בס"ד. שיחת ש"פ משפטים, פ' שקלים, מבה"ח אדר, ה'תשכ"א.

בלתי מוגה

א. לאחרי מתן תורה שענינו הוא המשכה מלמעלה למטה (כמודגש בלשון1 "נותן התורה", בדרך מתנה, ש"כל הנותן בעין יפה הוא נותן"2, כלומר שהנתינה אינה לפי כח וערך המקבל אלא לפי כח הנותן) – התחיל ענין העבודה מלמטה למעלה, שזוהי התכלית שתהי' עבודה מצד המטה, ואז התחילו הציוויים שנאמרו לאחרי מ"ת, שהם ציוויים בנוגע לאופן הנהגת הנבראים.

ובפרטיות3:

הציווי הראשון שלאחר מ"ת הוא – "לא תעשון אתי גו'"4, וכמדובר בהתוועדות יו"ד שבט5, שכיון שהעדר קודם ליש ורקבון קודם לצמיחה, לכן הציווי הראשון הוא ענין של שלילה והעדר, והו"ע ההרגש ד"אין עוד מלבדו"6 (ולכן, ברשימת השיחה בענין זה7 לא נזכר סיום הכתוב "אלקי כסף ואלקי זהב", כמשנת"ל בארוכה).

ולאח"ז בא הציווי "מזבח אדמה תעשה לי וזבחת עליו את עולותיך ואת שלמיך גו'"8 – זביחת עניני העליות והשלימות הנעשים ע"י תומ"צ7, דאף שהם מציאות דקדושה (שהרי אי אפשר שמעניני תומ"צ יהי' מציאות דלעו"ז, אלא מציאות דקדושה), מ"מ, גם במציאות דקדושה צריך להיות ענין הזביחה והביטול.

ושני ציוויים אלו ("לא תעשון אתי גו'" ו"מזבח אדמה תעשה לי גו'") הם כללות ענין העבודה שלאחרי מ"ת (לא הענין דמ"ת מלמעלה למטה, אלא עבודת הנבראים מלמטה למעלה), שעל ידה דוקא נשלמת הכוונה, ועל זה – על עבודת הקרבנות, שהיא המצוה הראשונה שלאחרי מ"ת – נאמר9 "ריח ניחוח", "נחת רוח לפני שאמרתי ונעשה רצוני"10.

ב. ולאחרי שני ציוויים אלו מתחיל בפרשתנו – "ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם":

"משפטים" – הו"ע התורה, שהיא למעלה מענין המצוות, כי, "אורייתא וקוב"ה כולא חד"11, ועז"נ "אשר תשים לפניהם", דקאי על פנימיות א"ס (כמבואר בתו"א12), שמצד ענין הפנימיות אין מקום להתחלקות, אלא "כולא חד".

והענין בזה:

מצוות – הם "אברים דמלכא"13, ובחי' מרכבה, בדוגמת מרכבה שהיא בטלה להרוכב, ואין לה רצון ותענוג משלה כלל, אבל אעפ"כ, הרי זה רק מרכבה, ולא הרוכב, שאינה מיוחדת עם הרוכב;

ולמעלה מזה הו"ע התורה, שנוסף על מעלתה בענין המצוות גופא, שרמ"ח פיקודין הם רמ"ח אברים13, ואילו התורה היא בחי' המוח שלמעלה משאר האברים, ישנה גם המעלה מצד התורה עצמה, שלמעלה מענין המצוות והאברים – ש"אורייתא וקוב"ה כולא חד" ("ולא אברין דמלכא לחוד כפיקודין"14).

ג. כל ענין בפנימיות התורה מתבטא גם בנגלה דתורה, וכן הוא בענין ד"ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם", שישנו גם בנגלה דתורה.

ובהקדמה:

איתא בגמרא15: "מניין שחייב אדם לשנות לתלמידו עד שילמדנו, שנאמר כו' .. ומניין עד שתהא סדורה בפיהם, שנאמר כו' .. ומניין שחייב להראות לו פנים (ללמדו לתת טעם בדבריו), שנאמר ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם" (צריך אתה לסדר ולשום לפניהם טעם המיישב תלמודם).

כלומר: החיוב "לשנות לתלמידו עד שילמדנו" ו"עד שתהא סדורה בפיהם" – למדים מפסוקים אחרים, ויש מקום לקס"ד שיכולים להסתפק בכך; ועל זה בא הלימוד מהכתוב "אשר תשים לפניהם", "שחייב להראות לו פנים", "לסדר ולשום לפניהם טעם המיישב תלמודם".

