אין בכחו לכפות את הרע, אלא צריך לברוח ממנו; ולאחר זה באה הדרגא דאתכפיא, ועד שבאים לתכלית השלימות – אתהפכא.
ובנוגע לאתהפכא גופא – אין זה רק באופן שמנצלים את הדבר לתועלת הקדושה, אלא יתירה מזו, שהדבר עצמו נהפך לקדושה.
וע"ד משנ"ת פעם בארוכה48 החילוק בין הלשונות "כל דעביד רחמנא לטב עביד"49, ו"גם זו לטובה"50 – ש"לטב עביד" פירושו שהכוונה בזה היא לטובה, ויבוא מזה דבר טוב, אבל עדיין אין זה באופן שהדבר עצמו הוא טוב; וזהו החידוש ב"גם זו לטובה", שדבר זה עצמו הוא טוב.
וכמובן גם מהדוגמאות שהובאו בגמרא על לשונות אלו:
"לטב עביד" – הסיפור אודות רבי עקיבא, שבלכתו בדרך כבה הנר וכו'49 – שענין זה כשלעצמו לא הי' דבר טוב, אלא שכתוצאה מזה בא דבר טוב, שהלסטים לא הבחינו בו כו'.
ו"גם זו לטובה" – הסיפור אודות נחום איש גם זו, שהחליפו את האבנים טובות ומרגליות בעפר, והי' זה מעפרו של אברהם אבינו שעליו נאמר51 "יתן כעפר חרבו כקש נדף קשתו"50, ועי"ז הי' הנצחון במלחמה – שענין זה עצמו הי' דבר טוב, שדוקא מתנה זו התקבלה אצל המלך (מצד הפלא שבדבר), ואילו האבנים טובות ומרגליות, יכול להיות שלא היו מתקבלים אצלו.
וכללות הענין דאתהפכא הוא החידוש דלעתיד לבוא, כמ"ש52 "ואמרת ביום ההוא אודך הוי' כי אנפת בי", והיינו, שלא זו בלבד שהענין ד"אנפת" יתבטל וישתכח, אלא יתירה מזה, שיודו להקב"ה על זה; אמנם, גם בזמן הזה ישנו הענין דאתהפכא – אצל יחידי סגולה, נשיאי ישראל, וכפי שהי' אצל כ"ק מו"ח אדמו"ר בגאולת י"ב-י"ג תמוז.
י. ובהמשך לזה – כאן המקום להמשיך בהמדובר בהתוועדות די"ב-י"ג תמוז53 אודות הענין ד"בקנאו את קנאתי"54, שאודותיו מדובר בסוף פרשת בלק ובהתחלת פרשת פינחס.
ובהקדים – שגם בי"ב-י"ג תמוז הי' הענין ד"בקנאו את קנאתי" כמו אצל פינחס:
המשך הביאור ע"ד המס"נ של בעל הגאולה והשמחה, למרות הטענות שאין בזה חיוב – לפי שהנהגתו היתה באופן ד"בקנאו את קנאתי", כיון שזהו ענין של הקב"ה; והחילוק בין המס"נ שבפרשה, שהיתה (א) לא ע"י נשיא הדור (משה) בעצמו, (ב) באופן של גבורה (ולכן מצינו שפינחס – הוא אליהו55 – אמר "קנא קנאתי לה' אלקי צבאות גו'"56, ולא מצא זכות על בנ"י57 ), ואילו אצל בעל השמחה והגאולה הי' זה ע"י נשיא הדור בעצמו, ובאופן של חסדים – הוגה ע"י כ"ק אדמו"ר שליט"א, ונדפס58 בלקו"ש חי"ח ע' 291 ואילך.
יא. המשך הביאור בענין "בת יתרו מי התירה לך"59, וההוראה, שלא בכל פעם צריך להשיב על שאלות, והחילוק בין "ענה כסיל כאולתו"60, כאשר כוונתו לשם שמים, ו"אל תען כסיל כאולתו"61, כאשר כוונתו להתיר דבר שאסרה תורה, שאז צריך לעמוד בתוקף שלמעלה מטו"ד62. ועד"ז בנוגע לעצמו, שכאשר היצר מבלבל, אזי העצה היא "משכהו לבית המדרש"63 – הוגה ע"י כ"ק אדמו"ר שליט"א, ונדפס58 בלקו"ש שם ע' 285 ואילך.
(וסיים כ"ק אדמו"ר שליט"א:)
ויה"ר שלא יצטרכו לכל העצות הנ"ל, כיון ש"את רוח הטומאה אעביר מן הארץ"64, בגאולה האמיתית והשלימה, לאחרי ההכנה שע"י גאולה של נשמה כללית, שעי"ז באים לגאולה של כלל ישראל.
* * *
יב. מאמר (כעין שיחה) ד"ה ומקנה רב גו'.
* * *
יג. בהמשך להמדובר (במאמר65 ) אודות בני גד ובני ראובן, שכיון שהי' להם "מקנה רב"66, ביקשו לקבל נחלה מעבר הירדן מזרחה, שהיתה "ארץ מקנה"67, בהבטיחם: "ואנחנו נחלץ חושים לפני בני ישראל עד אשר אם הביאונם אל מקומם"68 – נתעכב על פירוש רש"י בפסוק זה:
"לפני בני ישראל", "בראשי גייסות, מתוך שגבורים היו, שכן נאמר בגד וטרף זרוע אף קדקד69. ואף משה חזר ופירש להם באלה הדברים70 ואצו אתכם בעת ההיא וגו' חלוצים תעברו לפני אחיכם בני ישראל כל בני חיל, וביריחו כתיב71 והחלוץ עובר לפניהם, זה ראובן וגד שקיימו תנאם".
