בס"ד. שיחת יום ב' דחג השבועות, ה'תשכ"ג.
בלתי מוגה
כ"ק אדמו"ר שליט"א נטל ידיו הק' לסעודה.
א. שני1 פעמים כתוב בפ' ואתחנן "הוי' הוא האלקים אין עוד": בפסוק "אתה הראת גו'"2, ובפסוק "וידעת גו'"3.
ולכאורה, החילוק שביניהם הוא רק – שבפסוק "אתה הראת" הוא בדרך סיפור, ובפסוק "וידעת" – בדרך ציווי4.
אבל באמת שונים הם גם בתוכן הענין5, שלכן שונים הם גם בלשון – לא רק בנוגע עבודת האדם, שבפסוק "וידעת" מוסיף תיבת "היום" (כי ידיעת האדם צריכה להיות אחרי הקדמת העבודה של "היום", כדלהלן) והתיבות "והשבות אל לבבך", כי אם גם בהתיבות המבארות את תוכן היחוד:
א) בפסוק "אתה הראת" – "כי הוי' הוא האלקים", ובפסוק "וידעת" (מוסיף) "בשמים ממעל ועל הארץ מתחת". ב) בפסוק "אתה הראת" – "אין עוד מלבדו", ובפסוק "וידעת" – "אין עוד" (בלי תיבת "מלבדו").
ב. כללות החילוק שבין ב' הכתובים:
הידיעה שב"אתה הראת" הוא – כפירוש הפשוט של "הראת" – גילוי בדרך מלמעלמ"ט6; במ"ת נמשך לכל ישראל מלמעלה בחי' הראי' במהות ועצמות דהוי' ואלקים. ומ"ש "וידעת היום" – הוא בבחי' מלמטלמ"ע, שהאדם תהי' בו הידיעה וההכרה בכח עצמו7.
והנה, כאשר הגילוי הוא מלמעלה, נראה בכל דבר את שרשו שלמעלה, ולכן לא נזכר ב"אתה הראת" "בשמים ממעל ועל הארץ מתחת", כי בשעת מ"ת לא נראה מלכתחילה השמים והארץ למציאות, וראו במוחש איך שכל מציאות השמים הוא שם הוי', וכל מציאות הארץ הוא שם אלקים8. וכל החידוש שבהידיעה היתה רק אשר "הוי' הוא האלקים", דהוי' ואלקים כולא חד9.
משא"כ בהידיעה שמלמטלמ"ע – גם כשישנה הכרת היחוד בבחי' השמות, "הוי' הוא האלקים", אינו מספיק, וצריך לייחדו ית' גם בהנבראים שלמטה – "בשמים ממעל ועל הארץ מתחת"10.
וזהו גם הטעם מה שבפסוק "וידעת" לא נאמרה תיבת "מלבדו", השוללת בתכלית כל מציאות זולתו ית' – כי היחוד שבדרך מלמטלמ"ע אינו שולל את מציאות העולם11, אלא דהגם שישנה מציאות דשמים וארץ12, מ"מ מיוחדות הן בתכלית היחוד, "ואינן נקראות (לעצמן) בשם כלל, אפילו בשם עוד שהוא לשון טפל"13.
ג. מההפרש שבין הגילוי מלמעלמ"ט להעבודה מלמטלמ"ע:
בהעבודה שמלמטה – עלול ענין השינויים14 יותר מבהגילוי שמלמעלה. ולא עוד, אלא שבעבודת האדם צריך להיות שינוי (ועלי') מיום ליום, כיון שהאדם ע"י עבודתו צ"ל מהלך, ולא עוד אלא שאמיתית ענין ההילוך15 הוא עליות ושינויים שלא בהדרגה16.
ואעפ"כ, תיבת "היום", שמורה על העדר השינוי – שתמיד, בכל מצב ומצב17 הוא "היום" – נאמרה בפסוק וידעת דוקא, כי:
היחוד הבא ע"י העבודה שמלמטה – עם היות שאינו שולל את מציאות הנבראים כנ"ל, בו דוקא מתבטא אמיתית ענין אחדותו יתברך18, שגם כשישנו למציאות, מ"מ מיוחד הוא עמו ית' בתכלית היחוד. ויחוד זה הוא מצד העצמות דוקא, שהוא כל יכול ונושא הפכים.
ולכן בפסוק זה דוקא נאמרה תיבת "היום" – כי בהיחוד שמלמטלמ"ע דוקא מתבטא ומתגלה מהותו ועצמותו ית', שלמעלה מכל ענין השינויים – אפילו בדקות דדקות שישנו גם בהיחוד הנמשך מלמעלמ"ט (כיון שלא בא ע"י עבודה)19.
הכח שיש בישראל ליחוד זה שבדרך מלמטלמ"ע הוא מצד עצם נשמתם הקשורה בעצמות. ולכן, ההתבוננות והידיעה וההשבה אל הלב אשר "הוי' הוא האלקים גו'", בהד' שליבות שבתפלה20, התחלתה וראשיתה היא התעוררות עצם הנשמה שלמעלה משינויים – בחי' "היום"21, המתבטאת באמירת "מודה אני", הודאה וביטול שמצד עצם הנשמה22.
* * *
ד. איתא בגמרא23: "בשעה שעלה משה למרום .. לקבל תורה .. אמרו (מלאכי השרת לפני הקב"ה) .. תנה הודך על השמים24, אמר לו הקב"ה למשה החזיר להן תשובה .. אמר להן, למצרים ירדתם .. יצר הרע יש ביניכם, מיד הודו לו וכו'".
וצריך להבין25:
בקשת המלאכים שתינתן להם התורה – "תנה הודך על השמים" – היתה בנוגע לתורה כפי שהיא ברוחניות26.
וכיון שגם ברוחניות ישנם הענינים ד"מצרים" ו"יצר הרע";
"מצרים" – מלשון מיצר וגבול – שהרי אפילו עולם האצילות נקרא בשם "עולם"27, שמורה על ענין ההגבלה, וכל-שכן מלאכים שהם בעולמות בי"ע, הרי הם בודאי במיצר וגבול,
ו"יצר הרע" – כפי שמצינו בגמרא28 ש"אפקוהו למיטטרון ומחיוהו שיתין פולסי דנורא" בגלל שעשה דבר שלא כהוגן, ומזה מובן שגם בנוגע למלאכים ישנו ענין של "יצר הרע",
א"כ, מהי תשובת משה למלאכים "למצרים ירדתם .. יצר הרע יש ביניכם"?
ה. והביאור בזה:
ידוע החידוש דמתן-תורה לגבי המצוות שקיימו האבות קודם מתן-תורה29 – ע"פ מאמר המדרש30 "כל המצוות שעשו לפניך האבות ריחות היו, אבל אנו שמן תורק שמך", "כאדם שמריק מכלי לכלי חבירו":
קיום המצוות קודם מ"ת – הי' רק ברוחניות, ולא פעל בגשמיות העולם שתקבע בו קדושה (בדוגמת הריח שהולך ומסתלק), ועל ידם נמשך רק הארת אלקות, ולא המשכת העצמות; והחידוש דמ"ת הוא – שקיום המצוות הוא בגשמיות דוקא, וענין זה הוא בכח העצמות דוקא, דכל הגבוה ביותר יורד למטה ביותר31, ולכן נעשה עי"ז המשכת העצמות למטה ("כאדם שמריק מכלי לכלי חבירו").