ד. דין זה הובא גם בשו"ע רבינו הזקן (שמעלתו על שו"ע הב"י היא, שמביא גם הטעם לכל הלכה, כמבואר בהקדמת השו"ע), בהלכות תלמוד תורה16, אלא שרבינו הזקן מוסיף: "(צריך אתה לשום לפניהם טעם המיישב תלמודם) ומשימו בלבם"17.

ולכאורה הוספה זו אינה מובנת כלל, שהרי המדובר הוא בענין של הבנה בשכל, ומהי השייכות ללב ("ומשימו בלבם"), שהוא משכן המדות?

וכיו"ב מצינו בילקוט18: "שהי' שלמה מחפש ואומר היכן היא החכמה מצוי', ר' אליעזר אומר בראש, ר' יהושע אומר בלב", ומסיק, "נמצאת אומר שדוד תפס כדברי ר' אליעזר ושלמה תפס כדברי ר' יהושע". וגם כאן נשאלת השאלה: מהי השייכות של שכל ללב?

אך הענין – כמ"ש במאמר "פתח אליהו"19 "חכמה מוחא .. בינה לבא כו'":

ידוע20 החידוש של בינה על חכמה – שחכמה היא נקודה בלבד, משא"כ בינה ענינה פירוט הענין לפרטיו, עד שנקלט באדם בפנימיותו. וזהו "בינה לבא", כי הבחינה על קליטת השכל בפנימיות האדם, היא, דוקא ע"י המשכתו גם במדות שבלב, וכמאמר21 "אין חכם כבעל הנסיון".

וכידוע בענין "וידעת היום והשבות אל לבבך כי הוי' הוא האלקים גו'"22 – שלא די בעצם הידיעה ש"הוי' הוא האלקים", אלא צ"ל ההשבה אל הלב, והשבה זו היא המאמתת שגם הידיעה היתה ידיעה אמיתית.

וזהו גם החילוק ש"דוד תפס כדברי ר' אליעזר" (שהחכמה מצוי' בראש) ו"שלמה תפס כדברי ר' יהושע" (שהחכמה מצוי' בלב) – כי, החילוק שבין דוד ושלמה הוא שדוד הוא בחי' מוח, ושלמה הוא בחי' לב, כמובן מסדר הדורות שדוד בא לפני שלמה, לפי שענינו של דוד הוא הכנה לענינו של שלמה, וכפי שמצינו בנוגע לביהמ"ק (שהו"ע כללות ההשתלשלות23), שדוד הכין את כל הענינים הדרושים כו'24, אבל בנין ביהמ"ק בפועל הי' ע"י שלמה דוקא, ונמצא, שדוד הו"ע המוח, שהוא הכנה לההמשכה בלב, שזהו ענינו של שלמה. ומזה גופא שאצל שלמה נמשך הדבר גם בלב, מוכח, שההכנה של דוד היתה הכנה אמיתית.

ולכן:

כאשר רבינו הזקן מבאר אופן הלימוד עם התלמידים – כותב לכל לראש: "שונה וחוזר הדבר כמה פעמים"16,

– [במכילתא25 איתא "שנה ושלש ורבע (ד' פעמים) עד שילמדו", כיון שכך הי' סדר הלימוד אצל משה רבינו26, אבל רבנו הזקן כותב "כמה פעמים", כשם שבגמרא נאמר רק "לשנות לתלמידו עד שילמדנו" (מבלי לפרט מספר הפעמים) – כי, מצד מיעוט הדורות יש צורך לחזור ולשנות יותר פעמים.

וע"ד החילוק בין המשנה לברייתא, שהמשנה נכתבה באופן ד"לעולם ישנה אדם לתלמידו דרך קצרה"27, ונכללים בה כל הענינים שנתפרשו לאח"ז בברייתא (וכמאמר אילפא28 "אי איכא דשאיל לי במתניתא דר' חייא ור' אושעיא ולא פשיטנא לי' ממתניתין כו'"), אלא שמצד מיעוט הלבבות כו' הוצרכו לפרש הדברים בברייתא באריכות יותר. ועד"ז הוא החילוק בין המכילתא לגמרא] –

ועד שמסיים: "ומשימו בלבם", היינו, שהסברת וקליטת הענינים בפנימיות צריכה להיות עד כדי כך שיביא גם לידי ענין הנוגע למדות שבלב, שזוהי נטיית השכל לזכות או לחוב.