ויש בזה כמה דיוקים – נוסף על הדיוקים שכבר דובר אודותם72, בנוגע לשינוי בין פרש"י בפרשתנו לפירושו בפ' דברים: (א) בפרשתנו מפרש רש"י שבני גד ובני ראובן הלכו "בראשי גייסות", ואילו בפ' דברים מפרש שהלכו "לפני ישראל", (ב) בפרשתנו כותב רש"י "מתוך שגבורים היו", ובפ' דברים כותב "לפי שהיו גבורים", ועוד כמה דיוקים (כפי שיודפס בלקוטי שיחות דשבוע הבא73 ):
א) מדוע צריך רש"י להוסיף "ואף משה חזר ופירש להם וכו' שקיימו תנאם" – למאי נפק"מ בפירוש דברי בני גד ובני ראובן "ואנחנו נחלץ חושים לפני בני ישראל", "בראשי גייסות, מתוך שגבורים היו", שנוסף לכך שבני גד ובני ראובן אמרו זאת, הנה "אף משה חזר ופירש להם כו'", ועוד זאת, שכך הי' גם בפועל ש"קיימו תנאם"?
ב) גם אם יש צורך לומר ש"אף משה חזר ופירש להם כו'" – מדוע צריך רש"י לציין "באלה הדברים", הרי (א) אין ענינו של רש"י לציין מראה-מקומות (אא"כ יש בזה צורך להבנת פירוש הכתובים), וכדמוכח בהמשך פירוש רש"י זה, "וביריחו כתיב כו'", ללא הציון ליהושע. (ב) ועיקר – "קלאָץ קשיא": מדוע צריך רש"י להביא מ"אלה הדברים", בה בשעה שמפורש הדבר בפרשתנו גופא74 : "ויאמר אליהם משה .. אם תחלצו גו'", "ויצו להם משה את אלעזר הכהן וגו' אם יעברו בני גד ובני ראובן .. כל חלוץ וגו'"?
ג) מדוע מביא רש"י את כל אריכות הדברים "ואצו אתכם בעת ההיא וגו' חלוצים תעברו לפני אחיכם בני ישראל כל בני חיל" – לכאורה הי' יכול לומר בקיצור שמשה פירש להם חלוצים תעברו לפני בנ"י?
ד) מדוע מביא רש"י בנוגע לפסוק "והחלוץ עובר לפניהם" שהי' זה "ביריחו" – למאי נפק"מ אם זה הי' ביריחו או בעי, או במלחמה אחרת?
ה) מדוע מביא רש"י מ"ש "והחלוץ עובר לפניהם" (בפסוק י"ג), ולא מ"ש בפסוקים הקודמים: "והחלוץ יעבור גו'" (בפסוק ז'), "והחלוץ הולך גו'" (בפסוק ט')*?
*) אבל מ"ש לפנ"ז75 "ויעברו גו' לפני בני ישראל" – קאי בההעברה בירדן (אלא שהכוונה "למלחמה גו'"76 ), וכדמוכח גם ממש"נ לאח"ז77 "צוה גו' ויעלו מן הירדן"!
[ולהעיר, שביהושע מפרש רש"י "והחלוץ", "בני ראובן ובני גד היו עוברים לפניהם כו'" – בפסוק ט', וכנראה שזו טעות של המדפיס (ה"בחור-הזעצער"), וצ"ל בפסוק ז'].
יד. ונוסף על הדיוקים הנ"ל בפירוש רש"י על אתר – וכפי שיתבאר לקמן שכולם מוכרחים בפשוטו של מקרא – יש גם דיוקים ממקום אחר:
ביאור החילוק בין פרש"י בפרשתנו (ובפ' דברים) שבני גד "גבורים היו", לפירוש הב' בפ' ויגש78 ש"אותן שכפל משה שמותן (כולל גד) הם החלשים", וכן פירש בפ' ברכה79 (שבכל מקום מפרש רש"י כפי המוכרח במקום זה),
– בפרשתנו (ובפ' דברים) שבני גד הלכו בראשי גייסות, בהכרח לומר שהיו גיבורים. ואין סתירה לזה מהפירוש הב' בפ' ויגש ומפ' ברכה שגד הי' בין החלשים, די"ל, שגד עצמו הי' חלש, אבל יוצאי חלציו בדור שנכנסו לארץ (שנישאו לבנות השבטים הגבורים) היו גבורים.
בפ' ברכה – מסתבר לומר שגם כפל השמות הוא ענין של ברכה, ולכן מפרש רש"י ש"כפל שמותיהם לחזקם ולהגבירם לפי שהיו חלשים".
ובפ' ויגש – מקדים רש"י הפירוש שה"חמשה אנשים" שלקח "מקצה אחיו" (מן הפחותים שבהם לגבורה) הם "אותם שלא כפל משה שמותם כשברכם", שבזה נבדלו חמשה אלו בפני עצמם (משא"כ לפירוש הב', שכפל שמות החלשים, אין הבדלה ברורה של חמשה אנשים, שהרי גם שמו של יהודה נכפל, אף שזהו מטעם אחר). אבל, לפירוש זה צ"ל ששמעון ולוי היו מן החלשים, והרי זה היפך משמעות פרשת שכם, שהיו גבורים, והרגו לבדם את כל אנשי שכם (ולפי' זה שהיו חלשים, י"ל, שלהיותם המבוגרים שבאחים, הרגישו שחובתם לנקום נקמת דינה. ובפרט בהיות אנשי שכם "כואבים"80 ). ולכן מביא פי' הב', ש"אותם שכפל משה שמותם הם החלשים".
וזהו החילוק בין "אגדת ארץ ישראל", שלהיותה בקיצור, הרי גם בברכת משה אין צורך לכפול השמות כדי להאריך בלשון הברכה (וכפל השמות הוא בגלל חשיבות גבורתם, בבחי' שמו הולך לפניו), ל"גמרא בבלית שלנו", שהיא באריכות, ולכן הוכפלו שמותיהם כדי להאריך בברכתם לחזקם ולהגבירם –
הוגה ע"י כ"ק אדמו"ר שליט"א, ונדפס בלקו"ש חט"ו ע' 391 ואילך81.