וזהו שהתורה "לא בשמים היא"32, אלא ניתנה למטה דוקא – כיון שהחידוש דמ"ת הוא המשכת העצמות שנעשה ע"י קיום התומ"צ למטה דוקא.
ולכן לא ניתנה התורה למלאכי השרת, אף שגם אצלם ישנו הענין ד"מצרים" ו"יצר הרע" ברוחניות – כיון שהמשכת העצמות היא למטה דוקא, ובלשון רבינו הזקן33 בענין דירה בתחתונים34 – "תחתון במדרגה שאין תחתון למטה ממנו", ששם דוקא נמשך העצמות.
כלומר: המשכת העצמות – "אנכי"35, "אנא נפשי כתבית יהבית"36 – היא דוקא ע"י קיום התומ"צ בעוה"ז התחתון, ששם ישנו הענין ד"למצרים ירדתם .. יצר הרע יש ביניכם" בגשמיות כפשוטו.
ו. והנה, כשם שבכללות סדר ההשתלשלות נעשית המשכת העצמות בעוה"ז למטה דוקא – כמו"כ בעוה"ז גופא נעשית המשכת העצמות ע"י העבודה בענינים תחתונים דוקא.
ולדוגמא: יש עבודה נעלית שנעשית ע"י הראש – הבנה והשגה כו', ויש עבודה תחתונה שנעשית ע"י הרגל – קבלת עול. וכיון שהמשכת העצמות היא למטה דוקא, הרי המשכה זו היא ע"י העבודה התחתונה שברגל דוקא.
ובזה יובן מ"ש37 "שש מאות אלף רגלי העם אשר אנכי בקרבו":
כיון שבנ"י הם "קומה שלימה"38, כמו קומת האדם שיש בו ראש גוף ורגל – אינו מובן: למה קורא משה רבינו לכל בנ"י בשם "רגל" דוקא? הן אמת שמשה רבינו הוא ה"ראש", אבל גם בחלק ה"גוף" שלמטה מן הראש ישנם עוד כו"כ אברים מלבד ה"רגל"?
אך הענין הוא – שדוקא ע"י ה"רגל" ("רגלי העם") לוקחים את העצמות ("אנכי בקרבו")39.
וזהו גם תוכן פתגם הבעש"ט40 במעלת אנשים פשוטים, שפשיטות העצמות מתקשרת עם הפשיטות של איש פשוט – שהכוונה בזה אינה לאנשים פשוטים דוקא, אלא לה"פשטות" שבכל אחד, דהיינו, הרגל שבו, שזהו"ע הקבלת עול, שבזה דוקא הוא המשכת העצמות.
ולכן צריכים לקשר כל דבר עם גשמיות דוקא, וכפי שמצינו אפילו בענין הנבואה שהנביאים הוצרכו לקשר את דברי נבואתם עם פעולה גשמית דוקא41 – ולכאורה, אדרבה: מה ניתוסף ע"י הפעולה הגשמית, בה בשעה שכל הענינים הגשמיים נמשכים מהענינים הרוחניים? – אך הענין הוא, כאמור, שהמשכת העצמות הוא ע"י הגשמיות דוקא.
ז. ומזה מובן גם גודל מעלת המצוות הקשורות עם הרגלים כפשוטם – "הוי רץ למצוה"42.
ועד"ז בנוגע להמצוה לשמוע דברי הרב, שא' הענינים בזה הוא – ההליכה ביו"ט לבתי-כנסיות לבקר ולשמח את בנ"י, שזהו ענין הקשור עם הרגלים הגשמיים, ועי"ז פועלים המשכת העצמות.
* * *
ח. נתבאר לעיל (ס"ג) בפירוש "וידעת היום", שהו"ע ההתבוננות והידיעה וההשבה אל הלב בהענין ד"הוי' הוא האלקים", שנעשית בד' השליבות שבתפלה, שההתחלה בזה היא התעוררות עצם הנשמה שלמעלה משינויים – בחי' "היום" – המתבטאת באמירת "מודה אני", הודאה וביטול שמצד עצם הנשמה.
והענין בזה:
גם בענין ההודאה והביטול יש חילוקי מדריגות – החל מהודאה וביטול שבאמירת "מודה אני" בתחלת היום, מיד כשניעור משנתו, אפילו קודם נטילת ידים43, שזוהי התחלת העבודה; ועד להודאה וביטול שבאמירת "מודים" בתפלת העמידה, שהיא השליבה הרביעית שבסולם התפלה, שזוהי שלימות העבודה.
אבל אעפ"כ, למרות חילוקי המדריגות הנ"ל, הרי המהות שלהם חד הוא – הודאה וביטול. ואדרבה: דוקא באמירת מודה אני שבהתחלת העבודה מתבטאת ההודאה והביטול שמצד עצם הנשמה22.
ט. וכן הוא גם בלימוד התורה:
החיוב דלימוד התורה הוא בכל רגע ורגע במשך כל היום כולו. ולכאורה, כיון שלפני אמירת ברכת התורה אסור לעסוק בתורה44, נמצא, שישנו איזה משך זמן שבו אינו חל החיוב דלימוד התורה?
אך הענין הוא – שגם קודם ברכת התורה ישנו ענין של לימוד התורה, דכיון שתיכף כשניעור משנתו אומר "מודה אני לפניך", הרי עוד קודם לזה עליו לזכור במחשבתו שיש דין בתורה שצריך לומר "מודה אני לפניך"43.
ליתר ביאור:
אמירת "מודה אני" אינה בגלל שקודם השינה שינן לעצמו ("ער האָט זיך איינגע'חזר'ט") את הדין שתיכף כשניעור משנתו צריך לומר "מודה אני" – שהרי בינתיים ישנו ההפסק שע"י השינה, ומה גם שאז שורה עליו רוח דהיפך הטהרה כו'45.
וכמו"כ אין זה בגלל שהרגיל את עצמו לומר "מודה אני" מיד כשניעור משנתו, עד כדי כך, שהפעולה דאמירת "מודה אני" נעשית אצלו בדרך ממילא – כי:
מצינו אמנם שעבודתו של יהודי יכולה להיות באופן שפועל על גופו שיתנהג בדרך ממילא ע"פ התורה, וכמסופר אודות כ"ק אדמו"ר (מהורש"ב) נ"ע46, שעוד לפני בר-מצוה פעל על אברי גופו שמצד עצמם יתנהגו ע"פ התורה, אבל, זוהי דרגא נעלית בעבודה.
ובכל אופן, ענין זה שייך להודאה ד"מודים" – כמארז"ל47 "מחזיקנא טיבו לרישא דכי מטי למודים מנפשי' כרע" – בהיותו בסיום וגמר עבודת התפלה, בהשליבה הד' שבסולם התפלה שבו עולה מ"ארצה" עד "השמימה"48 ("השמימה." שלמעלה מ"שמים" סתם, כשם ש"ארצה." הוא למטה מ"ארץ" סתם49); אבל אין זה שייך להודאה ד"מודה אני" שבתחלת העבודה, קודם נט"י, כאשר רוח הטומאה שורה עדיין על אצבעותיו.
