ברוך הגומל לחייבים טובות, י"ב תמוז, ה'תשכ"ז

בס"ד. י"ב תמוז, ה'תשכ"ז

(הנחה בלתי מוגה)

ברוךהגומל לחייבים טובות שגמלני טוב1, ומדייק בעל הגאולה והשמחה במאמרו ד"ה זה שאמרו בי"ג תמוז לפני ארבעין שנין2, דצריך להבין, למה נשתנה נוסח ברכה זו מברכת הנס שאומר ברוך שעשה לי נס, והי' צריך להיות נוסח הברכה ברוך שעשה לי טוב. וממשיך במאמר: והנה ידוע דירידת הנשמה בגוף הגם שהיא ירידה גדולה במאד, הנה ירידה זו צורך עלי' וכו'.

וישלבאר המשך וקישור הענינים במאמר, דהנה, החיוב דברכת הגומל הוא כדאיתא בגמרא3 ארבעה צריכין להודות (כשיוצאין מן הסכנה), יורדי הים, הולכי מדברות, ומי שהי' חולה ונתרפא, ומי שהי' חבוש בבית האסורים ויצא, וסימנך4 וכל החיי"ם, ר"ת חולה יסורין ים מדבר, יודוך סלה5, לפי שהיו במקום ומצב של סכנה, וניצולו ממנה, ולא עוד אלא שההצלה היתה באופן נסי, כמובן ממ"ש6 יודו לה' חסדו (כיון שהחסד הי' באופן של) ונפלאותיו לבני אדם. ולכאורה צריך להבין, למה עשה ה' ככה שיבואו תחילה למצב של סכנה, ואח"כ יבטל הקב"ה את הסכנה באופן של נפלאות ונס, אף שלא עביד קוב"ה ניסא למגנא7. ועכצ"ל, שישנו עילוי שנפעל דוקא עי"ז שתחילה נכנסו ארבעה הנ"ל (שמרומזים בר"ת דחיים) למעמד ומצב של סכנה, ואח"כ בטלה הסכנה, שאז מתגלה חסדו ונפלאותיו של הקב"ה ומתפרסם בפרהסיא, במעמד עשרה מישראל, שהרי צריך לאודויי קמי עשרה8. וכדי לבאר זאת, מקשר במאמר ענין זה עם ענין הדומה לו, ואדרבה, שהוא עיקר ושורש הענין, שזהו כללות הענין דירידת הנשמה בגוף, שהיא ירידה גדולה במאד, ואעפ"כ הרי היא צורך עלי'.

ב) והעניןבזה, כפי שמבאר בד"ה ברוך הגומל לחייבים טובות הב' שאמרו ביום הש"ק (שאז בירך ברכת הגומל), דהנה נודע דירידת הנשמה בגוף היא ירידה גדולה ועצומה במאד מאד, דהנשמה כמו שהיא למעלה קודם בואה בגוף הרי שרשה מבחי' המחשבה, וכמאמר ישראל עלו במחשבה9, והיינו, שלא זו בלבד ששרש הנשמות הוא ממחשבה שלמעלה מהדיבור, שהוא שרש כל שאר הנבראים, כולל גם המלאכים10, כמ"ש11 בדבר הוי' שמים נעשו וברוח פיו כל צבאם, אלא עוד זאת, שעלו במחשבה, היינו12, שבמחשבה גופא, שיש בה כמה דרגות, הרי הם בתכלית העילוי, ועד שהנשמות מושרשים בעצמותו ית'. ונשמה זו, נשמה שנתת בי טהורה היא13, נמשכת ויורדת בהשתלשלות המדריגות דבראתה יצרתה ונפחתה עד לעולם העשי', שזוהי ירידה עצומה, מאיגרא רמה לבירא עמיקתא14, בדרך ארוכה ביותר, ועד לאופן דאין ערוך, והרי כל15 הדרכים בחזקת סכנה16.

