בס"ד. שיחת ש"פ האזינו, שבת תשובה, ה'תשכ"ג.
בלתי מוגה
א. על1 הפסוק2 "האזינו השמים ואדברה ותשמע הארץ אמרי פי" – שמשה רבינו מינה עדים, שיעידו אודות עבודתם של ישראל, ובכדי שלא יוכלו להכחישם, בחר משה רבינו לעדים את השמים והארץ, להיותם קיימים לעולם – מצינו בספרי כמה פירושים (כדלקמן):
הענין האחרון שבדברי הספרי: "משה העיד כו'" – אינו פירוש נוסף (שלכן לא נאמר בזה התיבות "דבר אחר", כמו בפירושים הקודמים), אלא הוא סך-הכל של כל הפירושים הקודמים: בפירושים הקודמים נתפרשו סוגי העבודה; כל פירוש מדבר אודות סוג עבודה אחר. ולאחרי ביאור פרטי סוגי העבודה בפירושים אלו (שאינם מחולקים זה על זה3, אלא "מר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי"4 – כל פירוש מבאר סוג אחר), נאמר הענין בכללות – "משה העיד כו'", וכדלקמן.
וזהו ג"כ הטעם שרש"י בפירושו על החומש (והרי ידוע עד כמה הפליאו רבותינו נשיאינו את פירוש רש"י5, כיון שרש"י בפירושו מגלה את הפנימיות שבתורה6) – מביא רק את הענין האחרון שבספרי, להיותו הכלל וסך-הכל של הפירושים.
ב. בין שאר הפירושים על פסוק זה, איתא בספרי: "ד"א האזינו השמים, על שם שניתנה תורה מן השמים, שנאמר7 אתם ראיתם כי מן השמים דברתי עמכם. ותשמע הארץ אמרי פי, שעלי' (על הארץ) עמדו ישראל ואמרו8 כל אשר דבר ה' נעשה ונשמע. ד"א האזינו השמים, שלא עשו מצוות שניתנו להם מן השמים, ואלו הם מצוות שניתנו להם מן השמים, עיבור שנים וקביעות חדשים, שנאמר9 והיו לאותות ולמועדים ולימים ושנים. ותשמע הארץ, לא עשו מצוות שניתנו להם בארץ, לקט שכחה ופאה תרומות ומעשרות שמיטים ויובלות. ד"א האזינו השמים, שלא עשו כל מצוות שניתנו להם מן השמים, ולא עשו כל מצוות שניתנו להם בארץ".
וצריך להבין: מה מוסיף (בפירוש הפסוק) הפירוש השלישי על הפירוש השני? הפירוש השלישי הוא לכאורה כמו הפירוש השני – שהשמים והארץ יהיו עדים אם ישראל מקיימים את המצוות שניתנו להם מן השמים ואת המצוות שניתנו להם בארץ.
ואין לומר שהפירוש השלישי אינו גירסא נכונה10 – שהרי11 גם בכת"י ישנים ודפוסים ישנים נמצא אותו הלשון בפירוש השלישי.
החילוק בלשון בין הפירוש השני לשלישי הוא: בפירוש השני מפרט הספרי איזה מצוות שייכים לשמים ואיזה לארץ, ואילו בפירוש השלישי אינו מפרט ואינו מחלק בשייכותם לשמים או לארץ; וגם מוסיף תיבת "כל", הן במצוות "שניתנו להם מן השמים" והן במצוות "שניתנו להם בארץ", שבזה יש גם רמז לכך שכל המצוות שייכות הן לשמים והן לארץ.
וצריך להבין החילוק בין עבודת המצוות שאודותה מדובר בפירוש השני – שבעבודה זו נחלקים המצוות לסוגים שונים: מצוות שיש להן שייכות לשמים ומצוות שיש להן שייכות לארץ – לעבודה שבפירוש השלישי, שבה שייכות כל המצוות הן לשמים והן לארץ.
