בס"ד. ש"פ שמיני, מבה"ח אייר, ה'תשט"ו
(הנחה בלתי מוגה)
ויהי ביום השמיני קרא משה לאהרן ולבניו ולזקני ישראל1, וידוע הדיוק בזה2, הרי כתיב לעיל מיני'3 ומפתח אהל מועד לא תצאו שבעת ימים, וא"כ מהו"ע הקריאה שקרא משה לאהרן ובניו, מאחר שהיו שם. גם צריך להבין מה שקרא לזקני ישראל, הרי לא מצינו שאמר להם איזה דבר. ואין לומר שקרא אותם בשביל לומר להם הענין דקרבן חטאת הנאמר להלן, שהרי עז"נ4 ואל בני ישראל תדבר לאמר, היינו, שעל זה היתה אמירה מיוחדת, ולכל ישראל, וא"כ מהו הענין שקרא לזקני ישראל. וגם צריך להבין פירוש רש"י בענין מעלת יום השמיני שנטל עשר עטרות, כדאיתא בגמרא5 שאותו היום נטל עשר עטרות, מהו ענין עשר עטרות דוקא, דלכאורה הול"ל הלשון מעלות, ומהו"ע עטרות דוקא, ומהי השייכות ליום השמיני, שמשום זה נקראים בשם עטרות דוקא.
ב) ולהבין זה צריך להקדים תחילה כללות ענין המשכן ובית המקדש, כמ"ש6 ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם, שבו היו בהתגלות כל המדריגות שלמעלה עד גילוי אוא"ס הבל"ג שקודם הצמצום, וזה נעשה ע"י העבודה דועבדתם את הוי' אלקיכם7, שהוי' שהוא למעלה מזמן ומקום יהי' אלקיכם, ועיקר הגילוי יהי' לעתיד לבוא, כמ"ש8 ונגלה כבוד הוי' וראו כל בשר יחדיו כי פי הוי' דיבר, שיהי' גילוי אוא"ס הבל"ג במציאות העולמות. ונתבאר בזה במאמר הקודם9, דלכאורה איך אפשר להיות גילוי אוא"ס הבל"ג במציאות העולם שהתהוותו הוא ע"י הצמצום דוקא, וא"כ הרי זה חיבור הפכים, ענין הצמצום וגילוי האור. ואי אפשר לתרץ שכיון שהצמצום אינו שליט על אוא"ס הבל"ג, ולגבי אוא"ס הבל"ג אין הצמצום מונע, לכן ביכלתו להיות בגילוי בהשתלשלות, שהרי מצד גילוי האור הבל"ג צריך להתבטל ענין הצמצום, ואז לא יהי' מציאות העולמות. ונתבאר בזה, שלעתיד לבוא יהי' גילוי אוא"ס הבל"ג במציאות העולמות, לפי שע"י העבודה מהפכים חשוכא לנהורא, שהצמצום עצמו יהי' כלי לאור.
ג) והנה כיון שהעבודה היא להפוך את הצמצום שלא יהי' מעלים, ולא עוד אלא שהצמצום יגלה את האור, צריך לבאר תחילה מה הם הענינים שפעל הצמצום, ועפ"ז יובן מה שצריך לתקן ולפעול ע"י העבודה.
