בס"ד. ש"פ ראה, מבה"ח אלול, ה'תשכ"ג

(הנחה בלתי מוגה)

ראה אנכי נותן לפניכם היום גו' את הברכה אשר תשמעו וגו'1. וידוע הדיוק בזה2, דצריך להבין מדוע נאמר לשון נתינה, נותן גו' ברכה, דלכאורה הול"ל אני מברך אתכם. גם צריך להבין מש"נ (נותן) לפניכם, דלכאורה הול"ל לכם. וגם צריך להבין אומרו אשר תשמעו, לשון ודאי, דלכאורה, כיון שבהמשך הכתוב נאמר אם לא תשמעו, הרי גם כאן הול"ל אם תשמעו, בלשון תנאי. ואף שישנה ההבטחה דלא ידח ממנו נדח3, הרי מ"מ נאמר אם בחוקותי תלכו4, אם בקולו תשמעו5, וא"כ, גם כאן הול"ל אם תשמעו, ומדוע נאמר אשר תשמעו.

ב) אך הענין הוא, דהנה, אשר הוא מלשון תענוג6, כמו באשרי כי אשרוני7, והו"ע התענוג שנעשה ע"י כללות העבודה דמעשה המצוות, שזוהי תכלית כוונת הבריאה, כמארז"ל8 על הפסוק9 שוקיו עמודי שש, זה העולם שנשתוקק הקב"ה לבראותו, שזהו בגלל התענוג שנעשה למעלה ע"י העבודה בעולם. וזהו גם ענין השבת, שעז"נ10 וקראת לשבת עונג, דכשם שע"י העבודה בששת ימי החול נעשה ביום השבת ענין התענוג, כך גם ע"י כללות העבודה דאתכפיא כו' במשך שית אלפי שנין דהוה עלמא11, הנה באלף השביעי שענינו קבלת שכר נעשה ענין התענוג.

ג) והענין בזה12, דהנה אמרו רז"ל13 אלמלי שמרו ישראל שתי שבתות כהלכתן היו מיד נגאלין. ואין זה בסתירה למארז"ל14 אלו היו ישראל משמרין שבת א' כתיקונה מיד הי' בן דוד בא, כי15, בכל שבת יש שתי שבתות, שבת תתאה ושבת עילאה16, שבת תתאה היא השביתה והמנוחה הבאה לאחרי העבודה והיגיעה, ולכן העונג במנוחה הוא לפי ערך העבודה והיגיעה שלפנ"ז, ושבת עילאה היא שביתה ומנוחה בעצם.

ויובן מאדם העושה איזה מלאכה, שבעת העשי' הנה הכחות שלו יורדים למטה ובאים באופן של צמצום, וכמו אפילו כח המעשה, שבהיותו בכח התנועה שביד ה"ה במעלה עליונה יותר והוא שם בהתגלות יותר, וכאשר נמשך לפעול בדבר פרטי ה"ה בא בבחי' ירידה וצמצום כו'. ומכ"ש בנוגע לכחות הפנימיים, כמו המדות והשכל, שהם בעצם למעלה מעשי', ובעת העשי' הם יורדים למדריגת העשי', שהרי כדי שתהי' העשי' כדבעי, צריך שיהי' לו חשק לעשות המלאכה, וגם צריך לעיין בשכלו איך ומה לעשות כו', ובשביל זה צ"ל ענין של צמצום, והיינו, לא רק הצמצום בשייכות לעשיית דבר פרטי זה, אלא גם הצמצום בשייכות לכללות ענין המעשה, כיון שהמדות והשכל הם בעצם למעלה מעשי'. וכמו"כ יש בענין העשי' גם רצון ועונג, שזהו סיבת עשיית הדבר, וא"כ צ"ל גם ירידת וצמצום הרצון והעונג כו'. וכל זה הוא בעת העשי', אך כאשר האדם שובת ונח ממלאכתו, אזי כל הכחות עולים מירידתם וצמצומם וחוזרים לעצמותם, והוא מתענג במנוחה זו שנח מהירידה והצמצום. ועונג זה שבשביתה ומנוחה הוא אותו העונג שירד ונתפשט בענין העשי', אלא שבעת המלאכה הי' העונג בהעלם (והיינו, שהעונג הוא רק סיבת עשיית המלאכה, אבל העונג עצמו הוא בהעלם), להיותו בבחי' ירידה וצמצום, וכאשר שובת ונח, אזי מתגלה אותו העונג שהי' תחילה בבחי' ירידת והתפשטות הכחות, אלא שנהפך להיות עונג שהוא להיפך מעונג המלאכה, שזהו העונג במנוחה ושביתה.