ה. אך29 לכאורה אינו מובן מדוע הדין ד"אשר תשים לפניהם" (ללמד את טעם ההלכה) נאמר ביחס ל"משפטים" דוקא, ולא בחלק אחר בתורה, שבו החידוש שבדבר גדול יותר:

ידוע30, שכללות התורה נחלקת לג' חלקים – משפטים, עדות וחוקים: משפטים הם המצוות שהשכל מחייבם (כמארז"ל31 "אלמלא לא ניתנה תורה היינו למדים צניעות מחתול וגזל מנמלה כו'", וכמ"ש32 "מלפנו מבהמות ארץ"); עדות הם המצוות שהשכל אינו מחייבם מצד עצמו, אבל אעפ"כ הם מתקבלים על השכל, כמו המצוות שהם "זכר ליציאת מצרים", שהרי מתקבל בשכל שיש להודות להקב"ה על יציאת מצרים ולא להיות כפוי טובה; ואילו חוקים הם מצוות שאין להם מקום בשכל כלל, שהרי מצד השכל – "אומות העולם מונין את ישראל כו'"33, אלא ש"חוקה חקקתי גזירה גזרתי"34.

והנה, ע"פ שכל, הדין ד"אשר תשים לפניהם" שייך יותר בנוגע למשפטים, או אפילו בנוגע לעדות – דכיון שהם ענינים שניתנו בשכל, יש יותר מקום "להראות לו פנים" ולהסבירם בשכל; משא"כ בחוקים שלא ניתנו להבנה בשכל האדם, לא שייך כ"כ הענין ד"להסביר לו פנים". אבל האמת היא, שהדין ד"אשר תשים לפניהם" הוא בכל חלקי התורה, גם בחלק החוקים, שצריך להסביר ולפרט את כל דיני החוקים על כל הפרטים שבהם.

וא"כ, אינו מובן: מדוע כתבה תורה הדין ד"אשר תשים לפניהם" בשייכות למשפטים, שמהם אי אפשר ללמוד בנוגע לעדות ולחוקים – לכאורה הי' ראוי יותר לכתוב דין זה בשייכות לחוקים, ובמילא היינו יודעים זאת בקל-וחומר גם בנוגע לעדות ולמשפטים?

[ואין לתרץ שמ"ש כאן "משפטים" קאי על כללות דיני התורה (כפי שמצינו בכ"מ שכללות דיני התורה נקראו בשם השייך בעיקרו לסוג אחד בלבד35) – שהרי אנו רואים שבכל המשך הפרשה מדובר אודות דינים שיש להם מקום בשכל].

ו. אמנם, קושיא זו היא בפירוש הפסוק "אשר תשים לפניהם" ע"פ נגלה דתורה; משא"כ לפירוש פנימיות התורה, ש"לפניהם" קאי על פנימיות אין סוף (כנ"ל ס"ב), הרי מובן שהחלק בתורה שבו צריך להבהיר ענין זה הוא חלק המשפטים דוקא:

בנוגע לחוקים – כיון שאין להם מקום מצד השכל, ועד ש"אומות העולם מונין את ישראל": כיצד עושים אתם מעשים כאלו שאין להם מקום בשכל, אפילו בשכל שלכם, הרי מובן, שקיום החוקים הוא רק מצד התקשרותם של ישראל עם פנימיות א"ס;

אבל בנוגע לעדות, ובפרט בנוגע למשפטים – הרי כיון ש"אלמלא לא ניתנה תורה היינו למדים צניעות מחתול כו'", יש צורך להבהיר שקיום המצוות הוא "לפניהם", שכן, הן אמת שאלמלא לא ניתנה תורה היינו מקיימים המצוות מצד השכל, הרי זה רק אלמלא לא ניתנה תורה, אבל לאחר שניתנה תורה – תובעת התורה שגם קיום המשפטים יהי' (לא מצד השכל, אלא) מצד התורה – "לפניהם".

וזהו שמאריך כ"ק מו"ח אדמו"ר במאמר36, שתובעים מכאו"א שני ענינים: מחד גיסא תובעים שקיום החוקים יהי' מתוך עריבות ("געשמאַק") כמו קיום המשפטים (כפי שאנו רואים שכאשר אדם עושה דבר ע"פ שכל, יש לו "געשמאַק" בדבר); ולאידך גיסא תובעים שקיום המשפטים יהי' מצד קבלת-עול כמו קיום החוקים.

ודוקא ע"י ענין זה – המשכת הענין ד"לפניהם", פנימיות אין סוף, עד למטה מטה, בענין המשפטים, שהם ענינים שבשכל אנושי, ועד לענינים שמתאימים אפילו ע"פ שכל הבהמה ("מלפנו מבהמות ארץ") – באה לידי פועל תכלית הכוונה, כיון ש"נעוץ תחילתן בסופן וסופן בתחילתן"37.