* * *
טו. המשך הביאור בפירוש רש"י בפ' חוקת על הפסוק82 "והי' כל הנשוך" – נכלל בשיחת ש"פ חו"ב ס"ט83.
* * *
טז. באגרת התשובה פ"ד, בביאור ענין ד' אותיות שם הוי' שרומזים על היו"ד ספירות, שענינם של אותיות ו"ה מורה על ההמשכה וההשפעה "יותר למטה לעלמין דאתגליין, וכמו האדם שרוצה לגלות חכמתו לאחרים ע"י דיבורו עד"מ", "כי הוי"ו מורה על ההמשכה מלמעלה למטה, וגם המשכה זו היא ע"י מדת חסדו וטובו ושאר מדותיו הקדושות הנכללות בדרך כלל במספר שש שבפסוק84 לך ה' הגדולה וגו' עד לך ה' הממלכה וגו' ולא עד בכלל, כי מדת מלכותו ית' נק' בשם דבר ה', כמ"ש85 באשר דבר מלך שלטון, ונכללת ונרמזת באות ה"א אחרונה של שם הוי'" – יש להוסיף על הדיוקים שנזכרו בהתוועדות שלפנ"ז86 :
א) כיון שאומר "מספר שש שבפסוק", למה צריך להוסיף ולפרט "לך ה' הגדולה וגו' עד וכו'" – הרי כל אחד יכול לעיין בדברי הימים ולמנות בעצמו שש הענינים שנאמרו בפסוק?
ב) מהו דיוק הלשון "שבפסוק" – הרי אין ענינו של רבינו הזקן לציין מראה-מקום?
ונקודת הביאור בזה87 :
הלשון "שבפסוק" – הוא מלשון הפסק, להורות על ההפסק בין שש הענינים ד"לך ה' הגדולה וגו' כי כל בשמים ובארץ" ובין "הממלכה", וכמ"ש בפירוש רש"י: "ובארץ – אתנחתא, ששם מסיים הפסוק" (ועפ"ז אתי שפיר שחוזר הכתוב וכופל "לך ה' הממלכה"); אבל לאידך גיסא, אין זה סיום הפסוק ממש, אלא רק "אתנחתא", ובפשטות יש לומר שכוונת רש"י שזהו סיום הענין, ולאו דוקא סיום הפסוק ממש88.
ומזה מובן, שמדת המלכות נחשבת לענין בפ"ע משאר המדות, אבל לא ענין בפ"ע לגמרי, אלא באופן שיש לה שייכות לשאר המדות, כמרומז בכך שההפסק שביניהם הוא רק ע"י אתנחתא, אבל לא פסוק בפ"ע ממש.
ויובן ע"פ המבואר בלקו"ת מסעי89 בענין מ"ב המסעות, בכדי לפעול הענין דיצי"מ ב"כל ז' המדות ופרטותיהן .. שכל מדה כלולה מששה", "ששה פעמים ז' הם מ"ב", ואילו "בספירת העומר שהוא ג"כ נגד ז' מדות, הם מ"ט" – כי, "בספירת העומר שממשיכים מקיפים מלמעלה למטה לכל הז' מדות עליונות .. דהיינו גם בחי' מלכות שבכל מדה, לך ה' הממלכה, בחי' יש וגילוי .. משא"כ המסעות שהם ממטה למעלה, אינם כי אם ששה לבד בכל מדה, כי צריך להיות בחי' אין ולא בחי' יש כו'".
וממשיך לבאר90, ש"בספה"ע שהוא בחי' המשכה והתגלות מבינה לז"א ונוקבא ונמשך ג"כ בבי"ע עד שנמשך בנפש האדם, ע"כ הם שבעה שבועות, שהמל' נבנה בפרצוף בפ"ע, משא"כ בחי' המסעות .. העלאה, שז"א נכלל באימא, ואז אינן זו"ן כי אם רק בחי' ו', רק שוי"ו זה יש בו פסיעה לבר, הוא בחי' מל' שבששה מדות אלו ("בחי' הגילוי שבכל מדה"), א"כ הם מספר מ"ב, היינו ששה מדות שכל מדה כלולה משבעה".
ובהגהת הצ"צ90: "ועיין לקמן בד"ה הנה גבי המסעות91 נתבאר (להיפך) ששם מ"ב הוא שבעה מדות (חג"ת נה"י ומלכות) כל א' כלול מששה" (בחי' חג"ת נה"י לבד), "והדרוש ההוא בתרא הוא".
ונמצא, שבספירת המלכות ישנם כמה אופנים: כפי שכלולה בששה מדות אבל עדיין אינה בבחי' פרצוף בפ"ע; כפי שנעשית כבר פרצוף בפ"ע, אבל עדיין יש בה רק ששה מדות (ב' השיטות בנוגע לענין המסעות); ועד כפי שהיא פרצוף שלם שיש בו ז' מדות, כולל גם מלכות שבמלכות (כמו בספירת העומר).
ובהתאם לכך יש לבאר דברי רבינו הזקן בענין אותיות ו"ה – שאות ה' אחרונה מורה על מדת המלכות כפי שבאה בגילוי ממש, שזהו ענין "דבר מלך שלטון", שהרי "שלטון" הוא על הזולת דוקא, ולכן, אינה נכללת "במספר שש שבפסוק לך ה' הגדולה וגו' עד לך ה' הממלכה, ולא עד בכלל", שיש הפסק ביניהם; אבל אעפ"כ הרי זה רק הפסק (אתנחתא), ולא פסוק בפ"ע ממש, כיון שהמלכות כלולה כבר בשש המדות, שכל אחת מהם כלולה משבעה, שזהו בחי' הגילוי שבכל מדה (כנ"ל בענין ההעלאה), אלא שעדיין אין זה בבחי' גילוי ממש, כפי שנרמזת באות ה' אחרונה.
