שיחת ש"פ בשלח, יו"ד שבט, ה'תשכ"ז

בס"ד. שיחת ש"פ בשלח, יו"ד שבט, ה'תשכ"ז.

בלתי מוגה

א. יום הילולא ("יאָרצייט") נכלל בסוג הימים שעליהם נאמר1 "והימים האלה נזכרים ונעשים", והיינו, שבכל שנה חוזר ונשנה ענין זה כמו בפעם הראשונה.

ומזה מובן – וגם מפורש בכ"מ2 – שכשם שבפעם הראשונה היתה עליית הנשמה, כמו"כ נעשית עליית הנשמה ביום ה"יאָרצייט" בכל שנה ושנה.

ואף שעליית הנשמה היא בתמידיות, בכל יום ויום, כדאיתא בגמרא3 "צדיקים אין להם מנוחה לא בעוה"ז ולא בעוה"ב, שנאמר4 ילכו מחיל אל חיל" – הרי העלי' התמידית אינה מגעת לעלי' שנעשית ביום ה"יאָרצייט", שזוהי עלי' שבאין-ערוך לגבי העלי' שיש בכל יום לגבי היום שלפניו.

וזהו הטעם שדוקא ביום ה"יאָרצייט" ישנם כמה דינים והלכות ומנהגים הקשורים עם עליית הנשמה (אף שענין העלי' ישנו גם בכל יום) – כיון שביום היאָרצייט נעשית עלי' שבאין ערוך לגבי העליות שעליהם נאמר "ילכו מחיל אל חיל".

ב. וכיון שביום ה"יאָרצייט" נעשית עלי' גדולה כזו, הרי מובן שביום זה צ"ל גם ענין של דין וחשבון:

ובהקדים – שיש ענינים שאף שלגבי דרגא פחותה יותר אינם תופסים מקום להחשב לענין של חטא, הרי לגבי דרגא נעלית יותר, הרי זה נחשב לענין של חטא.

וכפי שמצינו בפע"ח5 אודות "צדיק .. שהיו דנין אותו כשהיו רוצין להעלותו למדרגה העליונה גדולה, והיו מענישין אותו על שפעם א' הי' מכוון בקדושת ובא לציון .. ואז ע"י אותו כוונה שכח והסיח דעתו מן התפילין כו'".

וזהו גם הביאור בטעם אמירת תחנון לאחרי שמו"ע:

לכאורה הי' צ"ל בסדר הפכי – שתחילה יש לבקש סליחה ומחילה, ואח"כ אפשר לבקש צרכיו, וכנהוג אצל מלך בשר ודם. וע"פ הידוע גודל מעלת תפלת שמו"ע, שזהו בדוגמת הכניסה לפלטרין של מלך, שלכן צריך לעמוד "כעבדא קמי' מרי'"6, ד"תמן אתי מלכא"7 – הי' ראוי שלפנ"ז יהי' הענין דאמירת תחנון?!

וידוע הביאור בזה8 – שבודאי צ"ל ענין של בקשת סליחה ומחילה לפני שמו"ע, אבל לא זהו הענין דאמירת תחנון לאחרי שמו"ע; אמירת תחנון לאחרי שמו"ע היא מצד העלי' לדרגא נעלית יותר שנעשית בתפלת שמו"ע, שלגבי דרגא נעלית זו, הנה גם הענינים שעד עתה לא נחשבו לחטא, נחשבים עתה לחטא, שדורש אמירת תחנון.

וכמבואר בארוכה בתניא9 שכאשר מתעלים לדרגא נעלית יותר, אזי יש צורך בכפרה גם על ענינים כאלו שעד עתה לא הי' צורך בכפרה עליהם, או שלא נחשבו לחטא כלל.

וענין זה מתבטא גם בהלכה (כמדובר כמ"פ10 שכל דבר צריך להתבטא להלכה במעשה בפועל, ש"המעשה הוא העיקר"11):

בנוגע לחילול השם – שזהו ההיפך דקידוש השם, שהוא תכלית קיום התומ"צ, כך, שהפכו הוא היפך כל התורה כולה – מצינו שיש חילוקי דרגות, היינו, שיש ענינים שלגבי מי שאינו בדרגא נעלית אינם נחשבים לחילול השם, ורק לגבי מי שהוא בדרגא נעלית הרי זה נחשב לחילול השם, כדברי הגמרא12: "היכי דמי חילול השם, אמר רב, כגון אנא, אי שקילנא בישרא מטבחא ולא יהיבנא דמי לאלתר" (וכשאני מאחר לפרוע הוא אומר שאני גזלן, ולמד ממני להיות מזלזל בגזל), אע"פ שאצל מישהו אחר שאינו בדרגתו של רב, הרי זה הנהגה רגילה.