וממשיךבמאמר, דהנה אמרו רז"ל17 יצרו של אדם מתגבר עליו בכל יום ומבקש המיתו, שנאמר18 צופה רשע לצדיק ומבקש להמיתו וכו', יצה"ר כו' יושב בין ב' מפתחי הלב וכו'19. והענין הוא, שבזה מבאר גודל הירידה בפרטיות יותר, שלא זו בלבד שישנה הירידה בקדושה גופא, ובאופן של אין ערוך, מצד כללות ענין סדר ההשתלשלות ע"י כמה ענינים של צמצומים ופרסאות ומסכים, עד שהנשמה באה לעוה"ז התחתון שאין למטה הימנו ומתלבשת בגוף, בירא עמיקתא, ועאכו"כ שזוהי ירידה גדולה ביותר לגבי למעלה מסדר השתלשלות, אלא עוד זאת, שישנה הירידה גם מצד פעולת היצה"ר כו', ובלשון הכתוב (בקאַפּיטל שבו מדובר אודות הארבעה שצריכין להודות) אוילים מדרך פשעם ומעוונותיהם יתענו20, שזהו"ע התגברות הקליפה, והיינו, שאע"פ שמצד סדר השתלשלות מקום הקליפות הוא למטה מן הקדושה ובאין ערוך, הנה לא זו בלבד שהקליפה אינה למטה מהקדושה, אלא היא עולה ומתערבת עם הטוב, שזהו"ע תערובות טוב ורע. וכמבואר בשיחה הידועה של בעל הגאולה והשמחה21, שהחל מחטא עה"ד, אין ענין בעולם שאין בו תערובת טוב ורע22. וזוהי פעולת היצה"ר, שאינו מסתפק במה שנותנים לו כדי צורך קיומו וחיותו (כמבואר בארוכה בפירוש הרמ"ז23 בענין ביעור חמץ), אלא צופה רשע לצדיק ומבקש להמיתו, ועי"ז יכול האדם לבוא לירידה עצומה. וכפי שמבאר במאמר24, שהיצה"ר בטבעו הוא יקר וחביב בעיני עצמו במאד כו', ולא מיבעי דכל אשר יש לו הוא רק בשביל עצמו בלבד, הנה עוד זאת, שמקנא וחומד גם מה שיש לאחרים, וגוזל וחומס את חבירו, וידיהם ר"ל דמים מלאו25, דמים תרתי משמע [והיינו, שההתחלה בזה היא באופן של היתר, שאומר שלי שלי26, ואינו צריך ליתן לאחרים, ואח"כ הולך מדחי אל דחי רח"ל ומתחיל לחמוד גם מה שיש לאחרים, ועד שרוצה ליטול משלהם, ועד שאינו מסתפק בהרצון בלבד, אלא הוא נוטל זאת ביד חזקה, ועד שכדי שיוכל ליטול מהזולת באין מפריע, הרי הוא משתדל שלא תהי' מציאותו של הזולת כלל]. וכללות ענין הירידה נחלק לד' הסוגים דחולה ים יסורים ומדבר, כמבואר במאמר27 ענינם בעבודה הרוחנית, ומזה נשתלשלו ד' ענינים אלו גם בגשמיות.

וכיוןשירידת הנשמה למטה היא ירידה עצומה, הנה אף שירידה זו היא צורך עלי', מ"מ, נשאלת השאלה מהו הצורך בכל זה, והלא מוטב שמלכתחילה לא תהי' ירידה כלל. ועכצ"ל, שהירידה היא צורך עלי' גדולה ועצומה, למעלה הרבה יותר מהמקום שבו היתה הנשמה קודם ירידתה ומשם ירדה, שעילוי זה נעשה עי"ז שעומד במלחמת היצר ומנצחו, ויוצא מכל ד' הסוגים דחולה ים יסורים ומדבר כפי שהם ברוחניות. וכן הוא גם בנוגע לד' ענינים אלו בגשמיות, שכאשר ישנה הירידה למעמד ומצב של סכנה, ואח"כ ויצעקו (או ויזעקו) אל הוי'28, שעי"ז נעשה ביטול הסכנה באופן דנפלאותיו לבני אדם, אזי נעשה הענין דהודו להוי' כי טוב כי לעולם חסדו29, במעמד עשרה מישראל, באופן נעלה יותר מכמו שהי' קודם כל הענין.