*
יז. הביאור בפרש"י:
הפירוש ש"לפני בני ישראל" היינו "בראשי גייסות" בא בהמשך לפירוש בד"ה הקודם: "ואנחנו נחלץ חושים", ש"נחלץ" פירושו "נזדיין", ו"חושים" פירושו "מהירים", ומביא ראי' לזה – "כמו מהר92 שלל חש בז, ימהר93 יחישה".
[ויש להעיר בתור מאמר המוסגר, שפירוש רש"י זה דורש ביאור בפני עצמו:
ידוע הכלל שכאשר פירוש אחד אינו מספיק, מביא רש"י פירוש נוסף, אבל אעפ"כ, הפירוש היותר קרוב אל הפשט הוא הפירוש הראשון.
ועפ"ז צריך להבין בנדו"ד, שרש"י מביא ב' ראיות, מדוע לא מספיקה ראי' אחת, אלא יש צורך בב' ראיות?
וגם: מדוע מקדים רש"י את הראי' מהפסוק "מהר שלל חש בז" לפני הראי' מהפסוק "ימהר יחישה" – היפך סדר הכתובים שהפסוק "ימהר יחישה" נאמר לפני הפסוק "מהר שלל חש בז"].
כלומר: הפירוש ד"נחלץ חושים" אינו כפי שמפרשים מלמדים ב"חדר" שילכו בראש הצבא, אלא "נזדיין (כפי שפירש רש"י "החלצו"94, "כתרגומו, לשון חלוצי צבא, מזוינים") מהירים", היינו, שיחגרו את כלי הזיין במהירות.
ובהמשך לזה מפרש מ"ש "לפני בני ישראל", "בראשי גייסות" – ש"לפני בני ישראל" אינו המשך וענין אחד עם "נחלץ חושים", נזדיין מהירים לפני בנ"י, אלא זהו ענין נוסף בפני עצמו, והיינו, שיש כאן ג' ענינים: (א) "נחלץ", "נזדיין" – שיחגרו כלי זיין, (ב) "חושים", "מהירים" – שימהרו ויהיו הראשונים לחגור כלי זיין, (ג) ואז ילכו למלחמה "לפני בני ישראל", "בראשי גייסות".
יח. אך צריך להבין: מהו הכרחו של רש"י ש"לפני בני ישראל" לא קאי על חגירת כלי זיין ("נחלץ חושים לפני בני ישראל"), אלא זהו ענין נוסף, שילכו למלחמה "בראשי גייסות"?
ולכאורה – אדרבה: בפסוקים שלאח"ז74 נאמר בדברי משה "אם תחלצו לפני ה' למלחמה", "אם יעברו .. כל חלוץ למלחמה לפני ה'", ולא "לפני בני ישראל", ומזה מוכח, שמשה הבין בדברי בני גד ובני ראובן "ואנחנו נחלץ חושים לפני בני ישראל", שאין כוונתם שילכו למלחמה לפני בנ"י, "בראשי גייסות", כי אם, שיחגרו כלי זיין לפני בני ישראל, אבל הליכתם למלחמה תהי' "לפני ה'", שנמצא בכל מחנה ישראל, יחד עם כל שאר בנ"י.
ועל זה מביא רש"י ראי' – ש"אף משה חזר ופירש להם באלה הדברים ואצו אתכם בעת ההיא וגו' חלוצים תעברו לפני אחיכם בני ישראל כל בני חיל"95 :
בפרשתנו אין אמנם הוכחה שבני גד ובני ראובן התחייבו ללכת למלחמה לפני בני ישראל, "בראשי גייסות", אבל ב"אלה הדברים" מפורש להדיא "חלוצים תעברו לפני אחיכם בני ישראל כל בני חיל".
ורש"י מדייק שמשה "חזר ופירש להם באלה הדברים כו'", ולא "אמר להם" וכיו"ב – שלא אמר להם עתה דבר חדש, אלא חזר ופירש להם מה שאמר בפרשתנו "אם תחלצו לפני ה' למלחמה", שהכוונה בזה, ש"חלוצים תעברו לפני אחיכם בני ישראל".
ולכן מביא רש"י את כל אריכות לשון הכתוב: "ואצו אתכם בעת ההיא וגו' חלוצים תעברו לפני אחיכם בני ישראל", היינו, שזו היתה כוונתו בעת שצוה אותם על זה ("בעת ההיא") בפ' מטות.
יט. אך עדיין נשאלת השאלה:
הן אמת ש"משה חזר ופירש להם .. ואצו אתכם בעת ההיא וגו' חלוצים תעברו לפני אחיכם בני ישראל", אבל מהי ההוכחה בנוגע לפירוש התיבות "ואנחנו נחלץ חושים לפני בני ישראל" כאן (שזהו ענינו דרש"י כאן), שכוונת בני גד ובני ראובן היתה (לא רק שיחגרו כלי זיין לפני בנ"י, אלא) שילכו למלחמה "בראשי גייסות"?
ויתירה מזו: אפילו אחרי שמשה אמר להם זאת – מהי הראי' שקבלו את דבריו?!
ועל זה מביא רש"י ראי' – שכך הי' בפועל: "והחלוץ עובר לפניהם".
ומקדים "ביריחו כתיב", שזוהי ראי' נוספת לפירושו שהלכו למלחמה "בראשי גייסות", ולא רק שחגרו כלי זיין לפני בנ"י – דכיון שכיבוש יריחו הי' (לא ע"י מלחמה, אלא) ע"י שהקיפו את חומת העיר עם ארון הברית ותקעו בשופרות כו', אין נפק"מ אם חגרו כלי זיין לפני בנ"י אם לאו, שהרי לא הי' צורך בכל המציאות של כלי זיין, שלא מעלה ולא מוריד (כי אם אחרי המלחמה, שאז "ויחרימו גו' לפי חרב"96 ), ועכצ"ל, ש"החלוץ עובר לפניהם" שנאמר ביריחו נוגע רק לענין ההליכה "בראשי גייסות".