וזהו גם הקישור בין פירוש החסידות (ש"לפניהם" קאי על פנימיות א"ס) להפירוש שבגמרא ובשו"ע ("שחייב להראות לו פנים")38 – כי גם ע"פ נגלה הענין ד"לפניהם" הוא המשכת עניני התורה בהשגה והסברה ממש, ועד שיומשך גם במדות שבלב (כנ"ל מהלכות תלמוד תורה לרבנו הזקן), ו"עד שתהא סדורה בפיהם", דקאי על אותיות הדיבור שהם בחי' תחתונה – שגם בבחי' זו צ"ל המשכת התורה, כמ"ש39 "כי חיים הם למוצאיהם", "למוציאיהם בפה"40.

ז. וממשיך בכתוב41, "כי תקנה עבד עברי גו' ובשביעית יצא לחפשי חנם":

"ובשביעית" – קאי (בכלל) על אלף השביעי42, כללות הגילוי דלעתיד, שאז יקויים היעוד43 ד"ונגלה כבוד הוי' וראו כל בשר גו'", וכפירוש אדמו"ר האמצעי44 ש"אפילו בהמות וחיות יכירו את בוראם".

[וכבר הי' לעולמים מעין זה, כידוע הסיפור45 אודות הבעש"ט, שהתפלל בשדה, והעזים נעמדו על רגליהם כו', כיון שתפלתו חדרה גם בהם ("עס האָט זיי דערנומען"), עד שנתבטלו ממהותם: "זיי זיינען געוואָרן אויס ציגן"].

וכיצד נעשה גילוי זה – ע"י הקדמת העבודה ד"ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם", המשכת הענין ד"לפניהם" (פנימיות א"ס) גם למטה, עד למדריגת חיות ובהמות ("מלפנו מבהמות ארץ"), וע"י העבודה ד"כי תקנה עבד עברי" (כפי שיתבאר לקמן) במשך התקופה ד"שש שנים יעבוד", דקאי על "שית אלפי שנין"46.

וזהו ביאור כללות המשך הענינים בפרשיות אלו: תחלה – הענין דמ"ת, המשכה מלמעלה למטה; לאח"ז – תכלית הכוונה – העבודה מלמטה למעלה, החל מענין המצוות: "לא תעשון אתי גו'" ו"מזבח אדמה תעשה לי גו'", ועד לענין התורה: "ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם", שעי"ז נעשה ענין היחוד ועד להיחוד של המטה ביותר; ולאח"ז ועי"ז באים לידי הגילוי ד"וראו כל בשר גו'" – "ובשביעית גו'".

ח. עפ"ז יש לבאר ג"כ הטעם שהדין הראשון בפרשת משפטים הוא "כי תקנה עבד עברי גו'" – דלכאורה אינו מובן47:

א) "כי תקנה עבד עברי גו'" – קאי בעבד שמכרוהו בית-דין בגניבתו48. ולכאורה: הרי עדיין לא נאמר עצם דין התשלומין בגנב (דאף שבעשרת הדברות נאמר49 "לא תגנוב", הרי לא נזכר שם דין התשלומין), והדין ש"אם אין לו ונמכר בגניבתו"50, וא"כ, למה מתחיל הכתוב לבאר את אופן המכירה – הרי זה סדר הפוך?!

ב) ישנו הכלל "אתחולי בפורענותא לא מתחלינן"51, ואילו כאן מתחיל הכתוב מיד בענין של פורענות: לכל לראש – מדובר אודות גנב, ונוסף לזה, הרי הוא גם עני שאין לו מה לשלם, ועד כדי כך שאינו מוצא מי שילווה לו את הכסף כדי לשלם, כדי שלא יוצרכו למוכרו לעבד?

ג) "אין עבד עברי נוהג אלא בזמן שהיובל נוהג"52, "בזמן שישראל שרויין על אדמתן"53, ולכן ישנם חילוקי דיעות54 אם הי' נוהג בזמן בית שני (ועד"ז במדבר). וא"כ, אינו מובן: מדוע פותח הכתוב בענין שאינו נוהג לדורות, ולא בענין הנוהג לדורות?

ט. ויובן בהקדמת ביאור החילוק בין עבד כנעני לעבד עברי (כידוע שבעבדים בכלל ישנם ג' דרגות – עבד כנעני, עבד עברי ואמה העברי'):

עבד כנעני – "בהפקירא ניחא לי'"55, והיינו, שמצד עצמו הי' עושה על מנת להכעיס, ומה שעובד את רבו הוא מצד יראת העונש בלבד. משא"כ עבד עברי – לא שייך אצלו הענין ד"בהפקירא כו'".

וכמבואר בדרושי חסידות56, שבבחי' עבד עברי לא שייך ענין פריקת עול, אלא בחי' גניבה בלבד, בדוגמת גנב שאומר "שלא יראני אדם"57 – אדם העליון, או נפש האלקית, כמארז"ל58 "אתם קרויין אדם", דקאי על נה"א, אבל אילו הי' יודע שבחי' אדם רואהו – לא הי' חוטא, כיון שאין בו חוצפה ופריקת עול.