ג) אמנםעדיין צריך להבין בנוגע לכללות ענין הירידה, דכיון שמעמד ומצב הקליפות הוא למטה מהקדושה, א"כ, כיצד יכולים לפעול עירוב הרע בהטוב, ועד שצופה רשע לצדיק ומבקש להמיתו, ובאופן שמזה יכולים לבוא לידי סכנה אמיתית (שלכן צריכים לברך ברכת הגומל), הרי זה ענין שאין לו תוקף וכח כלל, ויתירה מזה, שמצד עצמו אין לו מציאות כלל. אך הענין הוא, דהנה, מבואר בתניא30 בפירוש הפסוק31 ועשה לי מטעמים, שיש שני מיני נחת רוח לפניו ית', א' מביטול הס"א לגמרי ואתהפכא ממרירו למתקא, והשנית כד אתכפיא הס"א בעודה בתקפה וגבורתה ומגבי' עצמה וכו'. אך כדי שיוכל להיות הנח"ר מהענין דאתכפיא ואתהפכא, צריך להיות תחילה מציאות הס"א והתגברותה כו', וענין זה נעשה (לא ע"י שם הוי', אלא) ע"י שם אלקים, שהוא שם מדת הגבורה והצמצום32, החל מהצמצום הראשון, שעי"ז נעשה האפשריות לענין שבירת הכלים, מיעוט הירח, ועד לחטא עה"ד (כמבואר במאמרי י"ב י"ג תמוז דשנת תרצ"א33). וזהו גם מ"ש בבריאת העולם (קודם עבודת האדם) בראשית ברא אלקים34, שם אלקים דוקא, שהו"ע הצמצום וההעלם כו'. וכידוע גם מאמר הבעש"ט35 שלכן כתיב36 ויאמר אלקים יהי אור ויהי אור, ולא ויהי כן37, כמו בשאר המאמרות דשי"ב, כיון שלא נברא אותו האור שעליו נאמר יהי אור, אלא אור אחר38, שנמשך ע"י הצמצום. וע"י צמצום זה דשם אלקים נעשה שורש ויניקה כו', עד שיכול להיות מציאות של העלם והסתר על קדושה.