אלא, כפי שרואים במוחש, שכאשר ניעור משנתו זוכר שהוא יהודי, וזוכר שישנו ציווי בתורה לומר "מודה אני". ונמצא, שישנו ענין של לימוד התורה עוד קודם ברכת התורה.
י. וההסברה בזה – דלכאורה, הרי קודם ברכת התורה אסור לעסוק בתורה:
מצינו בנוגע לבית המרחץ, שאף שאסור לעסוק בתורה בבית המרחץ, מ"מ, לאפרושי מאיסורא מותר (ובלבד שלא יאריך כו', אלא יאמר פסק ההלכה בלבד)50. ולהעיר גם מהדין ד"לאונסי' שאני"51.
ועד"ז י"ל בנדו"ד: כיון שצריכים "לאפרושי מאיסורא" – להסיר את רוח הטומאה ששרתה עליו בעת השינה, ובשביל זה צריך ליטול ידיו, ועוד לפנ"ז צריך לומר מודה אני – לכן מותר לו "לעסוק בתורה", היינו, לזכור במחשבתו שיש דין בתורה שצריך לומר מודה אני וליטול ידיו כו'.
יא. והנה, אף שנתבאר שמיד כשניעור משנתו ישנו כבר ענין של לימוד התורה – הרי מובן וגם פשוט שאין זה דומה כלל ללימוד התורה כפשוטו לאחרי ברכת התורה.
וגם לאחרי ברכת התורה גופא ישנם חילוקי דרגות בלימוד התורה:
ישנו לימוד התורה כפי שהוא באמירת פסוקי "ברכת כהנים" ומשנת "אלו דברים שאין להם שיעור" בברכות השחר, וכן אמירת פרק "איזהו מקומן" לפני הודו,
וישנו לימוד התורה כפי שהוא לאחרי התפלה, כשהולך "מבית הכנסת לבית המדרש"52 – שאז הוא עיקר לימוד התורה בהבנה והשגה ועיון הראוי, באופן של "ואתהלכה ברחבה"53.
ובפרט ע"פ המבואר54 בדברי אבא בנימין "על תפלתי שתהא סמוכה למטתי"55 – ש"מעלת העסק בתורה שאחר התפלה הוא גבוה יותר מתורה שקודם התפלה".
ונמצא, שבלימוד התורה יש חילוקי דרגות מן הקצה אל הקצה – מאופן הלימוד כפי שהוא קודם אמירת "מודה אני", ועד לשלימות הלימוד בהרחבת ההבנה וההשגה (ע"ד חילוקי הדרגות בענין ההודאה והביטול שבין "מודה אני" שבתחלת העבודה ל"מודים" שבשלימות העבודה).
אמנם, למרות חילוקי הדרגות שבלימוד התורה, הרי המהות שלהם חד הוא – שע"י התורה "אותי אתם לוקחים"56, כיון ש"אנא נפשי כתבית יהבית", ר"ת "אנכי", היינו, שהקב"ה הכניס את עצמותו בתורה (כשם שכל חילוקי הדרגות דהודאה וביטול מהותם חד הוא).
יב. ויתירה מזה – שבאופן הלימוד כפי שהוא אפילו קודם ברכת התורה, מתבטאת השייכות העצמית של איש הישראלי עם עצמותו ית' שבתורה (כשם שבאמירת "מודה אני" מתבטאת ההודאה והביטול שמצד עצם הנשמה)57:
ידוע מ"ש רבינו יונה58 בביאור מעלת הקדמת ברכת התורה, "נותן התורה", שבזה מודגשת חביבות וחשיבות התורה כו'. אבל אעפ"כ, באמירת נוסח ברכת התורה ישנו ענין של הגבלה וציור מסויים. וכמו"כ בלימוד התורה שלאחרי ברכת התורה – שאז הלימוד הוא בדיבור דוקא, שבא בהגבלה וציור של אותיות כו'.
ולמעלה מזה היא ההתקשרות העצמית של איש הישראלי עם עצמותו ית' שבתורה כפי שהיא אפילו קודם אמירת ברכת התורה – שהיא למעלה מענין של ציור, בחי' "אנא נפשי" כפי שהוא עוד קודם ש"כתבית יהבית" (שאז באה התורה בציור של אותיות כו'), בחי' דלא אתרמיז בשום אות וקוצא כלל59, למעלה גם מהאל"ף ד"אנכי" שבתחלת עשה"ד שהם כללות התורה כולה60, שהיא בציור של אות.
ובחינה נעלית זו שלמעלה מכל ציור, אות וקוץ כו' – נמשכת וחודרת למטה במציאותו של האדם כפי שהוא בדרגא היותר תחתונה (שאין תחתון למטה הימנה), ששורה על ידיו רוח של היפך הטהרה, שאז אסור לו להוציא דברי תורה מפיו – שגם אז קשור הוא עם עצמותו ית' שבתורה, "אנא נפשי כתבית יהבית", וענין זה מתבטא בכך שזוכר שישנו דין בתורה שצריך לומר "מודה אני".
ובעומק יותר – שגם בשעה שאין לו אפילו להרהר בדברי תורה61, הנה "לאונסי' שאני", שמצב זה (שההרהור בתורה הוא "לאונסי'") מורה שהתקשרותו עם התורה קודמת למציאותו, שלכן, מיד כשישנה מציאותו (שניעור משנתו) מוכרח הוא להרהר בד"ת62.
יג. וענין זה קשור גם עם תנועת ההודאה והביטול שבהתחלת היום שמתבטאת באמירת "מודה אני":
קודם הענין ד"וירד ה' על הר סיני"63 במ"ת – הקדימו ישראל נעשה לנשמע (בחמשה בסיון)64, וענין זה הי' הכנה והקדמה שעי"ז נעשו ישראל כלי מוכשר לקבלת התורה.
ועד"ז בעבודה שבכל יום – שההודאה והביטול היא הכנה והקדמה לכללות הענין דלימוד התורה.
וענין זה בא לידי גילוי בדיבור באמירת "מודה אני", אבל גם לפנ"ז ישנו בהעלם ענין ההודאה והביטול, וזוהי ההכנה לענין התורה – שזוכר שישנו דין בתורה שצריך לומר "מודה אני".
יד. וההוראה מזה בהנוגע אל הפועל:
יהודי צריך לדעת שבמשך כל היום כולו קשור הוא עם עצמותו ית' שלא אתרמיז בשום אות וקוץ, "אנא נפשי", והתקשרות זו נמשכת בפועל ובגילוי עי"ז ש"כתבית יהבית", שלכן, צריך לעסוק בלימוד התורה בכל רגע פנוי שבמשך כל היום כולו.
כלומר: ישנם זמנים במשך היום שהתורה נותנת רשות לעסוק "בכל דרכיך" "וכל מעשיך"65, אבל בשאר הזמנים שהתורה לא נותנת רשות לעסוק בענין אחר – הרי זה רגע פנוי שצריך למלא אותו בלימוד התורה.
והמעשה הוא העיקר66 – בפועל ממש ללא פּשט'לאַך – לנצל כל רגע פנוי ללימוד התורה, נגלה וחסידות, כל אחד ואחד לפי שורש נשמתו67, וללמוד בשופי ("פאַרפלייצונג") באופן של "ואתהלכה ברחבה", ומתוך תענוג אמיתי.