והדוגמא מזה יובן למעלה בענין בריאת והתהוות העולמות, שזהו מבחי' כח המעשה, כמ"ש17 על כל שבח מעשה ידיך, וקאי על בחי' מלכות דאצילות שהיא בחי' עשי' שבאצילות, שנעשית בבחי' מקור להתהוות העולמות, והו"ע האותיות שבמלכות, כמ"ש18 בדבר הוי' שמים נעשו, והרי דיבורו של הקב"ה חשיב מעשה19. ועוד זאת, שבהתהוות העולמות נתלבשו גם המדריגות שלמעלה מהמלכות (שכולם נמשכים בבחי' המלכות, שנקראת כנסת ישראל, ע"ש שכונסת ואוספת את כל האורות שלמעלה ממנה20), כמו המדות, כמ"ש21 ששת ימים עשה גו', שהם ששת המדות, וגם בחי' המוחין, כמ"ש22 כולם בחכמה עשית, וכמארז"ל23 בעשרה דברים ברא הקב"ה את עולמו בחכמה וכו'. וכמו"כ יש בחי' רצון ועונג בהתהוות העולמות, כמאמר24 כד סליק ברעותי' למברי עלמא כו', וכמארז"ל8 שוקיו עמודי שש זה העולם שנשתוקק הקב"ה לבראותו (כנ"ל ס"ב). וכידוע שזהו"ע בנין המלכות בר"ה, שממשיכים בחי' כתר מלכות, להיות בחי' רצון ותענוג במלוכה, והיינו לפי שבר"ה חוזר כל דבר לקדמותו, ולכן צריך לעורר ולהמשיך מחדש את הרצון והתענוג במלוכה. ומובן, שכללות ענין בריאת והתהוות העולמות ע"י המשכת בחי' כח המעשה, בחי' המלכות, שבה נתלבשו גם המדריגות שלמעלה ממנה, עד לבחי' הרצון והתענוג, הו"ע של ירידה וצמצום כו'. וכל זה הוא בששת ימי החול, באופן שכל יומא ויומא עביד עבידתי'25. אך ביום השבת נעשית השביתה והעלי' מהירידה והצמצום הנ"ל, והכל חוזר לעצמותו כמו שהי' קודם שירד וצמצם כו'. וכמו בר"ה שכל דבר חוזר לקדמותו (כנ"ל), אלא, שבר"ה הוא בבחי' סילוק, ולכן יש אז דין ומשפט כו', אבל בשבת הוא בבחי' עלי', ולכן יום השבת הוא בחי' עונג, כמ"ש10 וקראת לשבת עונג (כנ"ל ס"ב), שזהו העונג שבענין השביתה. והוא אותו העונג שהי' בבחי' הירידה וההתפשטות, אלא ששם העונג הוא בהעלם, ובהשביתה והעלי' העונג הוא בהתגלות, אבל הוא היפך התענוג הקודם שהי' בירידת והתפשטות האור האלקי בבחי' עשי', וכאן העונג הוא בהמנוחה והשביתה דוקא.