ד) אךעפ"ז יוקשה לאידך גיסא, כיצד יכולים לבטל העלם והסתר זה, מאחר שיש לו שורש בשם אלקים, שהוא מז' השמות הקדושים39. אך הענין הוא, דהנה כתיב40 וידעת היום והשבות אל לבבך כי הוי' הוא האלקים (ולהעיר, שפסוק זה נאמר בשנת הארבעים, לאחרי כל הענינים שעברו בנ"י במשך הארבעים שנה), ואיתא על זה בזהר41, דהוי' ואלקים כולא חד, וכמבואר בארוכה בד"ה וידעת42, שאף שהוי' ענינו גילוי ואלקים ענינו העלם, שלכן שם הוי' הוא מקור האורות, ושם אלקים הוא מקור הכלים43, מ"מ, באמיתת הענין הרי כולא חד. וטעם הדבר, כי הצמצום והגבורה דשם אלקים אינו צמצום לשם צמצום וגבורה לשם גבורה, אלא בדוגמת הגבורות דעונשי התורה, שכיון שהתורה כולה היא תורת חסד, הנה גם העונשים שבה ענינם הוא חסד, וכמארז"ל44 כיון שנקלה אחיך הוא. ועד"ז בנוגע ענין ההתהוות שע"י שם אלקים, שאמיתית ההתהוות היא משם הוי', שזהו שפירוש שם הוי' הוא גם מלשון מהוה45, אלא שע"י שם הוי' לבדו לא היתה יכולה להיות (כביכול) התהוות מציאות העולמות בבחי' גבול, ובמילא לא היתה יכולה להיות כללות העבודה דתומ"צ שצריכה להיות במעמד ומצב דלמצרים ירדתם כו' ויצה"ר יש ביניכם46, ולא הי' יכול להיות הנח"ר דאתכפיא ואתהפכא, כנ"ל. ולכן הוצרכה להיות ההתהוות משם הוי' ע"י הגבורה והצמצום דשם אלקים, לשון רבים47, שמזה יכול להיות למטה נתינת מקום לטעות כו', ע"ד מארז"ל48 כתוב והרוצה לטעות יטעה, ועד שאיתא בספרים49 (בשם הזהר50) שאלקים בגימטריא הטבע, והרי טבע הוא מלשון51 טבעו בארץ שערי'52, היינו, שכח המהוה, כח הפועל בנפעל, הוא באופן של טביעה (פאַרטרונקען) בהנברא, שאין רואים אותו, ורואים רק את מציאות הנברא. אך הכוונה היא, שבזה גופא יהי' ניכר הענין דהוי' הוא האלקים, היינו, לגלות את הכוונה שבהעלם והסתר, שהוא בשביל להפוך את היש ומציאות לאין, ולעשותו כלי לאלקותו ית', שתהי' דירה לו ית' בתחתונים53, בעוה"ז התחתון שאין למטה הימנו, במעמד ומצב דלמצרים ירדתם כו' ויצה"ר יש ביניכם.

ה) ובעניןזה גופא (שצריכים לגלות את כוונת ההעלם וההסתר דשם אלקים) יש ב' אופנים, ע"י עבודת הבירורים וע"י עבודת הנסיונות. ויובן ע"פ המבואר בלקו"ת ד"ה אחרי הוי' אלקיכם תלכו וביאורו54 בפירוש הכתוב55 כי מנסה הוי' אלקיכם אתכם לדעת גו', ובארוכה יותר במאמרים שלאח"ז (וגם בד"ה וידעת הנ"ל56) שבהם נתבארה מעלת עבודת הנסיונות, שמזה מובן, שעיקר ענין ירידת הנשמה בגוף הוא בשביל עבודת הנסיונות, כי, עבודת הבירורים הרי כללותה הוא בדברים המותרים שהם מקליפת נוגה, וא"כ, נשאר עדיין חלק העולם שאינו מבורר, ואי אפשר לבררו כי אם באופן של דחי', והרי אין זו תכלית הכוונה כפי שהיא מצד ענין החסד, שצריך להיות באופן שלא ידח ממנו נדח57. אך על זה ישנו הענין דעבודת הנסיונות, שעי"ז מתהפך הדבר המסתיר שממנו בא הנסיון58, ע"ד זדונות נעשו לו כזכיות59, כיון שעל ידו נתעלה האדם (מנסה מלשון נס והרמה) בעילוי גדול שלא בערך יותר מאשר ע"י עבודת הבירורים, כמבואר בכ"מ60 שכאשר עוסקים בעבודת הבירורים אזי העבודה בלימוד התורה וקיום המצוות היא אמנם באופן דואהבת את הוי' אלקיך בכל לבבך ובכל נפשך61, אבל עדיין אין זה באופן דבכל מאדך61, ודוקא ע"י עבודת הנסיונות באים לעבודה דבכל מאדך, למעלה ממדידה והגבלה62. והענין בזה, שבעבודת הנסיונות צריך לשבור ולבטל את ההעלם וההסתר שבנסיון, דהנה, אמיתית ענין הנסיון הוא בדוגמת הנסיונות דאברהם (דכתיב בי'63 והאלקים נסה את אברהם), שעבד עבודתו להקריא ולהכריז אחדות הוי' בעולם64, ועד שאפילו ענין המס"נ לא עיכבו (עס האָט אים ניט אָפּגעשטעלט), וכמו בשעה שהשליכו אותו בכבשן האש, אף שידע שכיון שע"פ טבע אש שורף, אזי תשרפנו האש ח"ו (שהרי אברהם לא הלך לכבשן האש על מנת שייעשה לו נס שכבשן האש לא יפעל פעולתו בדרך הטבע, שאז הי' זה באופן בלתי רצוי, וכמו בהרן65, אלא הלך מלכתחילה על מנת שכבשן האש ישרפנו), אך כיון שטבע העולם לא עיכבו, ולא העלים והסתיר על עבודתו במילוי תפקיד נשמתו בעלמא דין, הנה זה גופא פעל ביטול הטבע (שהאש לא שרפה אותו), עי"ז שנתגלה בחי' אוא"ס הבלתי בע"ג שלמעלה מהגבלת הטבע, והיינו, שנתגלה בשם אלקים, בגימטריא הטבע, שהוא כולא חד עם שם הוי', שענינו אור וגילוי (כמבואר בארוכה בד"ה וידעת הנ"ל66). וגילוי זה הוא (לא ע"י עבודה הקשורה עם סדר השתלשלות, שזוהי עבודת הבירורים, אלא) ע"י עבודת הנסיונות דוקא.