וע"י הנהגה באופן כזה – ישנו בכל יום הענין דמתן-תורה, יחד עם ה"אנא נפשי" דלא אתרמיז בשום אות וקוץ כו', ובאופן שנמשך וחודר גם בכל עניניו הגשמיים, כמ"ש68 "אם בחוקותי תלכו גו' ונתתי גשמיכם בעתם וגו'".
טו. ואם הדברים אמורים בנוגע לכאו"א מישראל – עאכו"כ בנוגע לתלמידי הישיבות שאינם צריכים עדיין לעסוק בפרנסה, וכן אלו שכבר יצאו לגימלאות ("רעטאַייערד"), ועד"ז אצל אלו שעוסקים עדיין בפרנסה כאשר מזדמן להם יום פנוי מדאגות הפרנסה – צריך לידע שזמן זה אינו שלו, אלא צריך להיות מוקדש ללימוד התורה.
ובמיוחד אמורים הדברים בנוגע לתלמידי הישיבה – שאין להם שום אמתלא, ואין להם להתעקש ("שפּאַרן זיך") ולחפש ענינים של עקמומיות ("קרומע זאַכן") – בה בשעה שיכולים ללמוד תורה בשופי;
ובבוא הזמן שיצטרכו ענינים גשמיים ("גשמיכם"), אם ע"י התעסקות בעבודת השדה או באופן אחר – הרי כיון ש"התורה היא נצחית"69, למעלה מהזמן,
– וכמבואר70 במעלת התורה על המצוות, שבמצוות יש מהם התלויים בזמן, אבל שלא בזמנן אינם מצוה כלל, משא"כ תלמוד תורה שהיא מצוה בכל זמן, והיינו, לפי שהמצוות הם בדוגמת האברים, ואילו התורה היא בחי' הדם שממשיך חיות בכל האברים –
אזי יומשך ב"גשמיכם" כל המצטרך לו בהרחבה כו' – עי"ז שבהיותו בישיבה עסק בלימוד התורה בשופי ובהרחבה.
וכל זה – כהדגשת רבותינו נשיאינו – מתוך שמחה וטוב לבב, שעי"ז פורצים את הגדרים וההגבלות71, שתהי' ההתעסקות בלימוד התורה בשופי במשך כל השנה כולה.
* * *
טז. כ"ק אדמו"ר שליט"א צוה לנגן ניגון ה"בינוני". ניגון כ"ק אדמו"ר (מהורש"ב) נ"ע. ואח"כ צוה לנגן ואמר מאמר ד"ה וידעת היום וגו'.
* * *
יז. על72 הפסוק73 "קול גדול ולא יסף" (שקול עשרת הדברות לא פסק), הובאו במדרש74 ג' פירושים: (א) "קול אחד נחלק לז' קולות והם נחלקים לע' לשון" (הקול לא נשאר בלשון הקודש בלבד, אלא ירד ונמשך בז' קולות שנחלקו לכל שבעים לשון), (ב) "שממנו נתנבאו כל הנביאים שעמדו" (שהקול לא פג בעת מעשה, אלא נמשך תמיד, כלומר, שמהקול דמתן-תורה נמשכים כל הענינים שנתגלו לאח"ז ע"י הנביאים (והחכמים75) שבכל דור ודור). (ג) "שלא הי' לו בת קול" (הד, כמו בכל הקולות, שחוזרים ומהדהדים).
וצריך להבין: במה מבטא הפירוש הג' (ש"לא הי' לו בת קול") את גודל המעלה והבלי גבול של הקול דעשרת הדברות?
לפי שני הפירושים הראשונים – מובן הדבר: הקול לא הי' מוגבל ללשון הקודש בלבד או להזמן דמתן-תורה בלבד, אלא נמשך למטה ונתפשט בכל הלשונות, ונמשך בכל הדורות; אבל זה ש"לא הי' לו בת קול" – אינו מורה לכאורה על חוזק הקול. אדרבה – ככל שהקול חזק יותר אזי ההד שלו חזק יותר. וכיון שקול זה לא הי' לו הד, הרי זה מורה לכאורה על חולשתו.
גם צריך להבין: הרי אין הקב"ה עושה נס לחנם76, ללא תועלת, וכיון שכל קול יש לו בטבע בת קול, וקול חזק יש לו הד חזק – לשם מה הוצרך להיות כאן שינוי הטבע, שה"קול גדול" דמ"ת לא יהי' לו הד?
יש מפרשים שמבארים77, שהי' צורך בנס זה בכדי שלא ליתן מקום לטעות ולדמות שההד הוא קול אחר. אבל פירוש זה אינו מובן, שהרי בבת קול ניכר שאינו אלא הד של הקול עצמו, שהרי שומעים בו אותו הקול ואותן התיבות78. ואם בנוגע לקול דמתן-תורה שבא מכל ד' רוחות העולם ומשמים וארץ79, מכל הרוחות באותו זמן, לא היתה טעות – הרי בודאי שאין שייך לחשוש לטעות בבת קול שבא זמן קצר לאחר הקול, וניכר בו (עי"ז שנשמע בו אותו הקול ואותן התיבות) שאינו אלא הד של הקול שנשמע זמן-מה קודם לכן.
ועוד צריך להבין: הרי התורה אינה מספרת סתם סיפורים80, אלא כדי ללמוד מהם הוראה בעבודתינו – איזה הוראה בעבודה יש לנו מהסיפור שבמתן-תורה הי' "קול גדול ולא יסף"?
יח. ההתחלה, הכוללת את כל עשרת הדברות, היא – תיבת "אנכי"81. ואיתא בגמרא36 ש"אנכי" ר"ת "א.נא נ.פשי כ.תבית י.הבית".
והיינו, שבמתן-תורה הנה עצמותו ית' ממש כתב ונתן את עצמו בעשרת הדברות שאמר באותה שעה, באמרו – לכל אחד מישראל בפני עצמו82 – "אנכי הוי' אלקיך", לשון יחיד. ולא רק לבנ"י שבאותו דור, אלא כמארז"ל83 שכל הנשמות, הן אלו שהיו קודם מתן-תורה84 והן כל הדורות שלאח"ז, היו במעמד הר סיני, ולכל אחד מהם אמר הקב"ה "אנכי הוי' אלקיך" ו"אנא נפשי כתבית יהבית" – לכל אחד מישראל בפ"ע נתן את עצמו, כביכול, בכל עצמיותו.
אך יכולים לחשוב, שהענין ד"אנא נפשי כתבית יהבית" הי' רק בעשרת הדברות, אבל עניני התורה שנתגלו לאח"ז, ובפרט ע"י הנביאים והחכמים שבכל דור ודור, הנה אע"פ שגם ענינים אלו לא אמרו הנביאים והחכמים מעצמם ח"ו, אלא "רוח הוי' דבר בם ומלתו על לשונם"85 – אין בהם הכח דמתן-תורה; בהם לא נמצא ה"אנכי", עצמותו ומהותו, אלא הם בדוגמת הציוויים שניתנו להאבות קודם מתן-תורה86, וגם – הם ציוויים לכלל כולו, ולא הוראות לכל אחד בפני עצמו (כל אחד מישראל מחוייב אמנם לקיימם, אבל רק מפני היותו חלק מן הכלל, ולא שזהו ציווי מיוחד לכל יחיד).