וזהו שמדגיש רש"י "זה ראובן וגד שקיימו תנאם" – שקיימו (לא את התנאי של משה, אלא) את התנאי שלהם, שלזה נתכוונו באמרם "ואנחנו נחלץ חושים לפני בני ישראל", שילכו למלחמה "בראשי גייסות".
כ. ובנוגע ללשון הפסוק שמביא רש"י – "וביריחו כתיב והחלוץ עובר לפניהם" – הנה:
כבר עמדו המפרשים וחוקרי כתבי-יד97 על זה שהלשון שמובא בפירוש רש"י – "והחלוץ עובר לפניהם" – ליתא בכתוב; לשון הכתוב הוא "והחלוץ הולך לפניהם", או "והחלוץ יעבור", ללא הסיום "לפניהם".
ויש לומר – ע"פ המדובר כמ"פ98 שכיון שבפירושו עה"ת בא רש"י לפרש פשוטו של מקרא, לכן מעתיק עיקר ותוכן הפסוקים (ומחז"ל) שמביאם לראי' וכיו"ב, אבל אינו מדייק להביא הלשון – שאין כוונת רש"י להעתיק לשון הכתוב, אלא להביא תוכן הענין ע"ד "החלוץ" שנאמר בכל כתובים אלו, החל מפסוק ז';
ונקט הלשון "(והחלוץ) עובר (לפניהם)" (אף שלשון הכתוב הוא "הולך") – כיון שהלשון "עובר" נאמר כמ"פ בפסוקים כאן.
כא. מ"יינה של תורה" שבפירוש רש"י – "שגבורים היו, שכן נאמר בגד וטרף זרוע אף קדקד":
השייכות למצות תפילין, ע"פ דברי הרא"ש (בהלכות99 קטנות100 ) "שמפני קיום מצות תפילין יתקיים באנשי המלחמה וטרף זרוע אף קדקד", והשייכות דתפילין לבני גד*, אותיות ג' ד', כי בתפילין101 יש שי"ן דתלת ראשין ושי"ן דארבע ראשין102, וכן בחי' המוחין שבתפילין הם ג' ואח"כ נחלקים לד' – נכלל בשיחה שהוגהה ע"י כ"ק אדמו"ר שליט"א, ונדפסה בלקו"ש ח"ט שם73 הערה 57.
*) אפילו במדבר קודם שנכנסו לארץ, ויש להאריך בזה, ואכ"מ103 .
והענין בזה – שכדי לפעול הענין ד"טרף זרוע אף קדקד" בגשמיות, צריך לפעול ענין זה ברוחניות.
ובהקדמה – שכל הענינים בגשמיות הם בדוגמת הענינים הרוחניים, כי, עלמא תתאה כגוונא דעלמא עילאה104,
וכידוע תורת הרב המגיד על הפסוק105 "דמות כמראה אדם עליו מלמעלה", "שכפי המדה שהאדם מראה מלמטה כך מראין לו מלמעלה",
– כפי שסיפר הצ"צ, שרבינו הזקן מנע אותו מלשורר ניגון שיש בו משום מרה שחורה בתפלת ערבית, והמתין לו עד שסיים תפלתו, ואח"כ אמר לו התורה הנ"ל בשם הרב המגיד (כפי שנדפס במאה שערים106 ) –
וכדאיתא בזהר בפ' תצוה107 : "תא חזי עלמא תתאה קיימא לקבלא תדיר .. ועלמא עלאה לא יהיב לי' אלא כגוונא דאיהו קיימא, אי איהו קיימא בנהירו דאנפין מתתא, כדין הכי נהרין לי' מלעילא וכו'", וכמשנ"ת פעם108 דיוק לשון הזהר "תא חזי", שזהו ענין שיכולים לראות בעיני בשר.
וכמבואר בלקו"ת109 על הפסוק110 "תמים תהי' עם ה' אלקיך", ש"ע"י המצוות (רמ"ח מ"ע ושס"ה מל"ת שהם כנגד רמ"ח אברים ושס"ה גידים111 ) אזי תהי' תמים ושלם בכל אברי הנפש", ועי"ז נעשה ענין התמימות והשלימות גם בגשמיות, בבריאות הגוף כו'.
ומזה מובן, שכאשר יוצאים למלחמה מתוך בטחון גמור ש"ה' צלך על יד ימינך"112, אזי נעשה כן מלמעלה, ומנצחים במלחמה.
ולכן, כדי לפעול הענין ד"טרף זרוע אף קדקד" בגשמיות, צריך תחילה לפעול זאת ברוחניות.
כב. והענין בזה:
במלחמה יש בכללות ב' ענינים113 : (א) להתנפל על השונא ולתקוף אותו, (ב) להגן על עצמו מפני השונא שלא יתקפנו.
ובלשון המשנה במסכת שבת114 בנוגע לכלי זיין: "לא יצא האיש לא בסייף .. בתריס .. ברומח" – בהתאם לב' ענינים הנ"ל: סייף ורומח – לתקוף את השונא, ו"תריס" (מגן) – להגן על עצמו מפני השונא.
והסדר בזה – שאת ה"מגן" אוחזים ביד שמאל, שהיא ה"זרוע"115, ואילו ביד ימין – שהיא חזקה יותר – אוחזים את הרומח ומתנפלים על השונא; בתחילה "וטרף זרוע", שבה אוחז את ה"מגן", שלא יוכל להגן על עצמו, ואח"כ – "אף קדקד".
אמנם, אצל בני גד הי' דבר פלא – שלא זו בלבד ש"גבורים היו", אלא עוד זאת, ש"וטרף זרוע אף קדקד", בבת אחת!