והענין בזה10, כמשנת"ל שקודם הצמצום הי' אלקות בפשיטות ומציאות בהתחדשות, ואחרי הצמצום נעשה מציאות בפשיטות ואלקות בהתחדשות, והיינו, שגם נשמות הנעלות שהגיעו בעבודתם להבנה והשגה באלקות, וגם להכרה ועד לבחינת ראי', הנה מאחר שהגיעו לזה ע"י עבודתם דוקא, ובפרט שעבודתם הוא בהסרת הקושיות ההעלמות וההסתרים, הנה גם אחרי שהגיעו בעבודתם לידיעת אלקות, הרי זה באופן שהמציאות היא בפשיטות ואלקות הוא בהתחדשות, וגם אח"כ אין מופרך אצלם הנחתם הקודמת ח"ו. וענין זה שנעשה מציאות בפשיטות ואלקות בהתחדשות הוא מצד פעולת הצמצום להיות התעלמות אור הבלי גבול במקורו והתלבשות אור הממכ"ע בכלים (ששרשם מהצמצום), כמשנת"ל שפעולת הצמצום היא בשני הענינים, שאור הגבול נתעלם ונתצמצם ע"י הצמצום, ואור הבל"ג נתעלם במקורו מצד הרצון בהצמצום, וע"י ב' ענינים אלו בפעולת הצמצום נעשה מציאות בפשיטות ואלקות בהתחדשות, משא"כ מצד האור שקודם הצמצום הרי זה באופן שאלקות בפשיטות ומציאות בהתחדשות. ולכן, כשבטל העלם הצמצום, הנה גם בהשתלשלות נעשה אלקות בפשיטות.
והדוגמא לזה מהענין דקריעת ים סוף, שאז נתבטלו כל הפרוכות ומסכים, העלמות והסתרים כו' עד צמצום הראשון11, ולכן הי' אז אלקות בפשיטות, כמארז"ל12 ראתה שפחה על הים מה שלא ראה יחזקאל, וכן אמרו רז"ל13 בא וראה כמה גדולים יורדי הים, משה כמה נתחבט ונתחנן כו' הראני נא את כבודך, א"ל הקב"ה לא תוכל לראות פני, וראית את אחורי ופני לא יראו14, ויורדי הים כאו"א מראה באצבעו ואומר זה אלי15, וענין זה אינו מצד הבנה והשגה, שהרי בודאי שגם בשעת קי"ס לא נתעלו בהבנתם והשגתם שתהי' כמו השגת משה רבינו, ובפרט הפחות שבפחותים שהי' בהם, שבודאי לא נתעלה בהשגתו שתהי' בערך השגת משה, ואעפ"כ, הנה כאו"א מראה באצבעו ואומר זה אלי, אלא שזהו לפי שמצד הגילוי שקודם הצמצום נעשה אלקות בפשיטות. והיינו, דכשם שהענין דמציאות בפשיטות (שנעשה ע"י העלם הצמצום) אינו מצד הבנה והשגה, אלא ענין זה הוא בפשיטות אצלו באופן שאי אפשר להכחיש כלל שהרי הוא רואה בעיניו, כמו"כ הוא הענין דאלקות בפשיטות שמצד הגילוי שקודם הצמצום, שאין זה מצד הבנה והשגה, אלא זהו דבר פשוט שאי אפשר להכחיש כלל. ובאופן כזה הי' גם הגילוי בביהמ"ק, כמארז"ל16 כשם שבא ליראות כך בא לראות, והיינו, דכשם שהענין דבא ליראות הי' באופן שמלמעלה ראו אותו עם כל הענינים שבו, כמו"כ הי' הענין דבא לראות, שהיו רואים את כל הענינים והמדריגות שלמעלה עד אוא"ס הבל"ג, והרי ענין זה אינו מצד הבנה והשגה, שהרי בצאתם מהמקדש לא הי' אצלם גילוי זה, אלא כיון שבביהמ"ק הי' גילוי אוא"ס, וכמ"ש17 אכן יש הוי' במקום הזה, לית דין אתר הדיוט18, היינו ששרשו הוא למעלה מעשרה מאמרות שהם מילין דהדיוטא19, והוא כלי לאוא"ס, לכן הי' שם אלקות בפשיטות.