ועל זה נאמר "קול גדול ולא יסף": כל הענינים שבתורה המתגלים בכל דור ודור, הרי זה אותו "קול גדול" של מתן-תורה, הקול ד"אנכי הוי' אלקיך" (לשון יחיד), שהעצמות מדבר עם כל יחיד מישראל בפני עצמו; ומה שלא נתגלה עד שאמרו נביא וחכם פלוני – הרי זה לפי ש"עד אותה שעה לא ניתנה לו רשות להתנבאות"74, כי "ועת לכל חפץ"87, כל ענין בתורה יש לו זמנו המיוחד שבו צריך להתגלות מהקול של מתן-תורה.
וכן הוא גם בנוגע להפירוש ב"קול גדול גו'", שהקול דמתן-תורה נחלק לשבעים לשון:
בני נח מחוייבים בשבע המצוות88, ואיש ישראל צריך לכוף (ובזמן שאין יד ישראל תקיפה – להשתדל) בנוגע לבני נח שיקיימו את שבע המצוות שלהם89.
ובכדי שלא יחשבו ששבע המצוות שלהם הם ענין צדדי, שאין לו שייכות למתן-תורה – אומרת התורה: "קול גדול ולא יסף", הקול דמתן-תורה "נחלק לע' לשון", כלומר שגם המצוות שהם עבור ה"שבעים לשון", אומות-העולם – באים מה"קול גדול" דמתן-תורה.
ולכן גם קיום המצוות שלהם צריך להיות אצלם מצד הציווי במתן-תורה; לא זו בלבד שעליהם לקיים מצוות אלו מצד ציווי הוי' – ולא מפני שהשכל מחייבם – אלא יתירה מזו: עליהם לקיים זאת "מפני שצוה בהן הקב"ה בתורה והודיענו על ידי משה רבינו" שבני נח צריכים לקיים שבע מצוות אלו90.
וידיעה זו נוגעת גם לישראל: כאו"א מישראל צריך לכוף (ולהשתדל) בנוגע לאומות העולם, שיקיימו את שבע המצוות שלהם "מפני שצוה בהן הקב"ה .. על ידי משה רבינו" ע"ה.
יט. ועוד הוראה עיקרית בענין "קול גדול גו'", ש"נחלק לע' לשון"91:
ידוע הפירוש על מארז"ל92 "לא הגלה הקב"ה את ישראל לבין האומות אלא כדי שיתוספו עליהם גרים", שהכוונה ב"גרים" כאן היא לניצוצות הקדושה הנמצאים בגלות אצל אומות העולם, ועי"ז שבנ"י נמצאים בגלות ועובדים שם בעבודת הבירורים, מיתוספים "גרים" – הניצוצות שהם מבררים ומעלים לקדושה.
והכוונה ב"גרים" היא גם לניצוצות הקדושה הנמצאים בשבעים לשון: עי"ז שבנ"י משתמשים בתיבות מהשבעים לשון93 בעסקיהם על-פי תורה לשם שמים, ועאכו"כ כשמשתמשים בתיבות אלו בלימוד התורה עצמו (כפי שמצינו שתנאים ואמוראים השתמשו במשנה ובגמרא בתיבות מלשון ארמי וכדומה) – מעלים את ניצוצות הקדושה שבשבעים לשון; ניתוסף "עליהם גרים"94.
אך יכולים לחשוב, שהתורה שלומדים בשבעים לשון אין בה קדושת התורה כפי שהיא במתן-תורה. ולכן אומרים, שאותו "קול גדול" דמתן-תורה נחלק לע' לשון. הוא ירד ונתלבש בלבושים תחתונים, אבל פנימיות הקול היא בשוה כמו ה"קול גדול" ד"אנכי הוי' אלקיך" (ואדרבה – יש לה שורש נעלה עוד יותר95, "דכל הגבוה גבוה ביותר יורד למטה מטה יותר"31).
כל האמור הוא ביאור על שני הפירושים הראשונים. אבל מהו הביאור על הפירוש הג' ד"קול גדול ולא יסף", "שלא הי' לו בת קול"?
כ. בת קול96 היא בדוגמת "אור חוזר": כאשר אור נמשך ומגיע למקום שבו ישנו דבר שמסתיר ואינו מניח לאור ללכת הלאה, אזי האור "חוזר" – הוא נחבט ("קלאַפּט זיך אָפּ") וחוזר כלעומת שבא. וכן הדבר בבת קול: בשעה שהקול מתנגש בקיר, או בדבר אחר המעכב בעדו – חוזר ומהדהד הקול, וזהו הנקרא (במדרש כאן97) בת קול. וע"ד כדור שחוזר וקופץ מן הקיר. וכל זה בתנאי שהקיר או החפץ אינו "סופג" לתוכו את הכדור או את הקול והאור.
וכאשר הקב"ה אמר "אנכי הוי' אלקיך" – הי' זה ב"קול גדול": שום דבר לא הי' יכול לעצור את הקול, והקול חדר את כל העולם כולו98, גם את הדומם; כל דבר ספג לתוכו והי' חדור כולו בהקול ד"אנכי" (כי במתן-תורה הי' כמו בהגילוי דלעתיד99, כאשר יקויים "ונגלה כבוד הוי' וראו כל בשר"100, שהגילוי ד"כבוד הוי'" יחדור ויוקלט אפילו בבשר הגשמי), ולכן ע"פ טבע לא היתה יכולה להיות בת קול. "לא הי' לו בת קול" – לא מפני חלישות הקול, אלא אדרבה: כיון שהי' "קול גדול", לכן "ולא יסף" – "לא הי' לו בת קול".
לא הי' זה נס, אלא ענין טבעי: כאשר אין מניעה ועיכוב על קול, או כאשר הקול נקלט – אין לו בת קול101.
כא. האמת היא, שגם עתה כן הוא:
כאשר איש ישראל לומד תורה – חודר קול התורה לא רק אותו102, אלא אפילו את כתלי הבית שבו לומד, כמארז"ל103 שלעתיד "קורות ביתו של אדם מעידים בו", כיון שעתה סופגים הם את דיבוריו ומעשיו; אלא שעתה ענין זה הוא בהעלם (העלם שיש לו מקום גם ע"פ תורה, תורת אמת, שמטעם זה ישנם חילוקים בהלכה – ולדוגמא בהנוגע לצניעות104 – אם עושים דבר בחדרי חדרים או בגלוי), ולעתיד יזעקו הכתלים והקורות ("אַרויסשרייען") מה שספגו עתה – "אבן מקיר תזעק וכפיס מעץ יעננה"105.
ומגילוי זה דלעתיד ישנו מעין גם עתה אצל צדיקים – כמסופר בירושלמי106 אודות "אחד מזקני הגליל": "מקלו של ר"מ היתה בידו והיא היתה מלמדתו דעת". ולכאורה, כיצד יכול מקל ללמד דעת, ועד לדעת כזו שלא השיגוה כמה תנאים שהיו אז107? – אלא זהו לפי שתורתו של ר' מאיר חדרה גם את חפציו הגשמיים שהיו סביבו בשעת לימודו, כאמור לעיל, נספגה תורתו גם במקל זה, וכשקיבל אותו זקן את המקל – ניתוסף אצלו דעת בתורה, כיון שנתגלה לו מה שהי' בהעלם בהמקל108.