והסיבה לכך – בגלל שעבודתם הרוחנית היתה באופן כזה, ובהתאם לכך נעשה גם הנצחון על השונא במלחמה בגשמיות.
המשך הביאור – שכאשר העבודה היא ע"פ טו"ד, יש צורך בעבודה מיוחדת בנוגע לכל כח, אבל כאשר העבודה היא מתוך מס"נ116, הורגים במכה אחת את כל הכחות של היצה"ר; ובאופן שהעיקר הוא הפועל ממש, ואח"כ מגיע גם לשכל, שזהו "וטרף זרוע (תחילה, ואח"כ) אף (בדרך טפל) קדקד"117 – נכלל בשיחה שהוגהה ע"י כ"ק אדמו"ר שליט"א, ונדפסה בלקו"ש שם ע' 11 ואילך.
כג. ועפ"ז מובנת גם השייכות למ"ש בהלכות קטנות שם, שה"סח בין תפילה לתפילה .. חוזר .. מעורכי המלחמה"118 :
כיון שצריך להיות "וטרף זרוע אף קדקד" ביחד, מובן, שאין להפסיק בין תפילה לתפילה, בין תש"י – "זרוע" – לתש"ר – "קדקד", והמפסיק ביניהם, חוזר מעורכי המלחמה, כיון שלא יוכל להיות אצלו ענין הנצחון בשלימות.
הענין ד"וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך ויראו ממך"119 – שייך בעיקר לתפילין של ראש ("קדקד"), "לפי שהן בגבהו של ראש ונראין דשייך בהו וראו [שרואים "רוב שם של שד-י, שהשי"ן כתובה בקמט שבבתים והדלי"ת ברצועות"120 (אף שהיו"ד הוא רק ברצועה דתש"י121 ); ועאכו"כ להדעה122 שעושין כעין יו"ד גם ברצועות דתש"ר], אבל תפילין של יד מכוסין, דכתיב123 לך לאות על ידך, ולא לאחרים לאות"124, ולכן לא שייך לומר על זה "וראו גו'".
[ולהעיר, שבתש"ר יש אמנם גם מה שניתוסף ע"י תש"י, כמובן ממארז"ל118 "כל זמן שבין עיניך יהו שתים" (כפי שנתבאר בהתוועדויות שלפנ"ז125 ), אבל אעפ"כ, הענין ד"וראו גו' ויראו גו'" בגלוי נפעל ע"י תש"ר, שזה מה שנראה – "וראו", משא"כ תש"י, כנ"ל].
אבל הענין ד"טרף זרוע אף קדקד" – נוגע הן לתש"ר ("קדקד") והן לתש"י ("זרוע") גם יחד126.
כד. וזהו גם המענה להשואלים בנוגע ל"מבצע תפילין"127 – שלאחרי שכבר עברו י"ב חודש, וב"פ י"ב חודש, ש"מרעישים" ("מ'שטורעם'ט") אודות ענין התפילין, האם עדיין צריכים להמשיך ולעסוק בזה?
והמענה על זה – שאדרבה ואדרבה: דוקא עכשיו צריכים לעסוק ב"מבצע תפילין" עוד יותר מאשר עד עתה, שכן, עד עתה הי' עיקר הצורך בענין ד"ויראו ממך", ואילו עתה נמצאים במעמד ומצב שיש צורך בענין ד"טרף זרוע אף קדקד".
אילו זכינו, היתה מסתיימת מלחמת ששת הימים בשלימות ולתמיד, באופן ד"ויראו ממך", "נפל פחד היהודים עליהם"128 ; אבל מה אירע בפועל? – לאחרי שהאויבים ברחו, רדפו אחריהם, וביקשו מהם לעשות שלום, ומזה באים כל הצרות!
ובהקדים – שמאורע כזה מצינו בתנ"ך (אלא ששם מסופר אודות מלחמה של שבעת ימים, ואילו כאן היתה מלחמה של ששת ימים); וע"פ הידוע שסיפורי התנ"ך אינם סתם סיפורי מעשיות (וכדאיתא בזהר129 דבר נורא ("אַ מורא'דיקער וואָרט") על זה, לא עלינו), אלא הוראות – יש הוראה לפועל מסיפור פשוט בתנ"ך (לא מחידוש של מהר"ם שי"ף...), שאם יהי' עוה"פ סיפור כזה, ידעו שכבר הי' לעולמים, וראו שכאשר לא שמעו לדברי הנביא שצוה איך להתנהג, נגרמו מזה רק צרות!
ובכן: מסופר בתנ"ך130 שמלך ארם בא להלחם עם ישראל, בהיותו בטוח בנצחונו והתפאר על מלך ישראל כו'. אך בפועל, הכו ישראל בארם מכה גדולה. וגם במלחמת שבעת הימים שהיתה "לתשובת השנה" (כפי שאמר הנביא מקודם), הכו בנ"י את ארם מאה אלף רגלי ביום אחד, וגם הנותרים נסו (מפני פחד היהודים שנפל עליהם).
אמנם, כעבור שלש שנים, כאשר שוב פעם היתה מלחמה בין ארם ובין ישראל, היו אז תוצאות בלתי רצויות131, וכל זה – רק בגלל שחמל אחאב מלך ישראל על מלך ארם, באמרו "אחי הוא", וכרת לו ברית132.
– למלך ארם היו יועצים שאמרו לו שבנ"י הם רחמנים וגומלי חסדים133, ולכן יסכימו להשלים עמהם; הוא בעצמו ידע שלא יתכן הדבר, בידעו שהוא שונא את אחאב שנאת מות, ו"כמים הפנים לפנים כן לב האדם לאדם"134, אבל יועציו דיברו על לבו כל כך הרבה, עד שהשתכנע והסכים לנסות, ושלח שלוחים וכו', ואכן הצליח... ומזה באו אח"כ כל הצרות!