ועוד צריך להבין12: לפי הפירוש השני בספרי, שב"האזינו השמים" מפרט רק את המצוות שיש להן שייכות לשמים, וב"ותשמע הארץ" מפרט רק את המצוות שיש להן שייכות לארץ, נמצא, שעל כל מצוה יש רק עד אחד: השמים מעידים רק על "מצוות שניתנו להם מן השמים", והארץ מעידה רק על "מצוות שניתנו להם בארץ". והרי בהכרח שיהיו שני עדים?
ועוד צריך להבין בכל ג' הפירושים: הרי התורה והמצוות ניתנו מהקב"ה, שהוא באין-ערוך למעלה משמים וארץ. וא"כ, כאשר רוצים לעורר איש ישראל ולפעול עליו שיקיים תורה ומצוות – יכולים לפעול במהרה יותר ע"י הדגשה שהתורה והמצוות ניתנו מהקב"ה (וכפי שאנו אומרים בברכת התורה ובברכות המצוות: "ונתן לנו את תורתו" – הוא נתן לנו את התורה שלו; "אשר קדשנו במצוותיו" – הוא קידש אותנו במצוות שלו), ולא בכך ש"ניתנו להם מן השמים" ו"ניתנו להם בארץ".
הן אמת שכוונת הכתוב "האזינו השמים וגו' ותשמע הארץ" היא גם שכאשר יקיימו את התורה והמצוות יקבלו את השכר מהקב"ה ע"י השמים והארץ13; אבל האם זו היא ההתבוננות שצריכה לעורר את נשמתו של איש ישראל לעבודת קיום התורה והמצוות, ובפרט בימי עשי"ת או בין יוהכ"פ לסוכות (שבהם קוראין פרשת האזינו), שבהם צ"ל "בקשו פני"14, העבודה מצד פנימיות הנשמה15?!
ג. כמדובר פעמים רבות16, נדרשת מכאו"א מישראל עבודה בשני קצוות: מצד אחד תובעים ממנו לעבוד את השי"ת מתוך אמונה פשוטה וקבלת-עול שבאים מעצם הנשמה, למעלה מטעם ודעת; וביחד עם זה צריכה העבודה לחדור בכחותיו הפנימיים, שכל ומדות, שגם בהם יורגש אלקות, כלומר, להמשיך ולחבר את עצם הנשמה עם הכחות הפנימיים, שיעבוד את השי"ת לא רק באמונה פשוטה בלבד, אלא גם "ישיג" אלקות, יאהב את השי"ת, יירא ממנו וכו'17.
וכך צריך להיות לא רק בעבודת התורה ומצוות בכלל, אלא גם תשובה – שענינה הוא שבאה מפנימיות הנפש, "בקשו פני" – גם היא צריכה לחדור בכל הכחות הפנימיים, שלכן ישנם "עשרת ימי תשובה" – כנגד עשר כחות הנפש18, שהתשובה צריכה לחדור בהם19.
וכשם שבאדם צ"ל סדר העבודה להמשיך מעצם הנשמה שלו בכחותיו הפנימיים, הנחלקים בכללות לשני סוגים, שכל ומדות – כן הוא גם הסדר שבו נמשכת אלקות מלמעלה בתורה ומצוות: "אנכי הוי' אלקיך"20, "אנכי" – הוא עצמות ממש, "אנכי מי שאנכי, דלא אתפס בשם ולא אתרמיז בשום אות וקוצא כלל"21, והחיבור של איש ישראל עם "אנכי" הוא ע"י עצם נשמתו; "הוי'" – הוא שם, אבל, שם העצם ושם המיוחד22, והחיבור של איש ישראל עם "הוי'" הוא בכחותיו הנעלים יותר, שכל ומדות; ו"אלקיך" – הוא שם אלקים, כפי שהקב"ה מצמצם ומגביל את עצמו, כביכול, לפי ערך הנבראים23, והכלי לשם אלקים היא העבודה במעשה בפועל.
