בס"ד. ר"ד אור ליום ד' פ' פינחס, כ"א תמוז ה'תשכ"א.
– ב"קבלת פנים" לקבוצת אורחים מאנגליא –
[כ"ק אדמו"ר שליט"א צוה שיתחילו באמירת לחיים].
א. כאשר1 יהודים נפגשים, הרי מנהג ישראל – "מנהג ישראל תורה הוא"2 – שפותחים באמירת "שלום עליכם"3, ועונים "עליכם שלום".
ואמירה זו כוללת בתוכה את כל הברכות, כולל גם הענין ד"ברוכים הבאים",
שהרי הקב"ה צוה4 ששלום הוא כלי המחזיק ברכתו של הקב"ה, כלומר שאחדות ושלום – ובפרט כאשר עומדים על כך ומדגישים זאת – הם הכלי להמשיך, במדה הגדולה ביותר, את ברכותיו של הקב"ה כאן למטה, ברכות שרק הקב"ה יכול ליתנם, שהן משביעות את רצון האדם במדה הגדולה ביותר בכל צרכיו, הן בגשמיות והן ברוחניות.
ענין זה הוא אפילו כאשר יהודי יחידי אחד נפגש עם יהודי יחידי שני. עאכו"כ בכמות גדולה יותר, חזקה יותר ועמוקה יותר5 – כאשר נפגשים עם ציבור בישראל, שציבור פירושו אפילו מנין אחד, ומכל-שכן כשנפגשים בעז"ה עם כמה וכמה מנינים, כן ירבו – הרי זה מוסיף עוד יותר בברכתו של הקב"ה6.
ב. ישנו פתגם מרבנו הזקן7 – אודותיו כותב: "שמעתי מרבותי", וכפי שמבאר כ"ק מו"ח אדמו"ר8, שבתיבת "מרבותי" כוונת רבנו הזקן להבעש"ט ולתלמידו המגיד ממעזריטש, רבו של רבנו הזקן – שכאשר מתאספים יחד עשרה מישראל, "אף שאינם מדברים בדברי תורה" (מצד איזה סיבה שתהי'), הנה מצד עצם מציאות זו שהתאספו יחד עשרה מישראל, הרי זה ממשיך את שכינתו של הקב"ה בגילוי, שמתגלה אלקות, ולכן, "אילו נמצא מלאך אחד עומד" ביניהם בשעת מעשה – "הי' מתבטל ממציאותו לגמרי" ("ער וואָלט געוואָרן אויס"), מצד האימה ופחד מגילוי השכינה.
ומדגיש רבנו הזקן – "ממציאותו לגמרי": יכול להיות מצב של ביטול אבל הוא עדיין מציאות9; ולכן מוסיף רבנו הזקן "לגמרי", שאפילו "מציאות בטלה" לא הי'.
ענין זה מדגיש את גדולתו וקדושתו של איש ישראל, יהי' מי שיהי' ובאיזה מצב שיהי', שאפילו בשעה שאינו לומד תורה ואינו מקיים מצוה, מ"מ, יש בו תמיד10 נשמה קדושה ואלקית, נפש האלקית, ובמילא, כשמתאספים יחד עשר נפשות אלקיות, הרי זה ממשיך ומגלה את השכינה עד כדי כך שמלאך "הי' מתבטל .. לגמרי".
נשמה שנמצאת בגוף בשרי – הרי הגוף מסתיר, ולכן אין רואים זאת בעיני בשר, ואפילו לא בהרגש הנשמה11; אבל מלאך, שאינו מוגבל בהגבלות גשמיות וגופניות אלו – רואה זאת ומרגיש זאת, עד כדי כך שמתבטל ממציאותו.
ומזה מובן, שאם האמור לעיל הוא אפילו כאשר "אינם מדברים בדברי תורה" – הרי מכל-שכן בשעה שמתאספים יחד עשרה מישראל, וחוזרים פתגם מרבותינו נשיאינו, ממשיך הדבר את גילוי השכינה במדה גדולה, במדה חזקה ובמדה גלוי' הרבה יותר, ועי"ז נעשה כן גם בברכותיו של הקב"ה.
ג. השעה כבר מאוחרת12, והציבור מן-הסתם עייף מן הדרך, ולכן לא אאריך, אלא אחזור על פתגם מכ"ק מו"ח אדמו"ר – השייך גם לי"ב תמוז, היו"ט החסידי של חודש זה, חודש תמוז, יום גאולתו של הרבי משבתו במאסר על הפצת היהדות:
כאשר13 הרבי נעשה בר-מצוה – שאז נעשה יהודי לגדול, מפותח בתכלית בכל עניניו – אמר לו אביו, אדמו"ר נ"ע, שהי' גם המחנך שלו, שישאל דבר-מה (כפי מנהג הנשיאים החל מרבנו הזקן).
ושאל הרבי על מ"ש בסידור רבנו הזקן14, שקודם התפלה צריך המתפלל לומר שהוא מוכן ומקבל על עצמו מצות "ואהבת לרעך כמוך"15: מהי שייכותה של מצוה זו עם התפלה? ואם משום שהתחלת היום צריכה להיות בכך שיהודי מקשר עצמו עם יהודי נוסף – היו צריכים לומר זאת יחד עם ברכות השחר, ולא להמתין עד התפלה?
