בס"ד. חלק משיחת ש"פ האזינו, שבת שובה, ה'תשכ"א.
בלתי מוגה
א. כ"ק מו"ח אדמו"ר סיפר1, בשם אמו זקנתו, שכאשר אביו, כ"ק אדמו"ר (מהורש"ב) נ"ע, הי' בן ד' או ה' שנים, שאל את זקנו, הצמח-צדק, מהו ענין "שבת תשובה"? והשיב לו: תשובה של שבת ("אַ שבת'דיקע תשובה").
והפירוש בזה:
בימות החול – הרי הדברים האסורים אינם נמצאים בבית כלל, משא"כ בשבת, שאז נמצאים בבית גם דברים האסורים, כמו דברי מוקצה, ועד"ז בנוגע להוצאה והכנסה מרשות לרשות, כך, שכל דבר שרוצים לעשות, יש לברר תחילה אם מותר לעשותו.
וכללות ההוראה מזה בעבודה – שצריכה להיות הזהירות והתשובה גם בנוגע לדברים המותרים, וכפתגם זקני חסידי אדמו"ר הזקן: מה שאסור אסור, ומה שמותר – לא צריך2.
וכמדובר כמ"פ3 שאף שבדרך כלל ישנם שלשה ענינים: עניני קדושה, דברים אסורים שהם מג' קליפות הטמאות לגמרי, ודברי הרשות שהם מקליפת נוגה, הרי לאמיתתו של דבר ישנם רק שני דברים: קדושה או קליפה, כי, בנוגע לדבר הרשות – הרי ממה-נפשך: אם יש בו צורך לבריאות הגוף וכיו"ב, כך, שעשייתו היא "לשם שמים"4, או באופן ש"בכל דרכיך דעהו"5, הרי זה עולה לקדושה; ואם לאו – הרי זה יורד לקליפה.
ב. עוד סיפר כ"ק מו"ח אדמו"ר6, שאצל רבותינו נשיאינו היו עושים בשבת שובה "תשובה ליכט", ופעם אחת היו אצל הצ"צ ג' נרות, ושאלה זוגתו הרבנית: ג' נרות?! – הלואי יהי' לנו כח לעשות תשובה פעם אחת7!...
וענה לה הצ"צ: אכן, ישנם ג' תשובות, כמבואר בלקו"ת8 שג' התשובות הם "סור מרע", "עשה טוב" ו"בקש שלום"9.
וכן הוא גם בפשטות – שיש בתשובה ג' ענינים: (א) עיקר התשובה – קבלה על להבא בנוגע לפועל, (ב) תשובה בלב – חרטה על העבר, "שב מידיעתו"10, (ג) וידוי דברים.
ג. וכיון שכ"ק מו"ח אדמו"ר סיפר ופירסם זאת בדפוס, הרי זה בודאי הוראה לכולנו:
(כל המשך אריכות הדברים בהשיחה – לא הגיע לידינו לע"ע).
* * *
ד. מאמר (כעין שיחה).
* * *
ה. עשרת ימי תשובה הם הסיום של הארבעים יום שמתחילים בר"ח אלול, עליהם נאמר11 "ואנכי עמדתי בהר כימים הראשונים", "מה הם (הראשונים) ברצון אף אלו (אחרונים) ברצון"12, אשר, עבודת ימים אלו היא – עבודת התשובה.
וזהו הטעם למנהג ישראל תורה הוא13 (שמקורו בפרקי דר' אליעזר14) שהחל מר"ח אלול תוקעים בשופר, כי, תקיעת שופר הו"ע התשובה [דאף שצ"ל תקיעת שופר במעשה, והוא העיקר (כנ"ל), הרי כתב הרמב"ם15: "אע"פ שתקיעת שופר בראש השנה גזירת הכתוב, רמז יש בו, כלומר עורו ישנים .. וחזרו בתשובה"], וכיון שענינם של ימים אלו הו"ע התשובה, לכן בימים אלו תוקעים בשופר16.
וכן מובא מברכי יוסף17, שבימים אלו ממעטים גם הלומדים בלימוד התורה, ומרבים לעסוק בתפלות ובתחנונים.
ו. ולכאורה אינו מובן:
פרשת ארבעים יום אלו היא – שבהם עלה משה להר כדי לקבל את הלוחות האחרונות, שזהו כללות ענין התורה. ובפרט שהחידוש שבלוחות אחרונות לגבי לוחות ראשונות הוא – שהם בבחי' "כפלים לתושי'"18, כי, מצד לוחות ראשונות לא ניתן לישראל אלא חמשה חומשי תורה וספר יהושע בלבד19, ובלוחות אחרונות ניתוסף להם תושבע"פ, והפלפול ושקו"ט שבתורה.