ולכן, כאשר משה רבינו רצה לעורר את ישראל על קיום התורה והמצוות, שקיומם צ"ל גם בכחות הפנימיים – הזכיר שהתורה והמצוות ניתנו על-ידי שמים וארץ, בכדי לעורר גם בישראל את העבודה בשמים וארץ שבהם: הכחות הנעלים יותר24 (שכל ומחשבה) והכחות התחתונים יותר24 (דיבור ומעשה)25.
ד. ג' דרגות אלו – עצם הנשמה, "שמים" שבנשמה ו"ארץ" שבנשמה – מתבטאים בכלל בג' סוגי עבודה: לימוד התורה, שעיקר לימוד התורה הוא להבינה בשכל – "שמים"; קיום המצוות, שהיא בעיקר העבודה במעשה – "ארץ"; ועבודת התשובה, שעיקרה הוא "בקשו פני", פנימיות ועצם הנשמה (אלא כיון שבקדושה הכל הוא בהתכללות, לכן כל אחד מהשלשה כולל גם את השנים האחרים).
וג' סוגי עבודה אלו מרומזים בג' הפירושים האמורים שבספרי:
הפירוש הראשון שבספרי ("על שם שניתנה תורה מן השמים כו'") – מדבר אודות התורה, שעיקרה השגה26 – "שמים"; אלא שמצד ההתכללות שבתורה יש בה גם בחינת "ארץ" (דיבור דתורה) ובחינת עצם הנשמה (שההשגה היא בהקדמת "נעשה" – מיוסדת על אמונה פשוטה וקבלת-עול), אבל עיקרה הוא – "שמים".
הפירוש השני מדבר אודות המצוות27, שבמצוות "המעשה הוא העיקר"28 – "ארץ"; אלא שמצד ההתכללות שבמצוות29, ישנן מצוות30 שיש להן שייכות31 לשמים – "עיבור שנים וכו'" (נוסף על זה שבכל המצוות, אפילו במצוות ש"ניתנו להם בארץ", ישנה גם בחינת "שמים" – כוונת המצוות32). ופשיטא, שכל המצוות צריכות להיות מיוסדות על קבלת-עול – עצם הנשמה.
– ואלו הם שני העדים, שמים וארץ, שישנם בכל מצוה, שהרי בכל מצוה צריכים להיות שני הענינים: כוונה (שמים) ומעשה בפועל (ארץ). ואינם שני ענינים נפרדים (דא"כ הי' נמצא שכל חלק בפני עצמו, כוונה או מעשה, יש עליו רק עד אחד), אלא בהמעשה ניכר אם הוא נעשה בכוונה33, והכוונה היא באופן אחר (עמוקה יותר34) אם היא נמשכת במעשה35.
והפירוש השלישי מדבר אודות תשובה, ולכן נאמר בו הלשון: "שלא עשו כל מצוות כו' מן השמים ולא עשו כל מצוות כו' בארץ". החסרון כאן הוא בקיום כל המצוות, והן ב"שמים" (כוונה) והן ב"ארץ" (מעשה). פירוש זה מדבר אודות עבודת התשובה, הבאה מפנימיות הנשמה, ומאחר שנשמות ישראל יש בהם מעלה על התורה והמצוות36 – לכן מסירה התשובה את כל הפגמים הנעשים ע"י החסרון בקיום המצוות.
ואף שעבודת התשובה היא בעיקרה מפנימיות הנשמה, "בקשו פני" – הרי היא כוללת גם את ב' הבחינות ד"שמים" ו"ארץ". אלא שכאן אינם מתחלקים לסוגים נפרדים, כי בעבודת התשובה מאיר עצם הנפש, ששם כל הכחות הם בהתאחדות.