ו) ועד"זיובן גם בענין ארבעה צריכין להודות, שסימנם וכל החיי"ם, חולה ים יסורין מדבר, שהם נמצאים במעמד ומצב של סכנה ממש, סכנת נפשות67 (ועד"ז מי שהי' מעונה בכבלי ברזל68), שמגיע עד העצם שלו, והיינו, שבדרך הטבע אינו רואה כיצד ינצל, כי אם בדרך נס, והרי אין סומכין על הנס69, ואעפ"כ יש אצלו הענין דויצעקו (וכן ויזעקו) אל הוי', הנה עי"ז נעשה אצלו עילוי גדול ביותר, עד לתכלית העלי', ע"ד העילוי שנעשה ע"י עבודת הנסיונות, שזוהי עיקר הכוונה שבשביל זה הי' כדאי כללות ענין ירידת הנשמה למטה, שהיא ירידה עצומה, עד לבירא עמיקתא, והתכלית בזה היא כדי לבטל את הבירא עמיקתא, ולעשות מהבור דירה לו ית', כמו האיגרא רמה, ועוד יותר מאשר האיגרא רמה (דאל"כ לא הי' צורך בכל ענין הירידה), כיון שדוקא ע"י העבודה דקיום התומ"צ בעוה"ז הגשמי נעשית הדירה לעצמותו70, ועד לאשתאבא בגופא דמלכא71.