ומזה מובן גם בנוגע ל"יאָרצייט" – שמצד עליית הנשמה לדרגא נעלית ביותר, צריך להיות ענין של דין וחשבון, שהרי יתכן שלגבי דרגא נעלית כזו יש ענינים שנחשבים עתה לחטא כו'.

ג. ובכל זה ניתוסף עילוי מיוחד כאשר ה"יאָרצייט" הוא ביום הש"ק:

כאשר ה"יאָרצייט" הוא ביום הש"ק (כמו ההסתלקות בפעם הראשונה שהיתה ביום הש"ק, ומזה מובן, שכאשר ה"נזכרים ונעשים" הוא ביום הש"ק, הרי זה באופן נעלה יותר), אזי העלי' היא ביתר שאת וביתר עוז לגבי העלי' ב"יאָרצייט" שבימי החול, כי כללות ענינו של יום השבת הו"ע העלי', שמעלה את כל ימות החול שלפניו13, ולכן, כאשר ענין ה"יאָרצייט" בא בבת-אחת עם יום הש"ק, אזי העלי' היא באין ערוך לגמרי.

ובפרט כאשר עומדים (ביום הש"ק עצמו) בזמן של רעוא דרעוין, שזהו תכלית העילוי של יום השבת [וכמבואר בדרושי חסידות דפרשת השבוע14 בנוגע למ"ש ביום השבת "היום" ג"פ, ובפעם הג' כתיב15 "היום לא. תמצאוהו בשדה", דקאי על הזמן של רעוא דרעוין], הרי בודאי שהעלי' היא נעלית ביותר.

ועלי' זו היא באופן שאין מקום לענין של דין וחשבון, כי, ענין הדין כו' שייך רק בימות החול, ולא ביום הש"ק, וכפי שמבאר הצ"צ16 על הפסוק17 "לא תבערו אש בכל מושבותיכם", שביום הש"ק אין ענין של דינים ועונשים כו'.

ד. אמנם, לכאורה נשאלת השאלה: כל האמור לעיל נוגע לבעל ההילולא; אבל מהי השייכות אלינו, נשמות בגופים בעלמא דין, לאורך ימים ושנים טובות?!

אך הענין הוא – כמדובר כמ"פ שזהו בדוגמת משפחה אחת וקומה אחת, שכאשר נעשה חיזוק באבר אחד, הרי זה פועל על כל האברים, וכן הוא גם בנדו"ד. ובפרט כאשר מדובר אודות ראש וגוף, אשר, "בתר רישא גופא אזיל"18, הרי מובן, שכאשר נעשית עלי' בהראש, הרי זה פועל בדרך ממילא על כל הגוף.

וגם בענין זה ניתוסף מצד הקביעות ביום הש"ק, שהרי ענין העלי' שביום הש"ק הוא אצל כאו"א מישראל, וכדאיתא בירושלמי19 שאפילו עם הארץ אינו משקר בשבת, והיינו, שאע"פ שנקרא בתורה בשם "עם הארץ", ובימות החול הוא חשוד על אמירת דבר שקר, מ"מ, ביום הש"ק מתעלה גם הוא, אע"פ שמעלת השבת אינה אצלו באופן של הבנה והשגה; ועאכו"כ שנעשית עלי' אצל אלו שיודעים את מעלת השבת.

ועלי' זו של בעל ההילולא שפועלת על כאו"א, כיון ש"בתר רישא גופא אזיל" – נעשית ע"י שמירת ה"יאָרצייט", ובפרט ע"י לימוד תורתו, ובאופן שהתלמוד מביא לידי מעשה (שזוהי הגדלות של התלמוד – "גדול תלמוד שמביא לידי מעשה"20), ש"הוא העיקר"11, ע"י ההליכה "בדרך ישרה אשר הורנו מדרכיו ונלכה באורחותיו נס"ו"21; ועי"ז נעשית עלי' גם אצל כל בנ"י, נשמות בגופים.