ה. ועי"ז שמשה רבינו מינה את השמים והארץ לעדים בנוגע לעבודתם של ישראל, הרי ענין זה גופא שומר מן החטא (בדוגמת דברי רבן יוחנן בן זכאי37 "שלא יראני אדם"38), ונותן כח לכל ג' סוגי העבודות דתורה, מצוות ותשובה.
וכיון שבחודש תשרי צריכים לאסוף כוחות על העבודה שבכל השנה, וכל ההמשכות נמשכות ע"י התורה – לכן קורין אז פרשת האזינו, שעי"ז קוראים39 וממשיכים מהקב"ה את הנתינת-כח על כל סוגי העבודות, ועי"ז מקבלים ג"כ את השכר מהקב"ה, שמשפיע ע"י השמים והארץ, במשך כל השנה.
ו. ובפרטיות יותר:
פרשת האזינו קוראין תמיד אחרי ר"ה (דלא כפרשת וילך, שלפעמים קורין בעשי"ת (אחרי ר"ה), ולפעמים קודם ר"ה) – לפעמים בעשי"ת, ולפעמים בד' ימים שבין יוהכ"פ לסוכות, שגם בהם הוא זמן התשובה, אלא שהיא באופן נעלה יותר, כדלקמן. ומזה מוכח, שהעדות דשמים וארץ נוגעת לא רק לקיום התומ"צ, אלא גם לענין התשובה, כנ"ל.
והענין בזה – כידוע שבתשובה בכלל ישנם ב' מדריגות כלליות: (א) ע"י התשובה נעשה "מרוצה וחביב לפניו ית' כקודם החטא"40, "כאילו לא חטא מעולם"41, ומדריגה זו היא מיד בהתחלת עשי"ת. (ב) ע"י התשובה נעשה מרוצה לפניו ית' יותר מכמו שהי' קודם החטא, כמארז"ל42 "מקום שבעלי תשובה עומדין אין צדיקים גמורין יכולין לעמוד בו", והיא מדריגת התשובה שעלי' אמרו43 ש"זדונות נעשו לו כזכיות", ועד שאין זה רק "כזכיות" (בכ"ף הדמיון), אלא "זכיות ממש". וזוהי התשובה דיוהכ"פ (כפי שיתבאר לקמן (במאמר44)), ובד' ימים שבין יוהכ"פ לסוכות.
וזהו כללות ענין התשובה שלמעלה ממדריגת הצדיקים, שלכן "משיח אתא לאתבא צדיקייא בתיובתא"45, שגם אצל צדיקים יהי' ענין התשובה; והיא למעלה מהתורה (בחי' צדיקים), כידוע46 שבמ"ת נאמר רק פעם אחת "אנכי", משא"כ בתשובה נאמר ב"פ "אנכי", "כפלים לתושי'"47. וזמן תשובה זו הוא ביוהכ"פ, שבו ניתנו לוחות שניות48, שהם בחי' "כפלים לתושי'"49.
וכיון שכל הענינים נמשכים ע"י התורה, לכן קוראין בתורה בפרשת האזינו בשני זמנים אלו, כי ע"י הקריאה בתורה נמשך הכח לב' בחינות תשובה הנ"ל:
מבואר בתניא39 בפירוש הלשון "קורא בתורה", "בלשון קריאה" – "שע"י עסק התורה קורא להקב"ה לבוא אליו כביכול, כאדם הקורא לחבירו שיבא אליו וכבן קטן הקורא לאביו לבא אליו" (וכידוע שע"י הקריאה בשמו נפנה הוא בכל עצמותו).
ויש לבאר דיוק הלשון "כאדם הקורא לחבירו .. וכבן קטן הקורא לאביו"50 – שב' הענינים ד"חבר" ו"בן" הם משל על נשמות דאצילות ונשמות דבי"ע, כידוע שנשמות דאצילות נקראים בשם "אחים" ו"רעים" להקב"ה – "חבר", ואילו "בן" קאי על נשמות דבי"ע, שהרי כללות הנשמות נקראים "בנים", כמ"ש51 "בנים אתם לה' אלקיכם", ולכן נקט בתניא ב' לשונות אלו, שבהם נכללים כל הנשמות.