וענין זה יהי' בעיקר לעתיד לבוא, שאז יהי' גילוי אוא"ס ממש, ויהי' נראה ונגלה לכל, כמ"ש8 ונגלה כבוד הוי' וראו כל בשר גו'. וכמו"כ בגילוי הנבואה שיהי' לעתיד לבוא בכאו"א ממש, כמ"ש20 אשפוך את רוחי על כל בשר ונבאו בניכם ובנותיכם גו' וגם על העבדים ועל השפחות גו'. והיינו, שענין הנבואה לעתיד לבוא לא יהי' כמו גילוי הנבואה בנביאים, שמצד גודל מעלת הנבואה יש בזה כמה תנאים, כמארז"ל21 אין הנבואה שורה אלא על גבור בעל קומה ועשיר וכו', וגם כאשר ישנם כל המעלות כו', עדיין אין הכרח שתשרה עליו הנבואה, שהרי אפשר שלא תשרה, ועוד זאת, שצריך להיות גם ההכנה דויפשט גם הוא בגדיו22, וכמבואר במפרשי התנ"ך23 שהו"ע ההפשטה מחושי נפשו, והיינו, לפי שהנבואה הוא למעלה מחושי נפשו, שלכן צריך להפשיט את עצמו מזה. ומכל זה מובן שבנבואה יש כמה מדריגות, שישנם כאלו שאינם שייכים לנבואה כלל, וישנם כאלו השייכים לנבואה ומ"מ אינה שורה עליהם וכו', וגם בנבואה עצמה יש כמה חילוקי מדריגות, וכמו שאמרו חז"ל שאין נביא אחד מתנבא בסגנון של חבירו24. וכל זה הוא לפי שנבואה היא אור פנימי, לכן יש בו כל חלוקי מדריגות הנ"ל. וזהו גם שנבואה הוא מלשון ניב שפתים25, לפי שגילוי הנבואה מתלבש בקול ודבור הגשמי, היינו, שהוא אור פנימי שבא בכלי. ולכן הנה בעת גילוי הנבואה כתיב26 ואראה את המראה ואפול על פני, לפי שלא הי' יכול לסבול את האור. אמנם לעתיד לבוא יהי' ענין הנבואה גם בעבדים ושפחות, שענין זה אינו מצד הבנה והשגה, אלא לפי שאלקות בפשיטות. וכמו עכשיו שהמציאות הוא בפשיטות, אין זה מצד הבנה והשגה, כי אם מצד הטבע שלמטה מטו"ד (וגם זה בא בהבנה והשגה), כמו"כ יהי' לעתיד לבוא גילוי אלקות בפשיטות מצד הטבע שלמעלה מטו"ד (וזה יהי' בפנימיות, כמו ענין הנבואה). וכל זה נעשה ע"י העבודה שמהפכים חשוכא לנהורא, שהוא העבודה דרעו"ד שלמעלה מטו"ד, שעי"ז פועלים שיהי' אלקות בפשיטות ומציאות בהתחדשות.
ד) והנה נתבאר לעיל שפעולת הצמצום היא הן באור הבל"ג שנתעלם במקורו מצד הרצון בהצמצום, והן באור הגבול. ופעולת הצמצום באור הגבול היא שיהי' נפרד מאור הבל"ג, ושיהי' בו התחלקות מעלה ומטה. והענין בזה, דהנה קודם הצמצום הי' הבל"ג והגבול שניהם בגילוי, ומאחר שגם הבל"ג הי' בגילוי, לכן הי' הגבול בהתכללות בהבל"ג, וע"י הצמצום, שאור הבל"ג נתעלם במקורו, אזי ירד ונפרד אור הגבול מאור הבל"ג. והוא ע"ד מאמר27 יהי רקיע גו' ויהי מבדיל בין מים למים, שהו"ע ההבדלה בין מים עליונים למים תחתונים, דקודם ההבדלה היו שניהם בהתכללות, וע"י רקיע המבדיל הנה המים עליונים עלו למעלה יותר, ובמילא ירדו המים תחתונים ונפרדו מהמים עליונים, ולכן הנה מים תחתונים בוכים אנן בעינן למיקם קדם מלכא28. וכמו"כ הוא בענין הצמצום, שפעל העלי' באור הבל"ג, ובמילא הירידה והפירוד באור הגבול. ועוד ענין בפעולת הצמצום באור הגבול, שיהי' בו התחלקות מעלה ומטה, שהו"ע ההתחלקות דעשר ספירות בכמה מדריגות שונות, והיינו, דעם היות שגם במדריגה אחת יכול להיות מעלה ומטה, וכמו שבמדריגת החכמה עצמה יש כמה מדריגות שהן בחי' מעלה ומטה, אבל מ"מ עיקר ענין מעלה ומטה הוא בהתחלקות מדריגות שונות, וכמו חכמה בינה וז"א, שהחכמה היא למעלה מהבינה והבינה למעלה מהז"א.
