שיחת ש"פ תצא, י"ד אלול, ה'תשכ"ה

בס"ד. שיחת ש"פ תצא, י"ד אלול, ה'תשכ"ה.

בלתי מוגה

א. הביאור בפירוש רש"י ריש פרשתנו, "כי תצא למלחמה", "במלחמת הרשות הכתוב מדבר1, שבמלחמת ארץ ישראל אין לומר ושבית שביו, שהרי כבר נאמר2 בשבעה אומות לא תחי' כל נשמה" (בהשוואה למ"ש בפרשה הקודמת ג"פ "כי" בנוגע למלחמה) – שבפרשתנו, אין להוכיח ש"במלחמת הרשות הכתוב מדבר" ממש"נ "כי תצא למלחמה", שפירושו "אם", דאפ"ל שהספק ד"כי" קאי על "ושבית שביו וראית בשבי' גו'", ורק בגלל "שבמלחמת ארץ ישראל אין לומר ושבית שביו, שהרי כבר נאמר בשבעה אומות לא תחי' כל נשמה", צ"ל ש"במלחמת הרשות הכתוב מדבר" (ועפ"ז משתנה הפירוש ד"כי תצא": "כי" (אם) – קאי על "תצא למלחמה", ו"תצא" – כפשוטו (לא במובן הרוחני3), יציאה מא"י4 למקום האויב);

וכן בפסוק5 "כי תצא למלחמה גו' וראית גו' עם רב גו' לא תירא גו'", י"ל שהספק ד"כי" הוא על "וראית גו'", ואין לרש"י הכרח שמדובר במלחמת הרשות, ולכן סתם רש"י;

וכן בפסוק6 "כי תצור אל עיר גו'", יש לפרש שהספק ד"אם" קאי על המצור. ורק לאחרי שמפרש "למד שפותח בשלום כו'", מוכרח לפרש ש"במלחמת הרשות הכתוב מדבר";

אבל בפסוק7 "כי תקרב אל עיר להלחם גו'", בהכרח לומר ש"כי" קאי על המלחמה עצמה, ומזה מוכח ש"במלחמת הרשות הכתוב מדבר". אלא כיון שיש להוכיח מזה ששלח משה לסיחון דברי שלום שקריאה לשלום שייכת גם במלחמת א"י – מוסיף רש"י "כמו שמפורש בענין8 כן תעשה לכל הערים הרחוקות גו'".

ומהענינים המופלאים שבפרש"י, שמתחיל "במלחמת הרשות" ומסיים "שבמלחמת א"י כו'" (ולא במלחמת חובה9), לרמז, שבמלחמת א"י, גם באופן שאינה חובה (כאשר אי אפשר ליישבה), "כבר נאמר לא תחי' כל נשמה", כי זוהי מצוה בפ"ע, "למען אשר לא ילמדו אתכם"10. ומ"מ, מהריבוי ד"ושבית שביו" מרבינן גם "כנענים שבתוכה אע"פ שהם מז' אומות", והחיוב ד"לא תחי' כל נשמה" הוא רק על היושבים בא"י – הוגה ע"י כ"ק אדמו"ר שליט"א, ונדפס בלקו"ש חי"ד ע' 78 ואילך.

* * *

ב. מאמר (כעין שיחה) ד"ה כי תצא למלחמה גו'.

* * *

ג. בהמשך להמדובר לעיל (במאמר11) אודות ב' אופני העבודה, בדרך מלחמה או בדרך מנוחה – צריך להבין:

כיון שהקב"ה הוא עצם הטוב, וטבע הטוב להיטיב12 – למה עשה ה' ככה, שבשביל העבודה בדרך מנוחה יצטרכו להמתין עד לקיום היעוד שנאמר בסיום הפרשה: "והי' בהניח ה' אלקיך לך מכל אויבך מסביב", ואילו עיקר העבודה היא באופן ד"כי תצא למלחמה" דוקא?!...

ובפרטיות יותר – שבמשך "שית אלפי שנין דהוי עלמא"13, הנה רוב הזמן, העבודה היא בדרך מלחמה, שזהו כללות המעמד ומצב בזמן הגלות,

הן כאשר יודעים ומרגישים שנמצאים במעמד ומצב של גלות, והן כאשר אפילו לא מרגישים שנמצאים במעמד ומצב של גלות, ורק יודעים שכך כתוב בספרים... או שפלוני צריך לומר לו שנמצא בגלות תחת אומות העולם, או (אפילו בארץ ישראל) תחת ה"אל זר אשר בקרבך"14. ומובן, שזהו מצב גרוע יותר, כי, כאשר יודעים ומרגישים שנמצאים בגלות, אזי משתדלים לצאת מהגלות, משא"כ כאשר לא מרגישים כלל שנמצאים בגלות.

ואף שבנוגע לכללות זמן הגלות נאמר15 "ברגע קטן עזבתיך", ומיד לאחרי "רגע קטן" זה, תהי' הגאולה ויקויים היעוד16 "ונגלה כבוד ה' וגו'" – הרי שיעור הזמן ד"רגע קטן" הוא רק מצד למעלה, ואילו למטה הרי זה נמשך ריבוי זמן.