וכמארז"ל59 "אין אדם עובר עבירה אלא אם כן נכנס בו רוח שטות", דהיינו שהרוח שטות מכסה על האמת, ונדמה לו שאין רואים אותו. וזהו ג"כ ביאור מאמר ר' יוחנן בן זכאי60 "יהי רצון שתהא מורא שמים עליכם כמורא בשר ודם .. ולואי, תדעו כשאדם עובר עבירה אומר שלא יראני אדם".

וזהו שהכתוב מתחיל בדין עבד עברי – כי, מיד לאחרי מתן-תורה לא שייך מצב של "עבד כנעני" (פריקת עול), כי אם מצב של "עבד עברי" (גניבה) בלבד. והיינו, שמצד סילוק השכינה לאחרי מ"ת, כמ"ש61 "במשוך היובל גו'" (שהכוונה בזה היא בכדי שיהי' ענין העבודה מלמטה למעלה, שזהו התכלית (כנ"ל ס"א)) – עלול האדם לחשוב "שלא יראני אדם" (העליון).

[האמת היא שגם עכשיו צ"ל לימוד התורה כמו בשעת מ"ת ממש, כמארז"ל62 "מה להלן באימה וביראה וברתת ובזיע אף כאן באימה וביראה וברתת ובזיע", אבל מצד ההעלם נדמה לאדם שעכשיו אין זה כמו בשעת מ"ת ממש, וממילא חסר אצלו ענין האימה והיראה כו', וזהו ענין הגניבה].

ולאחרי הירידה בבחי' עבד עברי, עלולה להיות הירידה גם בבחי' עבד כנעני, כמ"ש63 "וקם העם הזה וזנה אחרי גו'".

וכיון שבשעת מ"ת ידע כבר הקב"ה אודות הירידה שתהי' לאח"ז, תחלה בבחי' עבד עברי ולאח"ז גם בבחי' עבד כנעני כו' – לכן הקדימה התורה את העצה והתיקון לזה, שזהו תוכן הדין הראשון בפרשת משפטים: "כי תקנה עבד עברי גו'", שזהו התיקון לענין הגניבה ע"י כללות ענין התשובה, שעל ידה נעקר החטא למפרע, ועד שנעשה רצוי כמו קודם החטא ועוד יותר.

ולהעיר, שענין זה שייך אצל בנ"י דוקא: בנוגע לענין התשובה שמצינו באנשי נינוה64 – ידועה הקושיא כיצד שייך ענין התשובה אצל אוה"ע65, והביאור בזה – שהתשובה הועילה להם רק בנוגע למחילת העונש מכאן ולהבא; ואילו אצל בנ"י – מועלת התשובה גם למפרע, ועד ש"זדונות נעשו לו כזכיות"66, שזהו מצד התקשרותם עם שם הוי' – "הי' הוה ויהי' כאחד"67, שבמדריגה זו אין הגבלות הזמן כלל68.

י. ועז"נ "כי תקנה עבד עברי גו'", לשון יחיד47:

לכאורה אינו מובן מ"ש "כי תקנה" לשון יחיד – דהול"ל "כי תקנו", לשון רבים, וכמ"ש לפנ"ז "לפניהם", לשון רבים?

והביאור בזה – שתיבת "תקנה" קאי על מ"ש לפנ"ז "אשר תשים", שזהו משה, (כולל גם בחי' משה שבכאו"א מישראל, ע"י "אתפשטותא דמשה (ש)בכל דרא ודרא"69), שממנו נמשך נתינת-כח על ענין התיקון והתשובה, להיותו בחי' ממוצע המחבר – "אנכי עומד בין הוי' וביניכם"70.

וענין התיקון והתשובה הוא – "שש שנים יעבוד":

"שש שנים" קאי בכלל על "שית אלפי שנין"46, ובפרטיות יותר – על ששת ימי החול, שבהם צריכה להיות העבודה בל"ט מלאכות, שאף שהן "עובדין דחול", מ"מ, ממשיכים בהם אלקות. וזהו כללות התיקון על הירידה שלאחרי מתן-תורה, שתכליתה היא בשביל עבודת הבירורים ועליית הדברים הגשמיים, שהיא הכוונה העליונה (כנ"ל (ס"ו), ש"נעוץ תחלתן בסופן").