ודברים אלו חוזרים ונשנים בימינו אלה:
לפני מלחמת ששת הימים היו שונאי ישראל בטוחים בנצחונם והתפארו כו'. ובכל זאת, בחסדי השי"ת ובזכות מצות הנחת תפלין, נצחו בנ"י אותם בנצחון גדול למעלה מדרך הטבע, ועד אשר נמס לבבם ולא קמה עוד רוח בהם, ולא עלה על דעתם כלל לחזור ולהלחם, או לדרוש לקבל בחזרה את השטחים שכבשו מהם.
אבל בפועל, רואים הם שבנ"י אינם תקיפים בדעתם להחזיק בחלקי ארץ הקודש השייכים להם ע"פ התורה, ותמורת זה, מראים להם אותות האחוה ורוצים לכרות עמהם ברית שלום!
כיון שיהודים הם רודפי שלום ומתנהגים בצדק וביושר – הרי הם מחזרים ורודפים אחריהם ומבקשים מהם (באמצעות פני' לשתדלנים שיעבירו הבקשה אל הערבים): בואו שבו איתנו מסביב לשולחן אחד; שבו אתם לשולחן, אלא שגם אנחנו נצטרף אליכם... ואומרים לגוי: "אחי אתה", לעולם נישאר אחים – ממש אותו הסיפור שהי' אצל אחאב!
וכאן רואים דבר פלא – שנעשה מצב ש"ויחזק ה' את לב פרעה"135 :
כבר שנתיים שמחזרים ומתחננים ללא הרף בפני הגוי שיסכים לשבת איתם סביב השולחן, אבל הגוי טוען שאינו רוצה לשבת איתם, באמרו: הניחו לי לנפשי, די לי עם הצרות שלי, איני מעונין בזה; "לא מדובשך ולא מעוקצך"136.
היהודי אומר לו: אתן לך את הכל, עיר פלונית, שטח או ענין פלוני; רק תבוא ותשב איתי סביב שולחן אחד, ותואיל לומר מה רצונך!... – זהו "יחוס" בשבילו שהערבי יסכים לכך שהוא מציאות!... אבל הגוי מסרב לכך; הוא מוכן לאבד חצי מדינה, ובלבד שלא לשבת יחד עם היהודי!
ואין על זה שום ביאור בדרך הטבע: לכאורה, מה יש לגוי להפסיד? – הוא יכול לישב ליד השולחן, ומה גם שכיון ש"פיהם דיבר שוא"137, יכול להמשיך לישב עם סכין בכיס... ולאחרי שיתווכחו מעט, יתנו לו כל מה שהוא רוצה... ולאידך גיסא: ע"י שמחזיקים במלחמתם כנגד בנ"י, גורמים הם להירוס וחורבן מדינתם (וכמו שרואים הם מהמפלות שהיו להם עד עכשיו). ועכצ"ל, שההסבר היחידי לסירובו של הגוי הוא – "ויחזק ה' את לב פרעה"!
ובכל אופן, בגלל הנהגה זו (לחזר ולרדוף אחר הגוי), נמצאים עתה במעמד ומצב שבכל יום יורים לעבר יהודים רחמנא ליצלן, ונופלים קרבנות מבנ"י, הי"ד, ולכן יש צורך בענין של "וטרף זרוע אף קדקד".
כל עוד שהי' זה רק דיון של דיעות, כאשר זה טען כך וזה טען אחרת – אזי לא נורא כל כך. אבל כאן מדובר כבר על מצב של פיקוח נפשות, והרי ישנו דין בהלכות שבת138 ש"אם אין רוצים להוציאו מכלל ישראל אלא שאונסים אותו לעבור עבירה אחת .. ואח"כ יניחוהו להחזיק דתו, אין מחללין עליו שבת באיסור של תורה בשביל הצלתו"; אבל כאשר מדובר על פיקוח נפשות – הדין הוא שמחוייבים לחלל את השבת, "מחללין שבת בשביל פיקוח נפש, שאמרה תורה חלל עליו שבת אחת כדי שישמור שבתות הרבה".
כה. וכן הוא בנוגע לישיבת הגוים באה"ק בכלל ובירושלים עיה"ק בפרט139 :
ע"פ דיני התורה – "אין מוכרין להם בתים ושדות בארץ ישראל .. שנאמר140 ולא תחנם, לא תתן להם חני' בקרקע"141, ומכ"ש בירושלים, שאפילו לגר תושב ["זה גוי שקיבל עליו שלא יעבוד ע"ז עם שאר המצות שנצטוו ב"נ כו' והוא מחסידי אומות העולם"142 ] "אין נותנין בתוכה מקום"143.
ואף שדין זה הוא רק בזמן שיד ישראל תקיפה כו'144 – הנה גם כשאין אפשרות לגרש את הגוי, הרי מובן בפשטות שאין לבקש מהגוי שידור דוקא בארץ ישראל ודוקא בירושלים! אבל כאשר הגוי בעצמו רוצה לילך, באמרו שלא טוב לו בירושלים – בודאי אין לרדוף אחריו ולהתחנן בפניו שישאר שם, ועוד להבטיח שיבנו לו דירה ויתנו לו ממון, ובלבד שישאר לגור בירושלים!...
הגוים יודעים (כפי שכתבו בעצמם) שמאז ומעולם היתה ירושלים שייכת לעם ישראל – החל ממלכי צדק מלך שלם (שם בן נח)145, אברהם אבינו, ועד לדוד המלך שכבש אותה מהיבוסי146 לפני כמה אלפי שנים, והם יודעים שאין להם שום שייכות אלי'; ורק היהודים מעוררים אותם לדרוש את זכות ישיבתם בירושלים, באמרם, שיש לחלק את ירושלים לשלשה חלקים לשלוש אומות147 : לנוצרים, למוסלמים, ולהבדיל ליהודים!