וזהוגם קישור הענין דארבעה צריכין להודות עם מ"ש בהתחלת המזמור72, הודו לה' כי טוב כי לעולם חסדו, יאמרו גאולי הוי' אשר גאלם מיד צר ומארצות קבצם ממזרח וממערב מצפון ומים, שזוהי הנתינת כח לירידה דכל ד' הסוגים דחולה ים יסורין מדבר, שהתחלתה היא מכללות ענין ירידת הנשמה בגוף, שתכליתה היא צורך עלי', להיות לו ית' דירה בתחתונים, שתכלית השלימות בזה תהי' כאשר יודו לה' גאולי ה' אשר גאלם מיד צר ומארצות קבצם ממזרח וממערב מצפון ומים, ע"י משיח צדקנו, כיון שאז יקויים היעוד73 את רוח הטומאה אעביר מן הארץ, כידוע74 המשל והדוגמא בזה מדירת המלך, שתחילה צריכים לנקותה שתהי' נקי' בתכלית, וטהורה וקדושה כו'. וכל זה נעשה ע"י העבודה במשך שית אלפי שנין דהוי עלמא75, בירידת הנשמה בגוף, ובאופן שצופה רשע לצדיק גו' ועומד נגדו בכל ד' האופנים דחולה ים יסורין מדבר, כפי שמבאר במאמר ענינם בעבודה הרוחנית, ומקדים שהסיבה לזה היא טרדת הפרנסה בצוק העתים כו' [שלכן יש בזה הענין דברוך הגומל לחייבים טובות שגמלני טוב, כדאיתא במאור עינים76 שיסד הבעש"ט לומר מזמור זה בערב שבת במנחה77, וכמבואר במ"א78 טעם הדבר, לפי שבע"ש אחר חצות שאז מתחיל ענין השבת79, צריכים להודות על ההצלה מכל הסכנות שישנם בהתעסקות בעובדין דחול בעוה"ז התחתון במשך ימות החול], ועד"ז בנוגע לכל ההעלמות וההסתרים ועד למניעות ועיכובים שמצד הלעו"ז, שאינם מניחים לעשות לו ית' דירה בתחתונים, והעבודה היא להתגבר על כל ההעלמות וההסתרים כו', ולעסוק בתומ"צ, שעי"ז נעשים מאושרים ומבורכים בכל טוב (כפי שמסיים במאמר27).

ז) וזהוגם כללות הענין די"ב תמוז שאז היתה הגאולה מכל המונעים ומעכבים דלעו"ז שהיו אצל בעל הגאולה והשמחה, והו"ע גילוי שם הוי' בסדר השתלשלות שישנו בכל דור ודור ע"י האותות ומופתים שנעשים לצדיקים, כמבואר בשער היחוד והאמונה80 בפירוש מארז"ל81 בתחלה עלה במחשבה לברוא את העולם במדת הדין ראה שאין העולם מתקיים שיתף עמו מדת הרחמים, דהיינו התגלות אלקות ע"י צדיקים ואותות ומופתים שבתורה.

וישלקשר זה גם עם מ"ש בתהלים מזמור פ"ח (שזהו הקאַפּיטל של בעל הגאולה והשמחה שמתחיל בי"ב תמוז זה82), הוי' אלקי ישועתי83, ואיתא במדרש תהלים, אמרה כנסת ישראל לפני הקב"ה, אין לי ישועה אלא בך ואין עיני מיחלות אלא לך, אמר לה הקב"ה, הואיל וכך הוא, אני מושיעך, שנאמר84 ישראל נושע בהוי' תשועת עולמים. ומסיים (לבאר האופן שבו נעשה הדבר), ואני אליך הוי' שועתי ובבקר תפלתי תקדמך85, ובמדרש תהלים שם, מלאך שהוא ממונה על התפלה ממתין עד שתתפלל כנסי' אחרונה (המנין האחרון) של ישראל, ונוטל כל התפלות ועושה אותן עטרה ונותנה בראשו של הקב"ה, שנאמר86 ברכות לראש צדיק, חי העולמים. וזהו גם מ"ש במזמור דארבעה צריכין להודות: ויצעקו אל הוי', ועי"ז נעשית הישועה כו'.

וזהוברוך הגומל לחייבים טובות שגמלני טוב, כפי שהי' אצל בעל השמחה והגאולה בשעתו, ועתה, לאחר ארבעין שנין, קאי איניש אדעתי' דרבי' (כדאיתא בגמרא87), שמגיעים לעצם פנימיות כוונתו, ובפרט בנוגע למ"ש במכתבו88 בנוגע לענין הגאולה: "לקובעו ליום התועדות והתעוררות לחיזוק התורה והיהדות בכל אתר ואתר", שעי"ז מתאחדים עם הגאולה של נשיא הדור, שפועלת אצל כל אחד גאולה פרטית, וגאולה זו היא הכנה קרובה למעמד ומצב דאשר גאלם מיד צר ומארצות קבצם ממזרח וממערב מצפון ומים, בגאולה האמיתית והשלימה ע"י משיח צדקנו בקרוב ממש.