ועד"ז בכללות ה"שית אלפי שנין" – שבתחלתם הי' חטא עץ הדעת, שגם הוא הי' באופן של גניבה, כמ"ש71 "ויתחבא האדם גו'", שחשב שאדם העליון אינו רואהו, כגנב שאומר "שלא יראני אדם" (ולא כגזלן שאינו מתפעל מבני-אדם), וכמובן גם מזה שמיד לאח"ז התחרט והבין ש"מצוה אחת היתה בידם ונתערטלו הימנה"72; והתיקון לזה הי' "לעבדה ולשמרה"73 – כללות העבודה ד"שית אלפי שנין", "שש שנים יעבוד".

וע"י התיקון – יהי' לאח"ז הגילוי ד"ובשביעית גו'", גילוי אלקות גם בדברים התחתונים ("וראו כל בשר"43).

וכשם שהנתינת כח על תיקון הירידה היא ממשה רבינו (כנ"ל בפירוש התחלת הכתוב "כי תקנה"), כך גם הגילוי דלעתיד ("ובשביעית גו'"), שהוא גמר התיקון, קשור עם משה רבינו – שהרי "גואל ראשון הוא גואל אחרון"74, ו"משה" בגימטריא "שילה"75 (וכידוע שיחת כ"ק מו"ח אדמו"ר בזה76), והיינו, שלעת"ל תתחבר נשמת משה בנשמת משיח77.

יא. (וסיים כ"ק אדמו"ר שליט"א:)

איתא בגמרא78: "כל הקונה עבד עברי כקונה אדון לעצמו".

וכן הוא גם בנוגע להקב"ה כביכול, כמארז"ל79 "צדיק גוזר והקב"ה מקיים", "הקב"ה גוזר וצדיק מבטל"80, ובכלל זה גם הגזירה שגוזר ה"עבד עברי" – שכבר "כלו כל הקיצין"81, ואין על מה להמתין עוד, ובין כך ובין כך "דיו לאבל שיעמוד באבלו"81,

וכבר צריך להיות קיום היעוד "ונגלה כבוד הוי' וראו כל בשר גו'", בגאולה העתידה ע"י משיח צדקנו, בקרוב ממש.

* * *

יב. ע"פ המבואר לעיל, יובן גם מ"ש בירושלמי82 (והובא גם בתוס' בבבלי83) על הפסוק "ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם", שמפרש "תשים" מלשון סימה ואוצר: "תני ר"ש בן יוחאי .. מה הסימה הזאת אינה נגלית לכל ברי', כך אין לך רשות לשקע את עצמך בדברי תורה אלא לפני בני אדם כשרין".

ולכאורה, דרשת הירושלמי היא להיפך מדרשת הבבלי הנ"ל, "שחייב להראות לו פנים", דהיינו שצ"ל ענין ההסברה והגילוי (ועד ש"משימו בלבם"), ואילו דרשת הירושלמי היא להיפך?!

וביותר אינו מובן, שבעל המאמר בירושלמי הוא רשב"י, שענינו גילוי התורה – גם פנימיות התורה – לכל, וכידוע84 בפירוש הלשון "פתח ר' שמעון", שרשב"י פתח את הצינור דפנימיות התורה שיהי' בגילוי לכל, ואעפ"כ, דוקא רשב"י דורש מפסוק זה שצ"ל ענין ההעלם?

והביאור בזה – דהיא הנותנת:

כיון שענינו של רשב"י הוא גילוי פנימיות התורה, לכן דורש את הכתוב בנוגע לפנימיות התורה – שבזה ישנו התנאי שצ"ל "לפני בני אדם כשרין", דהיינו שיש צורך באיזו הכשרה לזה. – בנגלה דתורה, הרי התינוק "משיתחיל לדבר אביו מלמדו תורה כו'"85, ומלמדו את האותיות והנקודות שבתורה, משא"כ פנימיות התורה – הרי מובן שלא שייך ללמדה לתינוק, אלא יש צורך בהכשרה כו'86.

ונמצא, שהדרשה שבבבלי היא בנוגע ללימוד גליא דתורה, שבזה צ"ל הגילוי ד"חייב להראות לו פנים", ועד ש"משימו בלבם"; ואילו הדרשה שבירושלמי היא בנוגע ללימוד פנימיות התורה, וכדאיתא בסמ"ג87 בפירוש דברי הירושלמי: "מה הפנימה הזאת אינה נגלית לכל ברי' כך אין לך רשות לשקע עצמך על דברי תורה לגלות רזי'".

יג. אמנם, ע"פ משנת"ל (בהתוועדות יו"ד שבט88) – על יסוד מאמר הגמרא89 "שעטנז כתיב, עד שיהי' שוע טווי ונוז", שלשתם יחד דוקא, "מדאפקינהו רחמנא בחדא לישנא" – שכאשר ישנם כמה דרשות ופירושים בתיבה אחת בתורה הרי הם קשורים זה לזה, מובן, שב' הדרשות שנאמרו בפסוק זה – הדרשה שבבבלי בנוגע לגליא דתורה והדרשה שבירושלמי בנוגע לפנימיות התורה – קשורות זו לזו.