ה) וביאור הענין יובן29 בהקדמת הקושיא הידועה30 איך אפשר להיות מאחדות הפשוטה ריבוי התחלקות. והנה הפרדס31 תירץ על זה שההתחלקות היא מצד הכלים, וכמשל אור השמש המאיר בכלי זכוכית לבנה אדומה וירוקה, שעי"ז נראה האור ג"כ בגוון לבן אדום וירוק, והיינו שהאור עצמו, גם כאשר מאיר בהגוון, הרי הוא בפשיטות, אלא שנראה בו גוון מצד הכלי. וכמו"כ הוא במים שבזכוכית לבנה אדומה וירוקה, שהמים עצמם, גם כשהם בתוך הכלי, אין להם גוון כלל, ומה שנראה בהם גוון הוא רק מצד הכלים בלבד. וכמו"כ הוא למעלה בהאור המתלבש בהכלים, שהאור הוא בפשיטות, וענין ההתחלקות (שמצד זה נעשית גם ההמשכה בבי"ע) הוא רק מצד הכלים. אמנם באמת ביאור זה אינו מספיק עדיין, כי, ביאור זה שייך רק למטה, שהכלי והאור או המים שבו הם ב' דברים בפני עצמם, והם באופן שאין אחד מורה על חבירו כלל (שהרי הכלי אינו מורה על המים והאור שבתוכו), ויתירה מזה, שאינם שייכים זה לזה כלל. ואם הי' כן גם באורות וכלים למעלה, אזי הי' אפ"ל שהאור הוא בפשיטות והגוון הוא מצד הכלי. משא"כ בענין האורות וכלים למעלה, הרי עם היות שהאור הוא אין והכלי הוא יש, מ"מ הם שייכים זה לזה ומאוחדים זה עם זה, דענין האור הוא להאיר בכלי, וא"כ ענינו הוא שיהי' מאין ליש, וענין הכלי הוא לגלות את האור, וא"כ ענינו הוא שיהי' מיש לאין, והכלי מורה על האור, שע"י הכלי יש קצת הבנה בהאור, ומאחר שאורות וכלים הם מיוחדים זה עם זה, אי אפשר לומר שהאור הוא פשוט וההתחלקות הוא מצד הכלי. ובעיקר הענין אינו מובן, דאם נאמר כמו שמשמע משטחיות לשון הפרדס שכל ענין ההתחלקות הוא רק מצד הכלים ואילו האורות הם פשוטים, א"כ נמצא שהוא ית' יודע בידיעה שחוץ לעצמו ומתחסד בחסד שחוץ לעצמו ח"ו. והרי מטעם זה גופא השיג הפרדס32 על הר"מ מרקנטי33 שפירש שהכלים למעלה הם כמו כלי האומן שכל כלי פועלת פעולה מיוחדת והאומן אחד הוא ופועל בכל כלי לפי אופן הכלי ההיא, ולכן אין הכלים פועלים שום ריבוי ושינוי בו ית', והקשה לו הפרדס32 שא"כ הרי הוא יודע בידיעה שחוץ לעצמו כו', ובאמת הרי גם לשיטתי' יקשה קושיא זו. ואף שהפרדס הסתפק בתירוץ קושיא זו בזה שלדעתו הכלים אינם דברים נבדלים מן העצמות