ובנוגע לעניננו: בקריאה בתורה בפרשת האזינו, שעי"ז נמשך נתינת כח לתשובה, יש ב' ענינים: "כבן קטן הקורא לאביו" – תשובה סתם, "כאדם הקורא לחבירו" – תשובה שלמעלה ממדריגת הצדיקים.
*
ז. ויש להוסיף בהאמור לעיל (ס"ד) שגם בתשובה ישנם ב' הבחינות דשמים וארץ – בשייכות לפסוק52 "שובה ישראל עד הוי' אלקיך וגו'":
ובהקדם המבואר בד"ה שובה ישראל גו' תש"ד53, שמדייק שם: "הנה שם ישראל מתאר המעלה היותר נעלה, ואיך שייך במדריגה זו ענין העוון שיהי' צריך לתשובה. ועם היות דענין התשובה אינו על ענין העבירות .. אבל אומרו כי כשלת בעוונך, הרי משמע עוון ממש".
ומבאר, "דהנה רבינו נ"ע פי' שובה ישראל, דשיעור התשובה מה שהמדרי' דישראל צריך לשוב אל ה' הנה שיעורה עד כי הוי' יהי' אלקיך, ואז תדע ותכיר כי כשלת בעוונך".
וממשיך לבאר54 שיש "שני אופני עבודה .. עבודה דיעקב ועבודה דישראל .. ענינם וכוונתם הוא ביחוד השני שמות הוי' ואלקים, אך חלוקים באופני עבודתם, אופן עבודת יעקב הוא בעבודת הבירורים, שהניצוצות מתבררים ועולים למעלה, ומזה נעשה יחוד הוי' ואלקים, דמדת הדין דשם אלקים עולה ונכלל בשם הוי' .. ואופן עבודת ישראל הוא בהמשכת אור ושפע שלמעלה, דעי"ז נעשה היחוד דאלקים והוי' מה שהאור הרחמים דשם הוי' נמשך בשם אלקים".
ומוסיף לבאר, ש"בכללות הוא ההפרש בין העבודה דבעלי עסקים שהיא עבודת יעקב, ויחוד דהוי' ואלקים הוא שבהטבע (ענינו של שם אלקים, בגימטריא הטבע55) נרגש למעלה מהטבע (והיינו, שבטבע גופא ה"ה מתייגע, מבקש וגם מוצא את שם הוי' שלמעלה מהטבע, וכמו, לראות השגחה פרטית בכל מאורעות הטבע), ועבודת יושבי אוהל, עבודת ישראל, והיחוד דאלקים והוי' הוא שהלמעלה מהטבע הוא הטבע שלהם, כמאמר56 מורגל בנסים, שהנסים שהם למעלה מהטבע הוא הרגילות שלהם".
ומסיים: "וזהו שובה ישראל עד הוי' אלקיך, דשיעור התשובה דמדריגת ישראל הוא אשר הוי' יהי' אלקיך, ואז דוקא הנה הוא בא לידי הכרה זו דכשלת בעוונך. דענין העוון אינו ענין הפשיעה, אלא שהוא עיוות ועיקום מדרך הישר .. ועם היות דכ"ז הוא בדרכי התורה והמצוה, אבל עם זה הנה בדקות דדקות יש בזה עניני העיוות והעיקום, מה שרק מי שהוא עבודתו בהעבודה דמדריגת ישראל, הנה רק הוא יכול להכיר זאת ולהישיר את העיוות והעיקום בדקות דדקות".
ח. ובנוגע לעניננו:
ב' סוגי העבודה דיעקב וישראל הם בהתאם לב' הענינים דשמים וארץ – כי, "שמים" הוא בחי' משפיע, השפעה מצד המעלה, כמ"ש57 "כי כאשר ירד הגשם והשלג מן השמים גו' כי אם הרוה את הארץ גו'", שהו"ע היחוד מלמעלמ"ט, בחי' ישראל; ואילו "ארץ" ענינה מקבל, הקבלה שמצד המטה, שהו"ע היחוד מלמטלמ"ע, בחי' יעקב.