והענין בזה:

ידוע שפנימיות התורה היא בחי' נשמה לגליא דתורה, כדאיתא בזהר פרשת בהעלותך90. ומזה מובן, שכשם שבנשמה וגוף כפשוטו, ככל שניתוסף יותר בהנשמה, ניתוסף עי"ז יותר חיות בהגוף, כן הוא בנדו"ד, שע"י לימוד פנימיות התורה ניתוסף גם בגליא דתורה91.

[ולהעיר, שזהו אחד מהענינים שבהם דעת הגאון מווילנא – כנדפס בפירושו למשלי92 – היא כדעת רבנו הזקן, שאי אפשר לפסוק הלכה בנגלה דתורה לאשורה כל זמן שלא יודעים הלכה זו בפנימיות התורה.

ובאמת הרי זה כבר נדפס בירושלמי (ובתוס' בבבלי), שדורש פסוק זה בנוגע ללימוד פנימיות התורה, וכיון שבבבלי נדרש פסוק זה בנוגע ללימוד נגלה דתורה, הרי מובן ששניהם קשורים זה לזה, דהיינו שלימוד פנימיות התורה מוסיף בלימוד גליא דתורה].

ועד"ז לאידך גיסא – שלימוד גליא דתורה מוסיף בפנימיות התורה, כמארז"ל93 "אשרי מי שבא לכאן ותלמודו בידו", היינו, שהדרך לבוא לידי גילוי פנימיות התורה שבגן-עדן, עד לגילוי פנימיות התורה שע"י משיח (שכל התורה דעכשיו, ואפילו פנימיות התורה דעכשיו, "הבל היא לפני תורתו של משיח"94), היא דוקא ע"י "ותלמודו בידו" – לימוד נגלה דתורה עכשיו95.

וזהו קישור ב' הדרשות שבפסוק "אשר תשים לפניהם" – שע"י קיום הענין ד"תשים לפניהם" בגליא דתורה ("חייב להראות לו פנים" ועד ש"משימו בלבם", כפירוש הבבלי) באים לידי גילוי פנימיות התורה (כפירוש הירושלמי).

וכיון שכל הגילויים דלעתיד תלויים במעשינו ועבודתנו עכשיו96 – צריך להיות הגילוי דפנימיות התורה גם עכשיו.

וגילוי זה התחיל ע"י רשב"י, שגילה פנימיות התורה לכל, אלא שלאח"ז (מצד כמה סיבות) נתעלם הענין. ולאח"ז ע"י האריז"ל הי' הגילוי ליחידי סגולה97, ולאח"ז ע"י הבעש"ט הי' הגילוי לכל, ועד אדמו"ר הזקן, שעל ידו התחיל קיום הענין ד"יפוצו מעינותיך חוצה"98.

ועאכו"כ בתקופה זו, הסמוכה לביאת המשיח – בודאי יש להפיץ את מעיינות תורת החסידות בכל מקום ומקום, כי לאחר כל הגליות וגזירות שעברו על בנ"י, נעשו כבר הכל כשרים ומוכשרים לגילוי פנימיות התורה.

וע"י הפצת המעיינות עכשיו יקויים בקרוב ממש הענין ד"ישקני מנשיקות פיהו"99, "לבאר להם סוד טעמי' ומסתר צפונותי'"100, שהו"ע טעמי תורה שיתגלו לעתיד.

* * *

יד. צוה לנגן ואמר מאמר ד"ה זה יתנו גו'.

* * *

טו. בנוגע לחודש אדר – שמתברך ביום הש"ק זה – אמרו רז"ל101 "משנכנס אדר מרבין בשמחה".

ואף שענין זה מתחיל לכאורה מר"ח אדר, מ"מ, כיון שבשבת מברכים את כל ימי החודש, ובפרט מצד הענין דשבת "מיני' מתברכין כולהו יומין"102, שבכללם ר"ח – יש מקום להתחיל בהענין ד"מרבין בשמחה" משבת מברכים103.

ובפרט ע"פ הידוע104 שברכת החודש בזמן הזה היא בדוגמת קידוש החודש בזמן ביהמ"ק (אף שאז הי' קידוש החודש ע"פ הראי', ואילו בזה"ז קביעת החודש היא ע"פ חשבון), ולכן נקבעה ברכת החודש ליום השבת דוקא כדי שתהי' בפרסום, כשם שקידוש החודש הי' נעשה בפרסום105 – הרי כשם שבקידוש החודש היו מתחילים עניני החודש מיד לאחר הקידוש (שהרי קידוש החודש הי' ביום ר"ח עצמו), כן הוא בנוגע לברכת החודש בזה"ז, שמשבת מברכים ואילך מתחילים הגילויים של החודש הבא.