(וזהו ג"כ הטעם לכך שכמה109 ציוו שיעשו הארון עבורם מהשולחן או העמוד ("שטענדער") שעליו למדו (או נתנו מזון לעניים) – כי עץ השולחן או העמוד יעיד על לימוד התורה שלהם, כיון שנספגה בהם ע"י לימודם).
כב. ההוראה מהאמור בעבודתינו:
כל הגילויים דלעתיד תלויים בעבודתנו עתה110. כאו"א צריך להשתדל שהתורה שלומד תחדור את כל מציאותו – עד לחלק הדומם שבאדם. כשם שכללות הבריאה נחלקת לארבעה סוגים, דומם צומח חי מדבר – כן באדם, עולם קטן111, ישנם ארבעה סוגים אלו112: מדבר – ראש (שכל) שבאדם כו', דומם – עקב (מעשה) שבו. התורה צריכה איפוא לחדור גם את העקב, כמ"ש113 בנוגע לאברהם אבינו: "עקב אשר שמע אברהם בקולי" – שגם עקבו הרגיש אלקות114.
וע"ד שבמתן-תורה חדר הקול של עשרת הדברות גם את הגשמי, להיותו "קול גדול ולא יסף", קול שאין בו הגבלות – שהרי רוחניות וגשמיות הפכים הם: גשמיות אינה יכולה לספוג רוחניות ורוחניות אינה יכולה לחדור בגשמיות; ודוקא אותו "קול גדול", שהוא למעלה מהגבלות והשתלשלות, ולפניו גשמיות ורוחניות שוים, דוקא הוא יכול להיות נמשך גם בגשמיות115 – עד"ז הוא גם בעבודת האדם: כח זה, שהתורה שאיש ישראל לומד תחדור גם את העקב – אינו מצד שכל התורה, שהרי שכל ודומם אין להם שום שייכות זה לזה כלל, אלא זהו מצד האלקות שבתורה, שלגבי אלקות אין הגבלות כלל116.
ובשעה שלימוד התורה חודר את כל האדם עד לעקבו, "ערוכה בכל רמ"ח אברים" – אזי "משתמרת"117, כיון שלימוד זה מגיע לבחינת "לפני כסא כבודך"118, ששם "אין שכחה", אין שום הגבלה (שממנה בא הפסק ושכחה), "ולא יסף".
בשעה שלימוד התורה הוא באופן שחודר גם את הדומם שבאדם – אזי "ולא יסף" גם בזמן (כנ"ל – שאין שוכח – וגם) שהתורה חודרת אותו לא רק בשעת הלימוד, אלא גם לאח"ז119, כשעוסק (בהיתר התורה) בדברי הרשות, ניכר בכל הנהגותיו שהוא יהודי הלומד תורה120, והתורה נרגשת בכל עניניו, גם בהגשמיים121, ועד "בכל דרכיך – דעהו"65, ועושה מחלקו בעולם דירה לו יתברך122.
[כ"ק אדמו"ר שליט"א צוה לנגן ניגון אדמו"ר מהר"ש].
* * *
כג. ע"פ המנהג בשנים האחרונות123 – עורכים "כינוס תורה", ובודאי ישתדלו כולם להשתתף וליטול חלק בזה, אם ע"י דיבור או ע"י שמיעה, או ע"י שניהם יחד. וכנהוג – ההתחלה בזה היא בהתוועדות שנערכת ביו"ט, "זמן מתן תורתנו", וממשיכים זאת בהכינוס באופן שיומשך על כל השנה כולה.
ויש לבאר המעלה שבהתחלת הכינוס-תורה בעת ההתוועדות דיו"ט:
אע"פ שלימוד התורה זמנו בכל יום ובכל רגע, שלכן לא שייך הפסק לגבי ברכת התורה, כיון שבכל רגע מוטל עליו החיוב דלימוד התורה124, מ"מ, ישנם כמה חילוקי מדריגות בלימוד התורה, כולל גם חילוקים שמצד תנאי המקום והזמן,
ולדוגמא: החילוקים בין מעלת הלימוד ד"שערים המצויינים בהלכה" (כדרשת חז"ל125 על הפסוק126 "אוהב ה' שערי ציון גו'") ובין לימוד סתם, ועד להלימוד "בלכתך בדרך"127, שאז אינו יכול ללמוד בעיון, כי אם למיגרס בלבד128,
ועד"ז הלימוד למיגרס במעמד ומצב שאינו שייך ללמוד לעיון, ויתירה מזה, כמ"ש השל"ה129 שמי שאינו יכול ללמוד, יאמר את שמות החומשים והמסכתות, שמות התנאים והאמוראים כו', ויחשב לו כמו לימוד התורה.
ומזה מובן גם בנוגע למועדי השנה130, שכשם שראש-השנה הוא הזמן שממנו נמשך ענין הקבלת-עול על כל השנה כולה, ושמחת-תורה הוא הזמן שממנו נמשך ענין השמחה על כל השנה כולה, כמו כן חג השבועות, "זמן מתן תורתנו", הוא הזמן שממנו נמשך הענין דלימוד התורה על כל השנה כולה. ולכן, ביום זה צריך להיות לימוד התורה ביתר שאת וביתר עוז.
ולכן משתדלים גם בנוגע להכינוס-תורה, שהתחלתו תהי' כאשר נמצאים עדיין בזמן היו"ט, קודם ברכת המזון.
והתחלה זו צריכה להיות באופן שהוא מעין הכינוס-תורה – לבאר ענין בנגלה דתורה (כדלקמן סכ"ז).
כד. ובהקדמה לזה – ע"פ מ"ש131 "שמח זבולון בצאתך וישכר באהליך", הקדים זבולון לישכר, שתורתו של ישכר ע"י זבולון היתה132:
בעוד133 ימים אחדים תתקיים בע"ה הנחת היסוד – אבן הפינה – עבור הבנין החדש של ישיבת תומכי-תמימים134, ישיבה שנתייסדה135 כדי ללמוד "תורה תמימה", נגלה וחסידות, וללמדם יחד. בעת לימוד הנגלה צריך להיות ניכר על התלמיד שהוא בחור חסידי, ובעת שלומד חסידות צריך להיות ניכר עליו שהוא למדן.
בלימוד תורה שבעל-פה, שצריכה להיות בהבנה והשגה136 – הרי "שמעתא בעא צילותא" (כדברי הגמרא137), ולכן מובן שהלימוד אינו צריך להיות "במטללתא"138, אלא בבית-המדרש. ובבית גופא – הרי "דירה נאה (וכלים נאים) מרחיבין דעתו של אדם"139.
וענין זה נאמר אפילו בצדיקים גדולים, שגם אצלם פועלת "דירה נאה" הרחבת הדעת. וע"ד המובא140 במהרי"ל אודות רבינו תם, וכן מסופר גם אודות הצמח-צדק, שבמקרים ידועים היו מניחים לפניהם בעת הלימוד "תל של זהובים", ועי"ז נעשה אצלם הרחבת הדעת.