וביאר לו אביו, אדמו"ר נ"ע, שבתפלה מבקש יהודי מהקב"ה את כל צרכיו, והרי הקב"ה הוא "אבינו שבשמים" של כאו"א מישראל, הן זקן והן צעיר, הן איש והן אשה. וכאשר מבקשים בקשה מהאב – יש לגרום לו תחלה נחת-רוח. והנחת-רוח והתענוג הגדול ביותר עבור אב הוא16 – בשעה שבניו, שהם מרובים ומחולקים זה מזה, הנה כל אחד מהם חי עם כולם באהבת אחים, ואוהב את זולתו כמו את עצמו – "ואהבת לרעך כמוך". ולכן צריך לקבל על עצמו מצוה זו – קודם התפלה.
זו היתה התחלת אופן כניסתו של הרבי לחייו בתור איש ישראל בשלימות, וגם הכנה לנשיאותו בעתיד.
העובדה שהרבי סיפר לנו זאת, היא בודאי גם הוראה לכאו"א מאתנו, שהתחלת העבודה עם עצמו, וההקדמה לה"נשיאות" שלו – שהרי לכאו"א ישנה השפעה ושליטה על חוג מסויים, על משפחתו, או לכל הפחות על עצמו – הנה קודם שיתחיל לעסוק בדבר, ולבקש מהקב"ה שיתן לו הצלחה בעבודתו, צריכה להיות ההכנה וההקדמה הראשונה לזה – להתאחד באהבה עם כאו"א מישראל.
זוהי ההכנה והכלי לכך שהקב"ה ימלא את בקשותיו, וכאמור לעיל, ששלום הוא כלי המחזיק ברכה, הן בגשמיות והן ברוחניות.
ד. האמור לעיל שייך וקשור במיוחד לימים אלו:
עומדים אנו עתה בשלושת השבועות, שבהם נצטווינו לזכור את החורבן שאירע "בין המצרים".
ודאי הדבר שהציווי לזכור זאת, אינו סתם כדי שיהי' זכרון טוב שישאר בכך, אלא בכדי שנלמד ממנו כיצד להתנהג ומה לעשות.
מה צריכים אנו ללמוד מזכרון החורבן ומהאבילות עליו?
לכל-לראש – לבטל את הגורם לחורבן.
חז"ל מספרים לנו17 שסיבת החורבן היתה – שנאת חנם. עלינו איפוא לבטל סיבה זו. וביטול שנאת חנם הוא – ע"י אהבת חנם.
כלומר, לאהוב כל יהודי חנם. אפילו יהודי שלא עשה לו שום טובה מעולם, אפילו אם לעולם לא יהי' זקוק לו ולקבל ממנו טובה, אפילו יהודי שלא ראה אותו מעולם, ואפילו "חנם"18, שאינו רואה כל טעם לזה, דהיינו שאינו רואה בו מעלה שבשבילה ראוי לאהוב אותו – אעפ"כ צריך לאהוב אותו.
והאהבה השלום והאחדות הם "כלי המחזיק ברכה" – עד לברכה הגדולה ביותר, שהיא, שהקב"ה ישלח לנו בקרוב את משיח צדקנו, שיגאלנו בגאולה השלימה והאמיתית.
ה. יתן השי"ת, שכל אחד יפעל בכיוון זה, והנהגה זו תביא את "פינחס זה אליהו"19 – אלי' הנביא שיבשר את הגאולה, והרי גם על פינחס נאמר (בפרשתנו20) "הנני נותן לו את בריתי שלום".
וענין זה נכלל ג"כ בתוכן הענין ד"פינחס זה אליהו":
"פינחס" שענינו "בריתי שלום", שלום ואחדות של יהודי אחד עם חבירו – "זה אליהו", שזה יביא בקרוב ממש את המבשר, אלי' הנביא, שיבוא להודיענו שמיד מחר21 בא משיח, לגאול אותנו בגאולה השלימה.
ו. אעכב אתכם עוד רגעים אחדים, ואבקש שישירו יחד "אני מאמין בביאת המשיח"22. ויהי' זה הקדמה שבין המצרים יהפך "לששון ולשמחה ולמועדים טובים", כפי שהודיענו זכרי' הנביא בשם הקב"ה23.
[ניגנו24 "אני מאמין", ולאח"ז ניגון רבנו הזקן – "אבינו מלכנו"].
הרבי הי' נוהג לומר, שבין התוועדות אחת לחברתה אין זה הפסק ח"ו25,
– (בפנימיות וכוונת ההתוועדות: חיות והתלהבות ושמחה של מצוה) –
ואין זה אלא שנחים באמצע, בכדי שיוכלו להמשיך ולהתוועד מתוך חיות מחודשת ושמחה מחודשת.
יתן השי"ת שתהי' המנוחה כראוי בכל הפרטים, ויוסיפו אור וחיות ביהדות, תורה ומצוות, וניפגש בהתוועדות נוספת מתוך בריאות ומתוך שמחה, וכלשון הנביא שנזכר לעיל – שיהפכו ימים אלו "לששון ולשמחה ולמועדים טובים (שענין זה קשור עם) והאמת והשלום אהבו"23.
הוסיפו תגובה