וכיון שיום הש"ק פועל על כל ימי השבוע, ד"מיני' מתברכין כולהו יומין"22 – נמשכת עלי' זו על כל הימים שלאח"ז, ומתוך שמחה וטוב לבב.

* * *

ה. על הפסוק23 "ויקח משה את עצמות יוסף עמו", אמרו רז"ל24 שבשעה שכל בנ"י עסקו בביזה, התעסק משה עם עצמות יוסף, ולכן, במדה שמדד לקבור את יוסף ע"י גדול שאין בישראל גדול ממנו, מדדו לו, שנתעסק בו מי שאין גדול ממנו – הקב"ה.

והחידוש בזה – לפי שגם ההתעסקות בביזת מצרים היתה עבודה רוחנית:

לכאורה אינו מובן25: זה עתה ביציאתם ממצרים ראו בנ"י גילוי אלקות, ואיך יתכן שהיו עסוקים ומונחים בביזת מצרים?

אך הענין הוא26 – שבביזת מצרים הי' גם ענין רוחני, ועד לענין הקשור עם קידוש השם (שזהו התכלית של התומ"צ, כנ"ל ס"ב), שהרי "אמר לי' הקב"ה למשה בבקשה ממך (כמ"ש27 "דבר נא. באזני העם וגו'", "אין נא אלא לשון בקשה") לך ואמור להם לישראל, בבקשה מכם, שאלו ממצרים כלי כסף וכלי זהב, שלא יאמר אותו צדיק (אברהם) ועבדום וענו אותם28 קיים בהם, ואחרי כן יצאו ברכוש גדול29 לא קיים בהם"30, כך, שההתעסקות עם ביזת מצרים – שמהוה הוכחה שהקב"ה קיים גם את ההבטחה "ואחרי כן יצאו ברכוש גדול" – שוללת ענין של חילול השם.

וזהו החידוש – שאעפ"כ לא התעסק משה בביזת מצרים, אלא בענין נעלה יותר – "עצמות יוסף".

ו. ענין זה קשור גם עם המסופר31 אודות כ"ק מו"ח אדמו"ר, שבשעת פטירת זקנתו הרבנית רבקה נ"ע, אם אביו כ"ק אדמו"ר (מהורש"ב) נ"ע, לא הי' אדנ"ע בביתו, וכ"ק מו"ח אדמו"ר טיפל בכל הענינים, ולקח את האחריות על עצמו, וכפי המסופר, ראו עליו טרדה ("צוטראָגענקייט") יתירה, שלא בערך לגמרי לגבי האחריות שהיתה דרושה על ענין זה.

וחסידים מסבירים, שטרדה יתירה זו היתה קשורה עם העובדה שביום זה שבו נסתלקה הרבנית – יו"ד שבט – היתה גם ההסתלקות שלו (בשנים שלאח"ז)!...

וגם כאן הי' הענין ד"מדה כנגד מדה" – שכיון שהוא בעצמו התעסק בזה ("ויקח גו'"), הי' גם אצלו הענין של גדול שאין גדול הימנו, זה הקב"ה.

וכיון שגם לפני הצמצום ישנם כו"כ מדריגות, כמבואר גם במאמר ההילולא בסעיף השייך לשנה זו32, הרי מובן, שלאחרי כל העליות שבכל שנה ושנה (כנ"ל ש"צדיקים אין להם מנוחה כו'"), הנה הענין דגדול שאין גדול למעלה הימנו הוא – בחי' העצמות.

וגם ענין זה קשור עם יום השבת – שהרי תכלית ענין השבת הו"ע המנוחה, מעין "יום שכולו שבת ומנוחה לחיי העולמים"33, שזהו למעלה מכל ענין העליות34, כי, כל העליות הם באופן של הליכה, "ילכו מחיל אל חיל", ואילו ענין המנוחה הוא למעלה מענין ההליכה.

ז. ועלי' זו שנעשית אצל בעל ההילולא, פועלת גם אצלנו, שהרי "בתר רישא גופא אזיל" (כנ"ל ס"ד).