וידוע שתורה ותשובה הם שני ענינים שונים: בתורה נכללים כל הענינים שהם בדרך מלמעלה למטה, ובתשובה נכללים הענינים שבדרך מלמטה למעלה.
וא"כ, איך מתאים הדבר שבאותם ארבעים יום ישנו הן ענין התשובה והן ענין התורה?
ז. ענין זה נתבאר בקיצור בסידור20 שער האלול, ששם מקשה קושיא זו על הפסוק21 "אני לדודי ודודי לי הרועה בשושנים" – שהתחלת הכתוב היא בענין התשובה, מלמטה למעלה: "אני לדודי" ואח"כ "דודי לי", וסיום הכתוב הוא בענין התורה: "הרועה בשושנים" – "ששונים בתורה"22.
ותוכן הענין בקצרה – שהם ענין אחד: תשובה – מגעת בפנימיות שלמעלה, כמ"ש23 "בקשו פני", ועי"ז מגיעים לבחי' "פניך הוי'". וכדי שענין זה יומשך אח"כ למטה – יש צורך בענין התורה, שהוא החוט הפנימי שעל ידו נמשך הענין למטה.
וזהו התיווך בנוגע לב' הענינים שבארבעים יום אלו:
עיקר העבודה בימים אלו היא עבודת התשובה שלמעלה מתורה, כי, בראש השנה חוזרים כל הענינים לקדמותם, ולכן צריך להמשיך מדרגא שלמעלה מהשתלשלות24, שהו"ע התשובה שקדמה לעולם25, שהתחלתו מבחי' החכמה, כמ"ש26 "בראשית ברא", ואיתא בתרגום27 "בחוכמתא ברא", והרי התורה היא בחי' חכמה. אבל בימים אלו צריך להמשיך מבחי' שלמעלה מתורה, שזהו ענין המשכת י"ג מדות הרחמים שבימים אלו, כי י"ג מדות הרחמים הם למעלה מהשתלשלות.
אמנם, כדי שתומשך המשכה זו למטה – הרי זה ע"י ענין התורה דוקא. וכפי שמצינו במשה, שגם לאחר שפעל את המשכת י"ג מדות הרחמים, הרי כדי שתומשך ההמשכה למטה הוצרך לקבל את הלוחות האחרונות, כי, כל המשכה היא ע"י התורה.
וזהו גם הטעם לכך שהלוחות האחרונות הם באופן ד"כפלים לתושי'", ריבוי תורה – דלכאורה, הרי הזמן השייך לענין התורה הוא הזמן דלוחות ראשונות, משא"כ הזמן דלוחות אחרונות שייך לעבודת התשובה – דאדרבה, היא הנותנת: כדי שההמשכה שע"י התשובה ("אני לדודי ודודי לי") תומשך למטה – יש צורך בריבוי תורה, יותר כפי הדרוש בהזמן דתורה מצד עצמו ("דודי לי ואני לו"28).
ועפ"ז נמצא, שתשובה ותורה ענינם אחד.
ולהעיר מהמבואר במק"א29 שבשביל עבודת התשובה גופא יש צורך בענין התורה, דאף שתשובה היא למעלה מתורה, מ"מ, ההוראה על ענין התשובה היא בתורה. ונוסף לזה, גם המשכת התשובה למטה היא ע"י התורה דוקא.
ח. כל האמור הוא הקדמה לענין של פועל:
כ"ק מו"ח אדמו"ר אמר פעם (בנוגע לענין אחר), שכאשר הענין נמשך ויורד למטה, ולמטה מטה, אזי משתנה הענין לגמרי.
ובנדו"ד30 – בנוגע להמבואר בברכי יוסף, שבימי חודש אלול ממעטים בתורה ומרבים בתפלה ובתחנונים: כפי שהדבר נמשך למטה – ממעטים אמנם בתורה, אבל לא בשביל להרבות בתפלות ותחנונים...
כן הוא המצב בישיבות ובתי-מדרשים – שבימים אלו הסדרים הם בחלישות יותר, ועי"ז נעשית חלישות גם אצל בעלי-בתים בנוגע להקביעות ד"פרק אחד שחרית ופרק אחד ערבית"31, מצד ההתעסקות בהכנות לר"ה, יוהכ"פ, סוכות וד' מינים.