ועז"נ "שובה ישראל עד הוי' אלקיך", שהעבודה ד"הוי' אלקיך", שהוי' יהי' אלקיך, בב' אופני היחוד מלמטלמ"ע ומלמעלמ"ט ע"י העבודה דיעקב וישראל, היא הכנה לבוא להכרה ד"כשלת בעוונך", שהוא עיוות ועיקום מדרך הישר בדקות דדקות:
עבודת האדם צריכה להיות "שלא על-מנת לקבל פרס"58 – לא פרס בעולם הזה, ולא פרס בעולם הבא, ועד להמדריגה ד"מי לי בשמים גו'"59, כלשון רבנו הזקן בעת דביקותו: "מי לי כו', איך וויל ניט דאַיין ג"ע כו', איך וויל מער ניט אַז דיך אליין"60. אבל כאשר העבודה היא על-מנת לקבל פרס – הרי זה בבחי' עיוות ועיקום כו'.
אמנם, בכדי להרגיש שזהו עיוות ועיקום, צרכה להיות העבודה דבחי' ישראל – "לי ראש"61, התבוננות ומוחין, שעי"ז ה"ה מכיר "כי כשלת בעוונך".
ונמצא, שכשם שההמשכה מלמעלה היא באופן שהעצם נמשך ע"י הגילויים, הנה כן הוא גם בענין התשובה שהיא העלאה מלמטה למעלה [כמבואר בלקו"ת פרשתנו62 שעיקר התשובה הוא כמ"ש63 "והרוח תשוב אל האלקים אשר נתנה", ועד שמגעת בבחי' "אנכי", ויתרה מזה: ב' פעמים אנכי (כנ"ל ס"ו)] – שכדי להגיע להעצם צריך להיות תחילה ענין הגילויים, שזוהי העבודה דיעקב וישראל ביחוד הוי' אלקים, שמים וארץ. אלא, שזהו ע"י שלילת ענין הגילויים (שמים וארץ) – "מי לי בשמים ועמך לא חפצתי בארץ".
וכשם שנתבאר לעיל (ס"ד) שנוסף על השייכות של בחי' העצם עם שמים וארץ, הנה גם בשמים וארץ גופא ישנו ענין של התכללות – כן הוא גם בנוגע לב' הבחינות דיעקב וישראל, כידוע שבכאו"א מישראל צ"ל ב' העבודות – בחי' יעקב ובחי' ישראל. וכמבואר בכ"מ64 בטעם החילוק בין שם אברהם לשם ישראל, שבנוגע לאברהם מצינו65 ש"כל הקורא לאברהם אברם עובר בעשה", משא"כ ישראל מותר לקרותו גם בשם יעקב "דהדר אהדרי' קרא"65, כי בכאו"א מישראל צ"ל ב' העבודות, הן בחי' יעקב והן בחי' ישראל.
ט. ולהעיר, שהאמור לעיל שתשובה היא העבודה שמצד העצם (ובאה לאחרי הקדמת העבודה שמצד בחי' הגילויים, "שובה ישראל גו'"), הרי זה בכללות, אבל בפרטיות יותר, יש בזה חילוק בין העבודה דר"ה להעבודה דעשי"ת:
העבודה דר"ה היא מצד העצם, ועז"נ66 "יבחר לנו את נחלתנו את גאון יעקב גו'", כי ענין הבחירה שמצד העצם שלמעלה אינו מצד העבודה דכחות פנימיים (בחי' ישראל), אלא מצד העצם דנש"י, שנרגש יותר בבחי' יעקב.