טז. בנוגע לענין "משנכנס אדר מרבין בשמחה", איתא בגמרא106: "הלכך בר ישראל דאית לי' דינא בהדי נכרי .. באדר ליזיל בהדי' דבריא מזלי'".

והנה, ידוע שישנו גם "הגוי אשר בקרבך", שהוא הנפש הבהמית107.

– וכמסופר108 אודות החסיד ר' שמואל מונקעס, שבבואו בפעם הראשונה לרבנו הזקן, באמצע הלילה, כאשר כל בתי העיירה היו שרויים בעלטה, נתיישב בדעתו, שבודאי רבנו הזקן לומד עדיין ומסתמא בביתו דולק עדיין אור, והלך לבית רבנו הזקן ודפק בדלת. כיון שבני הבית היו כבר ישנים, פתח לו רבנו הזקן בעצמו את הדלת, ושאלו "מה רצונך?" או "מה דרוש לך?" – לא שמעתי הלשון בדיוק – ואחרי אריכות דברים שהיתה ביניהם, אמר לו רבנו הזקן: "יכול אני לקרוא לגוי המשרת בבית שיגרש אותך". נענה ר' שמואל ואמר: "רבי! מיין גוי איז גרעסער פון אייער גוי"!... ומזה התחילה התקשרותו של ר' שמואל מונקעס אל רבנו הזקן. –

ומזה מובן, שחודש אדר הוא חודש מסוגל להצלחה גם בנוגע להדין ודברים ("אויס'טענה'ן זיך") עם "הגוי אשר בקרבך" לנצחו כו'.

וע"פ הידוע החילוק בין דרך החסידות לדרכים אחרות בעבודה, שבתורת החסידות מדובר אודות הענין ד"עזוב תעזוב עמו"109, כפירוש הבעש"ט110 שצריך להפוך את הגוף עצמו שיהי' כלי לאלקות – הרי מובן, שבחודש אדר ניתן הכח לברר את הגוף ולהעלותו לקדושה.

וזהו גם שכללות ענינו של חודש אדר הוא "ונהפוך הוא"111, הפיכת ובירור הענינים הגשמיים לקדושה. וכמבואר בט"ז בשם הלבוש112, שהחילוק בין חנוכה לפורים הוא, שהנס דחנוכה הי' בנוגע להצלת הנפש, משא"כ הנס דפורים הי' בנוגע להצלת הגוף הגשמי – בהתאם להאמור שהעבודה דפורים היא בירור הגשמיות.

יז. ועפ"ז יש לבאר מ"ש בפרש"י "ניזיל בהדי' – בערכאות שלהם":

לכאורה אינו מובן: למאי נפק"מ היכן יעסוק בדין ודברים עם הגוי – ב"ערכאות שלהם", בבי"ד של ישראל בזמן שיד ישראל תקיפה, או סתם באמצע השוק ("אינמיטן גאַס")?... ובפרט שע"פ דין אסור לילך ל"ערכאות שלהם", כפי שלמדים113 ממ"ש "לפניהם", "ולא לפני עובדי כוכבים"!

והביאור בזה – ע"פ הידוע מ"ש בשל"ה114, ועוד יותר בספרי חסידות, ש"בכל דיבור ודיבור של רש"י יש בו נסתרים ענינים מופלאים כי חיבר החיבור שלו ברוה"ק כו'" – שבדברי רש"י אלו נרמז החידוש שבחודש אדר, שמשנים והופכים את הגוף עצמו לקדושה, שזהו מ"ש רש"י "בערכאות שלהם", שגם "ערכאות שלהם" יסכימו שהצדק עם בנ"י.

יח. וע"פ משנת"ל (ס"ז ואילך) שע"י בירור הגשמיות זוכים לגאולה העתידה – יובן דבר-פלא נוסף בדברי רש"י בסוגיא הנ"ל115:

על מאמר הגמרא "משנכנס אדר", פירש רש"י: "ימי נסים היו לישראל, פורים ופסח". והקשו כל המפרשים116: מה שייכותו של חג הפסח לחודש אדר?

וע"פ האמור יובן – שכוונת רש"י לרמז שע"י בירור הגשמיות שבחודש אדר, זוכים ל"מיסמך גאולה לגאולה"117, באופן ד"כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות"118 – שיהי' הגילוי ד"ובשביעית גו'", בגאולה העתידה, בקרוב ממש.