וכן הוא גם אצל האורחים הנוסעים לליובאַוויטש (הן האורחים הבאים מחוץ למדינה והן הבאים ממדינה זו גופא)32 – שמצד הנסיעה נעשית חלישות בלימודם, שהרי בהיותם בביתם יש לכאו"א קביעות בלימוד, אבל כשנוסעים בדרך, הרי מצינו בגמרא33 שבשלשה ימים הראשונים לאחרי שבאים מן הדרך אין דעתו מיושבת עליו, וגם לאחרי כן, הרי מצד בלבול הסדרים באכילה ושתי' ושינה כו' נעשה בלבול גם בנוגע לענין הלימוד.
ובזה נכללים גם תושבי המקום, כי, בימים אלו נחשבים כולם "אורחים", דכיון שבר"ה חוזרים כל הדברים לקדמותם ונכללים בהעצמות, והעלי' והסילוק הם בפנימיות החיות (שהרי חיצוניות החיות ישנו גם בר"ה, כדי שיהי' להעולם קיום, ולכן נקרא אופן קיום זה בשם "רפיון ידים", כיון שנשארת חיצוניות החיות בלבד)24, הרי כשחוזרים מהעצמות ונמשכים שוב למטה, נעשים הכל בבחי' "אורחים"...
ואף שיש הצדקות לדבר – הצדקות שיש להן מקום לא רק ע"פ תורת המוסר, אלא גם ע"פ תורת החסידות – אעפ"כ, כיון שבימים אלו צ"ל ענין הריבוי בתורה (כנ"ל ס"ז), צריכים תלמידי הישיבות לשמור על סדרי הישיבה כבכל השנה, ובהוספה, ובעלי-הבתים והאורחים צריכים לשמור על הקביעות ד"פרק אחד שחרית ופרק אחד ערבית".
ט. ולא לדרשא קאתינא, אלא הכוונה היא למעשה בפועל.
וכיון שבתורה יש גליא דתורה ופנימיות התורה – צריכה להיות הקביעות בשני הענינים: בפנימיות התורה – ללמוד את מאמרי חודש אלול, ר"ה, עשי"ת, יוהכ"פ, סוכות, שמע"צ ושמח"ת; ובנגלה דתורה – ללמוד בשו"ע רבנו הזקן את דיני ר"ה, עשי"ת, יוהכ"פ, סוכות, שמע"צ ושמח"ת (והסימנים החסרים בשו"ע אדמו"ר הזקן – ניתן ללמדם מתוך הסימנים הקודמים).
וזמן הלימוד צריך להיות באופן של חיבור יום ולילה34: זמן לימוד החסידות – בבוקר קודם התפלה ובלילה קודם תפלת ערבית; וזמן לימוד נגלה דתורה – לאחר התפלה, "מבית-הכנסת לבית-המדרש"35, הן לאחר תפלת שחרית והן לאחר תפלת ערבית. וכל המוסיף מוסיפין לו36.
וכדי למנוע ענינים של קנאה ושקלא-וטריא מיותרים – יאמרו את השיעורים תלמידי התמימים: בחסידות – זקן המשפיעים בתומכי– תמימים כאן37, ובנגלה – מרא דאתרא דכפר-חב"ד38, שהוא מיסודו ובהנהלתו של כ"ק מו"ח אדמו"ר39, שהוא גם מנהל-פועל של תומכי– תמימים, וכולנו תלמידיו ושותי מימיו.
י. כל האמור לעיל אינו רק בנוגע למקום זה, שהרי בכל מקומות מושבי בני ישראל הקב"ה והציוויים שלו הם בשוה ("אומעטום איז דאָ דער זעלבער אויבערשטער מיט די זעלבע ציוויים"), ולכן שייך כל האמור לעיל בכל מקומות מושבי בני ישראל, ועי"ז יהי' "אור במושבותם"40.
ומי שימסור את הדברים גם במקומות אחרים, וינהיג זאת שם – תבוא עליו ברכה, ואינו צריך לכח מיוחד לזה, כיון שזכות הרבים מסייעתו.
וע"י לימוד התורה ימשיכו את י"ג מדות הרחמים שלמעלה מהשתלשלות, שכנגדם מכוונים י"ג מדות שהתורה נדרשת בהם41,
– וזהו הקישור בין שני הפירושים בכתוב "הרועה בשושנים"42: "מה שושנה אית בה תליסר עלין כו'"43 (י"ג מדות הרחמים), ו"ששונים בתורה" (י"ג מדות שהתורה נדרשת בהן) –
המשכה בלי גבול על כל השנה.
הוסיפו תגובה