משא"כ העבודה דעשי"ת צ"ל ע"י התבוננות דוקא, ובאופן שההתבוננות תחדור בכל העשר כחות פנימיים שבנשמה (שכנגדם הם עשרת ימי תשובה), ולכן נאמר בהם "שובה ישראל", בחי' ישראל (לי ראש) דוקא67.
ולאח"ז באה העבודה דיוהכ"פ, שכוללת ב' הענינים – הן העבודה ד"בכל מאדך" (עצם), והן העבודה ד"בכל לבבך ובכל נפשך" (כחות פנימיים)68.
וזהו שיוהכ"פ נקרא בשם "כ-פורים"69, שהו"ע הגורל70, דקאי על בחי' המקיף שלמעלה מהשתלשלות, בחי' "כחשכה כאורה"71, שמצד מדריגה זו השעיר להוי' והשעיר לעזאזל הם בשוה; ואעפ"כ, בזמן שישראל עושין רצונו של מקום הי' השעיר להוי' עולה בימין דוקא72, והיינו שמבחי' "כחשכה כאורה" גופא נמשך "לעושי רצונו" דוקא, חיבור ב' המעלות דמקיף ופנימי73.
* * *
י. צוה לנגן ואמר מאמר ד"ה וכל אדם לא יהי' באהל מועד וגו' – הוגה ע"י כ"ק אדמו"ר שליט"א.
* * *
יא. [אחרי המאמר אמר:]
מאמר הנ"ל נמצא ב"ביכל" שהביאו אלי זה-עתה מארץ-ישראל, ומסגנון הלשון – שמציין פעמים רבות למאמרים שבתו"א ולקו"ת, וכן מזה שמביא כמה ענינים של נגלה – ניכר שהוא מאמר הצ"צ74, מיוסד על מאמר של אדמו"ר הזקן או של אדמו"ר האמצעי.
– עד לפני ימים אחדים הי' בדעתי לחזור מאמר אחר, אבל כיון שבהשגחה-פרטית הביאו עתה "ביכל" זה, חזרתי מאמר זה, ובפרט שמדובר בו אודות עניני יוהכ"פ שחל בשבוע זה.
ומה גם שיום הש"ק זה, ש"מיני' מתברכין כולהו יומין"75, שייך לא רק ליוהכ"פ, אלא גם לד' הימים שבין יוהכ"פ לסוכות, שגם בהם ישנו ענין התשובה (כנ"ל ס"ו), וכידוע76 שד' ימים אלו הם כנגד ד' אותיות שם הוי', אלא שי"ל בדרך אפשר, שאין זה שם הוי' סתם, אלא בחי' "סוד הוי'"77, שהו"ע תשובה עילאה, שעל ידה "זדונות נעשו לו כזכיות"43, כמשנ"ת במאמר78.
יב. ויהי רצון, שכיון שלאחרונה התחילו להתאסף כאן ה"ביכלאך" של רבותינו נשיאינו, הנה בשנה זו – שבה ימלאו ג' יובלות להסתלקות רבינו הזקן, שאז הנה "כל עמלו כו'" עולה למעלה79 (לא למעלה במקום ח"ו, אלא לעלי' במדריגה) – יודפסו ה"תורה-אור" וה"לקוטי-תורה" מחדש, עם כל הענינים השייכים להם, מלוקטים מהמאמרים שב"ביכלאַך" אלו. וכל זה – ללא דברים המטרידים, ומכ"ש – ללא מניעות ועיכובים.