ומה שגרוע יותר מזה – שבונים עבורם רח"ל בתי-תיפלות148, ועד שבונים אותם גם בהר ציון בסמיכות לקבר דוד המלך!
כו. ישנם הטוענים שצריך להושיב גוים באה"ק וגם בירושלים, כיון שצריך לחיות עמהם בשלום, שהרי ישראל רחמנים הם133, ועל התורה נאמר149 "דרכי' דרכי נועם וכל נתיבותי' שלום".
אבל, מובן בפשטות, ש"רחמנות" ו"שלום" אין פירושם להושיב גוים במקומות שאסור להם לדור שם.
ולהעיר, שאפילו גר צדק – שכל "המאנה את הגר עובר בשלשה לאוין", ובמ"ו מקומות הזהירה תורה על אונאת הגר150 – אסור למנותו לכל שררות שבישראל151, כי, מה שאין ממנים אותו לדבר שאין לו כל שייכות אליו, אין זה בגדר אונאה כלל. ועד"ז בנוגע לנדו"ד, שכיון שישיבת הגוים באה"ק ובפרט בירושלים אסורה היא, ואין להם כל שייכות לאה"ק, הרי מובן שמה שמונעים אותם מזה, אין זה ענין של היפך הרחמנות והשלום.
ואדרבה: כשמושיבים אותם במקום שאסור להם לדור שם, לא זו בלבד שאין עושים להם שום טובה בזה, אלא אדרבה, גורמים להם נזק! ובדוגמת מינוי גר צדק לכהן גדול, שע"י מינוי זה גורמים שלא יוציא שנתו152.
כז. בהמשך הדברים נזכר גם אודות אלו שרוצים לתקן תפלה נוספת לזכר שש מליון בנ"י שניספו בשואה153. ואמר:
רצונכם לתקן – תקנו בנוגע לשלשת התפלות שכבר ישנם; אם חסרים סידורים – תדפיסו עוד סידורים, וכיו"ב. אבל הוא לא רוצה לעשות זאת, כי אם להדפיס עמוד נוסף ולצרפו אל הסידור!...
[ומוסיף לאיים, שאם לא יעשו כדבריו, לא יקציב כסף לבניית מוסד-קדוש, שבו מלמדים ילדים להתפלל שלוש פעמים ביום! ופוחדים לענות לו, דכיון ש"עשיר יענה עזות"154, הרי הוא עלול לקלקל...].
וטוען כלפי א' מאדמו"רי פולין שאינו רוצה להדפיס עמוד זה, שזה סימן שהוא סבור כך וכך, לא איכפת לו משש מליון יהודים הנ"ל!
לך איכפת מהשש מליון, ולו לא איכפת?!... אדמו"ר הנ"ל – שלא תיקן שום תפלה – איבד בפולין מליון חסידים... לו, "לא איכפת" מהם; ואילו זה שרוצה לתקן תפלה זו – הוא זה שאיכפת לו מהם!...
מי שמך להתערב בענינים כאלו ("קריכן אַהינצו")?!... – ה"פוסק" בנידון זה הוא אדמו"ר הנ"ל!
ובענין זה יש הוראה בתורה:
מצינו בנוגע לחטא עה"ד, שכיון שחוה "הוסיפה על הציווי" – שהרי הקב"ה אמר רק "לא תאכל ממנו"155, ואילו היא אמרה ש"אמר אלקים לא תאכלו ממנו ולא תגעו בו"156 – "לפיכך באה לידי גרעון, הוא שנאמר157 אל תוסף על דבריו"158.
ועד"ז בנדו"ד:
הקב"ה צוה שיתפללו שלש תפלות, ואילו הוא רוצה להוסיף עוד תפלה. ולכאורה, מה החסרון בזה, הרי רצונו להדר ולהוסיף בתפלה, וכמו ענין של סייג – "סחור159 סחור לכרמא לא תקרב"?! אך הענין הוא – שצריך לדעת היכן להוסיף, ומי יכול להוסיף וכו'.
כח. כ"ק אדמו"ר שליט"א סיים160 בהאמור לעיל, שעכשיו לא מספיק הענין ד"ויראו ממך", אלא זקוקים לענין ד"טרף זרוע אף קדקד", ע"י התיקון בענין ה"זרוע" – מעשה, ומשם – גם בנוגע ל"קדקד", השגה.
ויש לקשר ענין זה עם מ"ש בהפטרה דשבוע הבא: "ידיכם .. מלאו"161 (מענין בלתי רצוי), "ידיכם" (לשון רבים) דייקא, ב' ידים; אבל אעפ"כ, עיקר התיקון הוא בנוגע לקו השמאל, שלא תהי' יניקה לגוי מקו השמאל, שמשם היא היניקה ביותר, כידוע162 בהחילוק בין עשו לישמעאל, שעשו, שהוא בקו השמאל, הוא גרוע ביותר, ואילו בישמעאל, שהוא קו הימין, חסד, כתיב163 "לו ישמעאל יחי' לפניך".
ויה"ר שיצאו י"ח התיקון ביום אחד, ויום זה גופא – יהי' היום דאתמול, והיינו, שבקרוב ממש יֵאָמר שמצב זה הי' אתמול164, ואילו מכאן ולהבא יהי' "שלום על ישראל"165 בכל תפוצות בנ"י בכל מקום שהם, ובפרט בירושלים עיר הקודש תבנה ותכונן במהרה בימינו אמן, שנקראת "יראה שלם"166, וגם בכל ארץ ישראל, עלי' נאמר167 "ונתתי שלום בארץ",
ועד לתכלית השלימות שתהי' בגאולה האמיתית והשלימה ע"י משיח צדקנו, ש"נקרא שלום"168, שאז יקויים היעוד169 "והי' לך ה' לאור עולם", בקרוב ממש, "ושמחת עולם על ראשם"170, בביאת משיח צדקנו בקרוב ממש.
הוסיפו תגובה