ומזה מובן גודל הנחיצות של בנין נאה עבור הישיבה, שיסייע ויוסיף בלימוד התורה של התלמידים141.
כה. איתא בפרדס142, והובא בחסידות143, שברוחני היסוד הוא להיפך מבגשמי: בגשמי היסוד הוא למטה מהבנין; ברוחני היסוד הוא למעלה מהבנין.
ואעפ"כ, הרי גם כאן למטה, שהיסוד הוא למטה מהבנין, ואין לו שום חשיבות לגבי הבנין שעליו, ומכל-שכן לגבי חשיבות הענינים שבשבילם בנו את הבנין – נקרא הוא בשם "יסוד", ששם זה מורה על כך שלא זו בלבד שממנו התחלת הבנין (שהרי אי-אפשר להתחיל לבנות כל זמן שלא הונח היסוד), אלא גם שהוא מקיים את הבנין. וככל שהיסוד הוא חזק יותר – כך גם הבנין הוא חזק יותר.
ועאכו"כ כשמדובר אודות בנין עבור ישיבה, מקום144 של תורה ותפלה145 – הרי בודאי שהיסוד שלו הוא ע"ד היסוד ברוחני, שהיסוד הוא למעלה מהבנין, הוא השורש להבנין, ובאופן היסוד תלוי אופן הבנין.
כו. בלימוד התורה, הנה אף ש"אפילו אחד שיושב ועוסק בתורה" הוא ענין גדול146, מ"מ אין זה מגיע למעלת תלמוד תורה דרבים. ובתלמוד תורה דרבים גופא – ככל שהרבים הם רבים יותר, המעלה היא מרובה יותר147.
ועוד ענין עיקרי בלימוד התורה – שהלימוד צריך להיות בשמחה148. ואף שגם כאשר חסר בענין השמחה יוצאים י"ח מצות תלמוד תורה, ומברכים ברכת התורה, מ"מ אין זה מגיע למעלת לימוד התורה כשהיא נלמדת בשמחה.
על-פי הנ"ל מובן, שגם בהנחת היסוד – אבן הפינה – צריכים להיות שני ענינים: ברוב עם ובשמחה.
ולכן כדאי להשתדל ולעשות את התלוי בו שבהנחת אבן הפינה ישתתפו רוב עם, אשר "ברוב עם הדרת מלך"149, מלכו של עולם150.
ויתן השי"ת שהנחת אבן הפינה תהי' בהרחבה, ולאח"ז יהי' גם הבנין בהרחבה, והעיקר – שלימוד התלמידים בהבנין יהי' בהרחבה, וזה יביא שהקב"ה יסיר את הגלות ואת הגבלות הגלות, ו"יעלה הפורץ לפנינו"151 – דא מלכא משיחא152 – בקרוב ממש.
[כ"ק אדמו"ר שליט"א צוה לנגן ניגון הצמח צדק וניגון אדמו"ר האמצעי].
* * *
כז. בתור השתתפות ב"כינוס-תורה" נתבארו דברי רבינו הזקן בשו"ע153: "במוצאי חג השבועות אסור להתענות מעיקר הדין154 לפי שהי' יום טבוח .. שבו ביום היו מקריבין עולות ראי' שלא היו יכולים להקריב ביו"ט עצמו לפי שאין בהם שום צורך אוכל נפש .. ואע"פ שזה הוא לדברי ב"ש, אבל לדברי ב"ה מותר להקריבן אף ביו"ט עצמו, מ"מ, כיון שבדבר זה עשו ב"ה155 כדבריהם, והרבה מישראל נהגו כמותן להקריבן אחר יו"ט, ונעשה להם יום זה שהוא מוצאי יו"ט כמו יו"ט עצמו להאסר בו בהספד ותענית כו'" – שמקור הדברים הוא: במסכת ביצה156, שגם לאחרי ש"גברה ידן של ב"ה וקבעו הלכה כמותן", הי' רק "מעשה בתלמיד אחד מתלמידי ב"ה שהביא עולתו כו'", ואילו רוב בנ"י, כולל תלמידי ב"ה, עשו כדברי ב"ש ("בדבר זה עשו ב"ה כדבריהם"); ובהתאם לדברי הגמרא במסכת חגיגה157, "מעשה ומת אלכסא בלוד ונכנסו כל ישראל לסופדו ולא הניחם רבי טרפון158 מפני .. שיום טבוח הי'"159 ("הרבה160 מישראל161 נהגו כמותן") – הוגה ע"י כ"ק אדמו"ר שליט"א, ונדפס בלקו"ש חכ"ח ע' 24 ואילך162.
בסיום השיחה דובר גם אודות הענין דהבאת עולת ראי' בעבודה בנפש האדם – "יראה גו' ולא יראה את פני ה' ריקם" (אלא הבא עולות ראי' כו')163 – ע"פ המבואר באוה"ת164 על הפסוק165 "בהר ה' יראה" בפירוש דרשת רז"ל166 "יראה יראה, כדרך שבא לראות כו'", יִראה (בחיריק) כתיב, דמשמע שהאדם רואה את השכינה, וקרינן יֵראה (בצירי), דמשמע שהאדון בא לראותך, הקיש הכתוב ראייתך לראייתו, כדרך שבא לראותך, כך הוא בא ליראות ממך, מה לראותך בשתי עיניו, ליראות מן האדם בשתי עיניו של אדם167, שענין שתי עינים הוא ע"ד מ"ש168 "עין בעין יראו", דהיינו, שראיית האדם מלמטה למעלה תהי' כמו הראי' שמלמעלה למטה169, וכמ"ש170 "ישר יחזו פנימו", ישר ממש, ממטה למעלה כמו מלמעלה למטה171, שזהו הגילוי שהיו בנ"י מקבלים במצות ראי' ברגלים, ע"י הבאת קרבן – עולת ראי'172 (וע"פ דברי אדה"ז הנ"ל, הרי זה נפעל גם לאחרי היו"ט, שאז מקריבים עולת ראי').
[כ"ק אדמו"ר שליט"א צוה לנגן עוה"פ ניגון אדמו"ר האמצעי].
* * *
כח. איתא בגמרא במסכת קידושין173: "ראה חיים עם אשה אשר אהבת174, אם אשה ממש היא כו' אם תורה היא כו'", והיינו, שיכולים לפרש כפי שרוצים – אם קאי על אשה כפשוטו, או שקאי על תורה. ומזה מובן, שב' הפירושים שייכים זל"ז175.
והענין בזה:
כללות הענין דקידושי איש ואשה – שעל זה אמרו בתחלת מסכת קידושין: "האשה נקנית בשלשה דרכים כו'" – קאי על הקב"ה וכנס"י, וזהו ענין מתן-תורה – "ביום חתונתו, זה מתן תורה"176, וכפי שמצינו שבמ"ת יצא הקב"ה לקראת בנ"י "כחתן היוצא להקביל פני כלה"177.
ובפרטיות יותר – הרי זו חתונה כפולה178: (א) החתונה של כנס"י עם הקב"ה, שהקב"ה הוא החתן וכנס"י היא הכלה, (ב) החתונה של כנס"י עם התורה, שהתורה היא הכלה, כמארז"ל179 על הפסוק180 "תורה גו' מורשה קהלת יעקב", "אל תקרי מורשה אלא מאורסה", ובנ"י הם החתן.