ככלי האומן, דכיון שהם ג"כ נאצלים הרי הם אלקות (דלא כשיטת הרקנטי שהכלים הם בבחינת בריאה, שעפ"ז יוקשה שיהי' הוא ית' יודע בידיעה שחוץ לעצמו), אמנם, עפ"ז הדרא לדוכתא הקושיא על ענין ריבוי ההתחלקות, דמאחר שהכלים הם אלקות, איך נתהוו הכלים מן העצמות, שזהו התהוות הריבוי מאחד הפשוט. אך התירוץ המבואר בחסידות הוא, שהקושיא מעיקרא ליתא, כי, מצד אמיתית הפשיטות אפשר להיות גם ריבוי, דכשם שאפשר להיות פשיטות, כמו"כ אפשר להיות גם ריבוי, דאל"כ, הרי אתה נותן לו גדר של פשיטות, ואין זה פשיטות אמיתי שלא יתואר ולא יוגדר בשום דבר. וזהו מ"ש בעבודת הקודש34 דכשם שיש לו כח בבל"ג כך יש לו כח בגבול, שאם לא תאמר כן הרי אתה מחסר שלימותו. וכן כתב המהר"ל מפראג35 שלהיות העצמות פשוט אמיתי ואינו מוגדר בשום גדר, יכול להסתעף ממנו גם הריבוי וההתחלקות, דאל"כ אין זה פשיטות אמיתי. וזהו גם סיבת הגבול שיש למעלה, שהוא מצד אמיתית הפשיטות. אלא שבבחינה זו הגבול והבל"ג אינם בגדר תוארים כלל, ואינם סותרים זה לזה, אלא שניהם הם מצד הפשיטות, והו"ע היכולת, שמצד הפשיטות האמיתי בהכרח שיכלתו בכל, וכמבואר בארוכה בהמשך תרס"ו36, שאמיתית ענין א"ס הוא בל"ג האמיתי שהוא אמיתית השלילה מכל דבר, וכמו שלילת החיוב ושלילת השלילה, שלילת הגבול ושלילת הבל"ג, וממילא הוא הכל כו'.
והנה כל זה הוא הגבול כמו שהוא קודם הצמצום (שאז נרגש בו שהוא מצד הפשיטות), אך הגבול וההתחלקות בפועל (בלי הרגש סיבת הפשיטות) נעשה ע"י הצמצום, שעי"ז בא האור בדרך דילוג הצמצום, והיינו שלא בהדרגה. והענין בזה, דהנה כתיב37 קול דודי הנה זה בא מדלג על ההרים מקפץ על הגבעות, דההפרש בין הילוך ודילוג הוא, שבהילוך מגבי' רגלו א' אבל רגלו השני' עומד על הארץ, משא"כ בדילוג הרי הוא מדלג בב' רגליו ונגבה לגמרי מהארץ. והיינו, שבהילוך הנה אף שהולך למקום אחר, מ"מ, הרי הוא מקושר עם המקום שהולך משם, שהרי מגבי' רק רגל א' ורגלו השני' עומד על הארץ, משא"כ בדילוג, הרי המקום שמדלג אליו אינו שייך כלל להמקום שממנו דילג, שהרי מגבי' ב' רגליו מן הארץ ונעשה חלל ומקום פנוי בינו לארץ. והענין ברוחניות, דהילוך הוא המשכת אלקות למטה מטה עד