וכל זה מודגש יותר בנוגע לאחינו בנ"י הנתונים במיצר ובשבי'17, שנמצאים בתנועה שמוכנים למסור נפשם, ואעפ"כ, אין זה מועיל להם שיוכלו לקיים תומ"צ. ולדוגמא: יהודי מוכן לשלם ריבוי ממון עבור אתרוג, אבל אין לו אפשרות להשיג אתרוג, וכיו"ב בשאר עניני תומ"צ. וכמשל כ"ק מו"ח אדמו"ר, שענין המס"נ יכול להועיל רק כדי לקפוץ מלמעלה למטה, אבל כדי לקפוץ מלמטה למעלה – גם מס"נ לא תועיל!...

מצינו אמנם בדברי הפוסקים18, שכיון שמצד עצמו רוצה לקיים המצוה, ומוכן למסור נפשו, אלא שאין מניחים לו כו', הרי זה גופא נחשב לו כאילו קיים המצוה; אבל אעפ"כ, למה עשה ה' ככה, שיהיו במעמד ומצב כזה שאפילו מס"נ לא תועיל להם שיוכלו לקיים תומ"צ?!...

אין להם לא יום ולא לילה... ולכן אי אפשר שיהי' מוחם ולבם פנוי לתורה ולתפלה, כך, שגם אופן העבודה שצריכה להיות בדרך מנוחה ושלום, כמו קביעות עתים לתורה, היא אצלם באופן ד"במחשכים הושיבני"19 לגבי האופן שצ"ל לימוד התורה מצד עצמו, ועאכו"כ לגבי אופן הלימוד בארץ ישראל, אשר על זה אמרו רז"ל20 "אין תורה כתורת ארץ ישראל".

ד. אך הענין הוא – כלשון חז"ל21 "לא דיברה תורה אלא כנגד יצר הרע" – "שכך עלה ברצונו ית' להיות נחת רוח לפניו ית' כד אתכפיא ס"א כו'"22, שדוקא עי"ז "אסתלק יקרא דקוב"ה כו'"23, החל מכללות ענין העבודה בדרך מלחמה, ולא כפי שהי' "כשמחך יצירך בג"ע (ולא רק בג"ע סתם, אלא) מקדם"24, קודם החטא25, ועד"ז בנוגע לכללות העבודה דזמן הגלות, ובזמן הגלות גופא – במצב של מיצר ושבי' כו', וכפי שמבאר אדמו"ר האמצעי בד"ה להבין ענין לקיחת אנשי חיל מבנ"י למלחמה26.

זהו אמנם ענין שאינו מובן ע"פ טעם ודעת, אבל, זאת יודעים אנו, כיון שכך נאמר בתורה.

וכפי שמצינו אפילו אצל משה רבינו, תכלית שלימות החכמה (נוסף על שלימותו בענין האמונה, כמארז"ל27 "פתי יאמין לכל דבר28, זה משה"), שהתורה נקראת על שמו, כמ"ש29 "זכרו תורת משה עבדי", שכאשר ראה מה שאירע לרבי עקיבא [עליו נאמר בנוגע לעשרה הרוגי מלכות (בגלל עשרת השבטים שמכרו את יוסף) ש"בא במקום השכינה"30], וטען "רבש"ע, זו תורה וזו שכרה", לא היתה אפשרות להסביר לו ע"פ טו"ד, אלא "אמר31 לו שתוק כך עלה במחשבה לפני"!...

ה. אמנם, איתא בזהר32 בנוגע לאלו שסבלו מפגימת (מיעוט) הלבנה, שהם יזכו לראות בשמחתה, ע"ד מארז"ל33 "כל המתאבל על ירושלים זוכה ורואה בשמחתה",

ועד"ז בנדו"ד, שאלו שהיו במיצר ובשבי' כו', הם יהיו הראשונים שיזכו לצאת מהגלות, בביאת משיח צדקנו, עליו נאמר34 "עלה הפורץ לפניהם גו' וה' בראשם".

* * *

ו. הביאור בפירוש רש"י סוף פרשתנו, "תמחה את זכר עמלק", "מאיש ועד אשה מעולל ועד יונק משור ועד שה35, שלא יהא שם עמלק נזכר אפילו על הבהמה, לומר בהמה זו משל עמלק היתה"

– שהציווי אינו על מחיית זכרון עמלק ממחשבת האדם (שענין זה יכול לעשות רק הקב"ה36), אלא למחות כל הדברים שמזכירים שמו של עמלק (שעי"ז ישכח סו"ס זכרון עמלק גם ממחשבת האדם) – בעלי חיים דוקא (נוסף על "אשה .. יונק", שלולי זאת הי' מקום לומר ש"החיו לכם"37, כבמלחמת מדין38), שבהם אי אפשר לעשות שינוי גמור שלא ישאר רושם של בעליהם הקודם ("לומר בהמה זו משל עמלק היתה"), משא"כ בדומם39, מספיק שינוי באופן שלא יזכיר שם עמלק, ועד שע"י שינוי הרשות – שאז אפשר40 לשנותם – לא נקרא עליהם שם בעליהם הקודם.

ועפ"ז מובן בפשש"מ איך קיבלה אסתר את בית המן41, כי לאחרי שנכנס לרשותה, לא נקרא עוד "בית המן". וזהו מ"ש במדרש42 "מחה אמחה .. אפילו מעל העצים ומעל האבנים", ולא העצים והאבנים עצמם (ואדרבה: מנהג לכתוב שמו על עצים ואבנים, בשביל למחות זכרו43).

ובפנימיות הענינים, שפעולת עמלק יכולה להיות רק בענין המדות, אבל לא בבחי' דומם, שזוהי העבודה דקבלת-עול –

הוגה ע"י כ"ק אדמו"ר שליט"א, ונדפס בלקו"ש חי"ד ע' 86 ואילך.