ועד"ז בנוגע לכל אחד ואחד – שתהי' העבודה בלימוד התורה וקיום המצוות, וכן בענין "בכל דרכיך דעהו"80, באופן ד"ואתהלכה ברחבה"81, "מרחב י-ה"82, עד לאופן ד"והריקותי לכם ברכה עד בלי די"83, ועד ל"ופרצת"84, ועד לבחי' "נחלה בלי מצרים"85,
– שעלי' נאמר בכתוב86 "והאכלתיך נחלת יעקב אביך", והרי ההדגשה "נחלת יעקב" היא לא רק כדי לשלול אברהם ויצחק (כמפורש בגמרא87), אלא גם לשלול בחי' ישראל, כי דוקא בבחי' יעקב ישנו העצם (כנ"ל (ס"ט) בפירוש הכתוב "יבחר לנו את נחלתנו את גאון יעקב גו'"), ולכן דוקא "נחלת יעקב" היא "נחלה בלי מצרים",
ובאופן ד"והאכלתיך", שפירוש אכילה הוא שההמשכה באה בפנימיות, ובלשון התניא88: "שמכניסו בתוכו וקרבו ממש .. להיות דם ובשר כבשרו",
והיינו שתהי' שנה מלאה בטוב הנראה והנגלה, ושנת גאולה ע"י משיח צדקנו.
* * *
יג. ידוע89 ש"שבת" אותיות "תשב", ענין התשובה. ועאכו"כ שבת שבעשי"ת, הרי בודאי שענינו תשובה.
ובפרט ע"פ המבואר בכתבי האריז"ל90 ששבעת הימים שבין ר"ה ליוהכ"פ הם כנגד ימות השבוע שבמשך כל השנה, כך, שביום ראשון בשבוע דעשי"ת צריך לתקן את יום ראשון בשבוע שבמשך השנה שעברה, וכן ביום שני ובכל ימי השבוע, עד לשבת תשובה שהוא יום החשבון והתיקון על כל השבתות של כל השנה, שענינם תשובה (כנ"ל ששבת אותיות "תשב").
ואעפ"כ אין זה בסתירה לענין התענוג והשמחה שבשבת, כמ"ש91 "וקראת לשבת עונג", ובזה נכלל גם ענין השמחה, שהרי "וקראת" פירושו שצריכים לקרוא ולהמשיך את העונג בהכחות הפנימיים, וגילוי העונג בהכחות הפנימיים הוא ע"י שמחה,
– ואע"פ שמבואר בכ"מ92 ההפרש בין שבת ליו"ט, שיו"ט ענינו שמחה, ושבת ענינו עונג, מ"מ, גם בשבת ישנו ענין השמחה, ועד שהבה"ג וכמה ראשונים93 כותבים בפירוש שגם בשבת צ"ל ענין השמחה –
כי, התשובה דיום השבת היא תשובה עילאה (כידוע94 שזמנה של תשובה תתאה הוא בלילה שלאחרי יום חמישי, אור ליום ועש"ק, אבל יום השבת עצמו הוא הזמן דתשובה עילאה), והרי תשובה עילאה – שענינה "אתדבקות רוחא ברוחא" ע"י התורה95 – היא בשמחה96.
ויתרה מזו: גם ענין הבכי' שצריך להיות בימים אלו, כדאיתא בכתבי האריז"ל97 שכל מי שאינו בוכה בימים אלו אין נשמתו שלימה – הרי זה יכול להיות בדמעות של שמחה, ע"ד שמצינו98 ברבי עקיבא, שזלגו עיניו דמעות מצד עוצם הגילוי של סודות התורה.
יד. [וסיים כ"ק אדמו"ר שליט"א:]
כבר הגיע הזמן שהקב"ה יתן לישראל את כל צרכיהם בגשמיות, ואזי יהיו בנ"י בשמחה,
וכאשר הקב"ה יתן לבנ"י גשמיות – יעשו בנ"י מהגשמיות רוחניות, כמאמר רבינו הזקן (שחזר רבינו נשיאנו כמ"פ99) עה"פ100 "גוי אחד בארץ", שהקב"ה צריך לתת לבנ"י גשמיות, ואזי יראו בנ"י את מה שביכלתם לעשות, ויהפכו את הגשמיות לרוחניות,
וכל זה – בשמחה ובששון, שהרי שמחה פורץ כל הגדרים101, ובאופן שהשמחה אכן תהי' שמחה גלוי'.
הוסיפו תגובה