עוה"ז הגשמי, וענין זה נעשה ע"י העבודה שמשפיל את עצמו לומר מי אני לעלות למעלה בבחינת קירוב דהיינו תנועת הרצוא, אלא הוא בבחינת שוב להיות למטה ולעבוד עבודתו בקבלת עול, ועי"ז נעשה גם למעלה מדה כנגד מדה, שנמשך גילוי אלקות למטה, והוא גילוי שבסדר והדרגה. וזהו ענין ההילוך שמגבי' רגלו א' כו', דהנה בסדר השתלשלות הרי חיצוניות שבעליון נעשה פנימי לתחתון38, ובכדי שיהי' גילוי החיצוניות (שבעליון) צ"ל צמצום והעלם בחי' הפנימיות, שזהו"ע שמגבי' רגלו א' למעלה, היינו שהפנימיות נתעלם, ועי"ז נמשך החיצוניות למטה, שזהו"ע רגלו א' על הארץ. אמנם ענין הדילוג מורה על המשכה שלא בסדר והדרגה, והו"ע המשכת אור הקו שנמשך ע"י הצמצום בדרך סילוק דוקא, שע"י הסילוק נפרד אור הקו מהאור הבל"ג. והוא ע"ד שנתבאר בעץ חיים39 החילוק בין המשכת הקו לאחרי הצמצום בדרך סילוק ובין אילו הי' נשאר הקו מתחילה, שאם לא הי' צמצום אלא הי' נשאר הקו מתחילה, לא הי' אפשר להיות התהוות העולמות, ורק עי"ז שהי' צמצום באופן של סילוק האור לגמרי ונתהוו העולמות, אזי אפשר שיומשך בהם אור הקו, הנה כשם שחילוק הנ"ל הוא בנוגע להתהוות העולמות, כן הוא גם בהאור גופא, שאם הי' נשאר אור הקו מתחילה, אזי הי' באופן של התחברות עם אוא"ס הבל"ג, ורק עי"ז שהצמצום הי' בדרך סילוק דוקא, אזי נפרד אור הקו מאור הבל"ג. אמנם, להיות שהמשכת אור הקו הוא מסילוק האור דוקא, והרי מהסילוק לבד אי אפשר שיומשך האור, אלא ההמשכה היא מזה שחזר והאיר, שזהו"ע של הגילוי שהוא להיפך מתנועת הצמצום, הנה ע"י הכאה של ב' דברים הפכיים (תנועת הגילוי ותנועת הצמצום שהם ב' תנועות הפכיים זה מזה) נפל האור ממדריגתו להיות בבחינת התחלקות ובבחי' מעלה ומטה כו', והו"ע התגלות הע"ס באור הקו, שזהו שהקו עשוי מי' נקודות, אלא שהתחלקות זו היא באופן שהנקודות הם נקודות היוליות, שאין בהן אורך רוחב ועומק, שהו"ע התגלות הפרטים כמו שהם בעצם, והיינו, שההתחלקות היא בעצם הקו, והוא לפי שסיבת ההתחלקות בהקו הוא מצד ההכאה, וכיון שההכאה היא בעצם התהוותו של הקו, לכן גם ההתחלקות היא באופן שהקו עשוי מנקודות היוליות דוקא, שהו"ע התגלות הפרטים כמו שכל פרט הוא בעצם.