ד) אך צריך להבין, דלכאורה, בשלמא באדם, העונג במנוחה הוא מפני היגיעה והעייפות במלאכה, עד שתקצר רוחו בעמלו, שזה גורם כליון והפסק בעונג שבירידת והתפשטות הכחות בהמלאכה, ולכן כאשר שובת מהמלאכה ושבה רוחו אליו, אזי מתענג מאד בהשביתה. משא"כ למעלה לא שייך יגיעה ועייפות ח"ו, שהרי לא בעמל ויגיעה ברא הקב"ה את עולמו26, והיינו, שענין היגיעה והעייפות שייך רק באדם, שכחו מוגבל, ויש כליון להתפשטות כחותיו ע"י היגיעה, משא"כ למעלה, שאין חקר לגדולתו כו', וגם לבחי' כח פעולתו במעשה אין הגבלה כלל, וכמארז"ל27 בשעה שברא הקב"ה את עולמו הי' מרחיב והולך כו' עד שגער בהם הקב"ה כו', וא"כ, מהי סיבת התענוג למעלה בענין המנוחה והשביתה.

אך הענין הוא, דהן אמת שגם מה שנמשך בבחי' כח הפועל בנפעל הוא בבחי' בלי גבול, והיינו, שאע"פ שכדי שבחי' המלכות תהי' בבחי' מקור לעולמות צ"ל ירידה והשפלה גדולה, ועד שעז"נ28 הוי זנב לאריות, בבחי' היותר אחרונה שבאצילות, ואל תהי ראש לשועלים28 בעולמות בי"ע, וכדאיתא בע"ח29 שגם נקודת המלכות שבוקעת את המסך ויורדת בכח"ב דבריאה, נקראת ראש הבריאה, מפני שהיא מתמעטת הרבה ואינה כמו שהיא באצילות בבחי' זנב לאריות, וכ"ש האור האלקי שבא בבחי' התלבשות בנבראים שזהו השפלה גדולה, הנה גם לאחרי ירידה והשפלה זו הרי זה בבחי' בלי גבול, עד שהעולם הי' מרחיב והולך, אבל אעפ"כ, הרי גער בהם הקב"ה כו', והיינו, שנתן שיעור ומדה להתפשטות הכח להיות עד כאן ותו לא, שזהו מפני שעלה ברצונו שיהי' גבול ומדה לעונג שבירידה וצמצום להיות בריאת והתהוות העולמות. וכיון שמצד רצונו ית' ניתן מדה ושיעור לירידת והתפשטות הכח האלקי והעונג שבזה, וכאשר נגמר סוף התפשטותו כפי שעלה ברצונו, ה"ה חוזר ועולה כו', והיינו, שאותו הכח והעונג שנתפשט ובא בבחי' ירידה, הוא העולה למעלה, ה"ז עונג שבא ע"י ירידה והתפשטות, שעי"ז הוא העונג בהשביתה והמנוחה מן ההתפשטות שהיא העלי'. וא"כ, הרי זה כמו המנוחה שלאחר העבודה והיגיעה, אלא שלמעלה שלא שייך ענין של יגיעה (כנ"ל), ה"ז בחי' שביתה ועלי' שלאחר הירידה והצמצום.