וב' ענינים אלו קשורים זב"ז – שע"י החתונה של בנ"י עם התורה (שהתורה "מאורסה" לישראל), נעשית החתונה של בנ"י (הכלה) עם הקב"ה (החתן), וכמובן גם ממאמר הזהר181 "תלת קשרין מתקשרן דא בדא, ישראל באורייתא ואורייתא בקוב"ה"182, ועד שנעשים "ישראל אורייתא וקוב"ה כולא חד"183.
וענין זה קשור עם נישואי איש ואשה כפשוטם – שהרי אמרו חז"ל184 "איש ואשה זכו שכינה ביניהם", דאיש הוא אש י' ואשה היא אש ה', ובצירוף שניהם נעשה י"ה, שזהו עיקר שם הוי'.
והסדר בזה:
לכל לראש – צריך להיות ענין הנישואין דאיש ואשה, שהרי אמרו רז"ל185 "כל אדם שאין לו אשה שרוי בלא שמחה וכו'", ועז"נ "ראה חיים עם אשה" דוקא. ותכלית ענין הנישואין – כמבואר בהמשך שמח תשמח186 שע"י הנישואין נמשך ומתגלה כח האין-סוף ("שכינה ביניהם") בלידת זרעא חיא וקיימא, שמוליד בדומה לו187 – "זרע ברך הוי'"188, "ועמך כולם צדיקים"189, ש"דומים לבוראם"190.
ועד"ז בנוגע לתורה – שעי"ז שיהודי לומד תורה אזי נעשית הוספה בתורה (ע"ד ההוספה שבענין הלידה), שלכן לא מספיק לימוד התורה למיגרס בלבד, אלא לימוד התורה צריך להיות באופן ד"לאפשא לה"191.
ועוד ענין בזה – שהתכלית היא שיהי' לימוד המביא לידי מעשה, "מעשה גדול"192 [והיינו, שאף שענין התורה הוא באופן של המשכה מלמעלה למטה, מ"מ, התכלית היא שתהי' ההעלאה מלמטה למעלה, ע"י ענין המעשה דוקא (שלכן התורה היא בקו האמצעי, ולא בקו הימין193)] – שזהו"ע הלידה, "תולדותיהם של צדיקים מעשים טובים"194.
כט. וכן הוא גם בענין הנישואין כפשוטו בחייו הפרטיים של כאו"א מישראל, שעז"נ "ראה חיים עם אשה" – "אשה ממש היא":
ובהקדם מארז"ל195 "אדם מביא חטין חטין כוסס" (בתמי'), אלא הסדר הוא שהאשה היא "עזר כנגדו"196, להכין את החטים שיהיו ראויים למאכל אדם.
ולהעיר מהשייכות לחג השבועות – שלאחרי שבחג הפסח מקריבים את העומר שבא מן השעורים, מאכל בהמה, מקריבים בחג השבועות שתי הלחם שבאים מן החטים, מאכל אדם197.
וכן הוא ברוחניות הענינים – שהאשה צריכה להשתדל שכל הענינים שנכנסים לבית יהפכו ממעמד ומצב ד"כנגדו" להיות "עזר" לאדם, שיהיו ראויים למאכל אדם – אדם ע"ש "אדמה לעליון"198, אדם העליון שעל הכסא (כמש"נ בהפטרה דחג השבועות199).
ובפרטיות יותר – הן בנוגע למעות שהבעל מכניס לבית עבור הוצאות הבית וגידול הילדים כו', שהאשה היא זו שבה תלוי כלכלת והנהגת הבית בפועל ממש שתהי' ע"פ התורה, כולל גם להפריש חלק מהמעות לצדקה; והן בנוגע להנהגת הבעל בקביעות עתים לתורה, שבמדה מסויימת תלוי הדבר באשה200.
וההקדמה לזה – "תורה היא":
כדי שההנהגה ד"ראה חיים עם אשה", "אשה ממש", תהי' כדבעי למהוי – צריך להיות תחלה המעמד ומצב ד"תורה גו' מורשה", והיינו, שקודם הנישואין צריך להקדיש כו"כ שנים להעסק בלימוד התורה בהתמדה ושקידה, ללא "עול דרך ארץ" כלל, ועד"ז גם משך זמן אחר הנישואין – כמ"ש רבינו הזקן בהלכות תלמוד תורה201 ש"גם אחר הנישואין יוכל ללמוד ב' או ג' שנים בלי טרדה גדולה כ"כ כו'" (כמדובר כמ"פ202).
– החיוב דלימוד התורה הוא חיוב תמידי, כמ"ש203 "לא ימוש גו' והגית בו יומם ולילה", במשך כל חיי האדם; אבל המדובר כאן הוא אודות תוספת התמדה ושקידה בלימוד התורה מתוך חיות ולהט ("שטורעם") כו', שענין זה אינו יכול להיות בשעה שעסוקים בטרדות הפרנסה, כי אם קודם הנישואין, וכאמור, גם ב' או ג' שנים אחר הנישואין.
[ולהעיר, שאלו שלא עשו זאת בשלימות במשך ב' וג' השנים שלאחר הנישואין, ועאכו"כ שהיתה חסרה אצלם השלימות בלימוד התורה קודם הנישואין – יכולים וצריכים להשלים זאת, ובאופן ד"כפלים לתושי'"204, וכמבואר באגה"ת205 ש"אם הי' רגיל לקרות דף א' יקרא ב' דפים וכו'"].
ל. וממתן-תורה (ענינו של חג השבועות) באים מיד לבנין המשכן, שהרי לאחרי מ"ת נצטוו ישראל על עשיית המשכן [ובפרט לדעת הזהר206 שהציווי על עשיית המשכן הי' קודם חטא העגל] – "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם"207, שעי"ז נשלם הענין דעליונים ירדו למטה ותחתונים יעלו למעלה, שזהו כללות החידוש דמ"ת208.
וגם בענין זה מודגשת מעלתן של נשי ישראל – שהראו חביבות מיוחדת לנדבת המשכן209.
וזוהי זכותן וחובתן של נשי ישראל – שכל אחת מהן צריכה לפעול השראת השכינה בביתה הפרטי, שהקב"ה יאמר עליו "ושכנתי בתוכם", והיינו, עי"ז שמבטלים את החומריות, ומהגשמיות עושים כלי לאלקות, כך, שיהי' ניכר אצל כל בני הבית ש"אנכי הוי' אלקיך"35 – הציווי הראשון שבמ"ת שנאמר לכאו"א מישראל בלשון יחיד210 – שהוי' הוא כחך וחיותך211.
[כ"ק אדמו"ר שליט"א צוה לנגן ניגון הכנה. ניגון רבינו הזקן בן ד' הבבות (בבא הד' – פ"א). "ניע זשוריצי כלאָפּצי", ועמד מלא קומתו ורקד על מקומו.
כ"ק אדמו"ר שליט"א ברך ברכת המזון על הכוס, ולאחרי תפלת ערבית והבדלה – חילק לכאו"א מהנאספים מ"כוס של ברכה".
טרם צאתו התחיל כ"ק אדמו"ר שליט"א לנגן "כי בשמחה תצאו"].
הוסיפו תגובה