ו) והנה יש עוד ענין שפעל הצמצום בהקו, והוא שהקו נתגשם ע"י התלבשותו בהכלים שהם מהות אחר מהאור. והענין בזה, דהנה, בכדי שאור הקו יוכל להתקבל בעולמות, לא מספיק מה שירד ונפרד מאור הבל"ג, וגם מה שיש בו התחלקות מעלה ומטה, אלא בהכרח שיתלבש בהכלים שהם מהות אחר, ודוקא עי"ז אפשר שיהי' בעולמות. וכן הוא גם בפרצופים היותר עליונים, וכמו בפרצוף א"ק, ולמעלה יותר בראשית הקו, שזהו שיש כדוגמת עתיק לעילא מגולגלתא דא"ק40, הנה מראשית המשכתו מתלבש אור הקו בכלים דוקא. והיינו, שבתחילה מתלבש הקו בנקודת הרשימו, שהוא שרש הכלים, וכמו"כ יש ענין ההתלבשות גם בא"ק. ובכדי שתהי' ההמשכה מא"ק לאצילות צריך להתלבש יותר בכלים, שהרי חכמה דא"ק לגבי חכמה דאצילות הו"ע חכים ולא בחכמה ידיעא41, ולזאת הנה ההמשכה באצילות היא בריבוי כלים יותר, שעיקר הכלים הוא באצילות. וגם בשביל ענין זה הוצרך להיות ענין הצמצום, שעי"ז מתלבש אור הקו בכלים. דהנה, עם היות שמהתעבות האור נעשו הכלים42, מ"מ, זה גופא שיהי' אפשר להיות התהוות הכלים מהאור הרי זה מצד הצמצום דוקא, כי הכלים שרשם מהצמצום. ועיקר ההתחדשות בהצמצום הוא בהתהוות הכלים. והיינו, דאף שפעולת הצמצום היא גם בהאור (כנ"ל), מ"מ, הרי האור הי' גם קודם הצמצום, אלא שהצמצום פעל בו שיהי' נפרד ויהי' בהתחלקות, משא"כ הכלים הנה כל התהוותם הוא מהצמצום דוקא. דהנה ידוע ששרשי הכלים הם ע"ס הגנוזות. ובענין ע"ס הגנוזות מבואר שאין זה כמשל ניצוץ האש שבצור החלמיש, דאף שאין בו מציאות אש, שלכן גם כאשר יהי' הצור במים לא יכבה ולא יחסר כלל, לפי שאינו מציאות אש, מ"מ, הרי הוא מקור לאש עכ"פ, ולכן אין זה המשל המתאים לע"ס הגנוזות, ועליהם יצדק המשל משם האדם טרם שיקראוהו שאינו במציאות כלל. והיינו, שבע"ס הגנוזות לא יש מציאות הכלים כלל, ומה שנקראים שרשי הכלים, הרי זה רק לפי ששיער בעצמו בכח, שמצד זה אפשר לקרוא את ע"ס הגנוזות בשם התגלות שרשי הכלים, אבל אין זה במציאות כלל, וכל התהוות הכלים הוא מהצמצום, כמ"ש בע"ח בתחילתו בהגהה43 שענין הצמצום הוא שנתגלה שרש הדין, שזהו שרש הכלים. ועיקר התגלות הכלים הוא באצילות.
ז) והנה להיות שהכלים שרשם מהצמצום, והם מהות אחר מהאור, לכן אינו דומה יחוד הכלים ליחוד האורות, כמאמר44 איהו וחיוהי חד איהו וגרמוהי חד, דאף שגם הכלים הם בבחינת חד, מ"מ אומר ב"פ חד45, לפי שאינו דומה יחוד הכלים ליחוד האורות, והיינו לפי שהכלים שרשם מהצמצום. והענין בזה, דהנה, היחוד בהכלים נעשה מצד בחינת החכמה, כי החכמה הוא אור בלי כלי46, וכיון שאבא עילאה מקננא באצילות47, היינו שמאיר גם בבינה ובשאר הספירות דאצילות, לכן נעשה עי"ז היחוד גם בהכלים. והיינו, דעם היות שהענין דאבא עילאה מקננא באצילות הוא בדרך מעביר בלבד, מ"מ, גם כאשר ההמשכה היא בדרך מעביר הרי הוא פועל את כל הפעולות דעולם האצילות. וע"ד שמצינו לענין שבת ויו"ט שעם היות שאז מאיר האור דבריאה ע"י יצירה ועשי' בדרך מעביר בלבד48, מ"מ, ע"י המעבר ביצירה ועשי' פועל