ועי"ז נעשית עלי' ביתר שאת וביתר עוז אצל כל ההולכים בדרכיו ואורחותיו, ועוסקים בהפצת רצונו, שאם ישנו יהודי שעדיין אינו מניח תפילין, יפעלו עליו להניח תפילין, וכו' וכו'.

וכללות העבודה וקיום השליחות נעשה באופן של מנוחה – בהתאם לענינו של יום השבת, שממנו נמשך גם על כל ימות החול, ע"ד שהי' בימי שלמה, ש"קיימא סיהרא באשלמותא"35, שכל ניצוצות הקדושה נתקבצו אליו36, ועבודתו היתה מתוך מנוחה.

ועד שבאים לעיקר ושלימות ענין המנוחה – "ליום שכולו שבת ומנוחה לחיי העולמים", כפי שיהי' לאחרי הגאולה השלימה ע"י משיח צדקנו.

* * *

ח. צוה לנגן ואמר מאמר ד"ה באתי לגני אחותי כלה.

* * *

ט. נזכר לעיל (ס"ו) שיו"ד שבט הוא גם יום ההילולא של הרבנית רבקה נ"ע, זוגתו של אדמו"ר מהר"ש, שהשנה היא שנת המאה לשנה הראשונה של נשיאותו.

ומזה מובן, שיום זה קשור במיוחד עם חינוך הבנות, כידוע37 גודל ההדגשה על ענין זה אצל חסידים בכלל, ובפרט אצל גזע נשיאי חב"ד.

ובהתאם לכך, יתבאר עתה פירוש רש"י ששייך לבנות ישראל (ומה גם שזהו פירוש רש"י קצר, ובמילא לא יהי' צורך לעכב את הקהל למשך זמן ארוך...).

י. הביאור בפירוש רש"י על הפסוק38 "ותקח מרים הנביאה", "היכן נתנבאה, כשהיתה אחות אהרן, קודם שנולד משה, אמרה, עתידה אמי שתלד בן וכו', כדאיתא בסוטה. ד"א אחות אהרן, לפי שמסר נפשו עלי' כשנצטרעה, נקראת על שמו",

– דלכאורה אינו מובן: איך יתכן ש"ותקח מרים" מדעת עצמה (ללא נטילת רשות ממשה39)? ולכן מוסיף הכתוב "הנביאה אחות אהרן", שנתנבאה "קודם שנולד משה"40, אודות לידתו – ענין שאינו שייך אלי' ביחוד, אלא לעמרם ויוכבד41, ואעפ"כ באה הנבואה על ידה דוקא, שבזה מודגשת מעלת נבואתה (ומציין לסוטה דוקא (ולא למגילה42), ששם מובא לפנ"ז "שהלכה בזריזות כעלמה", שמזה מובן, שאף שהיתה קטנה בשנים, ראוי'43 היתה שתחול עלי' נבואה44). ולכן "ותקח מרים גו' ותען וגו'".

אך45 עפ"ז הול"ל ענין נעלה יותר – "אחות משה" (בנבואה46)? ולכן מביא רש"י פירוש נוסף, שנקראת "אחות אהרן, לפי שמסר נפשו עלי'". אלא שפירוש זה רחוק יותר מפשש"מ, כיון שמדובר אודות מאורע שאירע כמה זמן לאח"ז.

ומ"יינה של תורה": ב' הפירושים מורים על ב' ענינים בספירת המלכות (מרים): מצד שרשה – למעלה מכל הספירות (כפי' הא' שמדגיש מעלת נבואתה), ובגילוי למטה – מקבלת מכל הספירות (כפי' הב' שנקראת ע"ש אהרן)47.

וההוראה בנוגע לנשי ישראל, שלמרות גודל מעלתן על האנשים48 מצד שרשן, הרי גילוי מעלתן היא עי"ז שמקבלות מהאנשים (גם בנוגע למעלות שיש להן מצד עצמן, כמו טבע הקירוב, כמרומז בכך שנקראת ע"ש אהרן דוקא49, שהי' אוהב שלום כו'50, וכן מרים היתה "פועה ומדברת והוגה לולד כדרך נשים המפייסות תינוק הבוכה"51) –

הוגה ע"י כ"ק אדמו"ר שליט"א, ונדפס52 בלקו"ש חי"א ע' 55 ואילך.