ה) והנה כל זה הוא העונג מגמר מלאכת בריאת והתהוות העולם, שזהו העונג בעצם ההתהוות. אמנם, יש גם הכוונה הפנימית שבהתהוות העולם, וכמו באדם הבונה בנין שיש לו כוונה פנימית להיות לו דירה נאה, כתפארת אדם לשבת בית30, ולסדר בו כלים נאים כו', והיינו מפני שיש לו עונג בהדירה בבית ובסידור הכלים וכה"ג, ועונג זה הוא הסיבה אל הרצון והעונג במלאכת הבנין, דעם היותה עבודה ויגיעה ומלאכה פשוטה, מ"מ, יש לו רצון ועונג בזה, מפני העונג הפנימי בהדירה שיהי' אחר גמר מלאכת הבנין. וכמו"כ השכל והחכמה באופן הבנין בציור החדרים וכה"ג, הוא ג"כ כפי אופן העונג שיש לו בכוונה הפנימית בהבנין, שלפי אופן זה הוא חיוב השכל באופן הבנין. וכאשר נגמר הבנין, הנה אם הוא באופן כזה כפי שחייב שכלו, ומוצא אותו מוכשר בכל פרט, ה"ה מתענג בנפשו כו'. והדוגמא מזה יובן למעלה, שסיבת העונג בהתהוות העולם, שנשתוקק הקב"ה לבראותו, הוא העונג הפנימי שבכוונה הפנימית שבהתהוות העולם, להיות לו ית' דירה בתחתונים31, ע"י עבודת האדם בקיום התומ"צ, נחת רוח לפני שאמרתי ונעשה רצוני32, והיינו, שע"י קיום המצוות מבררים את הדברים גשמיים שבהם נתלבשו המצוות שיהיו כלים לגילוי אלקות, וכל זה נקבע ע"פ החכמה ומדות דתורה באיזה אופן תהי' המצוה שעל ידה יהי' הבירור כו', שזהו לפי אופן העונג בענין הדירה בתחתונים. ובאופן כזה צריכה להיות גם עבודת האדם, והיינו, שעיקר העבודה היא במעשה בפועל, מצד קבלת עול, ובזה צ"ל גם התלבשות השכל והמדות, שהו"ע ההתבוננות ואהבה ויראה כו', וגם התלבשות הרצון והתענוג כו'. וכאשר העבודה בששת ימי החול בענין הבירורים היא כדבעי, אזי נעשה ביום השבת שלימות התענוג (וקראת לשבת עונג), היינו, לא רק התענוג מצד השביתה והעלי' שלאחרי הירידה והצמצום שבענין ההתהוות, אלא גם התענוג מצד מילוי הכוונה הפנימית שבענין ההתהוות, להיות לו ית' דירה בתחתונים. וכל זה הוא כאשר העבודה בקיום התומ"צ היא כדבעי, ובכללות הו"ע עבודת הצדיקים. אך גם אם חטא ופגם ועבר את הדרך, אזי ישנו התיקון על זה ע"י עבודת התשובה, ואדרבה, עי"ז נעשה עילוי גדול יותר, כמארז"ל33 מקום שבעלי תשובה עומדים וכו'.

ו) ובזה יובן מ"ש אשר תשמעו, לשון ודאי, ולא בלשון תנאי, אם תשמעו, כמו אם בחוקותי תלכו, אם בקולו תשמעו, כי, מ"ש אם בחקותי תלכו קאי על קיום המצוות, וכיון שיש בזה ספק אם יהי' הקיום כדבעי, או שיצטרכו לעבודת התשובה, לכן אומר אם בחוקותי תלכו. ומ"ש אם בקולו תשמעו קאי על עבודת התשובה, כמובן ממה שהשיב אלי' לריב"ל כששאלו אימתי קאתי מר, היום אם בקולו תשמעו34, וידוע שביאת המשיח היא ע"י התשובה35 (ועד שמשיח אתא לאתבא צדיקייא בתיובתא36). ולכן אומר אם, שאין זה דבר ודאי, שהרי אם יקיימו התומ"צ, לא יהי' צורך בענין התשובה. אבל כאן אומר אנכי נותן גו' ברכה וקללה, שברכה קאי על קיום המצוות שעי"ז נעשה המשכת האור, וקללה קאי על ענין התשובה (שלכן שייך לומר על זה אנכי נותן גו', שזהו"ע ויהפוך ה' אלקיך לך את הקללה לברכה37, שעי"ז נמשך גילוי אור עליון יותר), ולכן אומר אשר תשמעון, לשון ודאי, כי בהכרח שיהי' א' משתיהן, או קיום המצוות או תשובה, ועוד זאת, שע"י שתיהן נעשה ענין העונג למעלה, שזהו"ע אשר, מלשון תענוג (כנ"ל ס"ב). ומ"ש אנכי נותן, לשון נתינה, הרי זה כמו שאמרו רז"ל38 על הפסוק39 והי' ברכה, הברכות נתונות לך, והיינו לפי שענין הברכה הוא מלמעלה למטה, שזה שייך דוקא במי שיש בו כח לברך, וזהו הברכות נתונות לך, שבכחו לברך כו'. ומ"ש לפניכם הוא לשון פנימיות, והו"ע פנימיות הנשמה הקשורה עם הפנימיות שלמעלה, כמ"ש40 בקשו פני (ועי"ז) את פניך הוי' אבקש, שבאופן כזה צ"ל כללות ענין העבודה, הן עבודת הצדיקים והן עבודת בעלי תשובה41.

______ l ______