הוא בגשמיות עוה"ז, כמו"כ הוא להבדיל גם באצילות, שגם כאשר אבא עילאה יורד בבינה וכו' בדרך מעביר, הרי הוא פועל פעולות כאלו כמו שהם מצד עשי' שבאצילות. אמנם, אף שאבא עילאה שמקננא באצילות נמשך ופועל כמהות האצילות, מ"מ הרי זה נשאר אור החכמה כמו שהוא. והענין בזה, שהכלל הוא שכאשר האור יורד בבחי' שבערכו, הנה עי"ז הוא משתנה, אבל כאשר יורד בבחי' שאינו בערכו כלל, אזי הוא נשאר במהותו. וכמו שאנו רואים באדם למטה שיש חילוק בין התלבשות השכל במדות להתלבשות השכל באצבעות, שכאשר כותב איזה שכל, שאז מתלבש השכל באצבעות הגשמיים ובא באותיות גשמיים, הרי זה באופן שהשכל נשאר במהותו, משא"כ בהתלבשות השכל במדות, אזי ההמשכה היא מחיצוניות השכל בלבד, ונעשה כמהות המדות. וכמו"כ יובן בהארת אבא עילאה באצילות, דכיון שיורד בבחי' שאינה בערכו לפעול פעולות כאלו השייכים לעולם האצילות, הרי זה הוראה שזהו עצם החכמה כמו שהיא. ולכן פועלת החכמה ביטול גם בהכלים דאצילות להיות איהו וגרמוהי חד. אבל מ"מ אין זה דומה ליחוד האורות, לפי שהיחוד בהכלים הוא רק מצד החכמה, אבל מצד עצמם הם בבחינת מציאות, לפי ששרשם מהצמצום.
וע"פ משנת"ל פעולת הצמצום מובן גם פעולת העבודה להפוך את הצמצום שיהי' כלי לאור, והיינו, שתשאר מציאות הכלים שמצד הצמצום, ומ"מ יהי' הצמצום עצמו כלי לאור, ועי"ז יהי' גילוי האור שקודם הצמצום באופן של התיישבות, שזהו ההתחדשות שתהי' לעתיד לבוא, דהן בחינת כבוד הוי' שהוא אור מקיף והן בחינת פי הוי' שהוא אור פנימי, יהיו בגילוי באופן של התיישבות.
ח) וזהו מ"ש ויהי ביום השמיני קרא משה לאהרן ולבניו ולזקני ישראל. דהנה, משה ואהרן הם נשמות דאצילות, משה הוא בחינת חכמה, כמ"ש49 מן המים משיתיהו, ואהרן הוא בחינת בינה50, דאהרן הוא הר נו"ן51, נו"ן שערי בינה52. וביום השמיני שבו הוקם המשכן והוצרך להיות הגילוי דועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם6, הנה אז הי' ההמשכה מחכמה לבינה, שזהו"ע הקריאה (קרא משה) לאהרן, דקריאה ענינה המשכת האור, כמ"ש53 וקרא זה אל זה, ות"י ומקבלין דין מן דין, שזהו בחינת קריאה והמשכה54, והקריאה דמשה לאהרן הו"ע המשכת האור מחכמה לבינה. וזקני ישראל (שגם להם קרא משה) הם בחינת המוחין שבמדות55, וכל עדת ישראל (כמ"ש4 ואל בני ישראל תדבר גו') הם הנשמות כמו שהם בבי"ע, והיינו, שבכולם הי' ההמשכה מבחינת חכמה. וענין המשכת החכמה למטה הוא לפי שבאמת שרש ההמשכה הוא למעלה יותר, ששרשה מע"ס הגנוזות. וזהו שאותו היום נטל עשר עטרות, שהו"ע ע"ס הגנוזות, דע"ס הגנוזות אינם במציאות ספירות כלל, והם ע"ד כחות הנפש כמו שהם במדריגת הרצון, רצון להתחכם ורצון להתחסד, שאין שם מציאות כחות כלל, ואעפ"כ, כיון שמ"מ הם שורש לספירות, הנה מצד בחינת עשר עטרות אפשר להיות הגילוי גם בספירות דאצילות, ומזה נמשך גם בבי"ע. ועיקר הגילוי דענין זה יהי' לעתיד לבוא, שאז יקויים היעוד ונגלה כבוד הוי' וראו כל בשר יחדיו כי פי הוי' דיבר.
הוסיפו תגובה